פרגמטיזם כלכלי ובטחוני נוסח סין-חיים מזר

העולם נמצא היום במשבר כלכלי חמור שלא ברור איך ומתי יצא ממנו.מה שכן ברור הוא שכיום סין היא שחקנית ראשית בכלכלה העולמית ,אולי אפילו יותר מארה"ב. וכדאי מאוד לדעת מה חושבים מנהיגיה על כלכלה באופן כללי. חיים מזר יוצא לתרום משהו להבהרת שאלה זאת בדיון זה על הוגה כלכלי סיני מהמאה החמישית לפני הספירה ימיהם של הוגים כמו קונפוציוס ולא טסה הסינים ,בודהה ומהוירה ההודים , סוקרטס ואפלטון היונים ועזרא היהודי , אלא שבניגוד להם לרעיונותיו יש השפעה עצומה גם בסין של היום אחרי 2500 שנה.

 

 

פרגמטיזם כלכלי נוסח סין : גישתו הכלכלית של מו-צה למלחמה

מאת חיים מזר

מבוא

מו-צה – אהבה אוניברסלית     הוצאת  אסטרולוג  2006   103 עמודים

תקציר :ונג פה-צה, הידוע במערב בשם קונפוציוס, הוא הראשון ברשימת "מאה הפילוסופים הסינים הדגולים." שמו מוכר לכל קורא, אולם רבים מבין הבאים אחריו, אף שהשאירו את חותמם על התרבות והפילוסופיה הסינית, אינם מוכרים במערב. ספר זה "אהבה אוניברסלית" מקבץ בתוכו מבחר מכתיו של החכם הסיני מו-צה, בן המאה החמישית לפנה"ס, ומביא ת אחוכמתו של אחד ההוגים הפוליטיים והחברתיים המשפיעים ביותר בסין. מו-צה האמין, כי בני האדם הם ברואיו של האל וכי את כולם יש לאהוב, אהבה אוניברסלית וחסרת פניות. "אנשי העולם בימינו מבינים דברים קטנים, אך לא מבינים דברים גדולים", טוען מו-צה. "הטוב והצודק אינו נובע מן הטיפשי ונחות הדרגה, אלא מן החכם ורם המעלה". אף שכתביו נכתבו לפני 2500 שנים, נדמה לעיתים כי מו-צה מתבונן בחברה ובמדינה של ימינו…

מו-צה היה הוגה דעות סיני שחי במאה ה- 5 לפני הספירה.ספרו "אהבה אוניברסלית" הוא מקבץ של חלק מכתביו הדן במגוון רחב של נושאים. חלק מהם דן במהות השלטון ובמדיניות הצבאית שלו. המוטיב המרכזי במשנתו המדינית הוא "צמצום הוצאות מיותרות.זאת דרכם של המלכים החכמים ומקור ברכה לעולם"(עמ. 46 ).מו-צה בעצם אומר לשליט לשקול היטב את מעשיו ולבחון אותם במונחים של עלות/תועלת וגישתו למלחמה נגזרת מדרישה זו. מבחינת ההיקף הטקסטואלי הדיון של מו-צה הוא קצר מאוד.מדובר למעשה במספר פסקאות ,אך עיון מדוקדק בהן מראה לאיזה רוחב ועומק ראיה הגיע מו-צה.

מושגי יסוד

 

אומר מו-צה:"

כשהדברים מגיעים לידי מעשים נפשעים…של תוקפנות לוחמנית כלפי מדינות אחרות,בני תרבות אינם יודעים מספיק כדי לגנות אותה להיפך. הם משבחים אותה וקוראים לה צודקת,מהוללת ואפילו קדושה.האם זאת ידיעה אמיתית של ההבדל בין טוב לרע.בין צודק למגונה?"(עמ. 35 ).

מבחינה מושגית מו-צה עושה הבחנה בין מלחמה צודקת למלחמה לא צודקת. השאלה המתבקשת לאור הבחנה זו, צודקת מבחינתו של מי? מה שמשתמע מכך הוא שמו-צה עושה הבחנה בין צדק אובייקטיבי כדי שייעשה מה שבאמת צודק לבין הצדק למראית עין. יש מי שעושה שימוש במושג זה כדי להצדיק את מעשיו ,גם אם נעשה מעשה נבלה. ועד היכן אפשר ללכת עם זה?

על כך אומר מו-צה:"

כיום, כל בן תרבות בר דעת בעולם יודע מספיק כדי לגנות מעשים כאלה ולהוקיע אותם כנפשעים.עם זאת כשהדברים מגיעים לכדי מעשים נפשעים עוד יותר של תוקפנות לוחמנית כלפי מדינות אחרות,בני תרבות אינם יודעים מספיק כדי לגנות אותה להיפך.הם משבחים אותה וקוראים לה צודקת וראויה. האמת היא שהם לא יודעים צדק ויושר מהם.עובדה,הם מתעדים את מלחמותיהם על מנת שקורותיהם יעברו לדורות הבאים.אם ידעו שמלחמות אינן צודקות,איזו סיבה היתה להם לתעד את מלחמותיהם לדורות הבאים?"(עמ.35 ).

מה שמענין הוא שמבחינתו של מו-צה מי שעושים את מעשי הנבלה הם בעלי מודעות היסטורית מפותחת. הם רוצים שהדורות הבאים ידעו על מעשיהם וכפועל יוצא מעצימים את ההתחסדות שלהם כצודקים. הם אינם רוצים שימצא בעתיד מי שהוא אשר יגנה אותם.

מתוך הגינוי למעשיהם אפשר להבין שמו-צה רואה בעצם השימוש במושג מלחמה צודקת מושג יחסי.מה שצודק עבור אחד ,גם אם זה למראית עין, אינו צודק עבור מי שהוא אחר.

מו-צה מתוך רצון להיות נאמן לגישתו לאובייקטיביות ככל שניתן אומר:

"על כן, בעת שתכננו חכמי קדם את רווחתו של העולם,הם הקפידו לשקול ולבחון מה הטוב והצודק בכל מקרה ולפעול על פי אותה אבחנה.בדרך זו לא ניכר כל חוסר ביטחון במהלכיהם והם זכו להצלחה מהירה בכל מעשי ידיהם והגשמה בטוחה של כל יעדיהם"(עמ. 36-37 ).

העולם נתפש אצלו כמה שהוא דינמי.מה שנתפש כטוב בעבר, לא בהכרח נתפש כטוב היום. הסביבה משתנה,אנשים משתנים ודעות משתנות. כל שיקול חייב להעשות לגופו ועל כן ,מה צודק או לא צודק נבחן על פי טובת הענין.

כאשר מתרחשת מלחמה "אם השליטים ופקידי הממשל הבכירים ושועי העולם חפצים באמת לקדם את מה שמועיל לעולם ולצמצם את מה שמזיק, עליהם להבין שלחימה התקפית מביאה נזק רב לעולם"(עמ.43 ).

מו-צה עושה הבחנה קטגורית בין מלחמה התקפית שהיא רעה מיסודה לבין מלחמת הגנתית שהיא מטבעה מלחמת אין ברירה,כי הרי מה חשוב יותר מהגנה על המדינה ואז מטבע הנזקים הם מינימליים.לשיטתו של מו-צה ישנם צמדים של מושגי יסוד, מלחמה צודקת ומלחמה לא לא צודקת,מלחמה התקפית ומלחמה הגנתית ומושג יסוד משתמע והוא יחסיות.

נזקי המלחמה

על עצם היציאה למלחמה אומר מו-צה

:"כשהמדינה הששה אלי קרב מקימה צבא,עליה להכשיר כמה מאות קצינים בכירים,כמה אלפי קצינים זוטרים ומאה אלף חיילים לפני שהיא יכולה לצאת למלחמה.הזמן הנדרש למשימה הזאת הוא כמה שנים לכל היותר,כמה חודשים לכל הפחות.במשך אותו הזמן לא יהיה למנהיגים זמן להתפנות לענייני הממשל,לפקידי הממשל לא יהיה זמן לנהל את מחלקותיהם,לאיכרים לא יהיה זמן לזרוע או לקצור ,לנשים לא יהיה זמן לטוות או לארוג"(עמ. 38).

מו-צה מתייחס למדרג ההיררכי של הצבא ושל המערכת האזרחית. משעה שמתכוננים למלחמה,יש להכשיר אנשים לקראת מטרה זו וזה דורש משאבי אנוש וזמן מכיוון שרבים יהיו טרודים בכך. זה בהכרח יבוא על חשבונה של הפעילות האזרחית השוטפת. יש כאן משחק סכום אפס בין הצבא לבין המדינה. אם מערכת אחת מרוויחה השנייה מפסידה והתוצאה הסופית היא שכולם מפסידים .נוצרת כאן תגובת שרשרת שמתחילה למטה ומגיעה עד לדרגים הבכירים ביותר.בדרג הנמוך נמצאים החקלאים והנשים(לכל אחד מהם תפקיד מוגדר בחברה). לא יהיו מספיק אוכל ובגדים,חלק מהאזרחים יגרע מהמגזר האזרחי לטובת המגזר הצבאי ואותם בעלי תפקידים אזרחיים תיפול עליהם מעמסה רבה ביותר ותפקודם השוטף יפגע,מה עוד שחלק מהמשאבים הארגוניים והנפשיים יהיה קשור למלחמה.מו-צה מזהה מצב בו המלחמה היא טוטלית ,כל שדרות העם מעורבות בה.

עד כמה חמור המצב?

"המדינה תאבד את לוחמיה ופשוטי העם יאלצו לזנוח את עיסוקיהם.יתרה מזאת,יש להביא בחשבון את הנזק שיגרם לסוסים ולמרכבות ואת הירידה בערכם ואם חמישית מן האוהלים ,האספקה, הציוד הצבאי וכלי הנשק ישארו בתום המערכה,המדינה יכולה להחשיב את עצמה בת-מזל. נוסף על כך, אינספור בני אדם יערקו או יאבדו לאורך הדרך או ימותו בצידי הדרכים מרעב,קור ומחלות בשל המסע הארוך והממושך או אספקה שלא הגיעה בזמן"(עמ.39 ).

לשיטתו של מו-צה, בטווח הארוך כתוצאה מהתמשכותה של המלחמה קווי האספקה הלוגיסטיים מתפרקים והמזון לא מגיע ליעדו. מתוך דבריו נראה שכוונתו של מו-צה היא למגזר האזרחי ולמגזר הצבאי כאחד. רבים ימותו מתת-תזונה ,לתשתיות יגרמו נזקים בלתי הפיכים ורבים ישארו מחוסרי בית ופגועי מחלות.הבלאי הצבאי גדל והערך הכספי של ציוד רב יורד ונשאר חסר תקנה. מעצם היציאה למלחמה המדינה יוצאת נפסדת.

החלופה למלחמה

איך מלכתחילה לא מגיעים למצב של אי יציאה למלחמה?

על כך אומר מו-צה :

"שליט שמחליף לוחמה התקפית בממשל טוב בארצו ישיג הצלחה בתחומים רבים. אם ישקול את ההוצאות של החזקת צבא וניהולו בלי מגמה התקפית וישווה אותן להוצאות ההרסניות של שליטים אחרים שיוצאים למתקפות יזומות ,הוא יראה שהפיק רוב רווח ותועלת.אם שליט מנהל את ענייניו בהתאם לעקרונות הנכונים,פועל בשם האמת והצדק, מנהיג יד רכה במגעיו עם נתיניו ורוח טובה של אמון בניהול צבאו ובכך נותן דוגמה לצבאותיהם של שליטים אחרים,לא יהיה לו אויב תחת השמים והוא יביא תועלת מרובה לאין שיעור … אם השליטים ופקידי הממשל הבכירים ושועי העולם חפצים באמת לקדם את מה שמועיל לעולם ולצמצם את מה שמזיק,עליהם להבין שלחימה התקפית מביא נזק לעולם"(עמ.42-43 ).

מו-צה לא טוען שיש לבטל את הצבא בתור שכזה.הוא מבין שאין זה מעשי, אלא שאין לבנות אותו על בסיס התקפי. לצבא יש תפקיד חשוב והוא הגנה על המדינה ואז מטבע הדברים המשאבים לאחזקתו ולתפעולו למקרה של התקפה על המדינה יהיו שונים מאלה של צבא היוצא למלחמות יזומות במקומות אחרים שאין להם ולא כלום עם הגנה על שלמות המדינה ותושביה. מו-צה אומר דבר מעמיק ביותר.כדי לבדוק את עלות המלחמה יש לבדוק מה השקיעו מדינות אחרות ערב יציאתן למלחמות שונות ומה המחיר ששילמו לצורך זה. אותם שליטים שנהגו בצעדים אלה,סופו של שכרם יצא בהפסדם.י

שנה כאן השוואה כפולה.פעם אחת עם מדינות לוחמות ופעם אחת עם מדיניות שלא לוחמות.כפילות השוואתית זו מקנה יתר תוקף להנחה שמלחמות שאינן על בסיס הגנתי בסיכומו של דבר גורמות לנזקים במונחים בני ימינו מו-צה בא ברישה זו לא רק כלפי השליטים אלא גם לפקידי הממשל. כל המערך השלטוני חייב להיות נאמן לדרך חשיבה זו. מו-צה בא בדרישה גורפת כלפי כל מי שמעורב בתהליכי קבלת ההלטות ברמת המדינה. עליהם להיות שותפים להנחת העבודה שיוזמות לחימתיות שאין בהן שום אלמנט הגנתי לא יושקע בהן שום שביב של מחשבה. יתרה מכך,אין להיות דורסני כלפי תושבי המדינה עצמה וניהולה חייב להיות ברוח נינוחה.לא להחמיר יתר על המידה ולגלות כלפי תושבי המדינה הרבה אמפתיה.

רוח פייסנית על פי מו-צה יסודה בדבר אחד בלבד והוא הגינות.

"לו רק היה שליט כל שהוא מנהל את ענייניו הדיפלומטיים ברוח טובה ומתוך כוונה טובה וחושב בראשונה על טובתם של שאר השליטים :וכאשר מדינה גדולה מבצעת מעשה נפשע, היה מצר על כך עם כל האחרים וכשמדינה גדולה תוקפת את הקטנה ממנה היה נחלץ לעזרתה של הקטנה עם כל האחרים …וכשמלאי האספקה של המדינה הקטנה מדלדל ואוזל היה דואג לאספקתה וכשמתרוקנת קופתה של המדינה הקטנה חולק איתה משלו. לו היה מנהל את מגעיו עם המדינות הגדולות באופן הזה, היו שליטי המדינות הקטנות שבעות רצון. אם השליט רחום ונדיב ועמל להמיר מחסור בשפע,אין ספק שאנשים ינהרו אחריו"(עמ. 42 ).

אין ספק שמדובר בחלום אוטופי.מו-צה אינו מדבר על דברים נשגבים ויוצאי דופן.הרציונל הוא כלכלי במהותו. לדאוג לרווחתם של תושבי המדינה בצורה מושכלת ואלה לא יהיו ממורמרים ובמידת הצורך לעזור לעזור למדינות הנקלעות למצוקה כלכלית .אם יחסיו עם המדינות הגדולות הם ברוח טובה ותוך שיתוף פעולה ,המלחמות היזומות היחידות הן נגד אותן מדינות הפוגעות ברווחתן של מדינות חלשות. זאת העילה היחידה למלחמה יזומה.אם נתרגם זאת למונחים בני ימינו מו-צה מצדד בשיתוף פעולה בינלאומי לרווחת כלל האנשים באשר הם. במשפט אחד וקולע אומר מו-צה "העולם שבע ממלחמות"(עמ.42 ). המשמעות היא אחת בלבד.ממלחמות התקפיות לא יוצא טוב אף פעם.

מו-צה איננו בשום אופן פציפיסט. מעצם התייחסותו לכך שהמדינה זקוקה לצבא, גם אם השליט לא יזום מלחמות, אין זה אומר שלא יהיו אחרים שינקטו במהלכים התקפיים כאלה ולכן יש להיות מוכנים לכל מצב. גישתו של מו-צה במהותה היא פרגמטית. במצב האידיאלי כולם מחזיקים צבא לצרכים הגנתיים וכנגד מדינות העושקות מדינות אחרות .כאשר נמנעים ממצבי עימות ועוזרים למדינות חלשות כולם מגיעים לרווחה כלכלית. כולם מרוויחים מכך.בעולם המדיני האידיאלי של מו-צה לא מגיעים למצב של משחק סכום אפס.