web analytics
קטגוריות
שירה

ויטגנשטיין ואני

פעם הועלתה טענה שישנן שתי תרבויות שונות ונפרדות תרבות המדע והתרבות מדעי הרוח שאין כל דרך לגשר בינן .
המשורר אליעז סגל הוא בין אלה שמראים שזה לא נכון. למשל בשיריו על הפילוסוף המפורסם ויטגנשטיין.

אליעז סגל יליד 1963 , מתגורר באשדוד. בעל תואר ראשון בפילוסופיה ודוקטורט בפסיכולוגיה קוגניטיבית בנושא : תהליכי אניקובציה בפתרון בעיות.עוסק בתחום הקוגניציה האנושית. לאחרונה כותב שירים ומנסה (בינתיים ללא הצלחה חד משמעית) לפתור חידות הקשורות במספרים ראשוניים.

לפני  שש שנים הוא חלה במחלת הפרקינסון ורק לאחר מכן החל לכתוב שירים .

לפני מספר חודשים הוא עבר ניתוח שתלת קוצב מוחי ששיפר את מצבו להפליא.

וכעת הוא ממשיך לכתוב.

אליעז סגל

וִיטְגֶנְשְׁטַין ואני

מאת אליעז סגל

לָאַחֲרוֹנָה וִיטְגֶנְשְׁטַין אֲנִי נָע לְעֵבֶר הַשְּׁתִיקָה
הֵיכָן שֶׁהַשִּׁירִים צָפִים לְלֹא מִלִּים
כְּמוֹ מֵטֵאוֹרים רַכִּים
טָעִיתָ לוּדְוִיג וְגַם צָדַקְתָּ –
(בְּאוֹתוֹ זְמַן וּמֵאוֹתָהּ בְּחִינָה)
– לָאַחֲרוֹנָה גְּבוּלוֹת גּוּפִי הֵם גְּבוּלוֹת עוֹלָמִי
; מֵעֵבֶר לָיֵש
יֵשׁ יֵש

וִיטְגֶנְשְׁטַין 1.1

כֵּן וִיטְגֶנְשְׁטַין,
שׁוּב טָעִיתָ וְגַם צָדַקְתָּ,
כְּמוֹ מִמֵּי תְּהוֹם צְלוּלִים,
מִן הַשִּׁירִים
עוֹלָה
הַתְּמוּנָה הַלּוֹגִית
שֶׁלִּי,
וּבָרֶקַע מְטֻשְׁטָשׁ
אֱלֹהִים.

וִיטְגֶנְשְׁטַין 1.11

הָאֲוִיר מְּאַיֵּם לִקְפֹא
אֵד לָבָן מִפִּיךָ
עוֹדְךָ מְדַבֵּר עַל מָה שֶׁלֹּא נִתָּן לְדַבֵּר עָלָיו.
כָּאן בַּחֹם הַשּׂוֹרֵף
הַכִּנֶּרֶת כְּבָר אִבְּדָה אֶת כְּחוֹל בְּתוּלֶיהָ
וְהִיא מְאַיֶּמֶת לַחֲשֹׂף אֶת הַבֻּצִּית
עַל שְׁלַל סוֹדוֹתֶיהָ
לֹא נוֹתַר אֶלָּא לִתְחוֹב לְפִי
קַרְטִיב אַנַנַס לָבָן
וּלְהִתְבּוֹנֵן לְרֶגַע נִצְחִי
בָּעוֹלָם כִּבְשָׁלֵם מֻגְבָּל.

ראו גם

עוד שירים של אליעז סגל

גם על אליעז סגל

לודויג ויטגנשטיין

 

 

האסטרונום :פואמה על המדען קפלר

 

 

 

לודויג ויטגנשטיין

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

18 תגובות על “ויטגנשטיין ואני”

אהבתי את השירים, במיוחד הראשון.
בעניין הקשר ביןמדע לרוח-ראיינתי לאחרונה את נטלי אנג'יר, כתבת המדע של הניו יורק טיימז, שכותבת שירה וגם כתיבתה המדעית היא סוג של שירה, והיא אומרת שההשראה הגדולה שלה היא המדע – ההתפעמות, הפליאה, ההתלהבות –

אתה נפגשת עם אליעז וראיינת אותו? מעניין אותי הקשר בין הפרקינסון ליצירתיות שלו.
מי שעוד לקה בגיל צעיר בפרקינסון הוא מייקל ג'יי פוקס.

הייתי מרשה לעצמי להוציא את השורות השקטות של השיר הראשון מהקשרן ואז, לעשות דבר אסור:
לכתוב המשך משלי- מעבר לשתיקה . אליה טיפסנו בשיעורי מדע כדי להיות בטוחים ולחסל התנגדויות רועשות שמפריעות לשקט שבהישג מדעי מוחלט.

הייתי מתנגדת לקשור את השירה לתודעה שזקוקה לרפואה. יש בהם את מה שיש ברוח, ולא משנה מתי היא התעוררה ובאיזה נסיבות.

היום הייתי הולכת על כל הקופה, הרי בגדול התברר, כי אין שקט גם כשהמדע מתקדם. הקשר הרציונאלי בין הישגים לימודיים שלנו (ההישגים כפי שהם מוגדרים היום במערכת החינוך) לבין החיים הטובים, אין בכוחו להציל חיים!
ושוב, נואשות, כל אדם בכוחות עצמו חוזר לרוחו, או לפילוסופיה שבמילים, חבל שרק
"לָאַחֲרוֹנָה וִיטְגֶנְשְׁטַין
אֲנִי נָע לְעֵבֶר הַשְּׁתִיקָה
הֵיכָן שֶׁהַשִּׁירִים…"

כשהפסקנו לפנות לשירים, היינו בריאים? כעת מאוחר, לא נלמדו כוחות השירה- הוחלפו המילים לבוטות המניפולציות בכל המדיות התקשורתית לצורך תעמולה מדעית קוגנטיבית למופת! מכל הבחינות. רוח פרטית, שלא למדה את עצמה בזמן, בהמתנה, והמחלות אוכלות את לבה …

תודה על התזכורת .

אומר ויטגנשטיין על גרירתו לשירים הללו.
מה היה אומר על הפיכתו ל'כרטיס כניסה' למילייה הנכון.
ואת ויטגנשטין המשורר וכותב המאמר והמגיבים קראו?

אני למדתי אותו פעם
לא הבנתי כלום,
מלבד משפט אחד חזק ביותר. ציטוט מזיכרון:

הדברים השקופים, הדברים אותם אנחנו לא רואים, הם הדברים המשפיעים ביותר, הנחות היסוד שלנו לפיהן אנו חיים.
כלומר – מה שאתה לא שואל עליו שאלות,
עליו תשאל את השאלות
כי הוא הכלא האמיתי שלך, הכלא השקוף
שאתה חושב שהוא מציאות ושהוא מחויב המציאות
אבל הוא לא

ועכשיו פרט שולי אך מעניין – ויטגנשטיין גמגם.

אלו שני הדברים שאני זוכרת מלימודי ויטגנשטיין שלי

ראשית אינקובציה היא דגירה. ובהקשר של המחקר שלי בזמנו אינקובציה היא דגירה על רעיונות במשך הפסקה בעבודה על בעיה מדעית, אמנותית או יומיומית. ההשערה המרכזית היתה שבזמן זה יש מעין עבודה לא מודעת על הבעיה. הדמות הבולטת בהפצתה של תאוריה זו היה המתמטיקאי הידוע פואנקרה. היום ההשערה הזו פחות מקובלת.
אליעז

אני תוהה אם אתה קראת את ויטגנשטיין. ואם קראת את השירים כלל.או מעבר לצירוף האוטומטי של האותיות למלים משהו חצה את תודעך. אני לא גררתי את ויטגנשטיין. להיפך, הוא או לפחות הטרקטטוס נענו לי ברצון. למרות שהשירים הם שלי ואני לא מחוייב לטענותיו של ויטגנשטיין עצמו. אגב לטרקטטוס איכות פואטית – נפלאה – משל עצמו
בדיחה גרועה השאלה שלך האם קראתי את ויטגנשטיין.
ובדיחה גרועה יותר עניין המילייה
על מה אתה מדבר בדיוק?

קצת נמאס לי להגיב כי זה הופך אותי למרושע יותר ויותר. אני חושב שההבנה שלך את ויטגנשטיין מגומגמת במקרה הטוב.
גם משה רבנו גמגם. ויטגנשטיין כבר מזמן לא מגמגם. עוד לא שמעתי מת מגמגם. מה זה חשוב בכלל.
פעם נכנסתי לחנות לספרים משומשים בארהב. ובספר ביוגרפי על ויטגנשטיין ׂׂTHE DUTY OF A GENIUS
מישהו כתב בכתב יד שהגאונות של ויטגנשטיין מעוררת קנאה אך אותו אדם מתנחם בכך שויטגנשטיין היה אדם מיוסר.
כל אחד ונחמותיו הוא.

נטלי שלום
אני לא מבין מדוע התגובה שלך פה ואחרות ברחבי האתר הזה צריכות להיות כל כך לא קומוניקטיביות. הכתיבה שלך דורשת פענוח ואחרי הפענוח אתה מוצא
טענות שמאיינות את עצמן או שהן מולטי-משמעיות וסותרות. אני לא פוסל סוג כזה של כתיבה באופן אפריורי אולם נראה לי שהוא מתאים למקומות אחרים.
יש לאחר קריאת התגובה שלך הרגשה של השתבללות קוצנית מן הגנתיות חצי מכוונת שמקשה על התגובה
ועכשיו לעניין:
ראשית אני חושב ש"מעבר לשתיקה" כפי שאת רואה זאת סותם את הגולל על התנועה בשיר ואילו לעבר השתיקה משאיר מקום רב לתנועה פנימית אצל הקורא וגם אצלי.
אני מוצא את ההערה שלך על התודעה הלא בריאה כנבזית במקצת.
אלי שאל אותי האם להוסיף את עניין הפרקינסון ובהתייעצות עם בת זוגי החלטנו שכן.
אני חולה פרקינסון וזוהי חלק מהזהות שלי כיום לא יעזור דבר. בקשר לתודעה הלא בריאה תבדקי ראשית את עצמך או דעי את עצמך – עדיף, בעיקר את מניעייך. מלבד זאת את מניחה כאן מספר הנחות מטאפיזיות סמויות לא הכרחיות על הקשר בין גוף ונפש . יש גם אחרות כפי שאת בוודאי יודעת.
השיר הראשון קשור בוודאי למחלה. לפחות חולי פרקינסון אחרים שאני מכיר זיהו את זה מיד.
בטרקטטוס נכתב "גבולות שפתי הם גבולות עולמי" אני שיניתי ל"גבולות גופי הם גבולות עולמי"
נראה לי מובן למדי גם למי שאין לו מגבלה גופנית כלשהי.
אינני פוסל את האינטואיציות הסוציולוגיות שלך. יכול להיות שיש בהן יותר ממשהו אבל לגבי השירים הם אינטימיים ואולי אפילו גופניים. הניתוח שלך מפקיע אותם מהמימד הזה לעבר משהו שאני מודה אלי לא מדבר כלל. בקריאה חוזרת יש פה יותר מהפקעה את כורכת בבליל אחד את האינטואיציות הללו בי ובשירים כשהבסיס שעומד לרשותך הוא מאוד רעוע.

העיקר הבריאות 🙂

השאלה עם המצוטט [במקרה זה ויטגנשטיין] היה
\מצטט את מצטטו .
כנכה בעצמו -, כנשוי לאשה החולה במחלה חשוכת מרפא המוגדרת נכות-קשה אני מרשה לעצמי להגיב גם במישור הזה.
ח אינני חושב שהנכות לכשעצמה היא ערובה לאיכות היצירה או לטיבה.והיא משמעותית רק באוטוביוגרפיה, וגם זה במגבלות.
אגב – יש מישהו שמבין מה אומרת נטלי?

קצת נמאס לי להגיב לתגובות הקשורות במחלה.
ממש זניח מה היה ויטגנשטיין עצמו אומר.
ויטגנשטיין הוא כלי של השירים ושל השפה במקרה הזה ואני חושב שהוא דווקא היה מרוצה מכך.
זה ברור וטרוויאלי עד כדי גחכת – מחלה שאני מתחיל ללקות בה עכשיו- שאיכות היצירה אינה קשורה לנכות. אם השירים אינם מוצאים חן בעיניך – כפי שאומרים היום סבבה – תקרא אחרים.
אגב כשאלי החליט להציב פה את השירים אינני חושב שהוא ידע שאני חולה או שהפרקינסון היה
אחד משיקוליו.
מאחל בריאות לך לאשתך וגם לי
תודה

הבסיס לתגובתי בהחלט רעוע, תודה שהובהר לי, אולם יש לי הצדקה פרימיטיבית לחלוטין- לא קשרתי את מסקנותיי לשירה הלירית האישית מאוד, כפי שציין המשורר עצמו,
מראש התנצלתי על כך שאני הולכת לעשות דבר אסור-"להוציא את השורות השקטות של השיר הראשון מהקשרן"! ולכן ההערה לגבי שפיותי מוצדקת אף היא …

וכך את הפוטט כתגובה הפכתי ליצירה משלי, בהקשר למצב כלל תרבותי-ספרותי-פוליטי וכו'

יחד עם זאת, דעתי לגבי ציון הקשר בין המחלה ותחילת כתיבת שירה, מוציא לשון רעה על מקור היצירה, ומשום כך לא מקובל לקשור ניתוחים ספרותיים עם ביוגרפיות של יוצרים.
עובדה היא שלא מעט אנשי מדע ורוח היו לא בריאים, בגופם או בנפשם, כולל מחלות קשות, כמו זו של אבן-גבירול, מחלות סופניות כשל סטיבן הוקינגס(שהצליח לחיות למרות הכל עד גיל 90 +!), אין ספק שהפעילות היצירתית עצמה מבטיחה בריאות נפשית. אך לא זו הנקודה הנדונה, אלא השיר עצמו.
בקריאתנו האישית והעצמאית מאוד נבדק האם יש לו זכות קיום עצמאי?

כלומר, נדמה שלא הטיב הפעם הרעיון התקשורתי מדי- לקשור את היוצר כאדם פרטי אל היצירה המורכבת שלו שהיא הנכס התרבותי הנצחי של הקורא.

הכתיבה והקריאה מבורכות במידה שווה, וחפשיות מביקורת חיצונית…
עבודה פוריה לכולם.

נטלי שלום
ראשית ברצוני להודות לך על התגובה המתונה והברורה. בקלות אפשר להגרר להקצנות מוגזמות.
דבר נוסף ממש לא הערתי דבר על שפיותך. אם זה השתמע מדברים שכתבתי אני מתנצל.
יתכן שזו היתה טעות להזכיר את המחלה אך משום שהיא הפכה לחלק כל כך בלתי נפרד מחיי בלית ברירה, חשבתי שיהיה זה נכון לציין זאת. מה עוד שהשירים או חלקם מושפע מהמחלה בפירוש. יש לי שירים אחרים שהפרקינסון מוזכר בהם במפורש. ואינני חושב שהם פסולים משום כך. הייתי רושם אחד מהם כאן אבל אינני בטוח שאלי
מסכים לכך.
אגב אם מדובר בסטיבן הוקינג הוא נולד ב-1942 ועדיין חי. אינני בטוח שמחלתו לא השפיע על עבודתו למרות שלכאורה אסטרופיזיקה והיקום כולו חסרי קשר לאדם הפרטי הסובייקטיבי
את ודאי מכירה את ההבחנה של קארל פופר בין ההקשר התיקופי לבן ההקשר היצירתי של המדע.

אין לי שום ויכוח עם הטענה ששיר או כל יצירה שהיא יש לה זכות קיום עצמאי ושהיא צריכה להיות נאמדת במנותק מיוצרה. (אגב אני תוהה לגבי החיים האמיתיים האם זה כך – אנחנו מתייחסים בעל כורחנו אחרת לספר שכתב עמוס עוז או אלמוני).

תודה
אליעז

אליעזר,
נוכל לפסול רק ביקורות, את היצירות היקרות הנוגעות נקדם בכל הערוצים האפשריים. ונדמה לי שזה מעניין להפליא- שמו של פילוסוף בהקשר למחלה המתקיימים כפרטנרים בתוך השיר.

לגבי החים האמתיים, נראה לי, שזו גם יצירה תקפה, ומי ישפוט אותנו?

נעים לשוחח ברפרוף הזה- בין תחושות לידיעות, בדילוג מעל אמיתות מגובשות בלא השראה…

תרצה להציף את מוחנו הנקי מדי ברצך שירי? הלוואי, וזה יחליף את השאר!

בימים אלו יצא לאור ספרו הראשון של אליעז סגל "שירים ראשוניים " בהוצאת גוונים. הוא ממשיך לכתוב.

והנה כמה משיריו שבהם הוא מנסה לפתור או לפחות להבין את בעית מחלת הפרקינסון והשפעתה על המוח האנושי.
אני הוא הפרקינסון
http://www.notes.co.il/eshed/59011.asp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

20 + 8 =