המשוררת דליה הרץ. ראשית שנות השישים.
להלן נוסח שיחה שקיימתי היום עם דליה הרץ משוררת ידועה מאוד בחוגי המבינים בשירה בטלפון
החלטתי לפרסם את נוסח השיחה מאחר שאני חושב שלדעות המנוגדות המבוטאות שבה על זכויות היוצר לגבי השיח עליו יש עניין לציבור .
בגירסה המקורית של הפוסט לא ציינתי את שם המשוררת המדוברת על מנת לשמור על פרטיותה ,אולם מאחר שמאז שהעניין התפרסם בכלי התקשורת המודפסים והיא הגיבה עליו הוספתי את שמה בפוסט עצמו.
משוררת : אתה אלי אשד?
אני:כן עם מי אני מדבר?
משוררת:אני דליה הרץ .מר אשד אני שמעתי שאתה קשור לכתב העת "עמדה" שעומד להוציא גיליון מיוחד על יצירותי.
אני: כן זה נכון. יהיה שם מאמר מקיף שלי על יצירתך וגם רשימה ביבליוגרפית שלי של כלל היצירות שלך בשירה במחזה ובפרוזה , של המאמרים שנכתבו עלייך ושל הראיונות שפורסמו עימך ב-50 שנות יצירתך. הגיליון יחשוף לראשונה את כלל יצירתך לקהל הרחב.
משוררת :מר אשד אף אחד לא טרח להודיע לי שאתם מוציאים גיליון מיוחד עלי. אני שמעתי על זה לגמרי במקרה כשאיזה מכר שלי שראיינתם אותו אמר לי . אני בכלל לא מכירה אותכם..אני בכלל לא יודעת מי אתה. מעולם לא שמעתי עליך.אז מה פתאום אתה כותב עלי ? ומה פתאום אתה מכין ביבליוגרפיה של היצירות שלי בלי רשותי ?רק אני יודעת מה פורסם משלי ועלי.
אני: זה בכלל לא חשוב.אני יודע מי את וזה מה שחשוב.
משוררת :מר אשד אני בזמני ראיינתי סופרים ויוצרים רבים.אני רוצה לאמר לך שזה לא מקובל למעשה חסר כל תקדים שמפרסמים גיליון מיוחד על מישהו בלי לטרוח לבקש את הסכמתו. אפילו בלי לידע אותו על זה.
אני: למען האמת מכיוון שלא אני העורך של הגיליון לא אני האדם שצריך לפנות אליו בשאלה הזאת.אבל אני מופתע.למה שתתנגדי שיוציאו גיליון מיוחד עלייך ועל יצירתך ? לידיעתך את זוכה כאן לכבוד גדול ביותר שרק משוררים בודדים מהדור שלך זכו לו. אני לא יכול לחשוב על אף סופר אחר שיתנגד לכך גם אם לא פנו אליו בבקשת רשות.
משוררת :מר אשד אני יודעת שבאותו גיליון אתם תעלו על נס את "מרגוט" ספר שלי מראשית שנות השישים.ספר שאני לא עומדת מאחוריו כיום ובהחלט אינני חושבת שהוא ראוי להתייחסות כמו זאת שאתם מתכוונים לתת לו.
אני לא רוצה שיזהו ביני ובין הדמות שבשירים שהיום אינני מרגישה אליהם כל קשר.
אינני מעוניינת שתוציאו את הגיליון הזה עלי מר אשד. אינני מעוניינת תעסקו בי באיזו שהיא צורה. אני חושבת שאתם צריכים לכבד את רצוני ולבטל את פרסומו. וכמו שאתה יודע החוק אוסר לפרסם שירים של יוצר בלי רשותו בגיליון שנועד למכירה.כמו שאתה אולי יודע בזמנו אני הפעלתי את החוק כדי למנוע את ההוצאה המחודשת לאור של הספר ההוא.
אני: כן אני יודע. לצערי אני לא חושב כך. זה שאת במקרה הכותבת של היצירות הנ"ל לא נותן לך כל זכויות מיוחדות עליהן. מרגע שהם יצאו התפרסמו בעולם הן שייכות לעולם ולא לך. וכל מי שרוצה יכול לכתוב עליהם ביקורת כמיטב הבנתו עם ציטוטים מהשירים. על זה אין שום חוק שאוסר. עלייך להבין גם שהמאמרים השונים בגיליון אינם עוסקות בך אישית נושא שיש לנו בו עניין מועט ביותר, אלא רק ביצירתך וכפי שציינת בעצמך אין לזהות ביניך ובין הדמויות בשירים. אחרי הכל היום אחרי 50 שנה כל קשר ביניך ובין היוצרת שכתבה את אותם שירים הוא מקרי ביותר. בסך הכל את שוכנת באותו הגוף אז מה איכפת לך אם כותבים עליהם או לא ?
משוררת : אינני מסכימה כלל שאין קשר בין היוצר ובין היצירה וודאי שיש קשר הדוק.
מותר לי לחזור בי נכון ? אני מתחרטת על שכתבתי את הספר ההוא ואינני מעוניינת שהוא יתפרסם שוב באיזו צורה עם הייתי יכולה הייתי חוזרת לעבר ומבטלת את פירסומו .איך אתה היית מרגיש אם היית כותב משהו ומתחרט על זה וכעבור שנים רואה שאנשים משתמשים בזה וכותבים על זה? לא היית שמח נכון ?אבל אתה יכול למחוק את מה שכתבת באינטרנט .אני לעומת זאת שפירסמתי זאת בדפוס כבר אינני יכולה לעשות זאת.
אני: אכן היצירות שלך קיימות בדפוס והם הרשימו קוראים רבים.עובדה מתפרסם עליהן גיליון שלם.כך שאנחנו יכולים רק לשמוח שאין לך יכולת לחזור לעבר ולבטל את פירסומן.
ולגבי שאלתך לאמיתו של דבר דווקא הייתי סקרן ביותר לדעת מה הם דעותיהם של אנשים על יצירות שלי גם כאלו שכבר איני עומד מאחוריהם ,ולמען האמת הייתי מתעניין הרבה יותר בדיעות של אנשים שאינני מכיר מאשר בדיעות של אנשים שאני מכיר שמעוררות בי עניין פחות.
בכל מקרה עלייך להבין שאם אנחנו כבר מפרסמים גיליון שלם על יצירתך זה אומר שאנחנו מכבדים אותה ובוודאי אין לנו שום כוונה לתקוף אותה סתם אחרת לא היינו טורחים לפרסם גיליון שלם רק עליה.
משוררת :אני חוזרת ואמרת אני מבקשת בכל לשון של בקשה שתבטלו את פרסום החוברת.
אני: בסדר אני אחשוב על זה.
:תגובת אריק א. עורך כתב העת "עמדה" :
תרבות יכולה להתקיים רק כאשר יש חופש הדיון ביצירות שהתפרסמו בין שהיוצר מסכים לכך ובין שלא . אם הוא מסכים לכך מה טוב .אם לא אז חבל. אבל היצירות יצאו מחזקתו אל חזקת הציבור הרחב שיש לו הזכות המלאה לדון בהן ולשפוט אותן כפי הבנתו .
אנו מקווים שהגיליון על דליה הרץ יצא לאור בחודשים הקרובים ויש לקוות שהוא יהווה פתח להערכתה מחדש .
עידכון : הגליון יצא לבסוף לאור כ"עמדה מספר 20: אופציה פואטית דליה הרץ" וניתן למצוא אותו בספריות גדולות .
קיראו רשימת ביקורת עליו של אלי הירש
ראו עוד :
חלום המורכב ממילים : אלי אשד על דליה הרץ
"נא לא לכתוב על אודותי " כתבה על הפרשה ב"עין השביעית "
דפנה שחורי על "איפה את דליה הרץ "
91 תגובות על “האם בזכות היוצר למחוק את זכר יצירותיו?-דיון של אלי אשד עם דליה הרץ”
נשמע לי כמו שיחה שניהלתי פעם עם משוררת אחת שרציתי לעשות עליה סרט. אותי היא שיכנעה והבטחתי לה לרדת מזה. נדמה לי שכל זמן שהיא חיה יש מקום לכבד את רצונה.
הסרט הוא על חייה של משוררת דהיינו כאישיות פרטית. אז ברור שיש לה כל זכות לפרטיות.
בגיליון לעומת זאת יעסקו רק ביצירותיה של משוררת ומבחינה ספרותית טהורה בלבד'.
לא עוסקים בה ובחייה האישיים הפרטיים אלא כיוצרת ספרותית בלבד. המדובר בדיון לא אישי מקצועי בלבד.
איזו אדישות לבקשתה של היוצרת, אלהים תשמור. מה קורה לכם? זה נקרא תרבות? זה נקרא חופש דיון? בעיני זאת אכזריות ותו לא.
הטפילים לא מבינים שבלי הגזע אין להם קיום, והכתבים למיניהם לא קולטים שבלי היוצר אין להם משמעות.
הכל נהיה כאן הפוך במסגרת האורוולית בה אנו חיים. פתאום העיתונאי עלאק או העורך הם החשובים ובעלי הכוח, והיוצרים שעל גבם הם חיים הופכים למשניים
מצטרפת לאחת מהצפון – אכזריות מוחלטת. שלא לדבר על רשעות, אטימות וטמטום.
זה חופש הדיון.
אם היוצרת לא רוצה שלא תקרא את החוברת.
מבחינתנו אנחנו עושים שירות גדול ליצירתה .
וחוץ מזה אם כבר מכבדים את בקשתו של יוצר אז כבר אפשר להמשיך הלאה וליכתוב רק ביקורת חיוביות כי הרי יוצרים מבקשים ומתחננים אז למה לא לתת להם וכך הלאה.
נורא מוזר שיש אמנים שלא עומדים מאחורי היצירות שלהם . זה מזכיר לי הורים לילדים שאחרי שהילדים גדלו והם כבר לא מתנהגים בהתאם לנורמות של ההורים ולא משקפים אותם ההורים מחרימים אותם.יושבים עליהם שיבעה.
עם זאת,
מדוע אבל לעשות גיליון שלם על יצירות של משוררת מבלי לדבר איתה על כך לפני כן? זה די משונה, בדרך כלל לא נעשים דברים בצורה כזאת, ואולי הסיבה לשושו הזה היא בגלל שאותה משוררת הודיעה ברמקול בכל מיני ראיונות איתה בידיעות
צהבהבות שדווקא השירים בספר ההוא וההוא וההוא לא משקפים אותה יותר ואז באה המחתרתיות בשביל לעשות לה דווקא?
יש פה עם כל הכבוד לדברי העורך שלך טעם לפגם
משוררת שלא רוצה לא עושים עליה גליון שלם, לכו על משוררים שישתפו איתכם פעולה, מדוע להכנס למקום לא סימפטי לא לכם ולא לכל מיני מתחזות למשוררים לצורך פרסום שאחרי איקס שנים כולנו יודעים שהן לא היו משוררות ולא יהיו משוררות?
לא יודע מי זאת, אבל משוררת היא לא, וכל כל המתפרסמות על ספר אחד בידיעות חארונות שמלכלכות על דן בן אמוץ
שכבר מת מזמן בשביל לקבל פרסום .
איתה לפני פירסום הגיליון הייתה משום שידעו שהיא כבר היגישה תביעה כאשר פירסמו מחדש ספר שלה בעבר ואיימה בעורכי דין כאשר היציעו לה לפרסם קובץ של כל שיריה על חשבון המו"ל. .
אז העריכו שזה יהיה ביזבוז זמן לדבר עימה על גיליון על יצירתה מה שהתגלה בדיעבד כמדוייק.
אז זאתי כל הנקודה, אם היא לא רוצה אז זה לא שכדאי לעשות לה דווקא, זה פשוט בזבוז גדול תסלח לי ללכת בכוח למקום שלא מגיע לה בכלל. ואיפה הכבוד שלכם לעצמכם?
וכמו שאמרתי היא בטח צעקה בידיעות צהובות בעבר על הספר הזה והזה שכבר לא משקף אותה, אז היא לא משוררת ולא אמנית. אמנים אמיתיים עומדים מאחורי היצירות שלהם ולא תמצא אף יוצר או יוצרת אמיתית שיתכחשו ליצירה שלהם.
זה הכל פוזה, מה אתם משתפים פעולה בכלל עם פוזות למי שלא מגיע לו בכלל?
ומה עם הרעיון הפשוט של פשוט לכבד את בקשתה המפורשת? נימוס ודרך ארץ?
חוסר תרבות. זה מה שזה. שום דיון בתרבות.
גסות רוח.
עלי להעיר הערה עקרונית ומשפטית
אין זכות להדפיס שיר שלם של המשוררת הנ"ל בלא הסכמתה
מותר לכלול קטעי שירים בכל מאמר ביקורת והערכה
ספר שראה אור ראוי להיכלל בין הספרים הנדונים בכיבוד ההגבלה שמניתי למעלה
שום יוצר אינו יכול למנוע פרסום מאמר או קובץ מאמרים שנכתב עליו
ואן גוך שרף ציור שלו.
מישהו צריך לספר לו שהוא לא אמן אמיתי לפי איתן ו.
ואן גוך היה חולה נפש, מי שחולה נפש צריך קיצבת סעד והבטחת הכנסה לא כבוד בכתבי עת.
ניתן להבין שהמדובר באישה מבוגרת. למה לגרום לה לעגמת נפש מיותרת?
דרך ארץ קודמת לתרבות. תארו לכם שיקרה לה משהו, כוונתי בריאותית, בשל ההצפה שלה מחדש למרחב הציבורי. למה לכם? חסרים אנשים לכתוב עליהם?
אשד, אולי תשקיע את המרץ (המבורך בהחלט שלך) בלנסות לבדוק לאן נעלמה דליה פלאח?
אלי, יש הבדל בין בקשה לא לכתוב עליה בכלל ובין בקשה לכתוב דברים חיובים. היא לא רוצה, היא מבוגרת, היא כועסת- אז מספיק עם הנוקדנות העקרונית והמשפטית, טוב?
נ.ב.המגיב איתן- שמת לב לזיהום היוצא מפיך? מאד לא אקולוגי, שלא לומר מרעיל.
פרסום ספר בפומבי מוציא את הדברים אל רשות הכלל וזאת חובתה של הערכה ספרותית-היסטורית להעיר על ספר או על מכלול יצירתו של אדם
שני תקדימים מעניינים בספרות העברית על ספר ראשון שלא נראה עוד בעיני מחברו
ספרו הראשון של עגנול היה ספר שירה. בעקבותיו החליט עגנון להתמסר לפרוזה.
ספרו הראשון של דן מירון היה ספר שירה. בהעריכו את עצמו כמידתו החליט לעסוק בביקורת ספרות ובמחקר.
אכן דילמה קשה מאוד,מצד אחד אני מסכימה עם הגישה של אלי אשד שמרגע שיוצר הוציא את יצירתו לאויר העולם היא שייכת לעולם,זה הקושי שיש לרבים מן האמנים מכל התחומים לעשות את ההפרדה הזאת שבין היצירה לבין היוצר למרות שלא בנקל ניתן לעשות הפרדה מעין זו בדיוק כפי שהישווה זאת אחד המגיבים כאן שלא בנקל הורים נותנים לילדם את החופש להיות הוא ומביטים עליו כעל יצירתם האישית ושלוחה שלהם במקום לראות בו אינדבדואל שיש לו צרכים רצונות ושאיפות וחלומות משלו ולא תמיד הן תואמות את הערכים שבהם מאמינה המשפחה או הקולקטיב שאליו נולד הילד.
כאמנית אני בהחלט יכולה להעיד על עצמי שגם לי קשה מאוד להיפרד מחלק מהיצירות שלי כשאני יוצרת דבר מה וחשה קשר ריגשי חזק אליו אני לא מעמידה אותו למכירה,לא מוציאה אותו למרחב הציבורי,אולם מהרגע שהוצאתי יצירה כלשהי למרחב הציבורי אני יודעת שהיא כבר לא בחזקתי לא בשליטתי לטוב ולרע,לא בשליטה שלי כיצד יגיבו אליה ועליה.
קורה שיוצר יצר יצירה כלשהי וממרחק הזמן והפרספקטיבה הוא חש שמוטב היה לולא הוציא אותה אל המרחב הציבורי,בדיוק כמו שישנם לא מעט אנשים שמביאים ילדים לעולם מסיבות שונות כמו זה שהם אוהבים את הרעיון של הורות אולם לא אוהבים את הילד עצמו,זה לא מה שהם ביקשו(רצו בן ונולדה בת למשל),או אנשים רבים שמביאים ילדים לעולם מפני ש- "כך צריך" ו-"זהו מנהגו של העולם" ו"זהו הסדר החברתי הקיים" אולם באופן אישי מאוד ההורות היא עבורם נטל ומחוייבות ואחריות שאלמלא חששו מהגינוי החברתי לא היו נעשים כלל וכלל הורים.כך בהחלט יכול להיווצר מצב שבו אמן חש ניכור כלפי דברים שהוא יצר בעבר ומה שאחרים רואים ביצירה כיפה,מעניין,מרתק,מיוחד,בעינהם נחשב לכתם ברזומה האמנותי שלהם.
אם החוק מתיר זאת, כפי שכתב כאן אחד המגיבים, ניתן לעניות דעתי הבלתי קובעת לעשות מעין פשרה ולהביא חלקים מהיצירה שבעיני העורכים יש להם משמעות,ויש בהם עניין לציבור ואולי אם היוצרת תראה לפתע את המשמעות ואת הפרשנות ואת ההכרה שאחרים נותנים ליצירתה למרות הניכור שהיא חשה כלפיה אולי גם דעתה תשתנה אין לדעת.
על כל פנים כל עוד הדברים נעשים מתוך כבוד ליצירה אינני סבורה שיש מניעה לערוך גליון מעין זה שאתם מתעתדים להוציא לאור.
למרות הדעה הנכונה שלך בעקבות דבריי על התנכרות ליצירה כמו הורים שמתנכרים לילדים,
עדיין יש הבדל גדול . כשיוצר כותב מעט ספרים הוא לא יתכחש ליצירתו ולאף אחד מהספרים שלו, כשהוא כותב עשרות אם לא מאות ספרים, הוא כן עשוי להרגיש שחלק מהם יצאו לא נכון מבחינתו,ועדיין אם הוא לא עומד מאחורי היצירות שלו, גם אם מדובר בספר אחד, לא יהיה לו נעים אם יבואו להזכיר לו את הבן או הבת שסרחו בעיניו
כי זה היה מעצבן כל אחד. אם אשד יודע שהגברת המשוררת נלחמה באמצעות עורכי דין בכל מיני התנהלויות שנעשו בניגוד לרצונה, הוא אמור לדעת שהגברת תמשיך להלחם.
לכן, אין טעם בכוח לכתוב ולתת כבוד למי שנלחם בך, מוציא נגדך עורכי דין, ומשתלח. כבוד נותנים למי שנותן כבוד ולא למי שלא. זאת היא תרבות בסיסית.
לגבי אחת מהצפון, אנא, כשתלמדי לקרוא ולכתוב ,תגיבי
לגבי ואן גוך, ההשוואה מיותרת. אם הוא היה מודע למעשיו הוא לא היה שורף את הציור שלו, אבל הוא היה חולה במחלת נפש קשה, כי אם הוא לא היה חולה סביר להניח שלא היה שורף שום דבר.
אחזור שוב, יש הרבה כותבים וכותבות שמגיעה להם חשיפה, לא צריך ללכת בכוח למי שכבר מקיא ויורק ואין לו צורך בחשיפה, צריך להתייחס למי שמגיע לו ושישתף פעולה. ויש רבים וטובים שמגיע להם, כי הם טובים לא כי הם יורקים.
לא עושים דברים כאלה חד סיטרית.
לא קיימת כאן שאלה של חשיפה או לא חשיפה.
אם הכותבת בעלת ערך יש מקום לאמוד את מקומה בתולדות הספרות העברית.
אם היא בעלת ערך ואומדן כזה לא יתקיים יהיה מדובר באובדן.
מכיוון שאינני יודע במי מדובר הריני מתיחס אל הדברים באופן הקר ביותר ומן הזווית של טובת הספרות והתרבות העברית.
ליצירתה של המשוררת
אחרתלא היינו טורחיםלהכין עליה גיליון מגזין מיוחד המוקדש רק לה..
וכדאי להבהיר כאן משהו :
מה שהיוצר חושב על הביקורת הוא לא רלבנטי לחלוטין. הוא יכול לשמוח הוא יכול להתעצבן אבל מבחינת המבקר מה שהיוצר חושב על הביקורת זה לחלוטין חסר חשיבות.
ואם כבר גם מה שהיוצר חושב על יצירתו שלו זה לא רלבנטי לחיוב או לשלילה.
מכיוון שהוא אינו אוביקטיבי .
רק אדם אחר בעל הבנה וידע בתחום יכול לשפוט את יצירתו כערכה.היוצר עצמו אינו מסוגל לעשות זאת.
וגם אם היוצר עצמו חושב שיצירתו אינה ראוייה לביקורת זה לא צריך לשנות מבחינת המבקר שעליו לשפוט בעניין בעצמו.
זכותו של כל משורר לשרוף את כתב-היד בטרם פרסם אותו או אחרי שפרסם אותו.
אולם אם הוא פרסם אותו, הפרסום עצמו הוא נכס ציבורי, אם כי ליוצר נשמרות זכויות היוצרים כפי שהן לעצמן.
אני בהחלט תמימת דעים איתך בנוגע לאנלוגיה שעשית יצירה יוצר הורה ילד.ואני באופן אישי תמהה על כך שישנם אמנים שמתנכרים ליצירתם(דרך אגב כמדומני שקפקא שרף או רצה לשרוף חלק מיצירותיו) או לא עומדים מאחוריה ולא מחוייבים כלפיה אולם בעניין זה אין הם יוצאי דופן משאר האוכלוסיה,אני בטוחה שפגשת לא אחת אנשים שהיה פער ניכר בין מה שהם מגדירים את עצמם אידאולוגית לבין איך שהם התנהגו כבני אדם (בני אדם שאידאולוגית נגד דיכוי ומדכאים ומשליטים טרור על סביבתם לדוגמא)
אבל אם התחלנו באנלוגיות יצירה יוצר,הורה ילד, אשאל אותך איך היית מגיב אילו ראית הורה שמתנכר לילדו ונוטש אותו וזונח אותו האם היית אומר ,טוב להורה אין כבוד לילד שלו,או אחריות או מחוייבות הורית כלפיו, והוא זנח ונטש אותו ועל כן שישאר הילד זנוח ונטוש? האם לא ניתן את אותה אנלוגיה להכיל גם ביחסי יוצר ויצירה?ואם היוצר מתכחש ליצירה שלו,זה עניינו מצד אחד הוא צריך להתמודד עם תחושות הניכור שלו, אולם האם עליינו להתכחש ליצירה שכאמור עומדת כדבר בפני עצמו ולזנוח אותה אם אנחנו חשים שיש בה דבר מה בעל ערך תרבותי,אמנותי,ספרותי מה שזה לא יהיה.
אנא, הפסיקו לדמות יצירת ספרות להולדת ידים.
כל יוצר רשאי לערוך יצירה שפורסמה ולפרסם אותה פעם נוספת בנוסח אחר.
נסו לעשות את זה בילד!!
לצערי הרב אינני מקבל את התיאוריה השתלטנית של אשד, אתה מגזים יא אשד. ובעניין הזה אני מסכים עם מגיבים אחרים שביקרו אותו ואת העורך בתקיפות. בואו באמת נעזוב את הילדים והיצירה, זה לא ממש אותו דבר, נתמקד בדרך התרבותית של השיח.
משורר או סופר הוציאו ספר , או כמה, והמבקר או מי שהחליט לקחת על עצמו את התואר השופט לא יכול להתנהג לספרים שלהם כאילו הם רכוש הציבור, ובטח לא רכושו הפרטי, מה שמביא אותי לחשוב ולהגיד גם בקול רם שיותר טוב לכל כותב להוציא את הספרים שלו בהוצאה אישית ולקבל ככה את כל זכויות היוצרים על החומר. אז
הוא יוכל משפטית לאסור על כתיבה ביקורתית והוצאת לשון הרע. כי הזכויות הן שלו.
מה שעשיתם לה מאחורי הגב זה מזעזע, וגם פה מבלי שפרסמת את שמה זה מגעיל. או קי? איש לא שמך לפרסם על אומן וכותב שלא ביקש ממך ושהוא גם חי ודברים נעשים מאחורי גבו. זה מגעיל .מבחינה חוקית, מה שכרגע לא מתאפשר בגלל שרוב הספרים נמצאים בידיים של הוצאות לאור. ורק חצי או קצת יותר שייך לכותב, שאפשר חוקית לטפל בזה דרך בית המשפט, ויש חוקים בעניין הזה של זכויות יוצרים. כולל הוצאת לשון הרע ופרסום חומר שהכותב לא מעוניין שיתמקדו בו. כן בפירוש יש לכותב ולאומן מה להגיד בעניין הזה.
אבל, אם אתמקד בנקודה האתית בעיקר, זה לא תרבותי, פשוט לא תרבותי לעשות גליון מאחורי הגב של אומן, זה לא מקובל, לא אתי, ומריח רע מאוד. ואתה לשם מדבר על תרבות?
מה לך ולתרבות ?
אשד זה כוחני מה שאתם עושים.
אין חוק שאוסר על כתיבת ביקורת ספרות.
זכויות היוצרים נוגעים רק לשמירת שמו של היוצר על יצירתו עד עולם ועל זכותו לקבל תמלוגים על היצירה בימי חייו ובמשך 70 שנה לאחר מותו.
זה בהחלט מקובל לא לשאול אמן אם לכתוב עליו, אם לאו.
ההיפך הוא הנכון, כמעט אף פעם אין שואלים את האמן אם הוא רוצה או לא רוצה שיכתבו עליו, ובוודאי שאין לו זכות וטו.
מה שאני מיעץ למבקר לעשות הוא לא לקשור כלל את הערכתו הביקורתית לתולדות חייו של היוצר.
במקרה שהוא קושר, זאת יכולה להיות העילה היחידה לתביעה משפטית.
באשר לציטוטים וכו' כבר הבעתי את דעתי בתגובות קודמות.
למגיב איתן:
כדאי לחשוב פעמיים לפני שמפנים אלי את השאלה מה אני יודע על תרבות!
אין חוק???????
אז הגיע הזמן שיהיה חוק כזה
וכדאי להערך לחוק כזה בהקדם!!!!!!!
היא ביקשה שלא תפרסמו עליה גליון מיוחד
למה לא לכבד את בקשתה?
מה יותר אנושי מכך?
וזה שבכוונה לא שאלתם אותה כי ידעתם שהיתה תביעה, רק מעיד על רגישותה הגדולה לעניין ועל עגמת הנפש שזה גורם לה.
למה לגרום לאדם עגמת נפש?
כל הדיבור הזה על חוק, ועל כך שהכתבים הם רשות הציבור זו התחמקות מאנושיות בסיסית.
אני לא יודעת מי מוציא את החוברת, אבל אני מוצאת הרבה שחצנות ואטימות בעניין הזה.
והעובדה אלי שהיא פנתה דווקא אליך צריכה להיות סימן עבורך, שהיא קיוותה לאוזן קשבת ממך. ואכן יפה שפתחת את זה לדיון, ואני מקווה שתקשיב לקולות שנשמעים כאן. ותעביר אותם הלאה.
מוסיפה זאת להודעה הקודמת שלי.
ברגע שאינכם מכבדים את רצונה אינכם מכבדים אותה.
וכמה שתשכנעו אותה שהגליון הוא לטובתה – זו סתם פטרונות
ושוב אני אומרת – ש ח צ נ ו ת
הפטרונות הזאת לחשוב שיודעים יותר טוב מאדם מה טוב בשבילו.
מעצבן ביותר.
העניין אינו בכך אם העניין הוא לטובתו של היוצר אלא אם הוא לטובתה של הספרות העברית. זאת השאלה היחידה העומדת לנגד עיניו של מבקר ספרות.
כל התנהגות אחרת תחסל את ביקורת הספרות למשך ימי דור.
ההשוואה שנערכה למעלה בין אמן ליצירתו ובין הורה לילדו היא שגויה, לדעתי. ילדי אינו תוצר של עבודתי או כוונותי או מאמציי. הוא מורכב מגנים גם של אנשים שאינם אני ומהשפעות שלהם ושל העולם כולו והוא עומד בפני עצמו. יצירתו של אמן היא ביטוי של עצמו בלבד, ולאותה נקודת זמן בה יצר אותה.
ההתבטאויות של גיורא לשם, שאיני מכירה אבל מניחה שהוא הוא העורך, לא רק שאינן תרבותיות בעיני בשום צורה אלא גם צבועות במידה רבה. אין מדובר כאן על טענותיה של היוצרת בדבר ביקורת כזו או אחרת או נסיונותיה להעביר את המבקר לצידה. יש בקשה להתעלם מספר אחד מסויים לטוב ולרע. האם הביקורת הספרותית על הספר הנ"ל לא יכולה להמתין כמה עשרות שנים? האם היא שוות ערך או עולה בערכה על כבוד היוצר בחייו?
שמרגע שספר יצא מבית הדפוס כל רצון שלהיוצר לגביו הוא לא רלבנטי יותר.
הוא יכול כמובן להוציא אותו לאור מחדש עם שינויים .
הוא יכול לחפש כל עותק כדי להשמיד אותו כפי שעשו סופרים כמו ק.צטניק,אגי משעול אורי ברנשטיין ודן מירון כדי למנוע שיגיע לידי חוקרים ומבקרים .
אבל זה עניינו לא עניינו של המבקר שאל מול עיניו עומדת יצירה בלבד ולא יוצר שאותו הוא אינו מכיר וגם אם הוא מכיר אותו אישית עליו להתעלם לחלוטין מהכרותזאת ואותה הוא שופט ומבקר כראות עיניו.
לנסות לדאוג שיצירה תבוקר בידי מקורבים בלבד ש"מבינים " את היוצר כי הם במקרה מכירים אותו אישית הוא ניסיון נואל שרק יביא בהכרך לפיחות בערך היצירה אם בכלל יש כזה.
אם יוצר מרגיש שעצם הדיון ביצירתו מביא חדירה לחייו באיזו שהיא צורה אז שלא יקרא את הדיונים.
ומלבד זאת הטענה המקובלת עלינו לחלוטין היא שאין לזהות בין היוצר ובין היצירה שהם שני דברים נפררדים ושונים.
וכך אינני רואה במה דיון סביצירה של מישהו שעוסק רק ביצירה כשלעצמה צריך להביא לחדירה לחייו של יוצר .
שישאר כבודו בצד וייתן לאחרים המבינים בנושאי ספרות לשפוט את יצירתו כמיטב הבנתם.
גיורא לשם אינו העורך במקרה הספציפי הזה דווקא .
אבל בהחלט היה עורך בעבר בהוצאת ספרים"קשב".
כל הדמויות שיצאו מכתב העת עכשיו היו ויהיו ביזאריות מוזרות ומיוחדות
מדוע לא לחכות כמה עשרות שנים? האין היצירות אלמותיות? למה לא לתת לזמן לעשות את ההפרדה האמיתית בין היוצר ליצירה? כמובן, אני מדגישה נקודתית את אותו ספר מסויים ולא את המכלול. מה אכפת לך שהבן שלך או הנכד שלך יכתוב את הביקורת ולא אתה? זה עניין של אגו או תשוקה שאינה ברת כיבוש?
שוב, אני מדגישה את הקשר שלא ניתן לניתוק בין יוצר ליצירתו להבדיל מהורה לילדו. איני מסכימה עם נחרצות ההפרדה שמבקרי תרבות כל-כך אוהבים לבצע.
מה יקרה עוד עשרות שנים ?
אולי וכנראה כבר לא יהיו הוצאות ספרים כפי
שאנו מכירים אותם היום.
רוב הסיכויים הם שעם עכשיו לא יכתבו על היוצרת הנ"ל או על אחרים לעתיד הם ישכחו לחלוטין ככל שחווית הקריאה תשתנה ..
לא .אין שום סיבה לקחת צ'אנס כזה עם העתיד.
יש לנו מה לאמר עליה עכשיו והערכה חדשה של יצירתה יש לנו עשרה כותבים שהיצירה של היוצרת היא חשובה להם מספיק עד שכל אחד מהם כתב עליה מאמר
ויש לנו עדיין קוראים שיתעניינו בהערכה מחדש כזאת,אז זה יאמר עכשיו.
וגם על אפה ועל חמתה של היוצרת.
בעוד כמה שנים אולי כבר לא תהיה דרך לאמר זאת.
ההשוואה שנעשתה כאן בין יוצר ויצירה לבין הורה וילד דווקא כן מתבקשת עד גבול מסויים, וזוהי דיעה שמאוד רווחת בציבור,ולראייה כפי שהובא כאן ביותר מתגובה אחת ,לא אחת הורים מתאכזבים מהילד שלהם,וכשהוא מתבגר ונעשה לאינדבדואל ומחליט ללכת בדרכיו ישנם קולקטיבים שמחרימים את הילד ,אם זה בקולקטיב הדתי חרדי הרי אינדבדואל שהחליט לעזוב את הדת ולהתחלן יושבים עליו שבעה,אינדבדואל שבוחר לקשור את גורלו בבן זוג שהוא בן לדת אחרת,או מוצא אתני שונה,או אפילו מעמד כלכלי אחר,גם הוא לא אחת נדחה ומוחרם הן ע"י משפחתו הקרובה והן ע"י הקולקטיב שהוא נולד וגדל בו, אז בואו לא נשחק אותה בנות יענה כאילו זה לא קיים,זה קיים ועוד איך למרות שכולנו יודעים בראציו שלנו שאדם משעה שהתבגר זכותו להיות אינדבדואל ולחיות את חייו על פי דרכו ועל פי אמונתו,אולם את זה אומר לנו הראציו,וכמובן שזה גם מה שאנחנו מספרים לעצמנו ולסביבתנו על מנת לשמור על התדמית או הדימוי של אנשים פתוחים וליבראליים ,אבל הרגש אומר דברים אחרים ותחושת הבעלות על יוצאי חלצינו מספרת סיפור אחר ושונה.אז דיבורים לחוד ומציאות לחוד (אני כותבת את זה מהמקום של החוויה האישית משום שחייתי בזוגיות עשרים שנה עם בן לדת אחרת,וחוויתי על בשרי את הפער שבין הדיבור על פתיחות וליבראליות מחד ואת הנידוי המשפחתי והקולקטיבי על הבחירה שלי אז כך שלי על כל פנים אי אפשר לספר סיפורים).
אלה שטוענים שצריך לכבד את רצונו של האמן ולא לפרסם גליון שעוסק ביצירתו/ה (לא באישיות שלו אם כי לעיתים קשה לנתק בין לבין) בעצם טוענים שהיוצר הרבה יותר חשוב מן היצירה, או קיי, אז הדיעות כאן חלוקות, אני באופן אישי סבורה שהיצירה היא החשובה והיא הקובעת,היוצר הוא רק צינור) לעניות דעתי התקופה הפוסט מודרניסטית עם הטוב שבה יש לה גם לא מעט מגרעות היא הפכה את הקערה על פיה והפכה את האמן לחזות הכל הוא בקידמת הבמה,הוא הפך לסלבריטאי וכיום מכירים יותר את האמן כסלב מאשר את היצירות שלו, אני חושבת שהגיע הזמן להפוך את הקערה להפסיק לנפח את האגו של האמנים ו- "לכבד" את הגחמות שלהם ולהתייחס ליצירות.מי שלא רוצה שהעולם יתייחס ליצירות שלו לטוב או לרע שלא יפרסם אותם,שלא יוציא אותם לאור.שיתחב אותם עמוק במעמקי המגירה או יחביא אותן בין כתלי ביתו, אולם משעה שהוא טרח להוציא את היצירות לאור,אין לו שום זכות לסתום את הפיות של הקהל ולמנוע הבעת דיעה או נקיטת עמדה באשר ליצירות שהוא הוציא לאור
באותה מידה שמאשימים את אלי אשד או את עורך הגליון ב-"אי כבוד" לאמן,ניתן לומר שהאומן לא מכבד את הציבור וסותם לו את הפה ומנסה למנוע הבעת דיעה או מתיחת בקורת על יצירתו .כשהאמנית הוציאה את הספר שהיום היא מתכחשת ומתנכרת אליו היא חשבה שזה מספיק טוב והייתה מוכנה לחשוף את יצירתה לעין הבקורתית של הציבור,חלפו השנים ודעתה השתנתה האם הקהל הרחב אמור "לכבד" את הגחמות האלה ? אני באופן אישי סבורה שלא,יחד עם זאת אולי יש לשקול לתת במה לאמן לומר מדוע הוא מתנכר היום ליצירה שלו ולא עומד מאחוריה ,מהו התהליך שהוא עבר מאז יציאתה של היצירה ועד היום
דרך אגב לפני זמן לא רב יצא לי לקרוא או להאזין לעמוס עוז שהיום לא משתגע על חלק מהספרים שהוא כתב בצעירותו כמו "מיכאל שלי" ממרחק השנים הוא אומר היום שבדיעבד הוא לא היה כותב את הספר הזה כפי שהוא נכתב וזאת הייתה "חוצפה" מצידו מפאת חוסר נסיונו וחוסר הבנתו יחסי נשים גברים לכתוב אותו כפי שהוא כתב, ו-"מיכאל שלי" הוא חלק מן הקאנון הספרותי שלנו,האם בשל כך שהיום עמוס עוז לא אוהב את היצירה הזאת אסור לעסוק בה?לא יוציאו גליון ספרותי שעוסק בספרות של עמוס עוז ולא יתייחסו ל- "מיכאל שלי" רק כי היום עמוס עוז סבור שזה פרי בוסר?
אשד אתה ממש מגוחך, מה אתה בעצם אומר? שהאמן הוא רק אמא פונדקאית של היצירה שלו וברגע שהיא יצאה לאור היא כבר לא שלו? אין לו מה להגיד ולבקר בעצמו את המבקרים אותו? מה הוא מומיה בשדות ? לדעתי אתה ממש מגזים, ואולי זה נובע מכך שאתה בעצמך לא כתבת מימיך טקסט אחד מקורי
ואתה לא יודע כמה זה קשה להביא לעולם ספר מהקרביים שלך.
אתם סתם מתעללים במשוררת הזאת, וגיורא לשם שצעק על בני ציפר בהארץ על הפה הגדול שלו
פיתח בעצמו לוע חוצפנית אדירה בנפרד.
וגם למבקר יש מה להגיד .
האחד לא פוסל או סותר את השני.
יחסי משורר – מבקר לא צריכים להפריע למשוררים ולא צריכים להפחיד אומנים. אם אתה רוצה להפחיד
יפחידו אותך בסופו של דבר.
כי אם זה יהיה ככה מרבית היוצרים מהפחד יפסיקו
לכתוב את האומנות שלהם, הפחד שיום אחד מישהו מגלומני יבוא ובגלל מצב רוח, גחמה ריגעית או שנאת אדם לשמה או צורך נואש בפרסום אישי, יבוא ויכסח להם את היצירה הפרטית , כי בדרך כלל ואנחנו יודעים את זה שטעם המבקר אינו טעם הקהל ולהפך, ויש מבקרים שונים עם טעמים שונים, לראייה מאות קוראים שהיום הפכו למבקרים באינטרנט ולא צריכים את הדעות המגלומניות בשביל לדעת מה נכון או לא עבורם, וגם אם המגמה חיובית לכאורה כמו במקרה הזה, מרגע שהאומן לא רוצה שיתייחסו ליצירה מסויימת שלו, ועושים לו דווקא, זה בפירוש פגיעה שלך באופן אישי בו, זה לא שהציבור פוגע בו, זה אתה אשד פוגע במשוררת הזאת, אתה והעורך שלך.
ושלא יהיה פה ספק, אין פה יד נסתרת של הציבור הרחב, השימוש דרך כתב העת ביצירה של מישהו אחר לצורך ביקורת מאחורי הגב, ובדרך נלוזה, גם היא עניין שצריך לחשוב עליו יותר בנוגע לזכויות יתר הניתנות היום למגלומנים.
יתכן שיש קשר בין העלמותה מ"הנוף הספרותי" לבין העובדה שאינה רוצה בחשיפה מחודשת. אולי יותר משאינה מעוניינת להיות מזוהה עם שיריה, היא אינה חפצה להיות על "סדר היום הספרותי". הגורמים והמניעים לכך אינם רלבנטים. השאלה המהותית שעל העורכים לשאול עצמם היא, אם יש צידוק ספרותי להוצאת הגליון. ברגע שהמשוררת פירסמה שיריה וכינסה אותם בספר/ים היצירות יצאו מרשות היחיד ועברו לרשות הרבים. וכיוון ששיריה כה מוערכים, אני תקוה ש"מעז יצא מתוק", ושבעקבות הגליון היא תשוב לפרסם.
לא על זה דיבר אשד, ,תקראי מה המשוררת אומרת
למעלה, היא מתחננת שיעזבו את הספר ההוא.
העלמותה קשורה יותר לזה שלקחו בכוח ספר
שאינה רוצה בו, ועשו לה דווקא, משם היא פיתחה כעס כלפי ההוצאה לאור ועכשיו באים ועוד פעם עושים לה דווקא.
בפירוש צריך להתחשב באומן, ולא רק ביצירה שלו,
וגם אחרי מותו מותר לו כמו שעשתה המשפחה של נעמי שמר לאשר או לא לאשר פרסום באינטרנט ובשביל זה יש את אקו"ם ויש לאומן זכויות יוצרים וגם מה לומר כחלק נכבד וחשוב מתוך היצירה שלו וצריך להתחשב בזה.
דמיין שיונה וולך ז"ל לא היתה הולכת לעולמה והיתה חוזרת בתשובה. העלה בדעתך שהיתה מבקשת שלא יעסקו בשיריה כיוון שכבר אינה מזדהה עמם. מה היית אומר על כך?
ודוגמה נוספת: שער שאורי זוהר, יבדל"א, היה מבקש שלא לצפות בסרטים שהוא משתתף בהם. כיצד היית מגיב במקרה כזה?
האם היית ממליץ לִשעות לבקשתם?
אני איתנה בדעתי שהשיקול צריך להיות ספרותי וענייני. אין לכך דבר ולא חצי דבר עם סכריניות.
שיעסקו בספר מסויים שלה ולא בספר אחר מוקדם יותר שעימו אינה חשה יותר כל קשר.והבהירה זאת לעורך ששלח לה כמה מהמאמרים בגיליון לעיונה.
אין דבר כזה .סופר אינו יכול להכתיב למבקר במה מותר לו לעסוק ובמה לא.
מה שכן לסופר יש זכות מלאה לפרסם מאמר תגובה שבו הוא יכול להסביר את שיקוליו ביחסו ליצירותיו אבל זה הכל.
דבי סער, בעוד עשרים שנה יבואו ויתנפלו על שיר שכתבת יוציאו ממנו דברים שלא התכוונת אליהם יחברו אותך לקונטקסט הסטורי מסוים בספרות הישראלית שכבר היום את סולדת ממנו, יגידו שאת אם תפרסמי שירים ובעוד עשור כשתתבגרי קצת יגידו שהושפעת מחוברות "הו" של דורי מנור, , ואת תחליטי שהם לא ראויים בעיניך וזה לא נכון ויבואו מאחורי הגב שלך ויעשו לך דווקא כמו במקרה הזה, נראה איך תבואי ותגידי שהשיקול צריך להיות ספרותי. נו באמת, נו, נו, די לצביעות.
אבל לכל הפחות יטרחו לכתוב עליה בעוד 20 שנה.
מה עדיף:
שיעוותו את דבריה ?
או שיתנו לה לשקוע בתהום הנשיה ביחד עם מיליון משוררים אחרים בלי שיהיה אף אחד שאפילו ימצא עניין בעיוות דבריה ?
אין דבר כזה תהום הנשייה, רק אצל מגלומנים שבטוחים שהם מרכז היקום יש כזה דבר.
ואם אתה חושב שאותך אי אפשר לשפוט ולבקר
חכה חכה.
ההסטוריה האנושית תמיד שופטת לרעה קודם כל את כל המגלומנים הרבה לפני שהיא מבקרת או שוכחת מהיוצרים והאומנים.
מה הקשר בין ביקורת ספרות ומגלומניה ?
הבהר פרט נמק והסבר.
איני יכולה להתנבא מה אומר אם מקרה מעין זה יקרה בעתיד, אך ככל אמן שחושף יצירותיו, אני מודעת לכך שהן עלולות להתפרש בדרך שונה מזו אליה כיוונתי. אם זה יקרה, אבטח בכושר השיפוט וביושרה הפנימית של הקורא.
במקרה דנן, דווקא לנוכח רגישותה של המשוררת, ובהתחשב בעובדה שמהכתבה עולה הערכה רבה ליצירותיה, אני נוטה להאמין שהעורכים לא יסלפו את שיריה, לא יוציאו מילים שכתבה מהקשרן, ובנוסף, יכבדו את החוק ולא יפגעו בזכויות היוצרים שלה
אבל כבר אמר המשורר הזמר כבר מזמן איבד את שורקו
אחרי שהבנו שאתה כותב עם שגיאות כתיב, הבנו גם מהי מגלומניה, ואיך זה ייתכן שמבקר עלק יכתוב על משוררים עם שגיאות כתיב. אחרי שאת כל זה הבנו, הבנו גם מדוע אתה מחקת את התגובה לשגיאות הכתיב שלך, והבנו גם מי מגלומן .
בהכרעה בין פרסום וזכות הציבור לדעת לגרימת עוגמת נפש ושברון לב לאדם אחד, אתה כבן אדם מוכרח להכריע מיידית לטובתו של היחיד.
אם אתה מעדיף את המציצנות וה"תגלית" הבלשית על פני כבוד נפש האדם, כפי שיותר ממרומז כאן, תסכים שלא יהיה הגיוני לצפות ממך להבנה מינימלית באותם הדברים שברוח בהם אתה מתעסק למחייתך.
מהמאמרים .
ויודע על תוכנם של השאר.
ואני יודע שאין בהם שום דבר שיכול לגרום למישהו שברון נפש .
נהפוך הוא.
אז אם עלי לקחת את הסיכון שאגרום לשברון נפש למישהו על ידי זה שאתמוך בפרסום מאמרים חיוביים עליו אני מוכן בהחלט לקחת על עצמי את הסיכון.
ואין כאן שום מציצנות ולא תגלית הרי נאמר כבר מיליון פעם שאיש לא עוסק באישיותה ובחייה של יוצרת וזה גם לא מעניין את אף אחד.
עוסקים רק ביצירותיה.
של טל למעלה אסור לכתוב יותר ביקורת שלילית על יוצרים מאחר שחלילה עלול להיגרם להם שברון לב ומי יודע מה עוד.
צר לי לא מקובל עלי.
מי שהוציא לאור יצירות מעמיד אותם בזה למשפט הציבור לחיוב או לשלילה ( לחיוב במקרה הזה אבל זה לא באמת רלבנטי).
הנ"ל יכול לדרוש שיותר לא יוציאו את יצירותיו.זוהי זכותו.
אבל הוא לא יכול לדרוש שאנשים אחרים לא יעסקו בהם ויכתבו עליהם על פי הבנתם.אלא אך ורק לפי הבנתו ( ואגב על פי מה שאני שומע ההתנגדות של היוצרת היא בסופו של דבר לא לחוברת עצמה אלא להתיחסויות חיוביות שניתנו שם ליצירות שונות שהיא מסרבת היום להודות בקיומן).
בדקתי את דברי ולא מצאתי אפילו מלה אחת שראויה לגסות רוחך.
אני מכיר אותך כאדם חייכן טוב לב נעים הליכות סימפטי שכייף לדבר איתו לא מעליב ורחוק שנות אור מגסות רוח אבל משום מה הטוקבקים אומרים שאתה גס רוח שובניסט ועוד כהנה וכהנה גם פה גם אני עיינתי בדבריך ולא מצאתי שמץ של גסות רוח מוזר הצלחה בבלוגים גיורא חבר מבית קפה
תפישה רומנטית למדיי היא לראות ביצירה שראתה אור ואשר יוצרה עדיין בין החיים רכוש הציבור כולו, אבן בניין בהיכל התרבות המקומית בפרט והאנושית בכלל. ברם, כשם שלא סביר בעיני כי אפלטון היה נותן כי דיאלוגים שלו יראו אור בפרסום המכיל דיאלוגים של סופיסטים
או כפי שמתנגד ליטאי בן שלהי המאה השמונה עשרה לא היה רוצה לראות את ספרו רואה אור בקובץ ספרים חסידיים של אדמור"י הזמן
כך דומני, כי גם בתרבות המבולבלת בה אנו חיים, בה מולכת אמנוּת השעתוּק ומוּעטה רוח היצירה, זכותו של האמן להכריע באיזו מסגרת הוא מעוניין או לא מעוניין לפרסם את יצירותיו היא מהותית, לא רק מבחינת זכויות היוצרים, אלא
לפני הכל, שמוּרה לו הזכוּת המסוּימת להשמיע את קולו ולהשפיע על האופן בו יזכור הציבור את יצירתו
אין כוונה לפרסם יצירות של המחברת אלא רק ציטוטים מהם .
היצירות שלה מוגנות בחוק זכויות יוצרים שקובע שאין לפרסם שירים של יוצר ללא רשותו בפירסום שנמכר.
מה שכן ,החוברת תורכב רק ממאמרים על היצירות כולל ( כן כן) ציטוטים מהשירים במסגרת מאמר הביקורת .זה מותר על פי החוק.
אבל מה בדיוק כוונתך :
שאם מישהו רוצה לכתוב מאמר על ספר והמחבר
שומע על כך ומתקשר אליו ואומר שאסור לו אז אסור לו מבחינה מוסרית וצריך להאסר עליו גם מבחינה חוקית ? ?
אני מסכים כי לא תמיד אפשר לשאול פי יוצר האם דעתו נוחה מכך שיתפרסם אודות אחת מיצירותיו מחקר, או שיוקדש לה קובץ מאמרים וכיו"ב
עם זאת, לטעמי משעה שהביע היוצר (כאן יוצרת) את הסתייגותה ובקשה באופן מפורש להמנע מן הדברים. ראוי היה אולי (ואפשר שכך עשיתם) להציע לה להתרשם מן הדברים, אולי התנגדותה היתה פוחתת.
כבר פורסמו דברים בעבר על אפם ועל חמתם של יוצריהם. אבל לעתים, דווקא הואיל והיוצרת הביעה את רצונה למנוע תפישה מסויימת של הבנת יצירתה בעתיד, יש לטעמי יסוד להתחשב בה משום שזכותה של היוצרת להשפיע על הזכרון ההיסטורי העתידי של יצירתהּ ושל פעלהּ
למה הדבר דומה, למפרסמים ביוגרפיות על אפם ועל חמתם של היוצרים שחייהם מתוארים בחיבור,
הדבר מצוּי מאוד, במיוחד בעולם
לא בטוח שדעתי נוחה מכך
ליוצרת נשלחו כמה מהמאמרים בקובץ עליה להתרשם.
מאמרים חיוביים מאוד אני מבטיח לך ( אם כי נכון לא כל המאמרים בקובץ הם חיוביים לחלוטין כלפי יצירתה זהו קובץ אוביקטיבי אחרי הכל ).
היא דרשה שבכל מאמר יוכנסו שינויים ספציפיים בהתאם למחשבותיה שלה על יצירתה.
וזהו דבר שאינו מקובל עלינו.
עם כל הכבוד ליצירתה היא אינה יכולה לשמש גם על תקן של עורכת על למה שכותבים עליה.
גם עם זה יש לך בעיה ?
אשד, הטיעונים שלך לא רק ריגשיים, הם לא הגיוניים, בכל אופן לא כשמדובר ביוצרים חיים שיש להם בפירוש מה לומר על יצירתם, וצריך להתחשב ולשתף אותם בחוברת לכבודם, ולא לעשות להם חוברת מאחורי הגב. רק מעצם זה שעשיתם מאחורי גבה את החוברת, והיא שמעה על כך במקרה יש טעם לפגם, לא עושים דברים כאלה, זה לא מקובל ולא אתי, אם אתה הולך לפי חוקים אז בטוח שיש גם חוק שיקבע שאסור לכם להוציא את החוברת ללא ידיעתה של המחברת, ללא שיתוף פעולה איתה ומתוך צורך להבליט התנשאות ודרך התנהלות האמורה לסמן תמרור אדום גם בנוגע לאומנים אחרים
הנקודה פה היא לא עניין של מותר משפטית, הנקודה פה היא שזאת התנהלות לא נאותה, לא מקובלת , פטרונית ומתנשאת.
אולי בעצם תסביר לי אתה המומחה הגדול ביחסי יוצרים מבקרים.
מה זה אומר שצריך לשתף יוצר בחוברת שעושים לכבודו ?
האם צריך לתת לו לעקוב אחרי כל שלב ושלב ביצירת החוברת
לי זה נראה מיותר לחלוטין
הכוונה הייתה לשלוח לה את החוברת אחרי השלמתה כמתנה משמחת.
לידיעתך גם באוניברסיטאות יש מקומות שמקובל בהן ליצור אנתולוגיות של מאמרים לכבודו של פרופסור ולשמור זאת כסוד מוחלט ממנו ולהגיש לו אותה רק אחרי השלמתה בהפתעה משמחת .
ואיש לא רואה בכך טעם לפגם.
לכל המגיבים שהלעיזו עלי והאשימו אותי בגסות וכו' אני מציע לחזור ולקרוא את דברי וגם להבין אותם.
כל מה שאמרתי הוא שיצירת ספרות מודפסת פתוחה לעיני כל, ראויה להערכה מקצועית הגונה והיא חומר למחשבה על מקומה בתולדות הספרות והתרבות.
כמו כן דאגתי בדברי להגדיר היטב מה חלקו של היוצר בזכויותיו ומה נחלת הכלל.
זכותה של משוררת לבקש שלא יפרסמו את יצירותיה או יכתבו עליהם אבל זכותם של אחרים לומר או לכתוב את דעתם. איפה בדיוק עובר הגבול בין מושא הביקורת למבקרים? האם יהיה מעתה צורך לבקש את רשותם של יוצרים על מנת לכתוב ביקורת על יצירתם? ולמה לעצור את זה אצל יוצרים? אולי אנשים יבקשו שלא יכתבו עליהם שום דבר (בין אם זה פוליטיקאים, מדענים או כל אחד אחר). אני חושב שחלק מכללי המשחק שאמנים מודעים להם זה שתהיה ביקורת על מה שהם עשו, בין אם הם אוהבים אותה או לא. כבודה של היוצרת במקומו מונח אבל היא לא היחידה שצריך להתחשב בדעתה.
עובדה היא שקפקא לא ידע.
וגם גוגול לא.
והמון סופרים שמתכחשים ליצירות הביכורים שלהם.
ובמאים שעורכים מחדש סרטים ישנים ועושים רק נזקים עם ה-DIRECTOR'S CUT שלהם
ועל אלה כתבתי את זה
http://www.notes.co.il/boaz/15273.asp
מי צריך יוצרים
http://www.notes.co.il/esty/53383.asp
לגיורא שלום – לרוב אינני נוהגת להתערב כאשר יש החלפת מהלומות מילולית בדיונים באינטרנט,מפני שאני אומרת לעצמי "אלה אנשים בוגרים והם מסוגלים להגן על עצמם", הפעם חרגתי מנוהגי,בשל חוסר ההגינות שבהתגוללות חלק מהמגיבים עליך, אכן חזרתי וקראתי את תגובותיך בשנית ולא רק שלא מצאתי בהם פגם מבחינת סגנון הכתיבה אלא הם הוסיפו והאירו את הדיון מזוית חשובה מאוד.הלוואי ובכל הדיונים המתקיימים הן כאן והן באתרים אחרים באינטרנט היו מגיבים מנהלים דיון ומשתתפים בדיונים בדרך שאתה עשית זאת. מאחר והאתר של אלי אשד הוא אתר שעוסק בענייני תרבות ואני רואה חשיבות רבה גם לדרך ולסגנון שבה מתדיינים בענייני דיומא מצאתי לנכון לחרוג מנוהגי ולחזק אותך ואת דרך כתיבתך,זה הפך לרעה חולה בחברה הישראלית לתקוף את אישיותו של המגיב במקום את הטיעונים או את העקרונות שעומדים מאחורי הטיעון,למרבה האירוניה זה קורה רבות דווקא כשעוסקים בענייני תרבות.
אמור נא לי, אם היית מחליט לכתוב על המוסיקאית/ המאיירת/ הכותבת יסמין אבן מאחורי הגב שלה, ולכתוב על יצירתה רשימת מאמרים ביקורתית מבלי להגיד לה מילה על זה, והיא במקרה היתה מגלה את זה, כבמקרה הנל, ומבקשת ממך לבטל הכל או לחילופין להיות מעורבת לקרוא לעיין להגיב ואף להעיר ולשנות ביקורת שנכתבה עליה שאמורה להתפרסם, האם גם אז היית נוקשה כל כך כפי שאתה במקרה הזה? או שכשמדובר באשה מבוגרת שאתה לא מכיר, "שבשם התרבות" מותר לעשות ליצירתה מה שמתחשק ואיך שבא, אז זה לגיטימי?????
האם מה שלא היית עושה ולא חושב לעשות בחיים לידידך הקרובים אתה עושה לאדם שאתה לא מכיר, האם זה משהו שאתה יכול לחיות איתו בשלום?
הרי סביר להניח שלא רק אותה משוררת היתה מגיבה כפי שהגיבה, רוב האנשים שהיו מופתעים כמוה היו מגיבים אותו דבר, בפרט אם היא מבוגרת, בפרט אם היא אדם פרטי שיושב בבית .
ואנא,
תנסה שלא ינזל לך מאוזן אחת לאוזן השנייה כשאתה מגיב לתגובתי.
אף אחד גם לא ידידים קרובים לא מקבל רשימת ביקורת שלי עליו לפני הפירסום ,אם כי היו בקשות כאלו שנדחו לאלתר.
מה פתאום שהם יראו את הביקורת עליהם לפני הפרסום הרשמי ?
ובוודאי שאין להם שום זכות שהיא להעיר על משהו בביקורת לפני פרסומה.
אם יש ראיון עימם זה עניין אחר ,אז הם מקבלים אם הם רוצים את הראיון לראות אם דבריהם נמסרו כדיוקם ,אבל זה עניין אחר.
ואנחנו לא עושים ביצירתה של האישה המבוגרת שום מעשה מגונה אנחנו רק מחווים עליה את דעתנו ( החיובית לרוב אם כי לא תמיד ).
מבחינתי אין שום בעיה שאם היא רוצה לכתוב תגובה על התגובות היא יכולה לפרסם אותה באותו גיליון .
היוצרת הנ"ל אינה מתנגדת לגליון כשלעצמו היא רק רוצה שהכל יהיה כתוב ו בו ברוחה ולפי הנחיותיה כעורכת על וזה לא מקובל עלינו בכלל ,זאת דרישה שאפילו לא ראוייה להתיחסות.
.
תודה מקרב לב.
ושוב שרירות לב !
השאלה לגבי יסמין נכונה ובמקומה.
אני משוכנעת שלא היית עושה לה דבר כזה מאחורי גבה
וכך גם צריך להיות
חשוב שוב על השאלה, ושחררו כבר את המשוררת המסכנה מהשחצנות הפטרונית שלכם
מי העורך החוצפן הזה? בטוחה שסתם אחד שמחפש פרובוקציות
זו פשוט אכזריות מקוממת
בפעם האחרונה המשוררת המסכנה בסך הכל רוצה שהכל בגיליון יכתב מנקודת מבטה ותו לא דרישה שהיא מחוצפת ומקוממת.
שלחו לה כמה מאמרים לקריאה לפני הפירסום כמחווה והיא דרשה שיוכנסו בהם שינויים תוכניים בעיניני הערכה ספרותית ותו לא דבר שהוא כמובן מחוץ לכל דיון.
המסקנה שהיגענו אליה הייתה שכל המחווה הייתה בגדר ביזבוז זמן.
זה שוב מעשה הנבלה של כתם ורעיו
להתעלק על מישהו שמבקש בפירוש לא
כמו האנתולוגיה
אפשר לחכות עם הפרסום עם הדבר מסב כאב למישהו
אבל לא עם זה ייתן תהילת עולם
נכון?
בבית הקפה ואמר לו תודה שגמלתה אותי מהעתקות כך גם גברת דליה הרץ בסוף תאמר תודה לכל העורכים שהתנהגו איתה באצילות נפש יותר מכל העורכים שהיו או שיהיו לה בעתיד
התגובה הארוכה הזאת הועלתה בתגובה לתגובה של מרים בדיון שהוזכר למעלה אצל אסתי סגל "מי צריך יוצרים ".
אסתי סגל מסיבותיה המובנות רק לה ( אבל בהחלט לא לי ) טרחה למחוק את התגובה ולנעול את הדיון.
אז הנה התגובה שוב.
:
מבקר שירה אינו חייב לדעת כל דבר שקשור לשיר וכל אסוציאציה שבו .
וגם אם הוא יודע הוא אינו חייב לציין זאת בקטלוג של אסוציאציות
שמופיעות בשיר
זה מוסיף כמובן אבל כלל לא חיוני או אפילו רלבנטי.
מה שרלבנטי מבחינת המבקר והקורא הם ההתרשמויות והרעיונות שאותן קלט
המבקר מהשיר ואלו אגב אינן חייבות להיות כלל כאלו שעליהן חשב המשורר.
גם מה שחשב המשורר כאשר כתב את השיר ועל מה ולמי התייחס זה לא באמת
חשוב כי לעיתים קרובות המשורר בעצמו אינו יודע למה ולמי התכוון ואם
מדברים לעיתים עם משוררים של שירים ידועים תמצאי שהפרשנות שלהם עצמם
לשירים שכתבו היא בנאלית ומביכה וגם מטופשת פשוטו כמשמעו בהשוואה
לפרשנויות שכתבו עליהם אחרים.
המשורר והיוצר עצמו אינם בהכרך המדריכים הטובים ביותר לפרשנות של
יצירותיהם.
רק לכל היותר לפרשנות אחת ולא בהכרך המבריקה ביותר.
וכדאי להזכיר בעניין את תשובתו של הסופר רוברט הינליין לחובב ששאל אותו
מה הייתה המשמעות של קטע ספציפי בספר "גר בארץ נוכריה ".
הינליין ענה שהמשמעות הייתה " שהוא רצה להרוויח עוד קצת כסף עם עוד כמה
מילים ".
הומור זה נכון אבל את תשמעי תשובות בנאליות מאין אלו מהרבה יוצרים אחרים
במלוא הרצינות אני מבטיח לך.
כל הסיכויים הם שיוצרי התנ"ך היו מופתעים משפע הפרשנויות שנוצרו
ליצירותיהם בידי חז"ל ואחרים.אני משוכנע שהם מעולם לא חשבו, לא העלו
בדעתם את כל הפרשנויות שיש על המקרא ב"זוהר"למשל.
וכנ"ל שיקספיר. אין לי ספק שאםה וא היה נוסדע בזמן וקורא את כל הררי
הפרשנויות המלומדות שנכתבו על יצירותיו הוא היה שואל את עצמו ביאוש איך
הוא לא חשב על כל זה?
אבל אלו הם שפע הפרשנויות האלו שנותנים ליצירות האלו את המשמעויות
האמיתיות שלהם בעינינו כיום.
ומצד אחר :אם היית שואלת מישהי כמו יונה וולאך על יצירותיה שהן מרשימות בהחלט מבחינה שירית ומבקשת מהם להסביר אותן היית מקבלת מימנה בליל לא מובן כפרשנות כי היא בעצמה לא הייתה מסוגלת להסביר את עצמה.
ומצד שני אם היית פונה למשוררים אקדמיים כמו חנה בית הלחמי שבהחלט מסוגלת להסביר את עצמה בצורה אינטילגינטית ומרשימה היית מקבל הסבר מדויק ומלא בתוספת הסברים על דיכוי האישה בידי הגברים החזירים הפשיסטיים .
אבל למרבית הצער מאחר שהשירים שלה הם למטה מבינוניים כל ההסבר הנ"ל לא היה באמת מעניין אותנו.
אז יש בהחלט עניין לנסות לברר מה התכוון המשורר אבל זה לא בעל חשיבות
עליונה מה שחשוב הוא מה שהמבקר קולט מהיצירה. ולעיתים הוא יבין אותה
הרבה יותר טוב, או יותר נכון הרבה יותר מעניין, ממה שיוצרה יבין אותה.
ואני שולח אותך בעניין הזה לספרו של גבריאל מוקד "שבחי גבריאל עמזה "
שבו הוא נותן ניתוח פרשני רדיקלי של סיפוריו של ש"י עגנון "עד
עולם "ו"עידו ועינם" שהיה רחוק עד כמה שרק אפשר מכוונותיו האמיתיות
הבנאליות למדי של עגנון ליצור אליגוריה אבל לעניות דעתי אינו נופל כלל
ואולי אף עולה על הסיפורים המקוריים.
זה שעגנון כלל לא חשב ,אפילו לא העלה על דעתו את כל מה שמוקד הסיק
מהיצירה אינו ממין הענין.
בעניין הזה אני מושפע מגישתו של חוקר היהדות גרשום שלום שראה ביהדות
כמורכבת משורה של פרשנויות על כמה טקסטים מכוננים ,התנ"ך וספר יצירה
שנחשבים פחות או יותר לדבר האל וכל השאר הם פירושים. ו
לדעתו הפירושים היו חשובים לעין ערוך מהמקורות שמאצילים משמעות אבל אין
להם שום משמעות בפני עצמם או יותר נכון יש להם אינסוף של פרשנויות
ומשמעויות שנותנים להם הטקסטים הפרשניים שלהם וכל תקופה נותנת להם
משמעות משלה.
ובקצרה מה שהמשורר התכוון וחשב כאשר כתב את השיר הוא לעיתים חסר
משמעות וחשיבות. חשוב רק מה שהמבקר הטוב קולט מבין ומסיק ממנו ומעביר
לקוראים.
צריך להבין שביקורת ספרות היא פעילות מגוונת ולא חד-ממדית.
למעשה, קריאת ספרות עשויה להיות התרשמותית בלבד, או פרשנית או ביקורתית.
באשר לקריאה ביקורתית, הכוונה היא הניסיון למקום יצירה או יוצר או קובצי יצירה בזמנם ובמקומם, ויתר עליהם — במסורתם ובתולדות התרבות.
גיורא,
איך יש לך כל כך הרבה זמן להתוכח ויכוחים רדודים?
גיורא,
איך יש לך כל כך הרבה זמן להתוכח ויכוחים רדודים?
הרגתם אותי בחיי ,
כמה התפלמסות .
תוציאו את הגליון אם או בלי רשות , כפי שנאמר הרשות נתונה
א ב ל
כיוון שהתנגדותה של המשוררת ידועה פנו אליה ובקשו ממנה לכתוב את חוות דעתה העכשווית לגבי היצירה/ות הבעיתיות
או במקרה שכל הגליון מוקדש לה צנזרו את הקטע העוסק בספר המסוים תוך הדגשה שמדובר בבקשתה המפורשת
אני גמלאי.
וחוץ מזה, יש לי עניין שדברים ייעשו כהלכה.
מכל מקום, לא אני הוא התורם לרדידותו של הדיון.
מה שיכתב בגיליון ביקורתי זה, יהיה משהו חדש לחלוטין – הפרשנויות, אם תהיינה ראויות, קשורות אך ורק לקורא של היצירה וליצירה עצמה- היוצר צריך להיות מופרד לחלוטין
אם רצתה המשוררת לשמור על פרטיותה היתה צריכה להמנע מהפיכתה למשוררת. סך הכל מהלך פשוט- אל תפרסמי. פירסמת? יכתבו עלייך.
ויזן כבר פירסם שירים של דליה הרץ במלואם
פורסמה היום בעיתון "מעריב" אפשר לחשוף :
המשוררת המדוברת היא דליה הרץ
שעליה ראו כאן
http://www.notes.co.il/eshed/38399.asp
והמגזין המדובר הוא
המגזין "עמדה".
המשוררת דפנה שחורי פירסמה רשימה אתמול על דליה הרץ:
"איפה את דליה הרץ?"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3681110,00.html
ועל שאלתה של שחורי אפשר לענות :
יצירתה של דליה הרץ חיה וקיימת ובקרוב תיחשף לקהל הקוראים בגיליון ביקורתי מיוחד ומקיף של המגזין "עמדה" שיצא לאור, אנחנו מקווים ,לקראת שבוע הספר.
ובו תיסקר ותנותח יצירתה של דליה הרץ כפי שלא נותחה מעולם ובו ינתן ליצירה זאת המעמד והמקום המגיע לה במרכז השירה העברית של שנות השישים ואילך
זה ממש מדהים! אני עוסקת כבר עשרות שנים בעיתונות, בעיקר בחינוך ובתרבות, כולל ביקורת ספרותית. מעולם לא ביקשנו רשות לסקור ספרים, מחזות, סרטים וכד'. הפנייה היחידה לסופר/ת נעשית רק כאשר יש עניין לראיין את בעל/ת היצירה, או/ו לברר דברים הקשורים בה. מלבד זאת, אין בסיס משפטי להתייחסות לחיי הסופר/ת בהקשר לניתוח היצירה, אלא אם-כן מפרסמים דברים שאינם נכונים. כאמור, אם רוצים לפרסם שיר, או יצירה שלימה אחרת, יש צורך לבקש רשות ולקבל אותה טרם הפרסום.
אגב, אנקדוטה: קיבלנו רשות בעבר לפרסם בהמשכים סיפור של עמליה כהנא-כרמון. לצערי, נתקלתי בסיפור בשגיאות בעברית. כשהודעתי לה, שאני מתכוונת לערוך תיקונים, היא ממש השתוללה. הבהרתי גם לה וגם לעורכת הראשית, שלא אכניס דבר, שיש בו שגיאות, אף-על-פי שהיא סופרת מהדרג הגבוה ביותר. לשמחתי, הצלחתי בעדינות לשכנע אותה, שזה יהיה בסופו-של-דבר לטובתה, והיא נתרצתה…
אפרופו "למה התכוון המשורר?", לפני שנים למדה אתי באוניברסיטת ת"א אחייניתה של דליה רביקוביץ המנוחה והנפלאה. כאשר נתבקשנו לנתח שיר שלה, הלכה האחיינית לדודתהּ, ושאלה אותה לְמה התכוונה. דליה ענתה, שהשיר פשוט נכתב מעצמו, אך הסכימה לעבור עמהּ על השיר, וניתחה אותו בדיעבד.
האחיינית הגישה את עבודתה למרצה. כאשר קיבלה בחזרה את העבודה, פרצה בצחוק. כששאלנו לפשר הצחוק, הראתה לנו את מה שכתבה המרצה: אחרי שרשמה את הציון 60 (!), הוסיפה: "לא לזה התכוונה המשוררת!"…. 🙂
כתבה מקיפה ומסכמת על כל הפרשה מאת איתמר ב"ז הופיעה במגזין "העין השביעית "
בכתבה רואיינו בין השאר העורך אריק
א' ,אנוכי ,וגם הבלוגרית אסתי סגל ורועי ארד שחיו כולם את דעתם על הפרשה .
בהחלט יש מה לקרוא.
כאן
נא לא לכתוב אודותי
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/060409_Standpoint_of_criticism.aspx
אני שמח לבשר שבימים אלו הופיע גיליון המגזין "עמדה מספר 20 "המוקדש כולו למשוררת הנשכחת שלא בצדק דליה הרץ ויש לקוות שגליון זה יביא לשדרוג במעמדה הספרותי של דליה הרץ. הגליון כולל מאמרים מרחיבי דעת שונים על יצירתה של הרץ מאת מבקרים כמו אריק איזנברג ( יוזם ועורך הגיליון ) עמוס אדלהייט ,רפי וייכרט ,רועי צ'יקי ארד ,יהודה ויזן ,דפנה שחורי ,דניאל עוז ועוד רבים וטובים וגם כולל ראיון עם האיש שגילה את דליה הרץ העורך גבריאל מוקד על יצירתה.ובתוספת יש בו שיר של המשורר מקסים גילן שהוקדש לדליה הרץ וגם שיר שלה שלא פורסם מעולם מאז פרסומו הראשון לפני כ50 שנה וכעת מתפרסם שוב.
למרבית הצער פרסום הגליון גרר עימו כמה שערוריות ואיומים מצדדים שונים (וקישורים עליהם ראו למטה ) אולם אני שמח לבשר שהגיליון יותר מעומד בכל הציפיות .
ראו
חלום הנרקם ממילים :על דליה הרץ
http://www.notes.co.il/eshed/63689.asp
[…] זכות המשורר למחוק את זכר יצירותיו: דיון לילי של אלי אשד עם דליה הרץ […]
Eyal Granat בפייסבוק :
דיון מרתק, הצדק כמובן איתך, למעשה היא יכולה לטעון שעצם ההתייחסות ליצירתה במגזין ביקורתי שכולל את יצירתה המוקדמת מהווה פגיעה בזכותה המוסרית ביצירה בשל "פעולה פוגענית", אבל זה יהיה די סטרץ' של המונחים.
דניאל עוז בפייסבוק :
דניאל עוז
היא התקשרה גם אלי בשעתו, ואמרתי לה את האמת שאיני האדם לדבר איתו כדי למנוע את הגיליון מה עוד שהטקסט שלי נכלל בו שלא מיוזמתי (לא התנגדתי לכך, אבל הוא פשוט נכלל בו בלי ששלחתי). האמת היא שאני נוטה להסכים עם המגיבה שדיברה על דרך ארץ והתחשבות ברצון היוצרת. ההתנערות של הרץ ממרגוט מעוררת השתוממות ועצובה, במיוחד על רקע העובדה שהרץ כתבה שירים נוספים בהמשך – שמאחוריהם היא עומדת אבל הם הרבה פחות מוערכים. השאלה היא מי אנחנו אם לא נכבד את רצונה ומה שווה ההערכה שלנו כלפיה כיוצרת אם אנחנו מזלזלים בה כל כך כאדם.
Amir Or בפייסבוק :
שירה (ואמנות בכלל) היא דיאלוג. ברגע שאמרת משהו למישהו אי אפשר להחזיר את המלים בחזרה לגרון. הן מהדהדות בעולם, משנות אותו מעט, ונוגעות בחיי הקוראים באופנים שונים ומשונים. המשאלה של הרץ ילדותית.