"ניני : בת הדת האחרת"- הסרט שהושכח בידי הממסד.

"ניני סיפור מצויין שהיה לסרט מחורבן עם אריק אינשטיין. "
אתר בוקספר

ב"ניני", סרטו של הבמאי שלמה סוריאנו מ-1963, מופיעה אחת הסצינות המקסימות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

אורי קליין

ניני : הערכה חדשה

שמוליק דובדבני

עטיפת המהדורה השנייה של הספר שיצאה במקביל לסרט.

גם מ"ניני" שביים שלמה סוריאנו ב-1963 אפשר ללמוד על החיים בתל אביב בשנות ה-60, וגם כיצד נראתה אז שכנתה הדרומית יפו. אריק איינשטיין יפה הבלורית והצעיר מאוד (הוא היה אז בן 24) מגלם כאן בן עשירים המתאהב בערבייה נוצרייה ילידת יפו.
הבימוי החובבני, זוויות הצילום הדרמטיות והדיאלוגים המדוקלמים ברצינות תהומית מקנים לסרט איכויות פולחניות. הערבייה, בגילומה של רונית כץ, היא אמנם בלונדינית, כחולת עיניים, הדוברת עברית צחה וחובבת ריקודי עם, אבל כל זה לא הניח את דעתה של הצנזורה שפסלה בזמנו את הסרט בגלל הרומן האסור.
"ניני", סרטו של שלמה סוריאנו מ-1963, נתקל בהתנכלות הממסד שביקש למנוע את הפצתו, לכאורה משום שבאחת הסצינות נראית בחורה בביקיני, אך למעשה משום שהסרט תיאר סיפור אהבה בין יהודי לערביה-נוצרייה, ובכך הפך לאחד הסרטים הישראליים הראשונים – אם לא הראשון שבהם – שהעלה אל פני השטח מתחים על רקע דתי. ואולם, חשיבותו של סרט נידח זה אינה מסתכמת בכך, כי אם בהיותו גם אחד הסרטים הראשונים שהופקו בארץ, ואשר "העזו" לתאר מציאות עירונית הדוניסטית, נטולת "סיסמאות ציוניות", וכל זאת בתקופה בה הסרטים הדומיננטיים התאפיינו במוטיבים לאומיים-הרואיים ["הם היו עשרה" (ברוך דינר, 1960), "סיניה" (אילן אלדד, 1962), או קומדיות כ"איי לייק מייק" (פיטר פריי, 1961), שעל אף חתרנותן לכאורה, הרי הן, בסופו של דבר, משלמות מס שפתיים למפעל הציוני.

כרזת הסרט "ניני "

כבר מראשיתו, בולט ב"ניני" המימד ההדוניסטי. על רקע כותרות הפתיחה נראות נערות שחורות, חשופות חזה למחצה, מבצעות ריקוד אפריקאי-שבטי במועדון לילה תל-אביבי. המצלמה עצמה חולפת על פני מוקדי בילוי אופייניים של התקופה. הגיבור, חנן יעקובי (אריק איינשטיין הינוקא, אז כבן 24), בן למשפחה בורגנית אמידה (אביו, אותו מגלם אביו במציאות של איינשטיין, יעקב, הוא מנהל מפעל שבו עובד, אם זו אמנם המילה הנכונה, בנו), עוזב את חברתו ויוצא מהמועדון. חברתו, תמר, אף היא בת למשפחה בעלת אמצעים, המקיימת קשרים עסקיים עם יעקובי האב, אומרת לחנן: "נסה לרגע לעזוב את עולם החלומות שלך ולחיות במציאות". חנן עונה לה: "איזו מציאות? שלהם (של ההורים, ז"א)? שלך? אני מעדיף את שלי". תמות אינדיבידואליסטיות, שהיו זרות באותה תקופה לקולנוע הישראלי, מנוסחות כאן בבירור.

בבוקר המחרת, נוטל חנן את כלי הציור שלו ויוצא ליפו. יפו של "ניני" מתוארת כמחוז אקזוטי, "חוץ-ישראלי". השפה הערבית דומיננטית, ורוכלים ערביים נראים בבירור. דווקא הישראלי, חנן, נראה זר במקום (להבדיל, למשל, מ"אלדוראדו" של מנחם גולן, שהופק אף הוא באותה שנה, ותיאר את יפו כעיר יהודית לכל דבר). לפתע מבחין חנן באישה מתעלפת. הוא חש לעזרתה, מלווה אותה לביתה, ועל פי בקשתה יוצא לקרוא לבתהּ שעובדת כאחות בבית החולים הנוצרי. הבת היא ניני, והאהבה ניצתת ממבט ראשון (כדור הארץ חדל אז מסיבובו, והזמן עוצר מלכת, בסצינה שלא היתה מביישת אפילו את אד ווד). אלא שניני (על שם יוהנה הקדושה) היא נוצרייה וענייה, בעוד חנן מיועד להינשא לתמר העשירה. גם הקהילה הנוצרית אינה רואה בעין יפה סיפור אהבה בין אחת מבנותיה לצעיר יהודי (באחת הסצינות אף מביע הכומר המקומי, באוזני אמה של ניני, חשש מפני התגיירות אפשרית של בתה – וכל זה בסרט ישראלי! – ומבקש ממנה להביא לסיום הקשר הרומנטי בין ניני לחנן). הסרט כולל אף ביקור של חנן בכנסיה (עם היכנסו למקום, הוא מתבלבל ומבקש לחבוש לראשו כיפה – סצינה שהקומיות הגסה שלה מעידה, אולי, על המבוכה בה נתקל הסרט בבואו לעסוק בנושאים טעונים כל-כך).

גליון "עולם הקולנוע " עם תמונה מ"ניני" 

"ניני" היה אחד משלושה סרטים עלילתיים באורך מלא שביים בארץ שלמה סוריאנו.
השניים האחרים היו סרט הפורנו הרך "הדיבר ה-11” מ-1975, בהשתתפות מיכל בת אדם, הפקה משותפת ישראלית-גרמנית שנאסרה בשל כך להצגה בארץ, וסרט האנימציה "היער הקסום" מ-1974, שאף הוא לא זכה להפצה מסחרית בישראל.
על פי מאיר שניצר, סוריאנו, יליד רומניה (1919), הגיע ארצה ב-1950, עם סיום לימודי הקולנוע שלו בבוקרשט, התקבל לעבודה באולפני "גבע", וביים עשרות סרטים תיעודיים בארץ ובחו"ל. לימים ייסד בית אולפנא ללימודי קולנוע ברחוב יצחק שדה בתל אביב. לצדו של איינשטיין בסרט, בתפקיד ניני, הופיעה רונית כץ, בוגרת להקת הנח"ל.

אריק איינשטיין עם רונית כץ.

מבחינות רבות, מקדים "ניני" לא רק סרטים שהעמידו במרכזם מתחים דתיים ["המיועד" (דני וקסמן, 1990) ו"שלג באוגוסט" (חגי לוי, 1993), עשו זאת בדרכם המהוססת רק בראשית שנות ה-90'], אלא גם את סרטי הבורקס שבלטו בראשית שנות ה-70', וש"סלאח שבתי" (אפרים קישון, 1964) נחשב לנביאם-מבשרם. כשנה לפני "סלאח" מופקים בארץ שני סרטים שעלילותיהם מכילות את חומרי הבורקס. האחד הוא "אלדורדו", סרטו הראשון של מנחם גולן, שאף הוא מתרחש בשטח הגדול ביפו, ומסופר בו על אהבתו של איש העולם התחתון שרמן לנעמי בנימיני, בתו היפה והעשירה של עורך הדין שלו. הסרט השני, כאמור, הוא "ניני". בבסיס סיפור אהבתם של חנן וניני לא רוחשים רק מתחים בין יהודי לנוצרייה, ויהודי לערביה, אלא גם, על פי מיטב המסורת הבורקסית, הבדלי מעמדות – חנן הוא בן עשירים [שכמו הגיבורים האשכנזים של "צ'ארלי וחצי" (בועז דוידזון, 1974), "אריאנה" (ג'רג' עובדיה, 1971) ו"שרית" (עובדיה, 1974) חש אף הוא ניכור כלפי אביו שאינו מבין אותו], וניני היא בת למשפחה חסרת אמצעים (בדומה לגיבורים המזרחיים של סרטי הבורקס). גם סופו הרומנטי של הסרט מזכיר את הטונים האופטימיים שבהם הסתיימו המלודרמות והקומדיות הפופולאריות של שנות ה-70', שתיארו כיצד "וגר עני עם עשיר, ואשכנזי עם מזרחי ירבץ".

בעוד הקולנוע הישראלי של אותה התקופה נשלט בידי אידיאולוגיה לאומית-הרואית, מטפח "ניני" לא רק תמות אינדיבידואליסטיות והדוניסטיות, אלא הוא גם אחד הסרטים הראשונים שמשקפים את ה"אמריקניזציה" שעברה על החברה והתרבות הישראליות. לא רק שגיבורי הסרט נפגשים על מגרש הגולף, רוקדים ריקודים סלוניים, ומשחקים ב"שליפות" נוסח מערבון (ברקע נשמע צליל יריות), אלא שגם המתח בין אבות לבניהם, שהוא אופייני כל כך למלודרמה האמריקאית, בולט בסרט זה מאוד, והוא אינו מתרחש על רקע של אידיאולוגיה חלוצית-ציונית, כפי שהם פני הדברים בסרט כמו "הוא הלך בשדות" (יוסף מילוא, 1967). אמנם בסרט מופיעה, "אאוט-אוף-דה-בלו", להקת מחול קיבוצית-גלילית, אבל גם חבריה, כפי שמעידה אחת הדמויות בסרט, "חולמים אמריקה".
כל אלה, יחד עם המודעות הרפלקסיבית המשונה שמפגין הסרט (תוך כדי המפגש הראשון שלו עם ניני, פונה לפתע חנן-איינשטיין אל המצלמה, ו"זורק" הערה ממזרית לצופים, שלא לדבר על סצינת הדו-קרב שהוזכרה לעיל), הופכים את "ניני" לאחד התוצרים הקולנועיים המקומיים אשר ראוי לנער מעליהם את אבק השנים ולעיין בהם, גם אם בעין משועשעת משהו, מחדש.

ראו גם :

קטע מהסרט "ניני"

מאיר זרחי בויקיפדיה 

ניני בויקיפדיה 

ניני הסרט שלא היכרתם 

ניני :הדי וי די

נירית אנדרמן על מאיר זרחי והסרט הגרוע בהיסטוריה