שטר עם פניה של מרי קירי המדענית והאישה הפולניה המפורסמת ביותר של כל הזמנים.
מארי קירי שגילתה יחד עם בעלה פייר את תופעת הרדיאקטיביות היא המדענית המפורסמת ביותר של כל הזמנים. ועל כך הייתה זוכת פרס נובל הראשונה . ולה ולבעלה יש גם את הכבוד המפוקפק להיות האנשים הראשונים שמתו כתוצאה מהרדיואקטיביות. ולהלן פואמה של אן מייקלס על המדענית הדגולה שהראתה לראשונה שלמחציתו של המין האנושי יש מקום גם בעולם המדע אבל שילמה על כך בבבריאותה ולבסוף בחייה. אן מייקלס (1958-), משוררת ומספרת קנדית. למדה באוניברסיטת טורונטו, שבה היא מלמדת כיום. ספר שיריה הראשון משקלם של תפוזים (1986) זכה בפרס הקומונוולת. גם ספר שיריה השני ברֵכת הכורים זכה לפרסים אחדים. באתר זה הופיעה כבר הפואמה שלה "האסטרונום " על המדען מהמאה ה-16 יוהנס קפלר הפואמה תורגמה בידי גיורא לשם ומופיעה כאן בפרסום בכורה עולמי.. |
החקר השני
מאת אן מייקלס
תרגום גיורא לשם
"אתמול בבית הקברות, לא הצלחתי להבין את המלים 'פייר קירי'
החקוקות באבן."
_ מרי קירי, 1906
הָאֱמֶת אוֹהֶבֶת לְהִסְתַּתֵּר
בַּנִּגְלֶה. אֲפִלּוּ אָז,
לְבַדֵּנוּ עַל הַגֶּשֶׁר, בִּבְדִידוּת
הַתְּשׁוּקָה, יְרֵחֵנוּ הֵצִיף
אֶת גֵּאָיוֹת טְרוּיֵר. אֲפִלּוּ אָז
שְׁרִיר הַלַּחַן הַמִּשְׁיִי
הִתְפַּתֵּל מֵעַל מַיִם, מְחַכֶּה
לְהִשָּׁמַע: מֵעַל הַוִּיסְלָה, הַבְּיֶוְר,
הַסֵּין. גֶּשֶׁם מָשׁוּךְ בְּיָדַיִם אִי־נִרְאוֹת
עַל זְקָנֵי אֶדֶר, חָפַר לְתוֹךְ סוֹלְלוֹת נָהָר,
סָחַט אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה בְּאֶגְרוֹפָיו _
כְּאִלּוּ יָדַע שֶׁיּוֹם אֶחָד אֶשְׁלַח אֶת יָדַי
בְּעַפְרָה אַבְקָתִית חוּמָה
מְנֻמֶּרֶת בִּמְחָטִים שֶׁל אָרְנֵי בּוֹהֶמְיָה,
אֶעֱמֹד אַרְבָּעִים־וַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים מִתַּחַת לְמִטְרִיּוֹת אוֹ רְטֻבָּה
מִתַּחַת לְשֶׁמֶשׁ, מַפְרִידָה אֶת הַכֹּהַל הַכָּחֹל
מִהֶבֶל פִּיהָ הַמַּר שֶׁל הַפִּיצְ'בְּלֶנְדֶה.
כָּל־כָּךְ לַחֲרֹךְ לִפְנַי־ולִפְנִים, שָׁנִים, לְהַגִּיעַ
אֶל הַצֶּבַע הַהוּא. כְּבַיָּכוֹל כְּבָר הִכִּיר גֶּשֶׁם פּוֹלָנִי
אֶת גַּנֵּנוּ הַמּוּצָף בְּפָּרִיז: חִכִּיתִי
כַּאֲשֶׁר הוּבַלְתָּ
הַבָּיְתָה מֵרוּ דוֹפִין, מַחֲצִית גֻּלְגֹּלְתְּךָ
הִתְקַשְּׁתָּה לְמִדְרָכָה; לַהֲבוֹ שֶׁל אוֹר יָרֵחַ
עַל גְּרוֹנוֹת הַפְּרָחִים, בָּשָׂר וָרֹד
רָווּי, פִּיּוֹת אַרְגָּמָן פְּעוּרִים,
צְעָקוֹת שֶׁנֶּהְפְּכוּ לֶעָפָר עַל לְשׁוֹנוֹתֵיהֶם.
גּוֹן דְּיוֹנוֹן טָחוּב כִּיעָרוֹת מִנְיֶר וְפּוֹרְט רוֹיַל
שֶׁתֵּאַרְתָּ, מַנְחֶה אוֹתִי אֶל שְׁנָתִי: אֲפִלּוּ בַּשָּׁעָה הַהִיא
מְלַמֵּד אוֹתִי לֹא לִפְחֹד
מִן הַקַּרְקַע, לְהוֹדוֹת
לִשְׁבִילֵי הַכִּשָּׁלוֹן שנבחשו עַל־יְדֵי תּוֹלָעִים
שֶׁהִפְגִּישׁוּ אוֹתָנוּ,
לְסָרֵב לַתַּכְרִיךְ, בִּמְקוֹמוֹ, לַעֲטוֹת אוֹתְךָ
בְּעֻזְרָד, בְּאִירוֹס, בַּאֲרִיג הָאֲדָמָה
הַשָּׁחֹר אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.
טֶרֶם כְּלוּלוֹתֵינוּ
עָמַדְתִּי מֵעַל הַנָּהָר
פּוֹכֶרֶת אֶת יָדַי
כְּאִלּוּ אִבַּדְתִּי דְּבַר־מָה כָּל־כָּךְ יָפֶה
עוֹרִי הָיָה מֻכְתָּם. כַּמָּה דּוֹמִים
זִנּוּק הָאֱמוּנָה וְזִנּוּק
הַפַּחַד. כַּאֲשֶׁר צִפּוֹר
חָתְמָה אֶת שְׁמָהּ בָּרָקִיעַ. אֲפִלּוּ בַּשָּׁעָה הַהִיא
חַשְׁתִּי בְּךָ מִבְּעַד לִבְגָדַי, בְּדוֹמֶה לִנְשִׁיקַת הָרַדְיוּם
מִבְּעַד לְכִיס אֲפוּדָתוֹ שֶׁל בֶּקֶּרֶל, הַנְּשִׁיקָה שֶׁלֹּא שָׁכַח מֵעוֹדוֹ,
שֶׁחָרְכָה אֶת בִּטְנוֹ.
פָּתַחְתִּי לִרְוָחָה אֶת מְעִילְךָ
בְּחַפְּשִׂי אוֹתְךָ. נִשַּׁקְתִּי אֶת צֵל בִּגְדְּךָ וְשָׁמַרְתִּי
אֶת דָּמְךָ מִתַּחַת לְצִפָּרְנַי. צָעַקְתִּי עַל אִירֶן
עַל שֶׁסָּגְרָה סֵפֶר שֶׁהִשְׁאַרְתָּ פָּתוּחַ עַל שֻׁלְחָן.
כְּכָל שֶׁהִתְאָרְכוּ חַיֵּינוּ הַמְשֻׁתָּפִים, אָהַבְתִּי
אוֹתְךָ יוֹתֵר. מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
יָצַקְתִּי דְּבַר־מָה טָהוֹר יוֹתֵר
לְתוֹךְ אֲגַנִּים וְכַדִּים. צָפִיתִי בְּךָ
רָכוּן עַל שֻׁלְחָנְךָ כְּצוֹרֵף,
מַתְקִין דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת. חֶדְוַת
הָרִכּוּז, הַיְסוֹדוֹת
שֶׁאֲלֵיהֶם שׁוֹקַעַת הָאַהֲבָה. אוֹ־אָז
יָדֵינוּ לֹא חָדְלוּ לָנוּעַ, עוֹרֵנוּ
הָיָה צֶמֶר, כְּפָפוֹת אֲרֻכּוֹת אָכְלוּ
אוֹתָנוּ עַד הָעֶצֶם. פָּתַחְנוּ אֶת הַדֶּלֶת
לָאָאוּרוֹרָה בּוֹרֵלִיס, לְקַרְחוֹנִים, לֶהָרִים
רְחוֹקִים הַסְּדוּרִים בָּאִצְטַבָּאוֹת.
הַמִּשְׁקָע הַכָּחֹל הַנִּצְמָד כְּרֵיחַ,
מְעַרְפֵּל אֶת הַכֹּל בְּהֶבְלוֹ.
בַּלַּיְלָה, בָּעֲבוֹדָה, יָשַׁבְנוּ כְּאִלּוּ
מִתַּחַת לְכוֹכָבִים. הַתַּזְקִיק הַזּוֹהֵר
שֶׁל הַזְּמַן.
צָחַקְתָּ כַּאֲשֶׁר סִמַּנְתִּי סִפְרֵי בִּשּׁוּל
בְּאוֹתָהּ קַפְּדָנוּת שֶׁבָּהּ רָשַׁמְתִּי הֶעָרוֹת בַּמַּעְבָּדָה
אַךְ בִּשְׁבִילִי הָיָה זֶה הַיְנוּ הַךְ: אוֹתָם
פִּרְטֵי אַהֲבָה _ לְמוֹסֵס, לְסַנֵּן, לֶאֱגֹר
עַד שֶׁתִּקְטָן הָאֱמֶת וְתַתְאִים
לַלָּשׁוֹן. גּוּפִי דּוֹאֵב מֵעֲמִידָה
בֶּחָצֵר, בּוֹחֶשֶׁת. אוֹ מֵהִתְמַתְּחוּת
מִתַּחְתֶּיךָ.
לַיְלָה מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹת בֶּחָצֵר
בִּסְקֶה, מְנוֹרוֹת עַל הַמִּרְפֶּסֶת,
רַגְלַיִם עֵצִיּוֹת מְשַׁיְּפוֹת אַבְנֵי מִרְצֶפֶת
כַּאֲשֶׁר אָבִיךָ עָקַב בְּכִסְאוֹ אַחְרֵי הַיָּרֵחַ.
מַקְשִׁיבָה לְזֶמֶר בַּסְּחִיפוֹת הַכֵּהוֹת שֶׁמֵּעַל הַנָּהָר
בְּיָדְעָהּ שֶׁאֵין זֶה מְשַׁנֶּה, יָדְךָ
יְשֵׁנָה לְצִדִּי, אִם אַתָּה חוֹשֵׁב
עַל מְלָחִים חִיּוּנִיִּים אוֹ עַל מִסְפָּרִים אֲטוֹמִיִּים אוֹ עַל פְּעוּלוֹתָיו
הַסּוֹדִיּוֹת שֶׁל אוֹר הַיָּרֵחַ: זֹאת הָיְתָה אוֹתָהּ אַהֲבָה,
זוֹהֶרֶת בְּזִכָּרוֹן, פְּשׁוּטָה כָּעוֹר.
כָּל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹגְעִים בּוֹ
נִשְׁרָף וְנֶאְכָּל, בֵּין אִם אֲנַחְנוּ מִתְמַסְּרִים
וּבֵין אִם לָאו, אוֹתוֹ יוֹם אַפְּרִיל מִתְפָּרֵשׂ עַד דַּק,
אוֹתָהּ שְׁעַת אַחֲרֵי־צָהֳרַיִם חָרְפִּית
מִתְעַבָּה עַד חֲשֵׁכָה. הָיִיתִי בַּת שְׁלשִׁים־וּשְׁמוֹנֶה.
בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּפְתְּחָה דֶּלֶת
צִפִּיתִי לְךָ. בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים הִחְבֵּאתִי אֶת בְּגָדֶיךָ
הַצְּפוּדִים מִדָּם.
רַק הָרְחוֹב הֵבִין. הִתְהַלַּכְתִּי
וְעָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, הִתְמַסַּרְתִּי לְאֵל
הַחַשְׁמַלִּיּוֹת, הַסּוּסִים, הַמּוֹנִיּוֹת.
אַתָּה הַזְּכוּכִית שֶׁמַּדְמִימָה
עָלִים לַחִים, אֶת דִּמְמַת נְהַר הַחֹרֶף.
אֵינֶנִּי רוֹאָה עוֹד אֶת הָעוֹלָם
בְּעֵינֶיךָ, אַךְ אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ
בָּעוֹלָם: אִי־נִרְאוּת שֶׁמְּכוֹפֶפֶת אֶת הֶעָנָף;
הַיָּרֵחַ מִתְנוֹדֵד, אַךְ חָצוּי;
עוֹר נָמוֹג מִתַּחַת לַקַּרְנַיִם.
כַּאֲשֶׁר אַלְבֶּרְט הָיָה בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הוֹכָחָה
הִשְׁלִיךְ לְפֶתַע מִכְּתֵפוֹ אֶת יַלְקוּטוֹ
כְּדֵי לְהַעֲמִיק מַבָּט נוֹקֵב בְּנִקְרוֹת אֶנְגָּדִין,
לוֹפֵת אֶת זְרוֹעִי, בְּהִתְרַגְּשׁוּת: "עָלַי לָדַעַת
מַה קּוֹרֶה לַנּוֹסְעִים
כַּאֲשֶׁר הַמַּעֲלִית נוֹפֶלֶת אֶל תּוֹךְ רֵיקָנוּת" _
וְאָחַזְתִּי בִּבְנוֹתֵינוּ, פּוֹחֶדֶת
שֶׁתִּצְחַקְּנָה עַד כְּדֵי נְפִילָה מֵעֵבֶר לַבְּלִימָה _
עָלֶיךָ חָשַׁבְתִּי כַּאֲשֶׁר חָצִינוּ
אֶת מַעֲבַר מָז'וֹלָה.
אֲנִי לוֹקַחַת אֶת בְּנוֹתֵינוּ
אֶל הַנְּהָרוֹת שֶׁאָהַבְתָּ.
אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת לְאֹרֶךְ הַבְּיֶוְר
שֶׁבּוֹ בִּלִּיתָ לֵילוֹת שְׁלֵמִים
בְּדֵיג רַעְיוֹנוֹת מִתּוֹךְ הַמַּיִם.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל עוֹר כָּסוּף,
אִי־נִרְאֶה בַּזֶּרֶם, אַף כִּי
אֲנִי מַפְרִידָה בֵּין הַדָּם הַקַּר הַבָּהִיר
לַנָּהָר חֲסַר הַצֶּבַע. אִי־נִרְאֶה
כְּחַמְצָן שֶׁאוֹטֵם מַיִם וְקֶרַח,
וְעַל כֵּן הַקַּו בֵּין הַנָּהָר וְהַשָּׁמַיִם
לֹא יִקָּטַע, מֵימָן שֶׁקּוֹשֵׁר אֶת עַצְמוֹ
בְּכִוּוּן אֶחָד, מִתַּחַת לְלַהֲבֵי גּוֹלְשִׁים.
נָע בִּמְהִירוּת גְּדוֹלָה יוֹתֵר בְּכָל פְּסִיעָה אִטִּית.
אֵין דָּבָר שֶׁמְּחַמֵּם כִּתְנוּעָה,
מְהִירוּת בְּתוֹךְ יְרֵכֵינוּ.
אֲנִי מְסֻגֶּלֶת לִמְצֹא אוֹתְךָ
רַק בְּהִתְבּוֹנְנִי עָמֹק יוֹתֵר, וְכָךְ הָאַהֲבָה
מַנְחָה אוֹתָנוּ אֶל תּוֹךְ הָעוֹלָם.
יָדַי צוֹרְבוֹת
כָּל הַזְּמַן.
נספח : ביבליוגרפיה בעברית על מרי ופייר קירי
מרי קירי היא המדענית היחידה שעליה הופיעו כמה וכמה ספרים בעברית.שלא לדב על האיזכורים המרובים שלה בספרים כלליים על תולדות המדע וגדולי עולם .
ואלו הם
אוו קירי מאדאם קירי מצרפתית – מרים וגבריאל טלפיר תל אביב : גזית, 1943. מהדורות נוספות יצאו לאור ב-1944 , 1946 1958 ו1965. בתה של מגלת הרדיום מספרת את תולדות חייה של אמה. היא נעזרת בקטעי יומנים ומכתבים, בזכרונותיה היא ובדברי אמה ( ספר נוסף של אוו קירי בתה של מרי קירי שתורגם לעברית הוא מחזית לחזית / מאנגלית יצחק עברי סדרת "מן המוקד " תל אביב : עם עובד, תש"ד 1944. ספר מסעות ברוסיה ,סין ,הודו ובורמה..הספר יצא במקביל לספר על מארי קירי . )
, אילין ביגלנד פרשת חייה של מרי קיורי / תרגם מאנגלית שלמה טנאי ; עיטורים – פ' סטוקס מיי תל אביב : אנקור, תשי"ט אליס תורן חייה של מאדאם קיורי / מאנגלית אלה אמיתן; ציורים פ. קאסטילון תל-אביב : יזרעאל, 1965 המרכז הישראלי להוראת המדעים מרי קירי וגילוי הרדיואקטיביות : לכבוד 100 שנה להולדתה.. מאמרים שהועתקו מ-UNESCO FEATURES, אוקטובר 1967, מס' 512". [ירושלים] : המרכז הישראלי להוראת המדעים, 1967. . חוברת . יפה, ברנרד מכור-המצרף לכור האטומי מרחביה : ספרית פועלים, 1972. תולדות הכימיה. , אמיליו סגרה מקרני רנטגן ועד קווארקים : פיסיקאים מודרניים ותגליותיהם עברית עמנואל לוטם / ירושלים : כתר, 1986
, נעמי פסחוף מרי קירי : ומדע הרדיו-אקטיביות / מאנגלית: עמוס כרמל תל אביב : משכל, 1999
, ברברה גולדסמית גאונות אובססיבית : העולם המדעי והאישי של מארי קירי / מאנגלית: נעה בן-פורת תל-אביב : אריה ניר, תשס"ה 2005.
וחוץ מאלו פרקים הודות המאדאם קירי הופיעו בין השאר בספרים הנ"ל :
א. ב נון,. גדולי עולם תל-אביב : יוסף שרברק, תשי"ב , הנרי הנרי טומס ודנה לי טומס; קורות נשים דגולות / עברית: שלמה שטמפפר תל-אביב : המתמיד, תשט"ז.1956
ג'יימס מקלצ'לאן … [ואחרים]; אוקספורד – ביוגרפיה מדעית לנער / תרגם עמוס כרמל ואחרים תל-אביב : משכל, 1999
גיל מיכאלי 100 אישים: חלונות לתרבות / תל-אביב : ידיעות אחרונות ברג, מלוין המדענים הגדולים : על כתפי ענקים מאנגלית – בת-שבע שפירא / <<תל-אביב : ספרי עליית הגג, 2004 תשס"ד 1999/
|
ראו גם
האסטרונום :עוד פואמה מאת אן מייקלס
16 תגובות על “מארי קירי -הפואמה”
יותר מגניבה
זינוק האמונה שדומה לזינוק הפחד? היכולת להיות כל דבר, ככל שהמוח מדעי יותר הוא גם אוהב יותר, משקיע ברגישות יותר… קטעים ארוטיים מדהימים:
פָּתַחְתִּי לִרְוָחָה אֶת מְעִילְךָ
בְּחַפְּשִׂי אוֹתְךָ. נִשַּׁקְתִּי אֶת צֵל בִּגְדְּךָ וְשָׁמַרְתִּי
אֶת דָּמְךָ מִתַּחַת לְצִפָּרְנַי…
האסתטיקה של עיבוד הסמוי עד להתגלותו כנס- המחשה שכל טרגדיה, מגיעה לה הזכות להפוך ל-"חֶדְוַת
הָרִכּוּז, הַיְסוֹדוֹת
שֶׁאֲלֵיהֶם שׁוֹקַעַת הָאַהֲבָה."
גם אם ברורות התוצאות הגורליות, הפחד אינו משתווה ליופי:
כָּל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹגְעִים בּוֹ
נִשְׁרָף וְנֶאְכָּל, בֵּין אִם אֲנַחְנוּ מִתְמַסְּרִים
וּבֵין אִם לָאו…
אַתָּה הַזְּכוּכִית שֶׁמַּדְמִימָה
עָלִים לַחִים…
זו האמונה, ואין לה תקנה,
משוררת נפלאה כל כך והתרגום של גיורא לשם העניק לשירתה כנפיים עבריות!
על מארי קירי.
אחת מהן הבאתי לפני כמה ימים כאן.
לפחות שידעו את האמת…
http://www.notes.co.il/gali/53816.asp
ובשירים או בפואמות תמיד מסלפים תחת מסווה של מילים יפות ומתחרזות.
הרי למשורר אין מושג ירוק בהיסטוריה של המדע.
והוא רק יודע לחרז כמה מילים יפות על מישהו שהוא בקושי יודע עליו משהו!
או אפילו אמור לדייק בעובדות .
עובדות הן לא הפרובינציה שלו ,הפרובינציה שלו הם הרגשות והמילים.
אגב בהחלט יכולים להיות שירים שהם מדוייקים מבחינה מדעית ומאיה בז'ראנו והמדען אבנר טריינין כתבו כמה כאלה ואולי אעסוק בהם באתר זה בעתיד ,אבל הם מיעוט מזערי.
רוב המשוררים הם לא בעניין הזה בכלל.
מה ההתנשאות הזו על משוררת שאין לה "מושג ירוק" וכו' התאמצי לפחות למצוא דימוי אנין יותר כיאה לחניכה חרוצה כמוך למדעים
וככה הם ממציאים לי שם משפחה חדש:
גלילי.
דוקא רעיון טוב. הבעיה היא שזה מתחרז עם…
עם עד עכשיו התלוננו בפני שוינשטיין מתחרז עם אינשטיין, אז עכשיו יאמרו לי שגלילי מתחרז עם דבילי.
לכן ההצעה שלך לא מוצלחת. תודה רבה.
הכותרת היא חלק מהמשפט כולו ולא שיבוש כל שהוא וממליצה לך להרגע ולקרא שוב את הפואמה. שירה גדולה באמת
איפה התוכן, המוסיקה, ההקשבה לרומנטיקה שאין לה כרטיס מילולי בלבד?
העניין הוא שדיוק בפרטים פסיכולוגיים שווה ערך עם אלה העובדתיים, כי אף אחד לא ירצה שימדדו את נפשו במטרים מרובעים או מעוגלים, או ישקפו לו את חייו כמוקדים מדעיים של נקודות הטורפה שלו… המקשיב נהנה מהישג מכל סוג, המבקר, אם כן, מבכה את עצמה.
נגזר על המבקר הטוב להשתוות למושאו :
"עָלַי לָדַעַת
מַה קּוֹרֶה לַנּוֹסְעִים
כַּאֲשֶׁר הַמַּעֲלִית נוֹפֶלֶת אֶל תּוֹךְ רֵיקָנוּת"
והכי הוגן לתת למילים לרבוץ בפיו ובכבידות, עד לקריאה האחרונה:
"…צִפִּיתִי לְךָ. בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים הִחְבֵּאתִי אֶת בְּגָדֶיךָ
הַצְּפוּדִים מִדָּם.
רַק הָרְחוֹב הֵבִין. הִתְהַלַּכְתִּי
וְעָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, הִתְמַסַּרְתִּי לְאֵל
הַחַשְׁמַלִּיּוֹת, הַסּוּסִים, הַמּוֹנִיּוֹת…"
זהו המצב כשאין יצורים נוספים שווי התמסרות.
שיר הוא שיר ולא תיזה מדעית.
בשיר — מיטב הכזב יכול להיות אמת.
בתידה, רק האמת היא האמת.
בהערתי, צ"ל כמובן "תיזה" ולא כפי שקולד בשגגה.
כבר אמרתי זאת בעבר בסיפרי "שירת ישראל" כי מיטב השיר כזבו.
כזב הוא מושג קפוא, אוביקטיבי ןחסר עתיד, לעומתו האמת יכולה לבשר שינוי. וזו מחויבותה של האמנות- לא ציוני המוות, אלא דימויי הדרך.יש בה אופציה לחיים למרות הכול, מי יעז לקחת תקווה מאדם סובל? האלימות פורצת במקום שיש בו הכול חוץ מחופש לקוות לטוב יותר.
כתוב יפה על זה אצל אריך פרום בספרו "מהפכות של תקווה".
לגלי,
יתכן שאת מבינה במדע אך בשירה אין לך מושג. אז למה את צריכה להעיר בעניין שאת בו בורה גמורה?
כותב את זה מי שיש לו קצת הבנה בשני התחומים.
נראה שיש כאן כמה משוררים שיש להם ממש פוביה רצינית ממדע, כי הם טורחים בלי הרף לתקוף את זו שלכאורה לא מבינה כלום בשירה.
אני חוזר ומציין כי לי אין פוביה למדע.
אך הכותבת ה"מדעית", למה לה להעיר על שירה כאשר היא מודה שאיננה מבינה בה דבר וחצי דבר?