ויטגנשטיין ואני

אהבתי את השירים, במיוחד הראשון.
בעניין הקשר ביןמדע לרוח-ראיינתי לאחרונה את נטלי אנג'יר, כתבת המדע של הניו יורק טיימז, שכותבת שירה וגם כתיבתה המדעית היא סוג של שירה, והיא אומרת שההשראה הגדולה שלה היא המדע – ההתפעמות, הפליאה, ההתלהבות –

אתה נפגשת עם אליעז וראיינת אותו? מעניין אותי הקשר בין הפרקינסון ליצירתיות שלו.
מי שעוד לקה בגיל צעיר בפרקינסון הוא מייקל ג'יי פוקס.

מה זה אניקובציה?

אני למדתי אותו פעם
לא הבנתי כלום,
מלבד משפט אחד חזק ביותר. ציטוט מזיכרון:

הדברים השקופים, הדברים אותם אנחנו לא רואים, הם הדברים המשפיעים ביותר, הנחות היסוד שלנו לפיהן אנו חיים.
כלומר – מה שאתה לא שואל עליו שאלות,
עליו תשאל את השאלות
כי הוא הכלא האמיתי שלך, הכלא השקוף
שאתה חושב שהוא מציאות ושהוא מחויב המציאות
אבל הוא לא

ועכשיו פרט שולי אך מעניין – ויטגנשטיין גמגם.

אלו שני הדברים שאני זוכרת מלימודי ויטגנשטיין שלי

אני תוהה אם אתה קראת את ויטגנשטיין. ואם קראת את השירים כלל.או מעבר לצירוף האוטומטי של האותיות למלים משהו חצה את תודעך. אני לא גררתי את ויטגנשטיין. להיפך, הוא או לפחות הטרקטטוס נענו לי ברצון. למרות שהשירים הם שלי ואני לא מחוייב לטענותיו של ויטגנשטיין עצמו. אגב לטרקטטוס איכות פואטית – נפלאה – משל עצמו
בדיחה גרועה השאלה שלך האם קראתי את ויטגנשטיין.
ובדיחה גרועה יותר עניין המילייה
על מה אתה מדבר בדיוק?

נטלי שלום
אני לא מבין מדוע התגובה שלך פה ואחרות ברחבי האתר הזה צריכות להיות כל כך לא קומוניקטיביות. הכתיבה שלך דורשת פענוח ואחרי הפענוח אתה מוצא
טענות שמאיינות את עצמן או שהן מולטי-משמעיות וסותרות. אני לא פוסל סוג כזה של כתיבה באופן אפריורי אולם נראה לי שהוא מתאים למקומות אחרים.
יש לאחר קריאת התגובה שלך הרגשה של השתבללות קוצנית מן הגנתיות חצי מכוונת שמקשה על התגובה
ועכשיו לעניין:
ראשית אני חושב ש"מעבר לשתיקה" כפי שאת רואה זאת סותם את הגולל על התנועה בשיר ואילו לעבר השתיקה משאיר מקום רב לתנועה פנימית אצל הקורא וגם אצלי.
אני מוצא את ההערה שלך על התודעה הלא בריאה כנבזית במקצת.
אלי שאל אותי האם להוסיף את עניין הפרקינסון ובהתייעצות עם בת זוגי החלטנו שכן.
אני חולה פרקינסון וזוהי חלק מהזהות שלי כיום לא יעזור דבר. בקשר לתודעה הלא בריאה תבדקי ראשית את עצמך או דעי את עצמך – עדיף, בעיקר את מניעייך. מלבד זאת את מניחה כאן מספר הנחות מטאפיזיות סמויות לא הכרחיות על הקשר בין גוף ונפש . יש גם אחרות כפי שאת בוודאי יודעת.
השיר הראשון קשור בוודאי למחלה. לפחות חולי פרקינסון אחרים שאני מכיר זיהו את זה מיד.
בטרקטטוס נכתב "גבולות שפתי הם גבולות עולמי" אני שיניתי ל"גבולות גופי הם גבולות עולמי"
נראה לי מובן למדי גם למי שאין לו מגבלה גופנית כלשהי.
אינני פוסל את האינטואיציות הסוציולוגיות שלך. יכול להיות שיש בהן יותר ממשהו אבל לגבי השירים הם אינטימיים ואולי אפילו גופניים. הניתוח שלך מפקיע אותם מהמימד הזה לעבר משהו שאני מודה אלי לא מדבר כלל. בקריאה חוזרת יש פה יותר מהפקעה את כורכת בבליל אחד את האינטואיציות הללו בי ובשירים כשהבסיס שעומד לרשותך הוא מאוד רעוע.

העיקר הבריאות 🙂

קצת נמאס לי להגיב לתגובות הקשורות במחלה.
ממש זניח מה היה ויטגנשטיין עצמו אומר.
ויטגנשטיין הוא כלי של השירים ושל השפה במקרה הזה ואני חושב שהוא דווקא היה מרוצה מכך.
זה ברור וטרוויאלי עד כדי גחכת – מחלה שאני מתחיל ללקות בה עכשיו- שאיכות היצירה אינה קשורה לנכות. אם השירים אינם מוצאים חן בעיניך – כפי שאומרים היום סבבה – תקרא אחרים.
אגב כשאלי החליט להציב פה את השירים אינני חושב שהוא ידע שאני חולה או שהפרקינסון היה
אחד משיקוליו.
מאחל בריאות לך לאשתך וגם לי
תודה

נטלי שלום
ראשית ברצוני להודות לך על התגובה המתונה והברורה. בקלות אפשר להגרר להקצנות מוגזמות.
דבר נוסף ממש לא הערתי דבר על שפיותך. אם זה השתמע מדברים שכתבתי אני מתנצל.
יתכן שזו היתה טעות להזכיר את המחלה אך משום שהיא הפכה לחלק כל כך בלתי נפרד מחיי בלית ברירה, חשבתי שיהיה זה נכון לציין זאת. מה עוד שהשירים או חלקם מושפע מהמחלה בפירוש. יש לי שירים אחרים שהפרקינסון מוזכר בהם במפורש. ואינני חושב שהם פסולים משום כך. הייתי רושם אחד מהם כאן אבל אינני בטוח שאלי
מסכים לכך.
אגב אם מדובר בסטיבן הוקינג הוא נולד ב-1942 ועדיין חי. אינני בטוח שמחלתו לא השפיע על עבודתו למרות שלכאורה אסטרופיזיקה והיקום כולו חסרי קשר לאדם הפרטי הסובייקטיבי
את ודאי מכירה את ההבחנה של קארל פופר בין ההקשר התיקופי לבן ההקשר היצירתי של המדע.

אין לי שום ויכוח עם הטענה ששיר או כל יצירה שהיא יש לה זכות קיום עצמאי ושהיא צריכה להיות נאמדת במנותק מיוצרה. (אגב אני תוהה לגבי החיים האמיתיים האם זה כך – אנחנו מתייחסים בעל כורחנו אחרת לספר שכתב עמוס עוז או אלמוני).

תודה
אליעז

בימים אלו יצא לאור ספרו הראשון של אליעז סגל "שירים ראשוניים " בהוצאת גוונים. הוא ממשיך לכתוב.

והנה כמה משיריו שבהם הוא מנסה לפתור או לפחות להבין את בעית מחלת הפרקינסון והשפעתה על המוח האנושי.
אני הוא הפרקינסון
http://www.notes.co.il/eshed/59011.asp