בימים אלו ראה אור לראשונה בעברית תרגום מאת יהודה ויזן ואורית גת למחז ה ההיסטורי המפורסם 'רצח בקתדרלה' (הוצאת 'עכשיו'), מחזהו השלישי של ת.ס. אליוט, שנכתב לפסטיבל קאנטרברי בשנת 1935, והיה לפסגה הראשונה ביצירתו הדרמטית של המשורר, אשר מצידו מסכם את המחזה כך: "אדם בא הביתה, הוא חוזה שיירצח ואמנם הוא נרצח". עם זאת, 'רצח בקתדרלה' הוא הרבה יותר מסיכום קר של העובדות ההיסטוריות ונסיבות חייו ומותו של הקדוש המעונה, תומאס בקט, הארכיבישוף מקאנטרברי. ואולי זאת משום שאליוט בוחר להתמקד בעיקר בתומאס בקט האדם, ופחות בדמותו ההיסטורית ובמאבקו עם אחד מגדולי מלכי אנגליה ,הנרי השני. . להלן קטע בהופעת בכורה באינטרנט קטע מתוך המחזה
|
'רצח בקתדרלה'
מאת ת.ס. אליוט
בתרגום יהודה ויזן,
אורית גת
הוצאת 'עכשיו', 2009.
(עמודים 36 עד 46)
תומאס
ליצור, ואז לשבור, כבר עלתה מחשבה שכזאת,
שימוש נואש בכוח כושל.
שמשון בעזה עשה לא יותר.
אך אם אַשַׁבֵּר,
אשבור עצמי לבד.
[נכנס מפתה רביעי]
מפתה
כל הכבוד, תומאס, רצונך עמיד.
וכשאני לצידך, לא תחסר ידיד.
תומאס
מי אתה? ציפיתי
לשלושה מבקרים, לא לארבעה.
מפתה
אל תופתע לקבל אחד נוסף.
לו ציפו לבואי, היקדמתי בחטף.
אני תמיד קודם לציפייה.
תומאס
מי אתה?
מפתה
כשם שאינך מכיר אותי, כך איני זקוק לשֵם
וכפי שמכיר אתה אותי, לכן באתי.
מכיר אתה אותי, אך את פניי לא ראית עד היום
לפגישה בעבר לא היה זמן או מקום.
תומאס
אֱמוֹר את שבאת לומר.
מפתה
זה ייאמר בסופו של דבר,
הפיתיון על הקרסים הוא פירורים מן העבר.
גחמנות היא חולשה, ובאשר למלך,
אין סוף לקשיחות ליבו.
היטב יודע אתה, כי המלך לעולם
לא יבטח בשנית, באיש שהיה לו לחבר.
בהלוואה יש להשתמש בזהירות,
כל עוד עליך ללוות, את שירותיך הַשְׂכֵּר.
אתה תמתין שיעקוץ הקץ
משסיימת תפקידך, שבור וממועך.
באשר לברונים, קנאתם של אנשים שפלים
עודה עיקשת מכעסם של מלכים.
למלכים מדיניות ציבורית, לברונים עיניין אישי,
אחוזת שד, בוערת הקנאה.
בברונים ניתן להשתמש אלה כנגד אלה;
אויבים גדולים מאלו על מלכים להרוס.
תומאס
מה עצתך?
מפתה
התקדם אל הסוף.
כל הדרכים האחרות חסומות בפניך
מלבד זאת בה כבר בחרת.
אך מהו עונג, שלטון מלכות,
או שלטון אנשים תחת מלך
עם מזימות בפינות, תחבולות חשאיות,
נוכַח אחיזה מוחלטת בכוח רוחני?
מאז מָעַד אדם – החטא באדם ימשול
בידיך המפתחות לעדן ולשאול.
כוח לקשור ולהתיר: קְשׁוֹר, תומאס, קְשׁוֹר,
מלך ובישוף מירמס לרגליך.
מלך, קיסר, בישוף, ברון, מלך:
שליטה לא ודאית בצבאות נמסים,
מלחמה, מגיפה ומהפכה,
מזימות חדשות, בריתות נתוצות;
להיות לאדון או לעבד בחלוף שעה,
זה הוא מסלולו של כוח חילוני.
המלך הזקן ידע זאת, כשבנשימתו האחרונה,
בלא בנים, בלא ממלכה, הוא נושך בשיניים שבורות.
בידך סליל החוטים: אֱרוג, תומאס, אֱרוג
פתיל האלמוות והמוות.
אתה אוחז בכוח זה, אֱחוֹז בו.
תומאס
שליט עליון, בארץ זאת?
מפתה
עליון, פרט לאחד.
תומאס
את זאת אינני מבין.
מפתה
אין זה מתפקידי לומר לך כיצד יהיה הדבר;
אני כאן, תומאס, רק כדי לומר את שְׁלְךָ כבר מוּכָּר.
תומאס
כמה זמן יימשך הדבר?
מפתה
שמור את שידוע לך כבר, אל תשאל אותי דבר.
אך חשוֹב, תומאס, חשוֹב על תהילה שלאחר המוות.
כשמלך מת, בא אחר,
ומלך נוסף הוא שלטון נוסף.
מלך נשכח, כשבא אחר:
וקדושים ומומתים מושלים מן הקבר.
חשוֹב, תומאס, חשוֹב על ייאוש האויבים
מפחדים מן הצל, בחרטה מתגנבים;
חשוֹב על עולי רגל, העומדים בתור
לפני המיקדש המופז, הבוהק באור,
מדור לדור, כורעים בהכנעה.
חשוֹב על הניסים, בחסד עליון,
וחשוֹב על אויביך בדרכם לאבדון.
תומאס
חשבתי על דברים אלו.
מפתה
ולכן אומר אני לך,
לא מלכים, מחשבותיך הן המולכות בך.
בתפילותיך, לעיתים עברו בך מחשבות,
לפרקים מהסס בזוויות של מדרגות,
ובין שינה לעירות, מוקדם בבוקר,
לועגות לך מחשבותיך, עת צורחות הציפורים.
ודבר לא שורד, כי הגלגל עודו זז
הציפור מקוננת, הקן נבזז
המקדש יישדד, ויתבזבזו האוצרות
והנשים הקלות יעטו אבנים יקרות
נוּתץ המחבוא, והמטמונות
נגרפו לחיק טפילים וזונות.
כשחדֵלים הניסים, והמאמינים עוזבים אותך.
והאנשים עושים כמיטב יכולתם לשכוח אותך.
ואחר-כך גרוע יותר, כשהאנשים לא ישנאוך
די כדי להשמיצך או לגנותך
ורק מחשבות על מעלותיך הנעדרות
ייזכרו לדורות.
ואז יכריזו אנשים כי לא הייתה תעלומה
באשר לָאיש שגילם תפקיד במהומה.
תומאס
אך מה יש לעשות? מה נותר לעשות?
האין אף כתר ניצחי שאפשר בו לזכות?
מפתה
כן, תומאס, כן; גם על זה חשבת.
מה יכול להשתוות לתהילת קדושים
השוכנים לנצח בנוכחות האל?
איזו תהילה ארצית, של מלך או קיסר,
איזו גאווה ארצית, שאינה אלא עוני
למול הוד והדר שמימיים?
חפש דרכך לעינוי הקדושה, הֱיֵה לשפֵל
עלי-אדמות, כדי להיות נעלה במרומים.
וראֵה, הרחק תחתיךָ, במקום שקבועה התהום
את רודפיך, נענשים בעינוי נצחי,
יִצְרָם יבַשׁ, כַּפָּרָתָם לא תמומש.
תומאס
לא!
מי אתה? המפתה אותי בתשוקותי,
אחרים באו, מפתים חילונים,
עם כוח ומותרות במחירים מוחשיים.
מה תציע? מה תבקש?
מפתה
אני מציע את שתחשוק בו. אני מבקש
את שיש בידך לתת, האם זה הרבה
בעבור חזיון זה של גדולה ניצחית?
תומאס
אחרים הציעו טובות ממשיות, חסרות ערך
אך ממשיות. אתה מציע רק
חלומות שיורידוני שאולה.
מפתה
אותם חלמת לעיתים קרובות.
תומאס
האין דרך אחרת, בנפשי החולה,
שאינה מובילה שאולה בגאווה?
היטב יודע אני כי פיתויים אלו
משמעותם יוהרה בהווה וייסורים בעתיד.
האם את חטא הגאווה ניתן לסלק
רק בחטא חמור יותר? האוכל שלא לפעול ולא לסבול
מבלי לרדת שאולה?
מפתה
יודע אתה ואינך יודע, מה זה לסבול ומה זה לפעול.
יודע אתה ואינך יודע, שהפעולה היא סבל
וסבל הוא פעולה. ולא הפעיל סובל
ולא הסובל פועל, אך שניהם נתונים
בפעולה ניצחית, בסבלנות ניצחית
אשר על כולם להסכים שניתן לרצותה
ועל כולם לסבול כדי שיוכלו לרצות בה,
כדי שדפוס זה יוכל להתקיים,
כדי שהגלגל יוכל ליסוב, ועוד
לנצח לעמוד.
מקהלה
אין מנוחה בבית, אין מנוחה ברחוב.
אני שומעת תנועת צעדים חסרת מנוחה. והאוויר כבד ודחוס.
דחוסים וכבדים השמיים. והא
רץ נלחצת אל רגלינו.
מה הוא הריח המחליא, האד? האור הירוק האפל
מענן לעץ קמל? האדמה מתרוממת ויצירי השאול באים לעולם. מה הוא הטל הדביק המתאסף על גב ידי?
ארבעת המפתים
חיי האדם הם אכזבה וכזב;
הכול אינו אמיתי,
אינו אמיתי או מאכזב:
גלגל קתרינה , חתול הפנטומימה ,
הפרסים המוענקים במסיבות ילדים,
הפרס המוענק בעבור מסה בלשון האנגלית,
תוארו של המלומד, עיטורו של המדינאי.
הכול נעשה פחות אמיתי, האדם נע
מבידיון לבידיון.
האיש הזה עיקש, עיוור, מכוון
להרס עצמי,
נע מאשליה לאשליה,
משיגעון גדלות אחד לשיגעון גדלות אחר
עָד להזיון-שווא סופי,
אבוד בפלאי גדולתו,
אויב החברה, אויב לעצמו.
שלושת הכמרים
הו תומאס אדוני, אל תיאבק בגיאות העיקשת,
אל תפליג ברוח שאין לעמוד בה; בסערה,
הלוא מוטב כי נמתין שישכך הים, ובלילה נבקש
את בואו של היום,
אז יוכל הנוסע להגיע למקום
חפצו ומלח לכוון מסלולו
על-פי השמש?
מקהלה, כמרים ומפתים לחילופין
מק. האם זה הינשוף אשר קורא, או מאותת מבין העצים?
כמ. האם הוגף התריס, האם מנעול ובריח על הדלת סוגרים?
מפ. האם זה הגשם מקיש בחלון, האם זאת רוח מקישה בדלת?
מק. האם דולק הלפיד במיסדרון, הנר בחדר?
כמ. האם מתהלך השומר לאורך החומה?
מפ. האם אורב הכלב הפראי בשער?
מק. למוות מאה ידיים ואלף דרכים.
כמ. אפשר שיבוא לעיני כול, אפשר שיחלוף לא נִראֶה, לא נשמע.
מפ. בלחישה מבעד האוזן או במהלומה פתאומית על הגולגולת.
מק. בלילה אפשר ואדם יתהלך עם פנס, ובכל זאת יטבע בתעלה.
כמ. אפשר ואדם יטפס במדרגות באור יום, וימעד על מידרך שבור.
מפ. אפשר ואדם ישב לסעודה, ויחוש בקרה במיפשעתו.
מקהלה
לא שמחנו, אדוני, אנחנו לא שמחנו.
איננו נשים בורות, אנחנו יודעות למה עלינו לצפות
ולמה לא לצפות
יודעות אנחנו על דיכוי ועינוי,
יודעות אנחנו על אלימות וסחיטה,
חולי, עוני,
הזקן ללא האש בחורף,
הילד ללא החלב בקיץ,
פרי עמלנו נגזל מעימנו,
חטאינו כבדו עלינו.
ראינו את הגבר הצעיר מושחת,
את הנערה הקרועה רועדת על-יד תחנת המים.
ובינתיים, הוספנו לחיות,
חיים וחיים לפרקים.
אוספות את השברים,
מקוששות זרדים עם רדת ליל
בונות מחסה לא קבוע,
ללינה, למשקה, למזון, ולשעשוע.
האל תמיד נתן לנו איזו סיבה, איזו תקווה; אך עתה,
אימה חדשה הכתימה אותנו, אימה שאיש אינו יכול להסיט, שאיש אינו יכול למנוע, זורמת תחת רגלינו ומעֵבר לשמיים;
תחת דלתות, במורד ארובות, זורמת פנימה באוזן בפה ובעין.
אלוהים עוזב אותנו, אלוהים עוזב אותנו, עוד כאב חד,
כואב מלידה וממוות.
מתוק ומחליא במתיקותו דרך האוויר הקודר
ניחוח הייאוש המחניק מתגבר;
הצורות מתגבשות באוויר הקודר:
צליל כפותיו של הדוב, גירגור הנמר,
לטיפה של קוף מהנהן, צבוע ממתין
לצחוק, לצחוק, לצחוק. אדונֵי הגיהינום כאן.
הם מסתלסלים סביבך, רובצים לרגליך, עפים ומעופפים
בעד האוויר הקודר.
הו תומאס ארכיבישוף, הצֵל אותנו, הצל אותנו, הצל את עצמך, כדי שנוכל אולי להינצל;
הרוס עצמך ואנו הרוסות.
ערב השקה לרגל צאת התרגום יערך ביום רביעי, הארבעה במרץ. במסעדת – 'קוזינה בנצי', סמטא אלמונית 4 (בצמוד לנסיך הקטן) בשעה 19:30. בין משתתפי הערב: פרופ' גבריאל מוקד, איתי שגב, ריקי בליך, יהודה ויזן, אורית גת ופטיה פתאח. באירוע עצמו תיערך מכירה מוקדמת ומוזלת של עותקים, והערב ייסגר במסיבה ב'קוזינה בנצי' בניצוחו של DJ AMIR BOGEN. הכניסה חופשית ורצויה!
|
10 תגובות על “רצח בקתדרלה מאת ת.ס. אליוט בתרגום יהודה ויזן -קטע”
נראה, כי קטע הטקסט ברובו מביא אמיתות בנאליות- אקטואליות וזה עצוב, כמו תמיד.
ואנו אבודים בחוסר יצירה- הרוס הכול, ומה הלאה? הרי,
"…בינתיים, הוספנו לחיות,
חיים וחיים לפרקים"
שורות יפות אלו מועטות ואינן מעודדות. מה הייתה תכלית התרגום?
אם התרגום אינו טוב בעינייך למה שלא תפרטי מדוע?
אין זה מספיק להגיד על משהו שהוא טוב או גרוע יש להסביר מדוע .
מה יש נטלי? את רוצה בדיחות לפורים ? יש האח הגדול .
אורית ויהודה כל-כך יפים. איך לא יצא להם תרגום יפה?
לגבי התוכן שנמסר לנו, אולי בצורה נאמנה ביותר, אבל שאלתי האם זו יצירה שתורמת להבנת המצב של היום? או רק חשובה בחינה אקדמית כתאור החזיון הקודר (קודר מדי… אם כי לתקופה ההיא שאליה נכתב במקור נראה שהמרד הזה בסגנון הצייר גויה חושף הפשעים הנוראיים, היה הדבר מועיל…)
בכל אופן, לא התכוונתי לבקר את מלאכת התרגום.
אולי זו אשמתי, שאני מצפה מיצירה היום שיתרגם את המצב הנפשי שאנו נמצאים בו. כי הנחתי המיושנת אומרת שבאמצעות השירה נוכל להחלים מהמציאות, ולכן אני לא מעקלת כראוי את מהות השיקול הגרוטסקי:
"…כואב מלידה וממוות.
מתוק ומחליא במתיקותו דרך האוויר הקודר
ניחוח הייאוש המחניק מתגבר;
הצורות מתגבשות באוויר הקודר:
צליל כפותיו של הדוב, גירגור הנמר,
לטיפה של קוף מהנהן, צבוע ממתין
לצחוק, לצחוק, לצחוק. אדונֵי הגיהינום כאן…"
ואני הוהגת לצטט רק את השורות שחזרה עליהם מגבירה את משמעות היצירה כולה. כך, הסוף כאן, דווקא, מוחשי, יפה ומעציב עוד יותר בשל כך..
פריד ואלי, מדוע זה מתקבל כפגיעה- תחושותו מקומית פרטית אנושית וממש לא מתבדחת של קורא? האם זו חובה- לבקר שירה? אי-אפשר רק להרגיש?
לא מפתיע שיהודה ויזן בחר לתרגם דווקא את אליוט האנטישמי
רז, איך להאשים שירה, אפילו היסטורית-פוליטית, בגזענות, כאשר כל מהותה לכאוב את המחדלים הרבים של בני-אדם והחברה, שלעיתים רבות כל כך שומרים לעצמם זכות להיקרא אנושיים, בהיותם רק חלק מהטבע?..
אולי, קרץ לך הדמיון בין גורלנו לבין המצב שתואר כך:
"כשחדֵלים הניסים, והמאמינים עוזבים אותך"…?
זו שורה מכריעה, אקטואלית גם כעת, ומה שקרה יכול לקרות…אם נפסיק "לחולל נסים" בכל מרחב עשייתנו, שמענו על כך רבות.
שאלה חשובה יותר: מה עושים היום, כשהכול נאמר בכל הצורות האפשריות?!
לכן, דעתי בהקשר זה הייתה דומה להצעה להעצים את החיוב שמסתתר בתוך המנהגים של שינאת האחר, או שינאת עם שלם, עתיק, למוד ניסיון, מצטדק…
האנטישמיות של אליוט?
חוץ מזה אהבתי את ההחלטיות של נטאלי ראק שאציע לבדוק שוב אןולי בכל זאת היו משוררים פוליטיקאים, למשל גתה [זה של פאוסט] ד'אנונצ'יו [זה מפיומה] וניתן לך להשלים….
רצח בקתדרלה הוא מחזה של מתח בין קתוליות לממלכה. THI KU EAR KTBYHANHU,/
רצח בקתדרלה הוא מחזה של מתח רצחני בין הכנסייה הקתולית למלוכה.
אין בו עניין אנטישמי כלל.