אני שמח לארח באתר את תמי כץ לוריא משוררת וגם רקדנית מורה למחול ויוצרת עצמאית בתחום הריקוד והמחול , שמפרסמת כאן מאמר סקירה מעמיקה על מצב המחול בראשית המאה ה-21 בישראל ומנתחת את המגמות המסתמנות בו.מאמר שיופיע בעתיד גם בדפוס בכתב העת "עכשיו " בעריכת גבריאל מוקד. תמי כ"ץ לוריא,שבימים אלו פירסמה ספר שירה חדש ,איננה רק היסטוריונית של סצינת המחול בישראל ,ומאמרה כאן הוא הרבה יותר מסיכום. הוא בגדר פתיחה חדשה , שכן תמי כ"ץ לוריא מצטרפת לצוות האתר כמבקרת המחול שלו ומכאן ואילך תפרסם בו מאמרי ביקורת מעמיקים חריפים חדים ונוקבים על מופעי ולהקות מחול וריקוד מסוגים שונים ,המתבססים על הבנתה והכרותה ארוכת השנים עם תחום המחול מבלי לשאת פנים לאף אחד. לאנשי סצינת המחול אם אתם רוצים מאמר ביקורת על מופע שלכם הקפידו מכאן ואילך להכין כרטיס זוגי עבורי או עבור תמי כ"ץ לוריא. אפשר לשלוח הודעה באי מייל של האתר.
|
ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21
מאת
כל כך רציתי לרקוד
כָּל כָּךְ רָצִיתִי לִרְקוֹד עַד
שֶׁנֶּהֱפַךְ לְמִקְסָם סְרָק
הַתַּרְגִּילִים נַעֲשוּ קָשִים וְרֵיקִים
הַיָּדַיִם שֶׁלִּי הָיוּ בַּחֲמִישִׁית
וְעָשִיתִי אַנְטֱרֶשָׁקָטְר
אֲבָל הָיִיתִי רַק פֶּה אָדוֹם סָגוֹל שֶׁל מְכַשֵׁפָה
וְהָאֶצְבָּעוֹת מִשְׁבָּצוֹת
מֻכְרָחוֹת לְחִבּוּק
לְיָם דָּם כָּחוֹל שֶׁיָּצוּף תַּחְתֵּיהֶן וִיְסַמֵּן
שֶׁעוֹד לא נִגְמַר
מתוך הספר "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף " ( הוצאת אבן -חושן ,2009)
האם המשפט: "השוליים הפכו למרכז" משקף את המהלך שעבר המחול האמנותי הישראלי העכשווי
ב- 20-15 השנים האחרונות, ואשר מגיע לשיאו בעיקר בתקופה האחרונה? זו שאלה. שהעסיקה אותי לגבי המחול הישראלי כיום, בעת בה השמות "החמים" ביותר, אלה המבוקשים גם בחו"ל, הם היוצרים היותר "פרינג'ים". ושאלות נוספות הן :"שוליים"- באיזה מובן? ו"הפכו למרכז" – של מי?
בחינת הדרך, אותה עשה המחול האמנותי הישראלי, אשר נוצר "יש מאין", מציגה מסלול עקלקל של חיפושי דרך, חיקויים, ייאוש וריצה כנגד כל הסיכויים, עד הגיעו למה שהוא היום: אחד מהתחומים המובילים באמנות הבמה, ואחד מהשגרירים הטובים ביותר שלנו בעולם: רענן, לא מנסה להתיפייף ולהתחכם, אמיתי, כן.
להקת בת שבע
סקירה קצרה מראה, שבשנות ה-20 של המאה שעברה שלט בארץ המחול האקספרסיבי האירופאי, ששם את הדגש על תוכן ולא על צורה. בשל היותו סגנון חפשי ומלא הבעה, אשר לא נתון למרותה של טכניקה מדויקת ומחמירה, הוא היווה את הסגנון המועדף באקלים החלוצי של ארץ ישראל. דמויות מפתח במחול בשנים אלה היו גרטרוד קראוס ותלמידיה השונים.
בשנות ה-60 חל שינוי בתפיסה של המחול האמנותי, עם העדפה ברורה של סגנון המחול האמריקאי, בעיקר זה של מרתה גרהם, והתבטא בהקמת להקת מחול "בת שבע". מהלך זה לווה בהתמקצעות המחול, כחלק ממגמה רווחת בכלל בארץ, של חיקוי התרבות האמריקאית, והעדפתה על פני זו האירופאית.
להקת "בת שבע "צילום ממופע.
להקת "בת שבע"." בהיותה בת טיפוחיה של מרתה גרהם (שאף בחרה את רקדני הלהקה בעצמה), נסקה במהירות, וזכתה לתשומת לב עולמית. בישראל היא היותה סמל ומותג לאיכות ולמקצועיות.
חשוב להזכיר, שבעת אימוץ סגנונה של גרהם בישראל, כאילו היה האוונגרד של המחול, באמריקה עצמה כבר היה המחול הפוסט -מודרני בשיאו, ויצא , בין השאר, נגד גרהם.
עד אמצע שנות ה-80 היה בישראל הסגנון ה"גרהמי" הסגנון ה"נחשב" והתרכז בלהקות הגדולות ("בת שבע, "בת דור"), אשר הציגו רפרטואר סולידי וחסר תעוזה של תלמידיה השונים של גרהם.
להקת ענבל
בנוסף פעלו: להקת הבלט הישראלי, שהייתה רפרטוארית גם היא והייתה על טהרת הבלט הקלאסי, להקת "ענבל" שהציגה עבודות אתניות של שרה לוי תנאי, והלהקה הקיבוצית, שהציגה רפרטואר עולמי, ולעיתים יצירה מקומית. רוב הלהקות הללו התבססו על כוריאוגרפים ומנהלים אמנותיים מחו"ל, ורוב הרקדנים היו גם הם "תוצרת חוץ". היה ניסיון להראות שהרקדנים הרוקדים בלהקות שלנו הם "כמו בחו"ל", ואף היוצרים הישראלים המעטים שיצרו במסגרת הלהקות, יוצרים "כמו בחו"ל".
הייתה גם תחושה שהרקדנים מחפשים ביטוי ליכולותיהם, ולא הכוריאוגרפים מחפשים שפה, או רוצים לבטא אמירה, כאשר הדגש היה על הצורה ולא על התוכן (בניגוד לתקופה הקודמת). לרקדן שלא הצליח להתקבל לאחת מהלהקות הגדולות לא הייתה כמעט אפשרות לרקוד. בשנים אלה גם פעל המחול כבועה מנותקת מאירועים פוליטיים וחברתיים.
להקת עינבל במחזמר לילדים "דוד וגולית ". צילם צביקה וקראם.
בנוסף למהלך המרכזי הנ"ל, היו מספר ניסיונות של רקדנים וכוריאוגרפים, שיצאו מהלהקות הגדולות, ליצור לעצמם מקום אחר ליצירה, ולבטא את עצמם בצורה עצמאית. בשנות ה-70 רנה שיינפלד עזבה את "בת שבע" והעלתה את "חוטים של סולו". משה אפרתי עזב גם הוא את "בת שבע" והקים ב-1975 את "להקת מחול אפרתי", ואחר כך את "קול ודממה". ב- 1982 יצאו מספר סולנים של להקת "בת שבע", מתוך מחאה על העלאת עבודות "סנוביות" של יוצרים מחו"ל, לטובת הקמת להקה חדשה שתורכב מרקדנים- יוצרים, והקימו את להקת תמ"ר, אשר עבודותיה עסקו גם בנושאים פוליטיים וחברתיים, וקיימה הופעות גם תחת כיפת השמיים.
בנוסף למהלך המרכזי הנ"ל, היו מספר ניסיונות של רקדנים וכוריאוגרפים, שיצאו מהלהקות הגדולות, ליצור לעצמם מקום אחר ליצירה, ולבטא את עצמם בצורה עצמאית. בשנות ה-70 רנה שיינפלד עזבה את "בת שבע" והעלתה את "חוטים של סולו". משה אפרתי עזב גם הוא את "בת שבע" והקים ב-1975 את "להקת מחול אפרתי", ואחר כך את "קול ודממה". ב- 1982 יצאו מספר סולנים של להקת "בת שבע", מתוך מחאה על העלאת עבודות "סנוביות" של יוצרים מחו"ל, לטובת הקמת להקה חדשה שתורכב מרקדנים- יוצרים, והקימו את להקת תמ"ר, אשר עבודותיה עסקו גם בנושאים פוליטיים וחברתיים, וקיימה הופעות גם תחת כיפת השמיים.
משנות ה-70 פעלו גם מספר יוצרים במה שנחשב אז פרינג', ביניהם "הלהקה הקאמרית" של רנה שחם, רות אשל, רות זיו אייל, נאוה צוקרמן, אושרה אלקיים, הדה אורן, מירל'ה שרון, פלורה קושמאן, רחל כפרי ורונית לנד. יוצרים אלה היו צריכים להיאבק על האפשרות ליצור ולהופיע, ולהביא קהל, בהעדר תמיכות ממסדיות. הפרינג' לא היה "באופנה".
המחול בשנות השמונים
להקת רקדנים מודרנים בפעולה.
בת בבת עם פעילותן של שש הלהקות הגדולות ("בת שבע", "בת דור", "קול ודממה", "להקת המחול הקיבוצית", "הבלט הישראלי", "ענבל") הסתמנו, בתחילת שנות ה-80, מגמות חדשות בדצנטרליזציה של המחול, ועידוד היצירה המקומית. אחת מבמות הפרינג' המעטות בתחילת שנות ה-80 הייתה "במת רקנאטי" במוזיאון תל אביב . אכסניות זמניות נוספות לפרינג' היו בימת "צוותא", פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, אירועי מיצג, או מופעי מוסיקה חדשניים שאירחו מחול. מסגרת נוספת שתרמה לעידוד היצירה המקורית, ופועלת עד היום, היא "גוונים במחול". היא התקיימה לראשונה בעיר רמלה בשנת 1984 בניהולה האמנותי של הגב' אלידע גרא. עם השנים ביסס "גוונים במחול" את מעמדו וקנה לו אחיזה איתנה במרקם היצירה הישראלית בתחום המחול. "גוונים במחול" נדד מרמלה למרכז 'דוהל' בשכונת התקווה, ומשם למרכז 'סוזן דלל' , שהוקם בשנת 1989, והוכרז כמרכז המחול של ישראל. רבים היוצרים אשר החלו את דרכם במסגרת זו ביניהם : ליאת דרור וניר בן גל, תמר בורר, ענבל פינטו, ברק מרשל, יסמין גודר, עמנואל גת, רונית זיו, שלומי ביטון, ענת דניאלי, רננה רז, נעה ורטהיים ועדי שעל ("ורטיגו"), איציק גלילי, יוסי יונגמן ועוד רבים. מסגרת נוספת, שיועדה לכוריאוגרפים שהשתתפו ב"גוונים", והעניקה להם דחיפה נוספת היא "הרמת מסך", הפועלת עד היום, ומהווה את הבמה המרכזית של היוצרים העכשוויים. בבסיס הרעיון של במת "הרמת מסך", עומדת השאיפה לאפשר ליוצרים צעירים עצמאיים, שאינם עובדים בלהקה ממוסדת, להציג עבודות בבכורה, תוך שחרורם מההיבטים הלוגיסטיים והכלכליים של ההפקה, כמו: הפקת המופע, תפעול ההצגה, שווק, פרסום ועוד. בנוסף, זוכים היוצרים לליווי אמנותי צמוד, ומקבלים 70% מן ההכנסות.
אוהד נהרין .צילם יוסי לונג.
השינוי הגדול שחל בסוף שנות ה-80 היה לא רק בעידוד להתפתחות היצירה המקומית בפרינג', אלא חיפוש אחר ביטוי אישי גם בלהקות הגדולות. זו הייתה שעתן האחרונה של הלהקות הרפרטואריות. עם מינויו של אוהד נהרין לכוריאוגרף ומנהל האמנותי של להקת "בת שבע" (1990), הפכה "בת שבע" ללהקה בעלת שפה ייחודית הסובבת סביב יוצר אחד. שפתו הייחודית של נהרין, שנמנה על אחד מחמשת הכוריאוגרפים הטובים בעולם, העלתה את רף היצירה המקורית בארץ, ועודדה אחרים לחיפוש שפה משלהם, אם כי זכתה להרבה חיקויים. אוהד נהרין הוא אחד היוצרים המוכשרים, והמשפיעים ביותר על היצירה הישראלית העכשווית במחול. הוא סלל את הדרך לחיפוש שפה אישית וייחודית, ישראלית ו"צברית" מחד גיסא, אך אוניברסלית ומנותקת מזמן ומקום, מאידך גיסא. הוא יוצר אסתטיקה תנועתית ובו בזמן שובר אותה. אם בשנות ה-90 הציג יצירות רב תחומיות, שהיו "שואו" שלם, ועל הבמה נראו מסכים, מכונות רעש, פעלולים, רקדנים שרים ומדברים, ואפילו פרה שנחתה מהתקרה, הרי שבשנים האחרונות הוא פונה יותר לחקר התנועה, לזיכוכה, ולפילוסופיה שלה. "להקת המחול הקיבוצית" הפכה גם היא ללהקה סביב הכוריאוגרף רמי באר. "קול ודממה" פעלה מאז ומעולם כלהקה של יוצר יחיד, משה אפרתי, עד שנסגרה בשנת 2001."קול ודממה", שייחודה היה בשילוב רקדנים חרשים ושומעים, התאפיינה בשפתו המיוחדת והאנרגטית של משה אפרתי, אשר שילב תנועה טהורה עם מרכיבים תיאטרליים, ומרכיבים רב תחומיים נוספים. להקת מחול "בת דור" המשיכה להיות להקה רפרטוארית, עד לסגירתה הסופית לפני מספר שנים. "הבלט הישראלי" ממשיכה להיות להקה רפרטוארית.
החיפוש אחר שפות תנועה חדשות נבע והושפע גם מהגעתן לארץ של להקות פרינג' מחו"ל, אשר הלהיבו את קהל הצופים ועוררו את התעניינותו במחול הפוסט מודרני. סגנונה המיוחד של פינה באוש, ששורשיו במחול האקספרסיבי האירופאי, והמשלב בין ביטוי אישי לשפת תנועה בעלת אופי אנושי יומיומי, זכה לחיקויים ואינטרפרטציות רבות. בעקבותיה יוצרים רבים החלו ליצור מה שנקרא "תיאטרון מחול", כאשר שפת התנועה התרחבה וכללה בתוכה אמצעיים תיאטרליים שונים. יוצרים נוספים שהגיעו לישראל והשפיעו היו לינדסי קמפ, קיי תאקיי, להקת סנקאי ג'וקו, מרדית' מונק, ועוד. חל שינוי גם בתפיסת הרקדן ותפקידו ביצירה: אם פעם רקדן היה צריך רק לבצע, ומצוין, הרי שעכשיו הוא היה גם שותף פעיל ליצירה, בעל כישורים רבים כמו יכולת אימפרוביזציה, תיאטרליות, ועוד. ככל שנכנסו ליצירות הפוסט מודרניסטיות מרכיבים נוספים על התנועה עצמה, היו לרקדן יותר הזדמנויות לבטא את כשרונותיו השונים, מעבר לטכניקת הריקוד עצמה.
המחול בשנות התשעים
מתחילת שנות ה-90 נראה שהצורך ליצור הוליד מסגרות חדשות, והמסגרות עודדו ליצירה. יוצרים רבים, שהחלו דרכם ב"גוונים למחול" ו"הרמת מסך" הקימו "קבוצות מחול", אשר פעלו כלהקות, אך עבדו כל פעם לקראת פרויקט בודד, כאשר הרקדנים התחלפו כמעט בכל פרויקט. חלק מהן הפכו לקבוצות מחול מסודרות וקבועות יותר, ביניהם : יסמין גודר, ענבל פינטו, נעה דר, אמיר קולבן, ניב שינפלד, עמנואל גת, ענת דניאלי, יוסי יונגמן, עידו תדמור, יורם כרמי, ועוד. ליוצרים צעירים ניתנה אפשרות להעלות את עבודותיהם על במות שונות, ביניהן תיאטרון "תמונע" שהוקם ברח' שונצינו בת"א בשנת 1999, ע"י היוצרת נאוה צוקרמן, שעד אז פעלה ללא בית קבוע. "תמונע" הוקם כמרכז תרבות בין תחומי, השם לו למטרה לקדם אמנות לא ממסדית ואמנים עצמאיים, על ידי מתן במה איכותית בה הם יוכלו לחשוף את יצירתם. המרכז נותן במה לכל אותם אמנים עצמאיים בכל התחומים, הפועלים ללא מסגרת תומכת קבועה ועסוקים בחיפוש ובחידוד שפה בימתית אישית, ייחודית וחדשנית. ב"תמונע" מוצגים מופעי מחול עצמאיים מספר פעמים בחודש, ופסטיבל המחול "אינטימדאנס" אחת לשנה. מסגרות נוספות, הפועלות כיום הן: "מחול אחר" של "סוזן דלל, "על חבל דק" של "בית תמי", "ניסוי כלים" ב"בכורי העיתים", "פסטימחול" ב"צוותא", תיאטרון המעבדה ו"מחול שלם" בירושלים. גוף תומך נוסף הוא "עמותת הכוריאוגרפים", שהוקמה בשנים האחרונות על ידי יוצרים עצמאיים מהבולטים ביותר בישראל, מתוך רצון לקדם את יצירתם האישית ואת תחום המחול בארץ ובחו"ל. מטרת חברי העמותה, הינה להגיע למגוון רחב של סוגי קהלים בארץ, לנסות ולהפוך את המחול העכשווי לתרבות מרכזית יותר בארץ וכמו כן, להגדיל את התקציבים לעשייה.
המחול בשנות ה-2000
להקת מחול עכשווית במופע בביאנלת בת ים.
נראה כי המגמה הברורה המסתמנת כיום במחול הישראלי האמנותי, גם בפרינג' וגם בלהקות, היא האמירה האישית, הישירה, הבוטה, הלא מתיפייפת. הרקדן ויכולותיו אינם הסיבה ליצירה, והכוריאוגרפים אינם מנסים להראות רקדנים שיהיו טובים ובעלי טכניקה "כמו בחו"ל". החיפוש הוא המניע ליצירה, והשפה והאמירה נמצאים במרכז היצירה. הכוריאוגרף אינו מנסה לבדר את הקהל, ואינו מנסה להציג אסתטיקה ויופי כמטרה לשמה. הוא מנסה לאתגר את הקהל, להפעיל את דמיונו, ולעיתים לבחון אותו ואת סבלנותו. הוא מנסה לגרום לו לחשוב ולחוות גם את הרגשות הלא נעימים שלו. כוריאוגרפים רבים מנסים להרחיב את גבולות המחול, בעיקר לתחום התיאטרון (תיאטרון "קליפה", למשל), אך גם לווידאו, ווידאודנס, ותחומים נוספים.
רקדנית בולטת היא יסמין גודר, שמעידה על עצמה שכל יצירה שלה מתחילה בחיפוש, ובשאילת שאלות. הגוף כסוג של חומר גלם להכלה, הוא מושא המחקר שלה, הגוף המכיל את האדם שבתוכו, והגוף ככלי הבעה. ההתעמקות באדם כוללת הגעה למקומות אפלים ולא נעימים, ליצרים, שהם אפלים, אבל בעצם מוכרים לכולם. היצירה לא מפחדת לגעת בהם, או לחקור את הרוע והכיעור שבאדם ובתנועה, והעיסוק בהם, לדבריה, מקנה סוג של שחרור. סגנון תנועתה מהיר חד ותזזיתי. תכני יצירתה פסיכולוגיים.
סער עזימי בקטע מחול
סהר עזימימציג מחול פיסי ובוטה, ובוחן יחסים בצורה כוחנית ומלאת עצמה פיסית ופסיכולוגית. לדבריו, מה שמייחד את המחול הישראלי כיום זה: "יצר, כוח, הישרדות… קשר חזק לאדמה, לרקוד כאילו אין מחר…להעמיק לתוך תחושות, גם מלוכלכות…." .
רננה רז בקטע מחול .צילום איריס נשר.
רננה רז בוחנת קשר למסורת ולישראליות, גם אם זה קשר מאתגר, ביקורתי ומלגלג.
להקת המחול ענבל פינטו
לעומת היוצרים הללו, מציגים ענבל פינטו ואבשלום פולק עולם מקורי דמיוני, פנטסטי, קרקסי ומלא הומור, אסתטי ומרהיב, מנותק מזמן ומקום.
לדברי נאוה צוקרמן, המחול הישראלי כיום מתאפיין ביוצרים צעירים בעלי שפה ייחודית, שאינם מנסים להיות אף אחד אחר, ולכן מצליחים בעולם: " אנחנו מי שאנחנו… לא מנסים למצוא חן …ולכן אנחנו מצליחים, כי זה אמיתי…וזה עובר לקהל…"
ומה לעתיד ?
גרטרוד קראוס רוקדת בחולות.
אני שואלת את עצמי אם המחול העכשווי מצליח כל כך, כיוון שמצא את מקומו. הסגנון הישיר, הבוטה, המחוספס מתאים לנו מבחינה מנטלית, וגם מבחינה פיסית. הרקדנים שלנו אינם דקיקים ועדינים. אין לנו סבלנות לאמן את הגוף שלנו מגיל צעיר, ולמשך שנים רבות. אנחנו רוצים "כאן ועכשיו". אנחנו סוף סוף מבינים שאנחנו זה מי שאנחנו, לא דומים לאף אחד.
אפשר לומר, שהתהליך שעבר המחול הישראלי האמנותי הוא תהליך התבגרות, שהחל בשנות השישים. המחול בישראל החל דרכו כתינוק, המנסה ללמוד ולהתפתח על ידי חיקוי הסביבה שלו, ואינו מודע ל"אני" שלו, אלא רק דרך חיקוי. הוא עבר תהליך של ניסוי וחיפוש אחר "אני" משלו, שלווה בלא מעט תהיות ואכזבות, אך הגיע למקום משל עצמו.אלא שהמחול, שהיה בעל קול יחיד בינקותו, אינו יחיד עוד, וככל שגדלה קהילת יוצרי המחול, כן התרבו הקולות שבתוכה, והם מורכבים יותר.
אפשר לראות שגם הקהל עבר תהליך של התבגרות. במשך השנים נוצר בארץ סוג של סקרנות ורעב ליצירה המקורית, ויש יותר קהל למחול. נאוה צוקרמן אומרת: "הקהל תמיד היה שם, אינטליגנטי ומקסים, רק שלא פנו אליו…הוא בא לחוות חוויה… כשלא התעקשו והביאו לו, הוא לא חווה את החוויה…משהו בקהל השתנה, בתפיסה של מה זה מחול…". התרחבות המחול לכיוונים שונים, והפיכתו לעיתים לרב תחומי, תרמה רבות גם היא לגדילתו של קהל המחול.
אם-כן, האם השולים הפכו למרכז? לדעתי, במובן התוכן, ובמובן הביצוע, התשובה היא כן. ישנה התעניינות גוברת ביוצרים צעירים ומסקרנים, לפעמים יותר מאשר בלהקות המרכזיות. אין לנו יותר להקות רפרטואריות. רוב הרקדנים ישראלים. אנחנו לא מחפשים בחוץ אלא יותר בפנים. רואים את הישראליות שלנו בכל תנועה שאנחנו עושים. יש קהל לפרינג'. הסגנון והתכנים שפעם היו פרינג' הפכו כיום למרכז, גם בלהקות. לצערי, במובן הכלכלי אין הדבר כך, כי רוב היוצרים הצעירים בפרינג' חיים מהיד לפה, מבחינת היצירה שלהם. בעוד שתי הלהקות הגדולות ("בת שבע", "להקת המחול הקיבוצית") מתוקצבות, בפרינג' ישנה חגיגה של "הרמת מסך" פעם בשנה, אבל אחר כך מה? שוב על היוצרים לדאוג לעצמם לעוד הופעות, לממן בכוחות עצמם סטודיו לחזרות, ולרוב לנדוד בין אולמות הסטודיו השונים, לעשות חלק גדול מעבודת ההפקה, העריכה, התפאורה, והתלבושות בכוחות עצמם, בלי לציין את הרקדנים שפעמים רבות אינם מקבלים שכר כלל. פעמים רבות הניסיון של היוצרים הצעירים לגעת בתחומים רבים (עיצוב תלבושות, עריכת מוסיקה, תפאורה ועוד) נובע מחסר וחסכון, ולא מרצון או כשרון. עם הפריחה הגדולה של המחול, עלינו להבין שהשחיקה היא הסכנה הגדולה לקיומו של מחול חדשני, רענן ובועט.
שאלה נוספת היא: בעידן הרייטינג, הטלוויזיה והסלבריטיז, השוליים שהפכו למרכז: למרכז של מי? בוודאי לא של החברה הישראלית. המחול, שהפך ליותר מתוחכם, האם יוכל בצורתו הנוכחית להיות במרכז של החברה או שנמשיך לראות במופעים את קהל ה"בראנג'ה" המוכר? נראה, שהסיכויים בינתיים קטנים, גם אם נעשה ניסיון למנף את המחול, בזמן האחרון, באמצעות תכניות הטלוויזיה "נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים". ניסיון זה, גם אם יש הטוענים נגדו ש"אינו מציג את המחול האמיתי" ושהוא "וולגריזציה של המחול", יכול להוות כלי שיעזור למחול להתקרב לקהל הרחב.
תודה לנאווה צוקרמן, סהר עזימי ויסמין גודר.
ביבליוגרפיה אשל, רות (2003), המרד הגדול והשיבה אל השורשים, 'מחול עכשיו' 10, עמ' 17-11. אשל, רות (2005), עד מתי בן חורג? הרהורים על 'הרמת מסך' 2004, 'מחול עכשיו' 12, עמ' 9-7. לנד, רונית (1988-1987), המחול העכשווי הלא ממוסד בישראל בעשר בשנים האחרונות, שנתון 'מחול בישראל', עמ' 47-46. מנור, גיורא (1981), תמונת מצב של המחול הישראלי, שנתון 'מחול בישראל', עמ' 8-5. |
המאמר עומד להתפרסם בגיליון הקרוב ,גיליון 50 השנה של כתב העת "עכשיו"
וראו גם
עוד מפרי עטה של תמי כץ לוריא
ראו ביקורות מחול נוספות מאת תמי כץ לוריא :
ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21 מאת תמי כץ-לוריא
ציירה עליזה חרותי
11 תגובות על “ריקודים בחולות :מצב המחול הישראלי בראשית המאה ה-21”
לתמי על הספר החדש וגם לשניכם על הצטרפותה לאתר.
יש לי רק בקשה אחת, טכנית. אפשר להגדיל את האותיות של המאמר לאותו גודל של האותיות שבמסגרת הוורודה? האותיות הקטנות מקשות על הקריאה, לפחות על שלי.
וגם אני כל כך רציתי לרקוד, עד שנהפך למקסם סרק. מאוד מזדהה.
🙂
תודה
מרענן ומרתק.סוף סוף מדברים על זה שהמחול מסמל ומשקף את האופי הישראלי
כתוב היטב טמקרב את המחול עוד יותר למתעניינת
🙂
איזה כיף שעלה כזה מאמר. נהניתי והשכלתי
[…] […]
[…] […]
[…] […]
[…] […]
[…] […]