
מאה שנה מלאו לעיר תל אביב בכל מקום ופינה בעיר ישנם אירועים וחגיגות להזכרת התאריך ,שגם אנחנו נעסוק בו בהמשך באתר זה ובעיקר בהקשר לתולדות שכונת מונטיפיורי בתל אביב שלבני משפחתי היה יד ורגל בהקמתה. . וכעת הבה ניזכר בשיר שעוסק במסע בזמן לתולדותיה של תל אביב "תנו לנו יד ונלך " השר על הרצון לנסוע ולבקר באירועים ובמקומות שונים בתולדותיה שאותם המשורר אולי לא חווה מעולם . זהו פזמון שבוצע במקור לראשונה בידי עירית דותן בפסטיבל הזמר של שנת 1973 לרגל מלאת 25 שנה למדינה. "תנו לנו יד ונלך " בוצע שוב בידי הזמרת מירי מסיקה באירוע החגיגי הענק הפותח את חגיגות המאה לתל אביב בכיכר רבין שם הופיעה מסיקה יחד עם שחקנים ומקהלות בבגדים תקופתיים מימי הקמתה של העיר לפני מאה שנים ועד לימינו אנו כפזמון הבולט ביותר על תולדות העיר תל אביב .
|
תנו לנו יד ונלך
מילים: צביקה זליקוביץ
לחן: יעקב הולנדר
ביצוע: עירית דותן
תנו לנו יד ונלך,
בהרצל בלי כביש ומדרכת
עם שיירת גמלים על החול.
תנו לנו היום ללכת,
לגימנסיה הרצליה כמו אתמול.
תנו לנו יד ונלך,
לעיר הקטנה הנושקת לים.
תנו לנו יד ונלך,
למקומות שהיו ואינם.
תנו לנו יד ונלך,
לראות איך העיר מתרפקת
על החוף עם הערב החם.
תנו להתגנב בשקט,
לגן רינה ואולי לבית העם.
תנו לנו יד ונלך…
תנו לנו יד ונלך,
נבואה אליה כמו פעם
עם ריחות מלוחים מן החוף.
תנו לנו, נו רק עוד פעם,
על ספסל בגן הדסה לאהוב.
תנו לנו יד ונלך…
תנו לנו יד ונלך,
נביט בעיניים של ילד
איך צומחת העיר הקטנה.
שכולה לבן ותכלת,
ואורות דולקים היום בחלונה.
תנו לנו יד ונלך…
גימנסיה הרצליה הישנה ( נהרסה על מנת לפנות מקום ל"מגדל שלום") .
מאה שנה מלאו לעיר תל אביב בכל מקום ופינה בעיר ישנם אירועים וחגיגות להזכרת התאריך ,שגם אנחנו נעסוק בו בהמשך באתר זה ובעיקר בהקשר לתולדות שכונת מונטיפיורי בתל אביב שלבני משפחתי היה יד ורגל בהקמתה. .
ולרגל האירוע הבה ניזכר בשיר שעוסק במסע בזמן לתולדותיה של תל אביב "תנו לנו יד " השר על הרצון לנסוע ולבקר באירועים ובמקומות שונים בתולדותיה שאותם המשורר אולי לא חווה מעולם /
תנו לנו יד ונלך "בוצע במקור לראשונה בידי עירית דותן בפסטיבל הזמר של שנת 1973 לרגל מלאת 25 שנה למדינה ,חלק מהשירים בפסטיבל זה שמו כתוצאה דגש על תולדות המדינה . ובהם "תנו לנו יד ונלך ".
"תנו לנו יד ונלך " בוצע שוב בידי הזמרת מירי מסיקה באירוע החגיגי הענק הפותח את חגיגות המאה לתל אביב בכיכר רבין באפריל 2009 ,36 שנה לאחר הביצוע המקורי שם הופיעה מסיקה יחד הזמרת המקורית עירית דותן ,ועם שחקנים ומקהלות בבגדים תקופתיים מימי הקמת של העיר לפני מאה שנים ועד לימינו אנו כפזמון המרכזי על תולדות העיר. פזמון שאינו עוסק רק בנוסטלגיה אלא גם בהיסטוריה.
וכאן כדאי להעלות את השאלה
מה ההבדל בין פזמון נוסטלגיה לפזמון העוסק בהתעניינות היסטורית? .
הנוסטלגי נזכר באירועים ומקומות שחווה אותם בחייו ואינם עוד . נוסטלגיה כזאת לתל אביב ניתן למצוא למשל כדוגמה בולטת במיוחד בשיר "גן השיקמים "המתאר גן שיקמים שאותו המשורר יצחק יצחקי היכיר בילדותו אך ששוב אינו קיים כשהשיר מושר ( בשנות החמישים ) .הפזמונאי בשיר הזה רק מתאר את מה שהיה ואת מה שהיכיר, הוא לא באמת מנסה לעניין בכך גם אנשים אחרים. .
ולעומתו עניין היסטורי במסע למקומות ולזמנים שאולי מעולם לא נחוו בידי הפזמונאי ובוודאי ובודאי בידי הנמען של הפזמון המאזין.נימצא בפיזמון " "תנו לנו יד ".
הפזמון הוא לכאורה בעיקר קטלוג של שמות מתולדות העיר תל אביב אבל למעשה של חוויות ותחושות שנחוו אי פעם בעברה ועל ידי השמעתם הדובר בשיר מנסה לעורר עיניין בהם גם במאזין שמעולם לא יכול היעה לחוות אותם. .
הדובר מעוניין להגיע אל מקומות כמו גמנסיה הרצליה לא זאת שקיימת היום אלא זאת שהייתה קיימת פעם ונהרסה בשנותה חמישים והוחלפה בידי מה שהיה אז הבניין הגבוה ביותר בארץ מגדל שלום .אל "גן רינה " אחד מבתי הקולנוע הראשונים של תל אביב ואל בית העם של תל אביב שגם בו הוקרנו סרטים והוצגו מופעים שונים. כל אלו מקומות ששמם לא יאמר הרבה למי לא חי בתל אביב לפני שנות השישים ואינו מומחה בתולדותיה. אבל אם ישמע את הפיזמון וישים לב למילותיו ייתכן שיתעורר בו עניין.
הפזמון הושמע לראשונה בפסטיבל הזמר של 1973 פסטיבל שהוקדש לחצי היובל מלאת 25 שנה של מדינת ישראל .וניתן לטעון שעם שיר זה החלה המודעות של הצורך בשימור אתרים חשבים מתולדות המדינה ותל אביב .מודעות שהייתה בגדר בלתי קיימת עד אז כאשר גימנסיה הרצלייה נמחתה על מנת לפנות מקום למגדל שלום.
המחבר צביקה זליקוביץ צלם ומעצב שזכה ב-1996 בתואר "צלם השנה " בנושא צילומי טבע דומם בתחרות של התאחדות הצלמים המקצועית בישראל. הפך מאז אחד הפעילים הבולטים של המועצה לשימור אתרים ופירסם קובץ שירים וצילומים בשם "תנו לנו יד ב-1998 וגם ספר מיוחד על פסלי גמדים בתל אביב בשם "אישונים "..
"תנו לנו יד " זכה במקום הראשון במצעד שירי תל אביב של גלי צה"ל כשיר החביב ביותר על הקהל על העיר תל אביב.
ניתן לאמר שהפזמון המרגש הזה משנת 1973 אולי תרם משהו ליצירת המודעות בצורך בשימור אתרים ועל מנת שנוכל לבצע דרכם מסע בזמן מנטלי אל תולדות תל אביב וגם ערים אחרות.
ראו גם :
תנו לנו יד גירסת חגיגות המאה של מירי מסיקה
פסטיבל הזמר של שנת 1973
צביקה זליקוביץ
המועצה לשימור אתרים
גן השקמים :הקליפ
8 תגובות על “המקומות שהיו ואינם :מסע בזמן לתולדות תל אביב”
של העיר הזו, בה הסיכוי לפתיחות ולתרבות, תודה לה…
המקומות שהיו והינם הם הכי מעציבים.
תל אביב היא עיר כ"כ יפה, ועם הזמן היא פשוט נעלמת. לא שיש לי משהו נגד גורדי השחקים, כל אחד צריך משרד, או בית בקומה ה100, ואם משקיעים בהם מספיק הם יוכלו ביום מן הימים להיות בדיוק כמו איזו שכונה יפה וחצי הרוסה שנכנסים אליה ופשוט בוהים בבטים בשתיקה.
הבעיה היא במחיקה השיטתית של הבניינים היפים יותר, ואולי גם בהזנחה הפושעת של המקומות הקסומים שדלתותיהם מסורגות, והדיירים היחידים בהם הינם מחוסרי דיור \ נרקומנים \ חתולים.
על כל בניין מרהיב יש עוד שניים יפים הרבה יותר, והם עומדים ריקים, לפעמים אפילו ככה סתם באמצע העיר (נגיד מונטיפיורי – שיעול שיעול) והבניין פשוט מדהים, ונראה גם כמקום כיפי לגור בו, אבל זה די ברור שלאף אחד אין שום עניין בו.
אולי בגלל זה תופעת הסקוואטינג כה קורצת לי, כי אם מישהו יכול להשמיש את הבניין, ולייפות אותו חזרה, ולהכניס בו חיים, ולרוב גם איזשהו ערך תרבותי, הרי החבר'ה הצעירים האלה הם גם תמיד מלאים במניעים חברתיים ורצון לתרום לקהילה.
ואני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על בתי קולנוע ואולמות שעומדים ריקים ככה סתם, כשיש כ"כ הרבה אנשים שרק מחפשים לאן לצאת, או איפה לנגן, או משהו מעניין לקחת חלק בו.
אבל מה, חגיגות, לא?
ככל שאני מזדקן אני נעשה נוסטלגי יותר . אבל כמו שאמרה סימון סניורה – נוסטלגייה זה געגועים למה שלא היה
לעצם ההשוואה בין שני השירים , שניהם דביקים למדיי , אבל גן השקמים פשוט נטחן עד דק ולכן תנו לנו יד יותר מרגש . לכותבים צעירים מומלץ להשתמש בשמות ערים בשירים זה עובד טוב .
אוי איזה ימים היו פעם, איזה פיצה בתל אביב…
תודה לך על הפוסט הנהדר
[…] המאמר = […]
[…] המאמר […]
בשכונת שפק ברחוב ברדצ'בסקי 14 היתה מאפיית טגנסקי מהראשונות בתל אביב שהיתה שייכת לאדון יוסף טגנסקי ואשתו חנה טגנסקי ממשפחת זמלר . כל השבוע היו תושבי האיזור נהנים מריח הלחם הטרי הנאפה בתנורים והיה מנהג לקנות לחם וחמאה ולאכול בהנאה . בסוף השבוע היו המקורבים מביאים את סירי החמין למאפיה ושמים אותם להתבשל . בני משפחת טגנסקי חיו בבנין הצמוד ברדצ'בסקי 16 פינת בילו 31 שנבנה בידי הסבא יצחק טגנסקי בשנות העשרים בערך עבור בני המשפחה שהתגוררו בו . בני משפחת טגנסקי היו גם לוחמים באצ'ל והחביאו נשק מהאנגלים בבילו 31 ובעל המאפיה מר יוסף טגנסקי ישב במעצר בלטרון . בבית זה התגוררה גם הגברת אסתר טגנסקי שהיתה נהגת הטקסי הראשונה בארץ והשתמשה בטקסי בכדי להעביר לוחמים של האצ'ל ונשק דבר שגרם למעצרים רבים ומכות שקיבלה מהאנגלים . לאחר שאחת הנכדות של יצחק טגנסקי התחתנה עם מרדכי גלר נתן לו יוסף טגנסקי את האורווה של הסוסים של חלוקת הלחם עבור בית מלאכה וכך החל מרדכי גלר לעבוד כאינסטלטור של האיזור . מאפיית טגנסקי נסגרה בתחילת שנות השבעים והיום קיים שם מלון בוטיק בשם מלון ברדצ'בסקי . בבית משפחת טגנסקי בבילו 31 פינת ברדצבסקי 16 היתה חנות דגים שנוהלה בידי הגברת הינדה וכל תושבי האיזור היו קונים ממנה דגים טריים. בצמוד אליה היתה חנות ירקות . היום בית משפחת טגנסקי שופץ בשנת 2013 וכבר כמה עשרות שנים מתגוררת ויוצרת שם הגברת נורית הירש . עד היום יש לתושבי האיזור הותיקים געגועים לריחות הלחם ממאפיית טגנסקי כמו שסיפרה לי שכנה ותיקה מברדצ'סקי בערגה .
[…] המאמר […]