web analytics
קטגוריות
ספרות יפה

מהותה של האהבה-נטלי גוטמן

נטלי גוטמן מורה ומשוררת עוסקת בקטע פואטי  חושפני זה במהות האהבה ובמהות חייה שלה.

אני רואה בצורה ברורה

פנייה לירית בשני פרקים

 

מאת נטלי גוטמן

1.

הקדמה פרוזאית

אני רואה בצורה ברורה, כי כל מה שחשוב לי נמצא באזור שאין בו מבקרים, לפחות לא בשעות קיומי, בשיא הכרתי, כשאני מצליחה לפעול בשסע הזה, ורק בו אני עצמי מהנה… המרחק מסתורי, והוא בין תיאוריה למעשה, אין מגשר ביניהן, אלא אזור עצמו כתעלה של אופציה, בלבד, לחיי היישום.
כל מבוגר תופס מרחק ממני וממנו, כאילו אנחנו שתינו בור תובעני חונק חסר משיכה. אבל לי רק בו פיתויים לחיים- שם הדמיון והאומץ מחוברים יחדיו ואותי זה הופך לנצחית, כמו שנצחי המוח הצעיר, טרם התבגרותו הסופית.
זכיתי לחיות בתוך הבאר הצלולה הזו מגיל רך, עם השנים השתכללתי בלהביא לצלילות תועלת – הנתפסים על הקירות התלולים- וגילם מתחת ל-18 – יתעצמו לידי, שטופים ברגישותם, בכאב המתוק של עילוי עצמי. הידד לנתפסים הנצחיים! אך לצערי, גילם צעיר…

בדידותי מבוגרת, כמו אהבתי הטוטאלית לניצוץ של יופי במחשבה, אף אם הכי ראשונית, היא מחשבת האדם, תענוג משכר להיות נוכח ברגעים אלה, להיות סדק באטימות וטחב למקוריות המצליחנים, כל אחד מושא אהבתי…אך הזמן מועט – נתפסים בקסם הבאר בצעירותם בלבד. המאושרים בנוכחותי, מחוץ לבאר המילוליות הגדולה ישתנו, ישכחו את הרוב, יוותרו על העילוי, יפגעו במשותף לנו – באישי יחצבו את המקובל, בו ישרדו וישיאו לחיים.
מדוע, לכל הרוחות, גם השווים לי בכישורי ההשקעה, מאבדים חשק לתקשורת פילוסופית-שירית ?! איפה נעלמת הסולידריות של מוחות? ככל שניסיתי לשבור זרות ולזכות בהזדהות פעילה, התפרשתי כחייזר נקבי ברמות שונות ורבות. מיזמים מרתקים, בית-ספר או תיאטרון ייחודיים – אימפריית השירה והפילוסופיה, לא מצאו מלבדי בעלים, בכך נושאת אני את שיגעוני היישומי בשקט. כמו בילדות- התפלאות ומהומה רבה, אך אף אחד לא מעיז לצאת איתי, כאילו פסל הייתי קלאסי שתמיד יישאר במקומו להביט בו, בלי להצטרף אליו או להשתתף ביופיו.
מי אני שלא דרוש לך לידי לעשות מעשה?! אפילו תרגיל נקודתי של נתינה באמצעות המקצוע המוצהר שלך! העולם כולו של האחרים מצפה ואתה משתהה – במקרה הטוב, או לא מעוניין – במקרה האחר. גם בשעת הכושר שלך לא תרצה להקריב מעשה בוגר? נכון הוא שהמסגרת הרשמית לא תקלוט את החסד שבמעשיך בשל אי-ההגדרה הסופית… אך זו המשימה- להיקלט ולסרס את המגדל הגבישי שמנציח את הרס בבל כל שנות ההתבטלות והאדישות התועלתנית שלך התקפה רשמית.

בצעירותי חיפשתי אשמה בתוכי (מצאתי לרוב) אבל לא היה לי די, נותרתי שקועה בטרגדיה של אדם שחושב טרגדיה ויוצר חלומות של צעירים שמתאהבים בהם צעירים בלבד…
האשמתי את בדידותי עצמה בכל תוצאותיה, ועדיין, בגילי הקרוב למחצית המאה, דבר לא השתנה – אהבה בשפע רק בעולם היונק, וזרות מקפיאה ובוגרת להפליא בסביבתי הקרובה, הרחוקה והאקדמית.
הכי הרבה רוח נעשה מתוך החושניות הגברית, לעומתו, הישות הנשית הכנה כלל לא הביע חיוך מאולץ של תמיכה.
מה קורה כאן? לא חסרים כישורים למצב היישומי שממתין מזמן, ההישגים שצברו פסיכולוגים, אמנים, פילוסופים עד כה – על כף היד הממוחשבת… לא בקשתי תוספת הערצה- ניסיתי לייסד אורח חיים רוחני אמיד, מעל וכנגד הקרע של מעגל הדמדומים הבטלני, לכבוד הבאים לנשום ברוח…ללא לאומניות או חולשה טבעית מכל סוג אחר. סתימות ישנות נפתחות אם מניחים לחוש האוניברסליה האקזוטית להתעורר נואשות, כרונית.

השאלות, אבל, רבות כל כך, למשל, האם זה הוגן לגייס צעירים למסע רוחני טרם מצאו את דרכם האישית? המותר להפכם לשותפים כשהם בשלבים הרכים של החיים, עדיין? אני בוגרת יחידה לידם, חשה כמו קורצ'ק, היוכלו לסמוך עלי שלא אמות להם טרם הושג דבר? ואני, האם אוכל למצוא בהם את החסר לי?
חדש לי המצב, אין תשובות, כי לא מוכר לי ניסיון כזה. תמיד חיו אנשי רוח כמבודדים או כמשתייכים לחוג בוהמי שעימו ידעו להתרומם מעל המציאות… אבל כך, "אל הבוקר הזה , אל הבוקר הרצחני הזה, לבד?" אבידן שרטט זאת ב"החמצה", ונדמה התכוון להחמצת דור כולו, וזה שבא אחריו, ובא אחרי זה…

הבה, ננסה. המעשה קיים באלפי צורות מבודדות, נממש אותו בתמצות בזכות הטכנולוגיה והנוחות שבתקופת החסד הזו בין המלחמות. נוכל להספיק, אבל מלמטה של מטה, מהחית השורש- לשגע באמצעותו את הצעירים, לספק אותם, להספיק להם.
הזמן, והפרצוף שלו עוד לא מפלצתי, ויהיה מוכן בדקות ספורות של הטבלה רגשית ושכלית, להיזרע ולהתקיים בבסיס הפוליטיקה. לא עמוס עוז ולא ניצן הורוביץ, אבוד להם, כי בהומאניות שלהם חסרה מקצועיות. היישום אפשרי רק כהשקעה, בדומה לזו של גידול ילדים- יום-יומית. לשם גידול פרא אינטלקטואלי במסגרות לא מוגדרות בחלל ובזמן , נדרש צוות רוחות בעל מסר אחיד, תומך בוגרים של תומכי הבוגרים.
הזמן זו לא בעיה, למצוא אותו ולמלא בו את החסר. ותמיד יהיה חסר.
אני כאן עם תלמידיי הנזרקים לעולם כל שנה כמו גרגירי חול היידגריאניים, ללא משמעות לקיומם. ובים המשמעויות כאן, עכשיו ומזמן אני מחפשת במאי ועוד כמה נפשות כואבות.

אוטיזם- כשהוא בתוך משפחה או מדינה, זה לא בדיוק חולי מולד. אדם קרוב שהתבגר ואז התגלה כאוטיסט בהתנהגותו, מיהו? מעולם לא הוגדר כחולה ולא ייגדר… כך, אמא שלא "רואה במטר" את ילדיה והם גדלים יתומים בהיותה מתקיימת במידה רבה של הצלחה פיסית – מדברת ומתפקדת בכל התחומים, מלבד האחד הזה – החברתי… האוטיזם המדיני, רגשית, נרכש לאורך שנים מאושרות, באדישות שיטתית של התרחבות הקיר בין האדם וסביבת קרוביו- זו חסימת ראייה שכלית מודעת. אדם–קיר הוא לעצמו כסופו של המקור שהוא נושאו.
כחיידק. ולאו, דווקא, משותף לסובבים. הוא ורצונו בו. שלווה ואושר, ואלוהים השומר. כי את הבלתי- אפשרי עבורו לא חייב לשאת – כלל לא ייחשף אליו, לכן גם לא ייענש. מסופק כהבל, גם את סופו הפיסי יקבל כנתון קוסמי בלא מרד או חרטה, מונע מלהרגיש אשמה על הסערה שלא בידיו – של האוטיסט הלא מולד – מסוג משפחתי או מדיני. אך היא נחלת קרוביו – הסובלים, המתפרעים בזעקתם לעזרה, ואין שומע, אין ישועה מאדם יקר שגילם בחייו קיר, אשר ניצב כאנדרטה חיה וחוקית למוות נפשי, לידו כל יצור מוכה תחושת קרבה של בשר ודם יסבול בעל כורחו….

2. שיר אהבה

ושוב, איבדתי גבולות? שוב הקולות שלי כלל לא בפנים?
האם אני עצמי אדע את התוצר, אדע כטוב, או שתיבלע במעשיי רעה?
מיהם שידאגו ויפקחו על המילים שלי…?
הוריי? הם רחוקים בזמן… אולי הורי התלמידים שלי, שבנוגע למותר מלאים פשרות, ובוודאי גם הם לא יגאלו אותי מן האסור…. גם תלמידיי שחשו סם שפתי כמוסיקה, היום כבר רחוקים מהוריהם. אז, איך אדע גבולות לאהבה?
אם לא אחיה עד אז? עד למועד שתתייצב מול הגברים מהבאר, ילדה, והיא דומה לי? במבט ובשפה – עברית של הגופה תנוע כמו שלי- בהפתעה, בשוני רב מהשגרה כה מקובלת שוב ככלל, לא מהנה… עכשיו, השכם אני זקוקה לה! שתשלוט בי, תבטל בי את העוז המיותר מפאת חירות, ולוגיקת שרות… לא, לא כדי למות – להשתחוות, רק במפתן נכון סומך על הגבולות, ואת השאר לשאת בגאווה דמומה, מבלי לפגוע איך שהו
ברון, בטון העצמאות הלא תלויה בי, לא שלי, לא קיומי, לא רק.
עם כל הכבוד לחכמתי, היא רק תירוץ הישרדותי שאין בו כורח של העל-טבעי, אולי. מה פרוש- מקצוע? שמא, נולדתי קוראת בהשתאות שירה ופיסיקה ורוב הזמן מוצאת בם רק סיבות לאהבה?
הפילוסופיה, אולי זאת עבודה שמתפרשת כמקצוע הוראת אהבתי לילדים קטנים? והם גדלים מהר, כאזובי תחומי, בכדי שאצטרך לשכוח סיבות לאהבה, ומדוע חשובים היו לי ילדים. ומה נותר?
הצורך בעצמי נואמת הבאר היישומית, היות ומים שם עומדים לנצח, אני לבד נוטלת בה ידיי…

18.04.09

 

ראו גם מנטלי גוטמן

 

יסנין שלי

הבלדות הבעייתיות של נטלי גוטמן

לזכרו של ישראל פוליאקוב

דאלי קירקגור וגם כמה אחרים

 

 

גששי החיים :העתיד הבדואי בישראל

מה לעשות עם העזתים ?

 

הייתי בכנס הסטלגים

דף הפייסבוק של נטלי גוטמן 

 

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

20 תגובות על “מהותה של האהבה-נטלי גוטמן”

דברייך כדרכם מורכבים מאוד ודורשים קריאה איטית מאוד, בכדי להאזין למוסיקליות האצורה בהם, למשל- גרגירי חול היידגריאניים הם כבר סוג של שיר
התואם בין שירה ופיסיקה הזכיר לי את שירו של תמיר גרינברג 'על היש הפיסיקלי' מתוך על הנפש הצמאה. לא שאני חושב שהשפעתו ניכרת כאן, אבל משהו בתימה היסודית, לפיה המדע והשירה הם שני אופנים של התבוננות שבפליאה

לפגוש קוראים – מילים מול מילים, דרך היצירה שלי זו זכות.

תודה. זהו הרגע הטוב …
לכל מי שחושב על היישום של תחומו בספירה הרוחנית רחבה יותר, שלעולם מקבילה לכל האחרות, כולל המטריאליסטיות.
ובהקשר הנוכחי הפך לוינס לסלע המצל על האלוהות הגשמית לחלוטין בתוכנו, חרף עידן האדישות המשכיח את יכולתנו להימלט מבורות:

"במקום שיכולתי להישאר צופה, אני אחראי, ובמילים אחרות- דובר. דבר אינו תיאטרון עוד, הדרמה שוב איננה משחק. הכול חמור."

לוינס, "הומניזם של האדם האחר"

היום בישרו בחדשות על החשש שבאשדוד קרה מקרה אונס קבוצתי של ילדה מכיתה ד', על ידי חברים בני 11 …

זו התרבות שאנו התיימרנו להביא לפלסטינאים?!

הפעם, גורלנו לממש את הצד החזק ולא רק לשמש האשם הדימיוני האולטימטיבי, כמסוגלים להיות מתכנתים רחבי יריעה…
אין זמן לשתוק.

מחליאה. וכי גם נטלי יודעת שזו לא התרבות שאנו מתיימרים להביא לפלסטינים -רוצחי הילדיםפ ממעלות ועד אוטובוס הדמים ועד הדולפינריום.
אבל הרוחניות של נטלי מעוורת עיניה.
מבחינתי אין לי יותר ענין בנטלי, הגותה דיעותיה . גם קודם לא חשבתי אותה למאור המדבר.

ראשית, לגבי עצמנו:
התיימרנו להביא אור לגואים, ולא באופן חד פעמי, וזה מייד אומר משהו גם לגבי מה לא לעשות- לא לשפוט אחרים על עוולותיהם, ובכך לא להשתוות אליהם, לא להמציא דמוניזציות מסוג זה או אחר על עמים אחרים, כפי שעושים הרוצחים כדי שיוכלו לבצע את המעשה וגם להצטדק!
וזאת התורה היהודית המקורית- לא להגיב באלימות, אלא להצטיין, להשכיל עבור כל מי שלא מסוגל להגיע לרמה זו של אי-האלימות המוצהרת והמוכחת על ידינו לאורך דורות.

ושנית, לגבי האלימות של הנוער- הדבר נובע מהזנחה שאפשרנו לעצמנו במערכת החינוך, ועל כך יודעים גם פלסטינאים, המתוחכמים מכים בנו ומצדיקים זאת באמצעות הכללות שבהם לא מעט עובדות קשות, כגון אונס שהזכרתי וכלל פשע בישראל.
בלתי-אפשרי לא רק להתגונן במצב כזה שאנו לא ממש אור, אך התחייבנו להיות, אלא אפילו להרגיש יהודים אותנטיים…

וכן, להם קל להכליל, כי הם לא בעמדת הכוח, זהו הנשק של החלשים… אך לנו כפתוחים לאפשרויות של תרבות הנביאים הומנית בבסיסה כלפי כל אדם, לנו אין את הפריבילגיה לסרב לאהוב מישהו משום שהוא ערבי, אף אם שכנו מחבל, ואולי נגמד אותו משום שהוא לא מצליח בתחומים של המצאות מודרניות?… לא אנחנו, לא בבית-ספרנו כמו שנאמר, הרי הוא לא רק אובייקט השפעתנו- הוא האדם החשוב לנו כנושא תרבות מונוטאיסטית כמונו, שניסתה לספוג את היהדות והנצרות שבתוכה יש מספיק שורשים שניתן להעריך וללמוד מהם ערכים אוניברסליים גם היום.
רק סבלנות הדדית וכוח ההקשבה, ואז, נוכל להתמודד עם המחבלים מכל הסוגים והעדות, בכל מקום צריך לבנות על הטוב שנשמר כדי להרחיק מכולנו את הרע.
זאת בלי למחוק בני-אדם שלא קשורים לשום עוול…

מי שלא קורא לעומק, מוחק את הכתוב ואת עצמו בשיח מחפשי האמת של פתרונות, ולא של התנצחויות מילוליות עסיסיות.

כיהודים בחרנו בחיים של חזקים, מה נותר מזה? ברעיונות הטלויזיה בנושא החינוך מצטלמים גורמים שונים שכולם לא רלונטיים, לצערנו, כי הם חסרים עמוד שדרה- המצב הוא של סכלות יציבה למדי שלא דומה לשום דבר שהכרנו ביהדות דתית וחילונית כאחד, והיא הכוח המרסק שמגיע ממשרד החינוך. לא המורים ישנו את המערכת, הם מסוגלים להתאים את עצמם לדברים טובים, כאנשים לומדים. אין להם כל כוח להיות שונים עכשיו, גם אני עם יכולתי הרב לא משמעותית במערכת כזאת! אלא שתכניות הלימוד הם אסון לאומי, הן זקוקות לדגש על מקצועות שמחנכים ופתחים באדם צעיר כישורי אסתטיקה רגשית הומנית תמיד. ובנוסף – רק ביטול הדרישה של בחינה חיצונית, שירודה בתוכן וכלל לא מתכוונת לבדיקת ההעמקה רחבת אופקים אלא מרגילה לתלות בידיעות מוגדרות מינימליות חיצוניות לשכל אינדיבידואלי, האדם הלומד יהיה חייב להפעיל את כל המערך הרגשי וחשכלי שלו, למען ההרגשה של הצלחה, של כבוד כובש לב כלפי מורה, דווקא, ואחר כך גם למען עצמו, כל למידה היא למען האחר הזר, והחשוב מכל הזרים הראשון לילד הוא המורה, למען היחס עצמו בינו לבין המורה, וגם בין כל הכיתה שנמצאת במצב רגשי דומה, ילמד האדם הצעיר אפילו מקצוע הכי שנוא עליו…

נסיתי באמצעות החשיפה הרגשית להוכיח שהדבר אכן מתקיים גם היום- איפה שאני או דומים לי מקיימים אותו, למרות הכול. חבל לפספס אנשים מעשיים, עוד לא מאוחר למרוד .

הטביע במילים
שטף מילים.
מילים מילים מילים.

ויבושם לקוראים-המתמידים.

של תכניות לימודים מסוג אחר, תלוי בהחלטה מוצלחת!
אם יש תכנית שעובדת חשוב להפיץ אותה, ואולי אנשים שלא היה להם מה להציע בתחום החינוך, שלא היו שמחים עם מה שהם עושים, יוכלו ליישם משהו ולתת מתוך עצמם.
תודה לאלי שמביא התלבטויות של יוצרים

את מוכשרת אבל צריכה ללטש עוד, את דרכך אל הקורא.
יש לך עוד הרבה עבודה. התמקדי בכתיבה , בין אם שירהו בין אם פרוזה שירית, תעבדי חזק, בסוף תפרצי את דרכך. כשרון יש. גם ריתמוס. קצת פחות מוסיקליות אם כי לא כל הכותבים גם מוסיקליים.

רק אל תפלי בטעות להתאהב בעצמך, האגו מסתיר לנו את הצלליות.

בהצלחה

לא כל מה שנכתב למגירה כהתפרצות רגשית ראוי לצאת לאור.
והמכביר במילים -יקצץ בנטיעות

למען האחר, הזר.
נו עם דברי חכמה שכאלה -שהיו כתובות גם על הכניסה לאקדמיה של פלאטו אי אפשר להתמודד.
ואני כאשר אני מנסה לקרא את מה שכותבת נטלי אני מפסיקה באמצע, חסרת אויר, מותשת מזיעה, מבולבלת, טובעת במילים נרדפות, עושר מילוני, סחרחורת רגשית, העדר בקרה שכלית.
זה לא היא כמו שנאמר זו אני, אני.אני.

קוראים דומים ליוצרים- הם נשארים נאמנים לעצמם, דרכם אינה מצטלבת באמצעות ליטוש הכוונות או הצורות. היתר, עניין של חיים שלמים שלא ניתן לקחת או לתת, בלי שטעמם יתפוגג…

תודה לך על הדאגה,
אני לא כותבת למגירה, ויותר משמיעה בעל פה מאשר מפרסמת – יום-יום כמעט יוצא לי לחוות זאת, וכך למזלי, מאזיניי דואגים לי שלא אתאהב במה שלא קיים…

משורר טוב כתב:
"…הם רוצים אותנו מולטיפונקציונלים
שהמיטה תדע להיות שולחן
שהשולחן ידע להיות גם כסא
שהכסא ידע להיות חשמלי
שהחשמל ידע להיות גם עונג
"…

יש ליכולות הכי משוכללות ולאופי הכי רך וצנוע חסרונות- אנחנו ככאלה מאבדים את הזכות להתמסר לפגיעותנו.
וגם את זה ניתן לנצל. כמו הדרישה "מאתנו" בשהמשך השיר:

…שהעונג ידע להיות גם מיטה
וחוזר חלילה…"

כל אחד יכול.

לא כולם אומרים דברים של טעם.
לא מה שנראה לאחד דבר של טעם נראה כך לאחר..
לא כל מה שנראה חסר טעם לאחד הוא חסר טעם לשני.

וחוזר חלילה. כל אחד יכול.

כמו תמיד את מחרטטת ללא גבולות
הבלדות או השירים שלך חסרי תבונה שירית
לא כל דבר המקובץ בשורות קרוי שיר
הפואטיקה אפסית.
את משלימה בורות בהבנה באמצעות אסוציציות חופשיות ובטקסט למעלה גם מגלה יומרנות חסרת בסיס.
אני לא אוהב פסיכולוגיזם אבל טשטוש טקסטואלי חצי מכוון כמו אצלך מחפה על חוסר ביטחון מלומר דברים ברורים.
אבל מסתבר שמצאת במה ואפילו אוהדים שלא מבינים דבר.
אז שישפוט מי שישפוט איזה טקסט דפוק יותר. זה או שלך
תחסכו ממני את החינטרוש הקבוע של חוסר הנמקה.

האמת אני קצת מצר על תוקפנותי
בכל אופן לא אמרתי שאינך מוכשרת
או שאינך בעלת יכולת
דווקא מורגש ההיפך
אבל אני חושב שאת רותמת את האינטלקט והרגש
למחול משובש ונוירוטי
דיברת על צלילות
אם תגיעי לשם הכל יזרום
תעשי אוטורקונסטרוקציה
והיופי אני מקווה שיעלה
פעם אחת תקשיבי
ופחות תגיבי.

נטלי
שוב אני מתנצל הגבתי כנראה לטקסטים קודמים שלך יותר מאשר לנוכחי.
אין ספק שאת חושפת את עצמך באומץ אמנם שוב מתוך סמנטיקה מטושטשת אך בעלת מוסיקה משלה
עם יופי משלה
מתנצל שוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

four × 4 =