גששי החיים :העתיד הבדואי בישראל-נטלי גוטמן

מה עומד להיות עתידם של הבדואים בישראל ? נטלי גוטמן משוררת ומורה בבית ספר בדואי בנגב מביאה נקודת ראיה מיוחדת משלה למצב הפוליטי היום בין יהודים וערבים בדואים  וכיצד ניתן לשנותו.

"…עולם חסר דימויים, נטול אופי עובדתי…בחינת מוסד אילם, מעשה בלא פירוש…- מבנה גדול וחדל ניע, המבנה הזה איננו דראמה ואיננו ידיעה. הוא הנקודה שבה ההיסטוריה מוקפאת בקטגוריה הטראגית שבאה לכוננה כמו גם להחשידה."
מישל פוקו
(תולדות השיגעון בעידן התבונה, עמ' 10, כתר, 1972)

"סכלות מתנצחת עם עצמה,- כותב פוקו במאה ה-20,- מתגוננת בטענה שהיא קרובה לאושר ולאמת יותר מדעת…היא המתגברת על אהבה… ואם אושר לא יביא , הרי לפחות יביא להם (לשוטים) את תמונת גורלם או אמיתם".

אלו התמונות. ב-2008 לפיהן הדור הצעיר יוצר את עולמו.

בינתיים, תהליך קריטי של איבוד התדמית מתרחש אצל ערבי עזה. כתוצאה מכאבם על כך שלאחר מלחמות מצאו את עצמם בחלקת אדמה קטנה יותר, הם כלאו את  ראשיהם בתוך אידיאולוגיה של ייאוש.את  עיקר החיים מיקדו באגירת שעות בטלות למלאן בתסכולים וברחמים עצמיים, בסלידה כלפי היושבים מאחורי הגבול, בחינוך יום-יומי לטינה ולשנאת השכנים, וביצירה בתודעה הכלל ערבית את תדמיתם כסובלים נצחיים , כדי להצדיק את פעולתם באיסוף אובססיבי של נשק קטלני.

אולם, מתבהר היום כי הם גם בזבזו בגישה זו את נקודות החיוב גם מול האלוהים– בראייה בלתי-מתפשרת זו הפשיטו את משפחותיהם מכבודן האחרון ווידאו  את גורל ילדיהם כפושטי יד חסרי מחר, וככל שנתרמו ונתמכו בידי העולם, כך גברה השחיתות בקרבת מנהיגיהם והעמיקה פערים בין טוב לרע כבין החיים והמוות.

בכך ניצחו את הדעת – בהחלפת נושא הוויכוח לסמל אחר- מהחיים אל "אפסות ההוויה שלא נחשבת יותר לקץ", כדברי פוקו.
וככל שנרגשת הסכלות כובשת הלבבות במקומות החשופים לכך, מתרחק השלום בין השניים, כי גם התבונה ההומאנית המודרנית מצדה הופכת לקיצונית בדרישותיה אל החיים…

גששי החיים

בחלקו האחר של הקו המפריד יושב יחד עם יהודים ישראלי אחר- ערבי- בדואי בעל מסורת שומרת גבולות. איך תראה אותו  העין המודרנית? כאתגר? או לחלופין, כמצע אמיד שורשים – להשתלב  בתוכו?

אולי סופו של הישראלי להתפקח עד להתבוללותו בשוליו האלה שהצליחו לעצור סחיפות אפורות בעבר וגם הפעם? לכאן באים ובוא יבואו כל ערבי ישראל ופלסטינאיים, מוסלמים ונוצרים, צפונים, דרומיים, ירושלמים- הזקוקים לכתף סובלת כל, מחפשי פרנסה, בית חם, סיפור טוב, תה חזק… מקור למשיכה נצחית.

 

גם היהודי אף המנוכר ביותר ככצאצא של משה רבנו שחי בין בין המדינים הבדואים של ימי קדם  ,   ירגיש קירבה  כלפי תושבי המדבר ויבקר בהנאה בביתם.

הערבי מכל מוצא, אומנם  עלול לחוש התנשאות בלתי מוצדקת על הבדואי    אך כולם יקבלו את זכותם ההיסטורית והטבעית של הבדואים לקביעת חוקי ההישרדות כאן, זכותם הבלעדית והבלתי מעורערת להיות סמל למשפחת גששי החיים, שמחייה ומנווטת בנחישות ובאומץ לב את ילדיה בין אבני המדבר המחוספס… פרימיטיבית היא – לא! מדרדרת? מדי פעם, כשמדרדרים סביבה, אבל היא הקץ המיישר את הנופלים והסובלים.

ואף על פי כן, אין די בתרבות עם נודד כדי לתרום לקידמה, מקומו נידח – אפס קולות השפעה. נראה כמובן מאליו, שבעידן המהפכות הגדולות שאיבה מבאר מיושן אסורה, כמעט.
אולי, חסרה כאן רוח אחידה שבהתייצבה לוועידת השוויון בין התרבויות השכנות בארץ תשרוד את המיון הראשוני. ערבי ישראל ועמם גם הפלסטינאים, לדוגמה, קובעים את צבע הצדק בארץ זו. קל להיאחז בעוגן הבדואי, להתקרב ולהשתקם בקרבתו,

אבל להיות בדואי לא מתכוונים – זו משימה קשה , אפילו לאלה שיצרו קירבה משפחתית עמו…
מי אמור להיפגע מזה? היוזמה לא תבוא מבחוץ, אז למי לבוא בטענות?
מחמד אלחמאמדה, מנהל בית הספר תיכון מראשית ההשכלה התיכונית באזור הבדואי – כ-20 שנה, טוען כי דרוש זמן כדי שבסבלנות ובמקוריות ישלים האדם את המשימה של הפיכת תכונותיו המעשיות כרועה צאן לתכונות כלל שימושיות כשל ישראלי מצוי…
נראה בבירור, כי במקרה הטוב, למרות הקידמה שגרמה לשיפור בתנאי החיים, השינוי החיוני מתחולל בקו המקביל לנתיב המקורי.

במקרה הרע, בלבו של איש המרחקים הפתוחים מתיישבות להקות של שיקולים זרים, ושכלו יוצא לקראתם בקלות ומסתבך בשבילים רגשיים הידועים לשמצה… תחנות משבר, מעין בעיות ילדות, קשיי התבגרות ועוד, אלה סימני דרך שבהתפתחות כל חברה. אבל כשהרגש קובע גם את סדר היום, כעורק ראשי, כל העיסוקים השקולים מיותרים , רק העיסוק הנרגש בחורבן נתבע לו הקיום, לכך הוקרב שיקול הדעת. כעת, הישרדותו הטבעית של האדם פחות רלוונטית, המקום פונה להתנגדותו, אם לא אלימה, אז לפחות, רועשת. זאת בשעה שנדרשים צעדים שקולים ובמימדים שטרם הכיר איש. מחסומי הלב מעכבים את הערוצים האקדמיים, יתרונות תרבותו נשכחו ורק מגבולותיו נחשפות. אדם בעל זהות ערבית-בדואית מתמסר להזדהות עם זעקות הסובלים, בכך משפיע על ילדיו ועל עתידו, כי בינתיים, מבחוץ, שופטים את עמו כלא בוגר לשותפות, לפי הנראה כמטען חולשותיו…

אף  שפוליטיקת ההישרדות הטבעית בסגנון הבדואי שונה לחלוטין מזו של העזתים, דעת הקהל הבדואית  במובהק נוטה לכיוון ההתנגדות נוסח פלסטינאים (וכך בכל המגזרים הערביים), מדוע לא הפוך- כפי שידעו זקני השבטים הבדואים?

מנקודת המשבר שפקד את שני הפלגים- בדואים ופלסטינאים- משנות ה-50 קשה היה לנהוג אחרת. לא שפר גורלם ונלקחו האדמות מבדואים במסגרת של החלטה מדינית בלתי-מתחשבת וגורפת, ולא בשל עימות עימם (כפי שקרה עם פלסטינאים). הייתה זו טעות, וחרף כך המשיכו המשפחות הבדואיות את דרכן השקטה בשלום ובסבלנות עם השכנים החדשים. זו המסורת- לקבל את האובדן, וכדי לעצור התפרצות רגשית של כעס וטינה היו נוקטים באמצעי ענישה חד-פעמיים, כגון, למשל, רצח על כבוד המשפחה – כהרתעה וכסימן לסוף הסכסוך, מעין אישור להמשך החיים מנקודה זו שמיצה את עצמה, צנועים וגאים, שומרי סדר ושפיות דעת הקהילה.
היחסים בין בדואים ויהודים נבלמו מצדם ומיוזמתם של האחרונים, טוען מחמד, כשברקע עומדות פרשיות שונות כמו על גניבות מישובים יהודיים.
נוכל להוסיף לכך גם את השוני הרב במנהגים שקשורים לגבר ואישה.
אם כי, לדבריו של מחמד , התהליכים המהותיים כרוכים בהתבשלות הדרגתית, ואילו תובנה זו אינה תורמת לצד הממריץ. מצערת גם ההצפה בדוגמאות שליליות מחיי המיעוטים שלא מאפיינת את רוח המסורת, אולם הכירות שטחית זו קובעת רושם של קיום תודעת הסתירה, כביכול, עם רציונאל המציאות המודרנית.
החברה הגלובלית מנצחת בזכות הרגלי למידה מסודרים, אם כי, אין זה תנאי יחיד לשלומה. כדברי הנשיא הנבחר בארה"ב אובמה: "רק מי שאוהב את המדינה יכול לשנותה!" אם כן, יש לבדוק את עצמנו. בדואים וערבי ישראל טוענים שאין ביכולתם לאהוב את שני הצדדים- את הישראלי ואת הפלסטיני, כל עוד הם מעומתים – הרי משפחותיהם מעורבים בקרבת דם, שפה ודת עם היושבים בצדו השני של הגבול. בנוסף, בארץ המובטחת ליהודים, חסרים להם זכויות, זאת ברמות שונות- אישית, חברתית, מקצועית. אך גם זה לא המוקש, אלא שכדי לאהוב את המדינה הם, כמונו, צריכים היסטוריה חיובית משותפת בינינו- להתמלא בה, להיזכר ולהיאחז בה כהישג. כלומר, זקוק האדם לעולם הדימויים מן העבר שיאפשרו נחמה בהווה, שיהיו מקור לסיפורי אם ואב, להעבירם לבנים ולנכדים להשלים תמונת כבוד האבות.
בהעדר ההיסטוריה לכלל התושבים, כל פעם שקורה משהו, כמו טעויות ביורוקרטיות, למשל, נמחקים בהינף יד את הישגי הדמוקרטיה, אף החיוניים והחיובים ביותר.
כך לדוגמה, בתיהם של בדואים ששרתו בצבא נהרסו, והמשתחררים עצמם לא השתלבו בשוק העבודה, גם האקדמאים לרוב נאלצים להסתפק בעבודה במגזרים הערביים בלבד, כך כולם הופכים למורים או לפוליטיקאים מקומיים…
על רקע זה הלב יוצא אל העזתים, בזמן העימות האלים, מעטים התפנו לשיקולים שכליים ושפטו באכזריות את המדינה התוקפת…היה נראה שכל התומך במה שקרא בתקשורת כפשעים נגד העם הפלסטיני, בדעת הקהל הערבי הורשע בתואר "משתף פעולה"- אלה הם אבו מאזן וחבריו ברשות, מצריים כולה, ועוד היד נטויה.
אז, מדוע לא נשמעה הזדהות עם המדינה שמצופה מאזרחיה, ואם לא מתוך אהבה, אז מתוך כבוד? האם התוקפנות המסיבית תרמה לכך? ואם הייתה פחות חזקה התגובה, ההזדהות הייתה מתעוררת? הצעירים בטאו זאת בגלוי- אפילו השם ישראל הומצא, טענו, אין ארץ אחרת, מלבד, פלסטין . ההתנגדות רגשית מאוד וטוטאלית הדומה ברוחה לאידיאולוגיה שמשדרים ערוצים ערביים כולל את כל הנימוקים התעמולתיים. הכעס שלט במגזר והלב ביקש תשובה למות הילדים בעזה, בסרט האימים בשידור חי על מסכות הטלוויזיה רצו כל יום מספרי הקורבנות… והתפרצו הקולות: לא – לא ירו על ישראל, גם לא ב-48 , לכן אין לה זכות להגנה עצמית, היהודים סתם פחדנים, וכל האדמות האלה שלקחו מסבתא שלי, אין כל מטרה אחרת במלחמה, חוץ מהבחירות המתקרבות… ואילו הסיפור כולו הוא על סבלו של העם שסגור ומסוגר בשטח קטן, שלא מגיעה אליו שום עזרה ואין לו כסף, גם בארצות אחרות לא מקבלים אותו בכבוד, פלסטינאים הם קורבנות שכאילו התחלפו עם היהודים שסבלו פעם בגולה. זהו קו המחשבה.
הבדואים בסיפור הזה נראים כנבלעים מכל הצדדים- מהיהודי המנוכר, מהערבי המתנשא, הם לא הספיקו להיבנות לפי הכללים המודרניים, וקיבלו עד כה מקום אחרון בסולם ההשפעות במדינה.
בדומה ליהודים שזכו לכינוי "עם הספר", ישנו גם שם ששמור להם -"עם השורדים האולטימטיביים". לפי רוברט ארדרי:
"החכמה היא לשרוד אפילו בתוך עולם שיצרנו במו ידינו" .
(ציידים כבני-אדם, זמורה, ביתן, 1981).

השבר הוא לא בעם- לא בזקנים ולא בצעירים- כלומר, לא בעבר, לא בעתיד, אלא כאן ועכשיו, הוא חסר שבמנהיגות- שבר בקו הגברי, בשל החסר הרעיוני, הפסיקו להרגיש כרופא מציל נפשות -ולא ממית- בשעת צרה…
איפה נעלמו המבוגרים שיעבירו לצעירים את רוח הדברים עם נימה אופטימית? איך יחיו הצעירים הבדואים עם המחשבה שהמדינה אינה לצדם, שתוקפנותה נובעת ממשחקי כוח קטלניים לקראת הבחירות, או גרוע מזה, היא מבצעת פשע של גזענות יהודית אופיינית!

זקני הדור לא תמיד מצליחים להוריש לנכדים את יכולת ההשקעה המוסרית המאפשרת הסתגלות מופלאה. זה קרה גם ליהודים. הצניעות המסורתית אבדה להם… באים עם דרישות לא לעצמם- למדינה. וכך בנפשותיהם של הצעירים הבדואים מתחולל מאבק. אומץ הלב המסורתי השומר על מה שאלוהים נתן, התחלף עם פיזור דעת שאין בכוחו להתנגד ליהירות אלימה. הלא חבל על אוצר אנושי מתחיל זה שנותר קרוע-לב בלא אשליות מתוקות?
לגבר, כדאי לו להיות, בדומה לאב בדואי, איש שקט המביא לילדיו בכל מחיר רק את החלק הטוב שבמעשה החוקי, כדי שידע הבן כי יש לו תמיד הגב- אבא והמדינה להגן עליו. זו הגבורה, כך יגיד המבוגר ויקים מטה ההסברה – ללמד על כל הצדדים, להרגיש את הנפש היהודית כמו הנפש הערבית, ויאסור פגיעה באדם בכוונה תחילה, ואת העיסוק באדמות שנלקחו, שהיום, כביכול, חייב עבורם להימצא תשלום – נפש יהודית אחת – עבור פיסת אדמה, או 15 נפשות ערביות, העיקר שאותה אחת, היהודית, תשלם… הכול על סמך ועל פי סיפורים היסטוריים – גביית מחיר הזיכרון.

ואילו, האב הבדואי יחסוך ברגשות שווא, ידרוש מילדיו למידה ושקידה, שלא יישאר זמן לעיסוק אחר. הן המורה כמו ההורה, לא יקבל דרישות מילדים, הרי זה  סימן לחולשה לבוא בטענות למי שמחזיק אותך בחיים! זהו הכיוון המסורתי האולטימטיבי, אין בו חדש, נותר רק לספחו לתובנות של העידן המודרני.
בינתיים אבד לבדואי הצעיר כושר ההסתפקות במועט, יכולת ההקשבה, פעם היו אלה עקרונות לשמירה עצמית- בזכות השוויון שאפשרו בין השקט הנפשי והלשוני.
היום לומד הנער כי המרד הרגשי נגד תהליכים שקורים במדינה, עדיף לו מהתמודדות אינטליגנטית דמוי מסורתית אישית, שקטה וקשה לביצוע.
מי יציל אותו מהתרבות החצויה? ילדים הופכים לקלפי מיקוח בידי קהילות קיצוניות. ואין אישור לשיחות נפש חברתיות. יצעקו קצת, יגלגלו עיניים בכעס, מילת גנאי תיזרק כנגד דמות יהודית, במקרה הטוב, ובמקרה הרע, יבשלו הילדים את הסיפורים הנוראיים כמו גם המהנים בלבם פנימה.

תא"ל אבי בניהו, דובר צה"ל אמר מול תלמידי גדרה:
כדי שילדי חן-יונס ובית-לאיה יוכלו להיפגש ולנהל שיחות חולין וללמוד ביחד אתנו, צריך להסיר את האיום מעל. ביום זה נוכל לפתור בעיות בכל הרמות של הידברות.

 

מה אפשר לעשות

לכשנשככה ההתפרצות האלימה, שאלת ה-"איך?" צמחה וגברה – איך להגיע ל"רמות", והאיום עודו בתוכנו?
אולי, זו השעה של דובר שפת החינוך, תפקידו בלהיות עוף מוזר שרוחו תרחף מעל הסכסוכים כרוח הקודש הנועדה לשיקום צלקות בחברה. חייב מישהו להמציא גשרים מעל התהום, שיתמזל לילדינו לעבור חפשי מצד לצד וכך ללמוד את הפעולה החיונית, ראשית כל בדמיון, ולבסוף להביאה למציאות. הרי כך מתחילים לחיות.
דחוף דרוש מישהו שיקריב את עצמו להגנה על הדור הצעיר הזה. אז, ביום חדש יצמחו גם מנהיגים חברתיים מסוג אחר – שיספקו עורף בלתי- פוליטי, בלתי- תלוי, יצירתי דיו לעמוד בהתפרצויות מכל סוג בלי שיאבד את תדמיתו. סגולותיו יהיו מספיקות ליצירה מאפס כוחות, באומץ-הלב הנלמד "כאגד של תכונות: נכונות להעז, להתמיד, להגיב על אתגר. זו היכולת להתגבר על האינסטינקט העמוק ביותר שלך להישרדות האישית לטובת אינטרס של ערכים גדולים יותר… היכולת לבטל נטיותיך האישיות מפני שיקול-דעת של מישהו אחר…הרי זו היכולת לשמור אמונים…ולא הייתה לנו, כמין אנושי, שום אפשרות לשרוד בלעדיו…" (רוברט ארדרי, שם)
היכולת תהיה נצחונו.
אולם פיסקת המלכוד היא הסביבה הנתונה. בחוסר ביטחון חשדני נוהג המבוגר כאשר נמנע מלצאת להסברה על טבע השקרים והמניפולציות. אם כן, גורלם של ילדינו הרכים כל כך, עדיין, נתון בידי החלשים. במצב הנוכחי לא ילמדו על אומץ-לב מהו? ואל העתיד לא יביטו מחוסרי התקווה והציפייה לצדק.
בינתיים, בהעדר רוח האומץ, בלא במת יתרון – להגיע בשיחה אל רמות אפשריות של אופטימיות, נותרת דמות פגועה היא, הזהות של המיעוט הערבי. בעיני כל.
וזו בעיה במשמעותה הכפולה, כי מולה מצטיירת הזהות היהודית כמדרון נוח להתנגשות. היהודי מואשם גם כשהוא מת, לכן גם בסגירת מעברים, בבדיקות ארוכות של אוטובוסים ותיקים, בגזענות, בשואה… הוא הפחדן שבמקום להתעמת נעזר בסבלנות. רק כששוב נכנסים למיטתו, מבקשי נפשו, אז, בכאב, קם הגולם על יוצרו.
ולמרות זאת, כבר נכתב רבות על השלום שקשר בין בני-אדם חופשיים, על יכולתם להתחיל לחיות יחד מנקודת חיוב הכי פשוטה שהושגה, בלא זיכרונות שווא על מעשים והחלטות שלא צלחו , תוך כדי הליכה הומאנית כבני-חורין, בעקבות עצמם בלבד…
זה כבר קורה בחוגים המתעוררים של העולם הערבי, על הזרמים האלה כותבים במאמרים הערביים. אבל ישראל כולה תוכל לסמוך על הצעירים הבדואים והערבים אם הם עכשיו, חרף הכאב ירגישו מוגנים בתוכה. גם מעצמם.
כך אצל סרטר:
"בתשתית תמיד מצויה החירות האנושית… סדר הדברים הקבוע בחברה, אפילו שמוכתב על ידי מסורות עתיקות הנמשכות דורות רבים, נתמך הוא על ידי הכרעותיהם החופשיות של בני-אדם… המוחלטות המחייבת לפעול באורח מסוים היא הונאה עצמית".
לקום בבוקר ולהודות לשם אלוהי זה- "בני-חורין", שמזכיר לבדואים ולערבים כי ישראלים הם, ושנאמנות ואהבה תורמות נקודת זכות להיסטוריה המשפחתית שלהם בדורות וגם היום, וכל עוד יתנהגו כשווי זכויות, ילדי העתיד של כולנו יגנו עלינו בשדה הקרב ובמחנה השלום, אם ייקראו לדגל…

נטלי גוטמן

27/01/09

 

דף הפייסבוק של נטלי גוטמן 

ראו גם מנטלי גוטמן :

מה לעשות עם העזתים ?

 

הייתי בכנס הסטלגים

 

סנין שלי : ראיון עם נטלי גוטמן

הבלדות הבעייתיות של נטלי גוטמן

לזכרו של ישראל פוליאקוב

שירתה של מרינה צוטייבה

 

דאלי קירקגור וגם כמה אחרים