web analytics
קטגוריות
ספרות יפה

דייג הסיפורים :המינגווי,פידל קסטרו ו"הזקן והים "-ירון אביטוב

ירון אביטוב מספר על הסופר ארנסט המינגווי ועל קשריו עם קובה ועם שליטה פידל קסטרו.

 

"

,  "בקובה כמדומני, יש יותר פסלים של המינגוויי מאשר של קולומבוס".

(" ירון אביטוב )

"הזקן והים " של ארנסט המינגוי הוא הרומן המפורסם ביותר שנכתב על קובה מאז ומעולם סביר להניח שאם מישהו בעולם בשישים  השנים האחרונות שמע על קובה מספר דווקא הרי מירב הסיכויים הם שיהיה זה מ"הזקן והים ". שגיבורו הוא הקובני המפורסם ביותר בעולם הספרות  אם כי יוצרו הוא לצערם של הקובנים ינקי מארה"ב דווקא.

.
זהו סיפורו של דייג קובני זקן היוצא  לדוג את הדג הגדול ביותר בו נתקל בימי חייו.

הספר זכה לפרס נובל הוסרט והוא כיום אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר של המינגוי שחי כמה וכמה שנים בקובה.
בישראל הספר נלמד בבתי הספר ותורגם כמה פעמים לעברית.

hemingway-castro-1960.jpg
בקובה עצמה הספר ומחברו הם אנשים נערצים וכנראה גם על השליט לשעבר של קובה פידל קסטרו .
עובדה במשרדו הפרטי טרח קסטרו לתלות על הקיר לצד דיוקן מצויר של אחד מסגניו  בימי המהפכה ומכתב בחתימת ידו של המהפכן האגדי מהמאה ה-19  בוליבר, גם  תצלום עם הקדשה של המינגווי מציג לראווה דג חרב ענקי.,

ההקדשה הייתה "לדוקטור פידל קסטרו שתתפוס אחד כזה בקוחימר .בידידות ארנסט המינגווי ". תצלום ניתן לקסטרו מהמינגווי בעת תחרות דיג ב1960 שבה זכה קסטרו בפרס שאותו היגיש לו המינגווי עצמו .
קסטרו עצמו  טען תמיד שקיבל השראה מהמינגווי ומספריו.
הוא סיפר שתמיד אהב את ספריו של המינגווי וקרא כמה מהם יותר מפעם אחת.ובראשם את  "למי צלצלו הפעמונים" ו"הזקן הים "

הוא טען בראיונות שלספרו המפורסם של המינגווי "למי צלצלו הפעמונים " על מלחמת האזרחים בספרד בשנות השלושים הייתה השפעה מכרעת עליו הוא קרא את הרומן לפחות שלוש פעמים ובראש ובראשונה את הקטעים שתיארו את מלחמת הגרילה בספרד ומאבקם של לוחמי גרילה בשטח שנמצא כביכול בשליטת האוייב. הוא טען שהספר שבו הכל מתואר בצורה ריאליסטית משכנעת ומדוייקת כל כך איפשר לו ולחבריו המורדים לדמיין כיצד אפשר להתמודד עם מצב כזה במציאות.
קסטרו סיפר " לקחנו עימנו אל הגבעות את "אל מי צילצלו הפעמונים " ולמדנו ממנו על מלחמת הגרילה וגם כשהיכרנו כבר את חיי הגרילה במציאות בגלל הפעילות השוטפת שלנו חזרנו שוב ושוב לספרו של המינגווי כדי לבדוק בו דברים וכדי לקבל ממנו השראה".

 

את המינגווי עצמו קסטרו פגש רק פעמיים  קסטרו סיפר שהפגישות שלהם היו קצרות והוא היה שמח אילו הזדמן לו להכיר אותו טוב יותר.
המינגווי מצידו שרשם לעצמו לאחר סילוקו של רודן קובה בטיסטה"הלך לו הבן זונה " רחש אהדה לקסטרו והביע כלפיו את הערצתו בהזדמנויות שונות. הוא אמר על המהפכה של קסטרו שזוהי "מהפכה טובה וישרה "וחשב שהיא הדבר הטוב ביותר שאירע לקובה מאז ומעולם.
הוא אף אמר שהוא מקווה שהקובנים לא יראו בו ינקי אלא קובני כמוהם ונישק את דגל קובה כשאמר זאת. אבל בסופו של דבר נאלץ המינגווי לעזוב את קובה לאחר שהבין שהמשך נוכחותו שם פוגעת באינטרסים של ארה"ב..

בכל מקרה המינגווי נשאר דמות נערצת בקובה בכלל ועל קסטרו בפרט.
או לפחות כך זה נראה.
המומחה הגדול בעולם הספרות הישראלי לענייני קובה ירון אביטוב כתב מאמר מקיף ומרתק על המינגווי בקובה של היום   שבו הוא מציג נקודת מבט שונה על המינגווי קסטרו וקובה.ומטיל ספק בכל האמור למעלה.

לדעתו כל זה  אינו אלא מיתוס שנוצר בקפידה בידי פידל קסטרו.

האומנם?

הקורא ישפוט .

 

אי בזרם: פידל, המינגוויי ו"הזקן והים"

מאת ירון אביטוב

 

(מאמר זה נכתב במיוחד לבקשתו של בלש הספרות אלי אשד והוא עיבוד של פרק מספרי "יומה", הוצאת גלורי, (עורכת: יעל ישראל) 2004, ושל מאמר שפרסמתי בשעתו בירחון "מסע עולמי", דצמבר 2005.
מספריי האחרים על קובה: "הלילה של סנטיאגו", אסטרולוג, 2001, "מדריך קובה", אסטרולוג, 2001; "האורות של מיאמי", כרמל/עמדה, 2005. בימים אלה ראה אור רומן חדש שלי "הומלס", הוצאת עמדה/כרמל, שעוסק בחייו הפיקרסקיים של הומלס ברחובות תל אביב. עורכת: יעל ישראל: עורכי "עמדה": רן יגיל, עמוס אדלהייט ואריק א.).

 

בחזרה אל "הזקן והים "

לאחרונה "הזקן והים"  יצא בתרגום מחודש ב"ידיעות אחרונות" (בשיתוף "פן"), במסגרת מפעל התרגום המחודש של ספרי המינגוויי. ההבדלים בין התרגומים אינם גדולים ועיקרם הנמכת השפה, לעתים שלא לצורך ("הדג, אמר הזקן בקול. הדג, עליך למות… כלום הכרח הוא שתמית גם אותי?" נכתב בתרגום המקורי, והפעם: "דיג, אתה תהיה חייב למות בכל מקרה. אתה חייב להרוג גם אותי?", עמ' 66), אבל ב"ידיעות" הולכים בכל זאת על בטוח כשמתחילים ב"הזקן והים", הטוב בספרי המינגוויי. שלוש פעמים קראתי בעבר את הנובלה, וגם בפעם הרביעית הוקסמתי ממנה (למעט ארכנות יתר, לטעמי, בנושא הבייסבול), אם כי הפעם חוויית הקריאה הייתה שונה, כמעט אינטימית. קראתי את הספר כאילו אני קורא על השכונה שבה התגוררתי ועל שכנים שהכרתי. כמה מטובי ידידיי בקובה היו דייגים, עם אחד מהם, זקן בן 80, יצאתי לא פעם לשוט בנחל והוא ניסה ללמד אותי לדוג, עד שהתייאש. "שנינו דייגים", סיכם לבסוף, "אני דג דגים ואתה דג סיפורים".
המשל על מאבקו ההרואי של הדייג הקטן בדג הגדול ובכרישים האימתניים מתואר כאן כמעין מאבק תנכ"י של דוד בגוליית. המאבק מסתיים גם בניצחון וגם בהפסד. במאמצים על-אנושיים מכניע הזקן את הדג, אך נכנע לכרישים שטורפים את בשרו של הניצוד. הוא שב אל החוף באפיסת כוחות רק עם שלד של הדג, אבל עצם החזרה, כנגד כל הסיכויים, מהווה ניצחון גדול לרוח האדם. על הנובלה נכתבו תילי תילים של פרשנויות, אבל כל אחת מהן לא תצליח לגמד את הסיפור האנושי הפשוט, רב-הקסם ורב-העוצמה, שלא נס ליחו במשך השנים.
שלושה אי דיוקים קטנים מצאתי בתרגום החדש. בנובלה מוזכרת "הבתולה מקוברה" (עמ' 14), והכוונה ל"וירחן דה לה קרידד", בתולת החסד מאל קוברה; בעמ' 17 מוזכרת כאן גם בירה הטואי (קמץ בה"א וחיריק ביו"ד). השם הנכון הוא אטואיי (פתח באל"ף וסגול באל"ף), בירה הקרויה על שם צ'יף אינדיאני שנלחם בספרדים והועלה על המוקד. מסופר כאן גם על ענק מצ'יאנפואגוס (50), והתעתיק שגוי: הכוונה היא לסיינפואגוס, עיר נמל המרוחקת שלוש שעות מהוואנה. כיוון שעד לרגע כתיבת שורות אלה לא הצלחתי להשיג את המהדורה האנגלית, אינני יודע האם מדובר באי דיוק של המתרגם או של המינגוויי עצמו. לגבי שניים מאי הדיוקים, אני מעריך שאלה הן טעויות של המינגוויי, שחי בהוואנה וספק אם ביקר באל קוברה, המרוחקת עד מאוד ממנה, או הכיר את סיפורו של אטואיי, הצ'ה גווארה של האינדיאנים. הסופר האמריקני התעניין במוחיטו ובדקירי יותר מאשר בסיפור הכחדתם של האינדיאנים באי. אבל המינגוויי לא לבד. בעקבותיו באו לקובה מיליוני תיירים שסלסה, צ'יקאס וקובה ליברה (המשקה) והמסלול בעקבות המינגוויי מעניינים אותם יותר מאשר קובה ליברה, סיסמת החופש.

ובזמן שאני קורא את הספר שוב אני נזכר בקובה.

 

הזקן האמיתי מהים

חודש נובמבר 2002. במהדורת החדשות בערוץ הראשון של הטלוויזיה הקובנית שודר ראיון ארוך לעייפה עם "אל ה'פה קומנדטה" פידל קסטרו, לרגל פסטיבל הסרטים הבינלאומי של הוואנה שהתקיים באותו שבוע בהוואנה הבירה, בהשתתפות סטיבן שפילברג. קסטרו מיומן היה בהפקת אירועים בינלאומיים כאלה, שנועדו למשוך תיירות. אבל את האמת על קובה לא פוגשים, כמובן, בפסטיבלים וגם לא בערוץ הראשון.
כיאה למעמד, העלה קסטרו במסגרת הראיון זיכרונות על "ידידו" המנוח, הסופר האמריקני חתן פרס נובל, ארנסט המינגוויי. כשעקבתי אחר פרצופיהם הקשובים של אנשי הקולנוע בפסטיבל הוואנה, שהסכיתו כמו עדר של חסידים שוטים לדברי ההבל שקסטרו השמיע על המינגוויי, הבנתי את מלוא המשמעות של הביטוי: "מאחז עיניים". הצביעות זעקה כמעט מכל מילה שהשמיע קסטרו. בעוד אחד מאחרוני העריצים בעולם, האיש שחיסל ועינה אלפים, ביניהם סופרים רבים, שוחח עם קהל המורכב מאנשי קולנוע מערביים, על ספרות והמינגוויי, התרפק על זכרו של הסופר המפורסם והתפאר במערכת יחסיו "הטובה" איתו, ואף התגאה ביחסו הסובלני כביכול לאנשי הרוח של ארצו, נשלחו קלגסי מנגנון העריצות שלו לבצע גל של מעצרים נגד קבוצה גדולה של סופרים, עיתונאים ומתנגדי המשטר.

הם הואשמו בעבירות שונות, שמהותן חתרנות נגד המשטר ושיתוף פעולה עם ארצות-הברית. שמונים מהם נידונו במשפטי ראווה מהירים למאסרים של עשרים עד עשרים ושמונה שנים! אפילו קומוניסט מובהק כמו חתן פרס נובל, הסופר ז'וזה סראמאגו מפורטוגל, נמנה עם אלה שהוקיעו את פידל בעניין.


במהלך הראיון הטלוויזיוני הוצג צילום משותף של פידל והמינגוויי: שניהם גבוהי קומה וזקנם מלבין. זקנו של פידל הפך לסמל הכי חשוב שלו ושל המהפכנים, שכונו אז הברבודוס, ואף לסמל בינלאומי כה משמעותי, עד שהסי-איי-אי רצה לגרום בשעתו בכל מיני אמצעים לנשירתו. גם זקנו של המינגוויי נחשב לסמל בקובה, ובזכותו הוא ידע גם ימים של קירבה עם פידל ומהפכניו, עד שהכול השתנה.
על תהפוכות גורלו של המינגוויי בקובה, לא טרח כמובן מראיין החצר של הערוץ הקובני לשאול את פידל, והוא אפשר לו להפליג בשבחיו של "פאפא המינגוויי". וכך שכח פידל לציין בראיון את העובדה המרכזית בסיפור האהבה בין המינגוויי לקובה: תרומתו העצומה של הסופר האמריקני לפרסומה של קובה בעולם באמצעות "הזקן והים" וכמה מהרומנים האחרים שלו, לא הפריעה בעצם למשטר לסלקו, לאחר יותר מעשרים שנות מחייה באי, כשנותקו היחסים בין קובה לארה"ב, 1961. "פאפא המינגוויי" שב לביתו באיידהו, חטף דיכאון, טופל בחשמל והתאבד בירייה כעבור חצי שנה, בגיל 63. לא מעטים מבני משפחתו של המינגוויי התאבדו, ואולם חוקרי הספרות והנפש לא יתקשו בוודאי למצוא את הקשר בין גירושו מקובה להתאבדותו, שאולי לא היתה יוצאת אל הפועל אילו נשאר בגן-העדן האהוב עליו.
המינגוויי התאבד רק לאחר שהבין שלא יוכל עוד לשוב לעולם לאחוזתו לה-ויחייה, הסמוכה להוואנה. לאחר מותו הפכה האחוזה למוזיאון ארנסט המינגוויי, וכל אותם המקומות שבהם התגורר, אכל ובעיקר שתה דקירי או מרגריטה הפכו לאבן שואבת לתיירות דולרית.


*
"ועכשיו מחובר היה אל דג גדול מכל אשר ראה מעודו, גדול מכל אשר שמע מעודו"

(ארנסט המינגוויי, "הזקן והים", הוצאת "עם עובד", עמ' 67)
עשרה חודשים לפני שצפיתי בראיון הטלוויזיוני עם פידל, נפטר בגיל 104 גריגוריו פואנטס, הדייג הקובני הזקן שהעניק השראה לדמותו של הזקן ב"הזקן והים", ספרו הידוע של המינגוויי. ידיעה זו הופיעה רק באותיות טל ומטר בעיתונות ההקובנית.

איש לא ריאיין את פידל בנושא.
הבית של פואנטס שוכן בקוהימר, כפר דייגים שהפך לפרבר של הוואנה ומרוחק כ-20 ק"מ ממנה. כדי להגיע לשם צריך לנסוע במנהרה המחברת בין שני חלקי העיר ולצאת אל האוטופיסטה. מהכביש המהיר פונים ימינה לפי השילוט, מטפסים על גשר עילי ופונים בכביש צר אל קוהימר. רק המבצר הקטן – אחד משרשרת המבצרים שבנו הספרדים במאה ה-17 בקובה (מבצרים גדולים ומרשימים ממנו בהרבה אפשר לפגוש בהוואנה ובסנטיאגו דה קובה) והבתים הסמוכים למפרץ רומזים שקוהימר היה פעם כפר נידח. מעברו השני של המפרץ נבנו שיכונים רוסיים כמו בכל עיר אחרת בקובה. המפרץ ריק מסירות דייג, ובמקרה הטוב מתנדנדת שם סירה אחת, אבל הרחבה שליד המבצר הומה בדרך כלל מרכבי תיירים. בקוהימר, כך נדמה, אפשר לפגוש כיום יותר תיירים מאשר דייגים.
על המפרץ משקיף פסלו של המינגוויי, והוא לא הפסל היחיד שלו שאפשר לפגוש בהוואנה. בקובה, כמדומני, יש יותר פסלים של המינגוויי מאשר של קולומבוס. קולמבוס גילה אמנם את האי, אבל המינגווי גילה אותו לתיירים וזה מה שחשוב יותר. בארצות-הברית, זכרו של המינגוויי התעמעם במקצת, הגם שזכה בפרס נובל, והוא שב לתודעה יותר בזכות נכדותיו היפות מאשר בזכות ספריו. אבל בקובה, הארץ שהיתה למולדתו השנייה, מעמדו נישא פי כמה מאשר בארץ הולדתו, והוא עבורה אייקון תרבותי, כפי שארנסטו (צ'ה) גווארה הוא עבורה אייקון אידיאולוגי. סיפור אהבתו של המינגוויי לקובה הוא יוצא דופן. לאזרחי קובה אין זה מוזר כלל וכלל, שדווקא אזרח של אויבתם המושבעת המטילה עליהם אמברגו, הופך למיתוס כה גדול בארצם. בדיחה ידועה מספרת, שבקובה אוהבים רק נשיאים אמריקניים שדיוקניהם מעטרים שטרות של דולרים. דיוקנו של המינגווויי לא מעטר אמנם שום שטר, אולם גם כך הוא אהוב שם, בין השאר משום שהוא מכניס לקופת המדינה המרוששת ירקרקים רבים. לא צריכה להיות עם זה שום בעיה, אלמלא נשכח פרט קטן וחשוב: המינגוויי נאלץ למעשה לעזוב את קובה שלא מרצונו, אולם עובדה זו לא הפריעה, כאמור, לקסטרו לעשות שימוש ציני בזכרו.

המינגוויי ביקר לראשונה באי ב-1928, כשהוא בגיל 30, והירבה לבקר בו עד שהתיישב בו באורח קבע בשנת 1939, לאחר שובו ממלחמת האזרחים בספרד. בתחילה התגורר במלון "אמבוס מונדוס" בהוואנה, לאחר מכן העתיק את מגוריו לאחוזה "לה ויחייה" הסמוכה לעיר, אבל את קוהימר הפך המינגוויי, חובב הדייג, לביתו השני ואת הדייגים לחבריו הטובים. הכול כינו אותו כאן "פאפא המינגוויי". מכאן יצא למסעות הדייג שלו עם חברו גריגוריו, שהיה הסקיפר של ספינתו "פילאר" – מסעות ששימשו לו לאחר מכן השראה לכתיבת ספריו "הזקן והים" ו"איים בזרם".
כששאלתי פעם את נכדו של גריגוריו, האם הוא משוכנע ש"הזקן והים" נכתב על סבו, הוא השיב: "בטח שזה עליו. המינגוויי לא היה יכול לכתוב את זה על אף אחד אחר".

 

המינגוויי עצמו הדגיש לא פעם בראיונות עימו, שדמותו של הזקן מספרו המפורסם, העוסק במאבקו ההירואי של דייג קובני זקן בדג הענק שנלכד בחכתו ואחר-כך בכרישים, אינה מבוססת על אדם מסוים אחד, אלא היא שילוב של מספר דמויות של דייגים מקוהימר. בספר שם המינגוויי בפי אחד הגיבורים מחמאות לזקן: "רבים הם הדייגים הטובים, וכמה מהם גדולים במעלה, אך אתה אחד ויחיד (עמ' 22)".

 

הזקן כאנדרטה

 

האחד והיחיד היה פואנטס, שהצליח לנכס לעצמו את דמות הזקן, למרות שהיה רק בן 54 עם צאת הספר לאור. אבל גם אם המינגוויי לא עיצב את הדמות ממש בהשראתו, ניתן לומר שבסוף ימיו התגלגלה בו דמות הזקן מן הספר במלואה.

גרגוריו פואנטס ומבקרים מארה"ב

לקוח http://www.keywestfishtales.com/key-west-fishing-charter.html

 

בו ביום בשעות שלאחר הצהריים באה חבורה של תיירים וישבו בטרסה", עמ' 140.

 

את גרגוריו פואנטס, פגשתי כשכבר היה זקן וחולה מאוד.
ובשנה האחרונה לחייו ביקרתיו פעמים מספר.
כל מקומי יכול להצביע על הדרך לביתו של הדייג הזקן, שבערוב ימיו דג תיירים יותר מאשר דגים. כבר בספר מנבא המינגוויי את היום שבו יבואו התיירים לחפש את הזקן והוא כותב על תיירים המתרשמים מחוט השדרה של הדג הענק שלכד הזקן לקחו אותי אליו בגרוטאה מקרטעת, שגילה כמעט כגילו של הזקן. בן 104 היה כשפגשתיו לראשונה בקוהימר, הסמוכה להוואנה. לחיצת ידו האיתנה הסבירה כיצד הצליח במאבקו עם הדג הגדול בנובלה האלמותית של רעו לדייג ולשתייה, ארנסט המינגוויי, שחי בקובה יותר מעשרים שנה והתאבד בירייה בביתו באיידהו ב-1961

ביתו של פואנטס צבוע כולו מחדש. הוא ישב בכיסא הגלגלים ובקושי דיבר, ולמראהו נזכרתי בתיאורו של הזקן בספר, כאשר הנער, כאן בתפקיד הנכד, מכסה אותו בשמיכה
: "הכתפיים… זקנות מאוד, וגם הצוואר היה עדיין חזק, והקמטים לא בלטו כשהזקן ישן וראשו שמוט קדימה" (עמ' 15)

גרגוריו פואנטס

. כאשר הזכרתי את שמו של המינגוויי, אורו מעט פני גרגוריו והוא התרצה לספר כיצד יצא איתו לים.

החיבור בין פואנטס לבין המינגוויי היה בשלושה מישורים: הדייג, השתייה והנשים .
פואנטס אהב מאוד להצטלם מתחת לציור שלו ושל המינגוויי, ובמיוחד להצטלם עם נשים. "גם בגילו הוא אוהב נשים", ציין נכדו. חוץ מנשים, אהב גם סיגרים. הסיגר לא מש מפיו, ובכל פעם שכבה, אץ-רץ הנכד להציתו מחדש. "הבית כאן הוא כמו מוזיאון", אמר הנכד, "וסבא שלי כמו אנדרטה".
הזקן התרצה לספר כיצד יצא עם המינגוויי לים וכיצד לימד אותו לדוג. ביציאה, השאירו לו האורחים תשר נדיב שאיפשר לתעשיית "הזקן" להמשיך ולשגשג.
שלושה שבועות לאחר ביקורי האחרון אצלו, נפטר פואנטס בגיל מופלג מאוד, 104, אולם גם לאחר מותו פתוח הבית למבקרים, והנכד דואג שלא רק המינגוויי יהפוך למיתוס אלא גם סבו גריגוריו – מיתוס שאיש, אגב, אינו משוכנע שהוא נכון בכלל, כדרכם של מיתוסים רבים אחרים הבנויים על אגדות ומסורות עממיות. חלק מהתיירים לא יודעים כלל שהזקן מת, לחלקם זה לא משנה כלל. נכדו של גריגוריו ממולח מספיק כדי להמשיך במסורת.
*


המינגווי כאנדרטה

 

"הדג," אמר הזקן בקול. "הדג, עליך למות… כלום הכרח הוא שתמית גם אותי?"

 (שם, עמ' 101)
הבית של פואנטס בקוהימר הוא רק אחת מתחנות חייו של המינגוויי בקובה, שכמעט כל תייר המגיע לאי רואה חובה לעצמו לבקר בהן. הוואנה וסביבותיה מלאה מקדשים לזכרו של המינגוויי, שהפכו אתרים של עלייה לרגל. אם האמריקנים יחזרו לכאן יום אחד בהמוניהם, יהיה קשה לתקוע כאן סיכה, אבל בינתיים לא צפוף מדי. העיקרון הוא שיחזור של מסלול חייו של המינגוויי: כאן הוא שתה ("אל פלורידיטה" ו"בודגיטה דל מדיו"), כאן הוא ישן (חדרו במלון "אמבוס מונדוס"), כאן הוא התגורר ("לה ויחייה"), כאן הוא יצא לדוג (קוהימר).
במסלול התיירותי הזה יש פוטנציאל רב, אולם למי שיסייר בו נכונה אכזבה מסוימת: קוהימר, כאמור, כבר מזמן לא נראה כמו כפר דייגים (מסעדות דגים, מאידך, יש); לבית שבו התגורר אסור להיכנס; בבארים שבהם היסב אפשר לשתות משקאות שממילא יש בכל באר אחר, רק ששם דורשים מחיר כפול עבור הישיבה.
. המינגוויי נחשב לשתיין מאוד כבד. הוא החל לשתות בבוקר וסיים רק באישון ליל. בקובה גילה את המוחיטו, הרום והקובה ליברה, משקאות חריפים האופייניים לאי, שהעשירו את תפריט השתייה שלו, אבל לא בחל, כמובן, גם בדקירי ובמרגריטה וכל השאר. הבארים האהובים עליו היו פזורים על חצי קילומטר מרובע בהוואנה וייחה ומיוחסת לו האמירה: "המוחיטו שלי ב'לה בודגיטה' והדקירי שלי ב'אל פלורידיטה'" – כתובת ששמורה בחתימתו בפאב "לה בודגיטה" ברחוב אמפרדאדו 207, סמוך לקתדרלה. זהו באר עממי, וזהו סוד חינו, אבל אלמלא המינגוויי ישב כאן ספק אם תיירים אחרים היו פוקדים דווקא אותו.
הבאר "פלורידיטה", ברחוב אוביספו (השיינקין של הוואנה) פינת מונסרטה, ליד פארקה סנטרל, הוא יוקרתי הרבה יותר (כיסאות עור, נברשות) ושוררת במקום אווירה של סרט אפל בשנות ה-30. המינגוויי, שהנציח את המקום בספרו "איים בזרם", הוא כאן מיתוס אלכוהולי, וחבל מתוח מונע מהמבקרים את הגישה לכיסא שעליו נהג לשבת, שזוכה כאן למעמד של כיסא אליהו. איש לא יושב עליו יותר. מחכים לתחיית המתים ולשובו של המינגוויי, שבינתיים צילומיו ניבטים אל המבקר מן הקירות.
*

"בחצות הלילה עמד להילחם… הם באו להקה שלימה"

(שם, עמ' 130)
המעלית העתיקה במלון "אמבוס מונדוס" נתקעה בדיוק ביום שרציתי לבקר בחדרו של המינגוויי. עליתי ברגל, וכך קיימתי את מצוות עליית הרגל כלשונה. המלון, רחוב אוביספו פינת מרסדס בהוואנה וייחה, שופץ ונפתח מחדש ב1997-. אולי בגלל העובדה שהמינגוויי התגורר כאן, תעריפי הלינה יקרים כמעט כמו במלון הלאומי "נסיונל" . עשר שנים לסירוגין התגורר המינגוויי במלון וחדרו נשמר בקפדנות: מכונת הכתיבה, הספרים, הניירות. שווה ביקור גם בגלל החדר וגם בגלל המעלית.
משעה שביקוריו של המינגוויי בקובה הפכו תכופים יותר, הוא החליט לנטוש את המלון ורכש ב-1940 את אחוזת לה ויחייה, הסמוכה להוואנה. שרוי עדיין תחת הרושם של מלחמת האזרחים בספרד, שבה השתתף, המשיך המינגוויי במלחמתו נגד הפאשיזם גם בקובה. הספינה שלו "פילאר", מצוידת בכלי נשק, שייטה סמוך להוואנה בחיפוש אחרי כלי שייט נאציים. אבל מהר מאוד היא עברה הסבה לספינת תענוגות ודייג (כיום שמורה הספינה ב"מוזיאון המינגוויי" שהוקם באחוזתו לשעבר). כאן, באחוזה, כתב את "הזקן והים" שזיכה אותו בנובל ב-1953. באחוזה מצא גם את אושרו, אבל כאשר שלטונו של הרודן פולחנסיו באטיסטה התערער, השפיע הדבר גם על המינגוויי. פטרול ממשלתי ירה למוות באחד מכלבי האחוזה שלו ב-1958.

המינגוויי נטש לאיידהו, ביתו השני, שם שמע על נצחונו של קסטרו שהוכרז כשליט קובה בראשון בינואר 1959. המינגוויי חזר לקובה, הכריז על תמיכתו בקסטרו ובמהפכה שלו, אבל זה לא עזר לו. כאשר נותקו היחסים בין קובה לארצות-הברית בינואר 1961, הוא נאלץ לעזוב את האי, הפעם לתמיד. ממשלת קובה הפקיעה את האחוזה שלו. שישה חודשים לאחר מכן, ב-2.7.1961, התאבד בירייה בביתו באיידהו, לאחר שעבר סידרה של טיפולי חשמל.
בביקור במקום אפשר להתרשם מיופיה של האחוזה, אולם הכניסה לבית הסופר עצמו אסורה. מבחינה זו, במלון אפשר לראות יותר. על השער כתובת ישנה: "אין כניסה למבקרים, אלא בתיאום מראש." הדברים נשארו תקפים גם לאחר מותו של המינגוויי. מי שיתעקש יוכל להציץ פנימה ויראה שהבית מכיל מזכרות מקרבות, ראשי חיות מפוצלחים, ציורים, ספרים, וכמובן גם שולחן משקאות.
ויש גם תחנה נוספת, כזו שהמינגוויי עצמו לא עבר בה אבל שהוקמה לזכרו – מרינה המינגוויי. בקובה מאמינים שהמינגוויי הוא עדיין שם מספיק מושך למשוך בעלי יאכטות להוואנה. המרינה מרוחקת עשרים דקות נסיעה מהעיר וכוללת מעגן ליאכטות, פינות דייג ושעשועים וכן בתי מלון, שאחד מהם קרוי, כמובן, "אל וייחו אי אל מאר" (הזקן והים). המרינה מארחת תחרויות דייג וסירות מירוץ. מי שישוט כאן בסירת דייג או מירוץ, יוכל לפנטז שהוא שט על גבי "פילאר" ולצדו הזקן גריגוריו הנאבק בדג הענק.*
"היו קוראים לים בשיחתם EL MAR, והוא מין זכר… ואילו הזקן היה מהרהר בה תמיד כמין נקבה"

(שם, עמ' 29)
אם המינגוויי יקום יום אחד מן המתים וישוב לבקר בקובה, ייקחו גם אותו, כמתוך הרגל, לביקור בכל אותם אתרים שאליהם לוקחים את כל התיירים: אחוזת המינגוויי, הפאבים של המינגוויי, אמבוס מונדוס, ועוד.

המינגוויי יביט מן הסתם על כל זה משועשע ויגיד למדריך:

 "אל תשכח לקחת אותי גם לקוהימר, שם כתבתי את 'הזקן והים', כדי לבקר את גריגוריו פואנטס…"
"גריגוריו מת," יעדכן אותו המדריך.
"אם כך," ישיב לו המינגוויי, "תנו גם לי למות בשקט."
רק אז יבין המדריך הקובני מיהו הגבר גבה הקומה ובעל הזקן הכסוף הניצב מולו. מבלי להתבלבל, כאילו שמר את ההפתעה האמיתית לסיום, הוא ינצל את הרגע ויכריז בפני קהל שומעיו: "ועכשיו בואו ותראו את המינגוויי האמיתי!"
ואולם אחרי המסחור המכוער שעשו ממנו הקובנים, המינגוויי כבר לא יהיה אמיתי לעולם. לאחר מותו הפך אותו המשטר לסמל-תרבות, הפאפא של קובה, ובעיקר למיצג תיירותי של איש אחד, איש מת אמנם, שציווה במותו את הדולר לקובה. שכן, גם ממנו, כמו מצ'ה גווארה, ידע המשטר להפיק תעשייה של מזכרות ואתרים מניבי דולרים. ארנסטו וארנסט, שניהם סולקו או נפלטו מקובה, ומצאו את מותם זמן לא רב לאחר מכן.
להשלמת סיפור חייו המרתק של מי שהפך לסמל הגבריות האמריקנית, אך בחר לבלות את שנותיו האחרונות דווקא בקובה, מומלץ לבקר לא רק בתחנות חייו באי אלא, כמובן, גם לקרוא את ספריו. הקובנים עצמם, למרבה הצער, לא מרבים לקרוא או ללמוד בהם. בחנויות הספרים קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשיג את ספריו, ולא התפלאתי לשמוע מכמה מהעובדים באתרי המינגוויי שהם לא יודעים אפילו במה הספרים עוסקים. "הזקן והים" הוא אולי מהיצירות הכי ידועות בעולם, אבל לא מהידועות בקובה, שלא לדבר על יצירותיו האחרות.
"המינגוויי ידע לכתוב ולשתות ואני יודע רק לשתות," אמר לי בארמן ב"פלורידיטה". "לא קראתי את הספרים שלו".
ביציאה מהבאר נטפל אליי קובני וביקש דולר "בשם המינגוויי", אבל גם הוא הודה שלא קרא כלל את ספריו. "שמעתי שיש לו כאן שתי מסעדות. תביא לי ספר שלו. על מה הוא כתב, ספרי בישול?"
"לא, את 'הזקן והים'."
"על מושב זקנים לא מעניין אותי לקרוא," צחק הטפיל.

hemingway-castro-1960.jpg

1960: Fidel Castro and Ernest Hemingway during "The Ernest Hemingway Fishing Competition"

Photograph: Andrew Saint-George/Magnum

http://www.guardian.co.uk/travel/gallery/2008/dec/02/cuba-fifty-years-revolution-photography?picture=340180280

וגם מדריך קובני התוודה באוזניי פעם, שלא טרח לקרוא את המינגוויי עליו הוא מספר לתיירים. "אם מישהו כאן קרא שורה אחת של המינגוויי, אני אתפלא מאוד. אבל כל עוד הממשלה מרוויחה מזה וגם אנחנו – למי אכפת?"
"האם לדעתך פידל קסטרו קרא את המינגוויי?" שאלתי אותו.
"מתי היה לו זמן. כשהמינגוויי קיבל פרס נובל, פידל נעצר על ידי באטיסטה וישב בכלא, אחר כך הוא שוחרר וגלה למקסיקו והתחיל שם לארגן מהפכנים. בשנת 1956 הוא חזר לקובה והתחיל במהפכה שלו בסיירה מאסטרה, ושם בטח לא היה לו זמן לקרוא ספרים."
"אבל להצטלם עם המינגוויי היה לו זמן,"
הערתי.
"זה בטח. הוא אהב להצטלם עם כולם, אבל אם תשאל אותי," אמר המדריך, "הוא אולי קרא רק את 'הזקן והים' וגם זה בספק, אבל לא את הספרים האחרים שלו."
אילו המינגוויי היה יכול, הוא היה רוקח מזה רומן על סופר מפורסם, שפסליו מקשטים כל פינה, אבל איש כבר לא קורא את ספריו.

אילו היה כותב אותו, איש לא היה מאמין לו מלבד חברו גריגוריו פואנטס , אבל את האנדרטאות הקימו בקובה להמינגוויי האמריקני ולא לפואנטס, בן המקום. בזכות אתרי התיירות שהוקמו בהוואנה על שמו של האייקון התרבותי, מגלגל משטר העריצות של קסטרו דולרים רבים, תוך שהוא עושה שימוש ציני בזכרו של הסופר, שסולק למעשה מהאי כאשר נותקו היחסים בין שתי המדינות. מאידך, בארה"ב התכרסם במשך השנים מעמדו הספרותי של חתן פרס נובל, שהנחיל לספרות את הסגנון המינימליסטי ש"שינה את פניה של הפרוזה האנגלית" (מן העטיפה).

 

המינגווי על קובה בשפה העברית.

הספר הקלאסי של המינגווי "הזקן והים " תורגם לעברית שלוש פעמים. ומכיוון שהפך לחומר לימוד בבתי הספר הופיעו עליו גם ספרי עזר בעברי.
תרגום ראשון "אהוד רבין "( על פי גרסה אחת המדובר באח של יצחק רבין על פי גרסה שנייה המדובר בשם בדוי של יצחק שנהר ) עם עטיפה ואיורים של אביגדור אריכא ,ספריה לעם הוצאת עם עובד, 1954 26 מהדורות עד 1988.
תרגום שני : אברהם יבין איורים אביגדור אריכא . תל-אביב : עם עובד, 1994
תרגום שלישי . אלון אלטרס סביון : פן הוצאה לאור וידיעות אחרונות, תשס"ה 2005
.

 

 ספרי עיון בעברית על "הזקן והים"

 

אברהם בנימין  יפה    המינגוואי והזקן והים /    תל אביב :   ג' גפני,   תשכ"ו.

סטנלי קופרמן הזקן והים מאת ארנסט המינגוויי: (מורה דרך ביקורתי המסייע להבנה מלאה של היצירה/ עברית יוסף כרוסט הערות והנחיות ללמוד ולקריאה תל-אביב : אור-עם, תשל"ה
1975
,בלהה רובינשטין הזקן והים : מדריך לבחינות הבגרות / תל-אביב : מכון ישראלי להשכלה, תשל"ו 1976

גורל, יונתן    הזקן והים מאת א. המינגוי :   תדריך לתלמידי בתי-הספר ולניבחנים הניגשים לבחינות בגרות    תל-אביב :   מהות,   תשל"ט 1979

עוד ספרים של המינגווי בעברית על קובה :

ארנסט,המינגווי איים בזרם : רומן

תרגום ראשון : תרגם אהרון אמיר תל-אביב : עם עובד, תשל"ב 1972

איים בזרם
תרגום שני: יואב כ"ץ הוצאת פ"ן ,2006

רומן שבמרכזו תומס הדסון, אמן והרפתקן, על רקע של הוואנה בימי מלחמת העולם ה-2 [
סקירה על הספר

 

יש ואין
ארנסט המינגוויי;יש ואין " מאנגלית: יואב כ"ץ; [עריכה לשונית: דליה טסלר]. — תל-אביב : פן, ספרי חמד וידיעות אחרונות, 2008

.
סיפורו של הארי מורגן הנאלץ להבריח סחורות ובני אדם בין קובה לארה"ב. הרפתקאותיו מתפתלות בין עולמם של בעלי יאכטות עשירים לבין בקתות עוני לחופי פלורידה בשנות השפל הכלכלי הגדול

ראו גם :
נוריתה על יש ואין

קסטרו והמינגווי

לקוח מ

http://seattletimes.nwsource.com/html/entertainment/2002137224_valeriehemingway03.html

ראו גם

הזקן והים בויקיפדיה

 

חומרים בעברית על "הזקן והים "

 

ימיו האחרונים של פידל קסטרו

 

גן העדן המורעל :50 שנות פידל קסטרו והמהפכה הקובנית בספרות העברית

 

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

7 תגובות על “דייג הסיפורים :המינגווי,פידל קסטרו ו"הזקן והים "-ירון אביטוב”

מעבר לשמועות ולציניות, תמיד יישאר הקורא האולטימטיבי. ואין תועלת להזכיר לנו כי לא כל אדם הוא קורא.

בדידות מהנה היא זו של הזקן, של הסופר ושל הקורא הבולע אותה כחבל הצלה, כיין. אשרי העוצר לנשום בהישמע שגם הוא אולי, פעם:

…מחובר היה אל דג גדול מכל אשר ראה מעודו, גדול מכל אשר שמע מעודו"

הידעתם שדגי כריש חיים כבר 450 מליון שנים, ואנחנו בני-אדם רק שני מליון? לאור זה, אולי הבדידות היא אשליה מתוקה ששומרת על החיים. כלומר, לא הבדידות היא זו שהרגה את המינגווי, אלא אובדן כל אשליה…

תודה על התזכורת.

מהנה , מענין ומלמד . תודה לירון אביטוב, אבל היה עליו לציין את ספרי "הזקן והים" תדריך לניגשים לבחינות בגרות שיצא לאור בהוצאת "מה"ות" ב-1981. ספר זה החסר את הידע שיש לאביטוב , מנתח ניתוח ספרותי ורעיוני את היצירה ועולות בו הבעיות של מחלת הנפש , ככול הנראה, שהמינגווי סבל ממנה, עם המאבק עד כלות כערך אנושי מוביל. גם הבדידות, המתחדדת עעם הזיקנה עולה בו, הסימליות שבדג החרב ובכרישים שטורפים אותו לנוכח המאבק ה"שיגעוני" של הזקן. לא לשוא הוענק להמינגווי פרס נובל על ספר זה ולא על "לני צילצלו הפעמונים" וספרים אחרים. גם ה"גבריות" שהספר מעלה "עוזרת" קצת להדרתו של ספר יקר וחשוב זה.נססים במילותיו של הנער שאיני בטוח שהוא נכדו, שהרי הזקן היה חסוך ילדים :"הוא לא ניצח אותך (הדג)" כדי להבין את עוצמת הניצחון בעיני ה"מבין" את משמעות המאבק ותוצאותיו

שם נמצא הבית (המפואר) בו התגורר המינגווי במשך עשר שנים וכתב כמה מספריו. ובאותה הזדמנות – אפשר לקנות שם את ספריו בשפת המקור.

עצתי שבמקרה של פידל קסטרו אל תיקח אותו כתורה מסיני. נכון שהיה ל ספר עם הקדשה, אז מה? עובדה שהוא סילק את המינגוויי, הפקיע את ביתו, ועובדה שעשה שימוש ציני לאחר מכן בזיכרו, לאחר שהאיש התאבד. בעיני זה צורם. ואגב, כפי שכתבתי המינגוויי לא נערץ בקובה כסופר כי לא ממש לומדים אותו אלא מעריצים אותו כסמל.
ופידל? לא מעריץ את המינגוויי ולא מעריץ אף אחד. הוא מעריץ בעיקר את עצמו.

שימוש ציני בסמלים קיים לא רק בקובה ולא רק במשטרים לא דמוקרטיים. קל להשמית קסטרו ומשטרו, אך האם זה מפחית מהתרומה שלו לקובה- סילוק הרודן בטיסטה, ביעור האנלפבתיות?
המאמר שלך מרתק אבל הזכיר לי סרט שראיתי לפני כמה שנים עם גילויים מחייו הפרטיים של מאו, כולל העובדה שלא היה מתקלח. האם המידע הזה תורם משהו להבנת האיש והמשטר או שמדובר בחיטוט בפח הזבל כדי לזרוק עוד אשפה על מי שממילא מושמץ רוב ימיו?
כמה ישראלים באמת קראו את ביאליק מעבר ללימוד לבגרות? כמה מאלו שמפיצים את תורת ז'בוטינסקי אי פעם קראו את מה שכתב?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

eighteen − eight =