web analytics
קטגוריות
חזון ופוליטיקה

החדווה שבהטפת המוסר:אלכסנדר יעקובסון נגד ג'קלין רוז

ניתוח טענותיה של אנטי שציונית יהודיה ותשובה להן.

 

ז'קלין רוס היא כיום אחת ממתנגדי הציונות הידועים ביותר  בעולם האקדמיה הבריטית ,תומכת נלהבת בכל מה שמריח כחרם על ישראל והציונות ,ועמדתה המוסרית רק מתחזקת מכך שהיא יהודיה צאצאית לניצולי שואה.

 אחת מטענותיה המעניינות ביותר היא האשמה של הציונות על שלקחה פרוייקט דמיוני לחלוטין שלא היה צריך להצליח שאסור היה לו להצליח ובכל  זאת איך שהוא גרמה לו להצליח.

עוד סוג טיעון מעניין הוא נסיונה להטיל ספק בשפיותם של מייסדי הציונות. ,היא אמנם אינה הראשונה וכבר בזמנם היו רבים שעסקו בכך שהרי מי חוץ ממשוגע יכול היה לחשוב ללכת למדבר בפלסטינה ?

אבל נשאלת השאלה :עד כמה פסיכולוג מודרני ,או כמו במקרה של ז'קלין רוס , חוקר ספרות מודרני ( שעצם הסמכתו והבנתו  בתחום הפסיכולוגיה הם בגדר בלתי ברורים )  מוסמך בכלל לנסות לבדוק את עצם"שפיותם" של אישים מהעבר?

 מה עוד שישנה סבירות גבוהה שרוב האישים הגדולים יותר ופחות של העבר שדגלו בתורות מהפכניות או ב"חזון " מסוג זה או אחר   מאלכסנדר הגדול ויוליוס קיסר  ופאולוס  דרך ג'ינג'יס חאן  מרטין לותר לנין  וכלה בבן גוריון  ויאסר עראפת  לא ענו כלל משום בחינה שהיא   על "סטנדרטים רגילים" של מה שאנו מגדירים כ"שפיות"? 

 אלכסנדר יעקובסון היסטוריון מקצועי בוחן לראשונה ביסודיות  את עצם התקפות ההיסטורית של טענותיה  של ז'לין רוס במאמר שהופיע בימים אלו בגיליון כתב העת "קטרזיס" ומופיע כאן לראשונה ברשת.  

החדוה שבהטפת המוסר :על ספרה של ג'קלין רוז, השאלה של ציון: ציונות בלאֿנחת, תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין, רסלינג, תלֿאביב 2007, 203 עמודים.

 מאת אלכסנדר יעקובסון, החוג להיסטוריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

 

Alexander Yacobson

The Joy of Moral Preaching

Jacqueline Rose, The Question of Zion, Hebrew translation by Oded Wolkstein, Resling, Tel-Aviv 2007, 203 pages.

Jacqueline Rose's examination and critique of Zionism in her Question of Zion is a mixture of ideological polemic and psychological – sometimes psychiatric – analysis of the subject matter – Zionism's founding fathers, the movement launched by them, and the Israeli society and state. Zionism's various neuroses and pathologies, as Rose sees them, stem basically from an over-reaction, translated into violent, paranoid and self-righteous nationalism, to the weakness, helplessness and humiliation of Europe's Jews in the 20th century, which culminated in the Holocaust; the price for all this is paid by the Palestinians. Rose's book, according to the author, examines "one side of the story" of the Middle-Eastern conflict – the behaviour of the Zionist side towards its Arab neighbours, mainly the Palestinians. Rose admits that the Arab and Palestinian side contributed to the conflict, but this contribution is left virtually unexamined. What interests the author is to present a vivid portrait of the tortured Zionist soul; the Palestinian soul evidently fails to fascinate her in a similar way. The result is that the resort to force on the part of the Zionists is invariably presented as not merely excessive but pathological. But how can this claim, legitimate and worthy of examination though it may be in each particular instance, be actually tested in the absence of any serious attempt to assess the threats and dangers faced, as the author freely admits, by the Zionist and Israeli side in the conflict? The excessive and pathological character of the use of force by Israel is, throughout, taken for granted rather than proved. It is hard to see what moral or analytical value a critique of this kind can possess. Moreover, the author repeatedly proves herself ignorant of crucially important factual details of Zionist and Israeli history. The Zionist project itself is presented as a wild fantasy, psychologically understandable against the background of the Jewish distress in the 20th century but utterly divorced from reality – something of a hallucination experienced by people (the founders and leaders of Zionism) described as either on or beyond the verge of mental disturbance. But, of course, the alleged hallucination has, as a matter of fact, come true; this might be thought to indicate that people like Herzl and Ben-Gurion were, in many ways, sober realists rather then wild dreamers trying to impose their fantasies on the reality. Their actions can be analyzed and criticized, but putting them on a psychoanalysts' sofa does not seem to be a useful idea. Moreover, moral condemnation (which, naturally, is Jacqueline Rose's true purpose) disguised as psychoanalysis is in itself a rather questionable procedure from the ethical point of view.

1. הציונות על הספה של פרויד

ספר זה עוסק בביקורת הציונות ומדינת ישראל כיצירתה של התנועה הציונית ויורשת גישותיה ודפוסי התנהגותה. הפרק הראשון מציג את הציונות כגרסה מודרנית פוליטית של המשיחיות היהודית וכגלגול מודרני של השבתאות. הפרק השני הוא ניתוח, תוך שימוש נרחב בכלים פסיכואנליטיים, של אבות הציונות ושל רעיונותיהם. הפרק השלישי מנתח את המדיניות הציונית והישראלית, בראש ובראשונה ביחס לפלסטינים, לאור ממצאי שני הפרקים הראשונים, ומציג אותה כפונקציה של טראומת החולשה והפגיעות היהודית ששיאה בשואה, ושל הניסיון הציוני לרפא טראומה זו עלֿידי העצמה – מופרזת ומעוותת, לדעת המחברת – של העם היהודי.

יחסה המוצהר של המחברת לציונות אינו חדֿמשמעי. היא מדגישה שאין היא "מוכנה לראות בציונות עלבון, מלה גסה", ואין היא מצטרפת לאלה השוללים אותה "שלילה פשוטה וגורפת" (36–37). מצד שני, הרעיון הציוני עצמו, מיסודו, נתפס כמכיל את זרעי הפורענות המתממשת במציאות הישראלית; משום כך אין המחברת מסתפקת בשלילת היבטים מסוימים של המדיניות והמציאות הישראלית – כמו, למשל, הכיבוש בעקבות מלחמת 1967 – אלא מכוונת את עיקר ביקורתה כלפי יסודות הרעיון והמפעל הציוני. הגשר בין שתי העמדות האלה הוא אהדתה המודגשת של המחברת כלפי אותן גישות אופוזיציוניות בתוך התנועה הציונית שדגלו במדינה דוֿלאומית ולא בעצמאות לאומית יהודית. בהקשר זה היא מרבה להזכיר את מרטין בובר ואת חנה ארנדט ולהסתמך על דבריהם.

בעוד שהמחברת מכירה בכך ש"הציונות לא הייתה מעולם מקשה אחת" (11) והיו בה, מראשיתה, מחלוקות פנימיות לרוב, היא

מעוניינת להתמקד באותו חזון ציוני שנעשה במרוצת הזמן לדימוי העצמי הרשמי או הדומיננטי של האומה החדשה – חזון הרואה בישראל אומה הנתונה למתקפה מתמדת ומונע בעדה להכיר באלימות שהיא עצמה מחוללת. הציונות אינה הגורם הבלעדי בתולדות הסכסוך. אין לנתק את הדיון בציונות מן הלחצים ההיסטוריים, הרדיפות ולבסוף רצח העם אשר הניעו את שאיפתו של העם היהודי להגדרה עצמית בבית לאומי. עם זאת אני סברה כי הציונות, כתנועה קולקטיבית, התעצבה עלֿידי מילון מושגים שעוצמתו היתרה סנוורה את עיניה, לעתים עד כדי עיוורון לתוצאותיה האפשריות של משאלותיה ופעולותיה – תוצאה שהמחיר המר שהן גובות מישראל כאומה כמו גם העוול שהן גורמות לפלסטינים ניכרים יותר ויותר. על מנת להבין את הדברים לעומקם אני סבורה שעלינו לעשות שימוש בכלים של פסיכואנליזה, אשר תמיד היה לה בעיניי תפקיד מכריע במסגרת המחשבה הביקורתית (11).

ואולם, מדגישה המחברת, ספרה "אינו מציע ניתוח פסיכואנליטי של הציונות", כפי שהאשימוה, שלא בצדק לדבריה, אלה שייחסו לספרה (לאחר פרסום המקור האנגלי) טענה כי הציונות "נגועה בפתולוגיה ייחודית". "בניסיון להבין את הרכיבים הנפשיים הספציפיים ואת המצע הפנטזמטי במערכיה של קבוצה או זהות מסוימת אין שום האשמה, עלבון או השפלה. עקרון היסוד של הפסיכואנליזה קובע כי הלאֿמודע לעולם [הדגשה במקור] אינו מבזה את בעליו. יעדו המוצהר של פרויד בפרשנות החלומות היה השבת כבודה – die Würde – של הנפש" (12).

כאשר מי מתלמידיו של ד"ר פרויד מכריז על כך ש"אין הוא מציע ניתוח פסיכואנליטי" של תופעה אותה הוא מנתח בעזרת "שימוש בכלים של פסיכואנליזה", יש חשש כי לפנינו הכחשה של המציאות או אף חמור מכך, הדחקתה. ספרה של ג'קלין רוז הוא אכן תערובת של ניתוח פסיכואנליטי – ולעתים פסיכיאטרי – של הציונות וביקורת פוליטיתֿאידיאולוגית עליה. "אני מאמינה כי ישראל של ימינו כורעת תחת בעיות שהורישו לה רגעי הולדתה, ולפיכך ראוי לרשום את תוואי האסון ומתווי התקווה כאחת חזור  ושוב, מן העבר אל ההווה ובחזרה. מטעם זה הספר אינו מציית למהלך כרונולוגי חמור" (19).

ואכן, הספר אינו מציית למהלך כרונולוגי – או תמאטי – חמור: הוא עובר מן העבר אל ההווה ובחזרה, מדלג מנושא לנושא, מהכלל אל הפרט ומהפרט להכללות גורפות, משולי התופעה הנחקרת אל לב הזרם המרכזי שלה (מבלי להבחין בין השניים), מציטוט דבריו של פעיל מהימין הקיצוני להערות על מהות הציונות ואופייה הפגום מיסודו של החברה שקמה בישראל – ובכל מקום מתגלים סימנים לאותם עיוותים נפשיים קשים. אין ספק שהמסר העיקרי של הספר הוא אכן, בניגוד להכחשת המחברת, כי הציונות "נגועה בפתולוגיה ייחודית"; קריאת הספר אינה מאפשרת כל התרשמות אחרת. המבנה הנפשי של הציונות – וכתוצאה מכך, של החברה הישראלית – כפי שהוא מצטייר בספר נגוע בפתולוגיה עמוקה, או ליתר דיוק בשלל פתולוגיות. "המטופל" מסוכן לעצמו ולסביבה, ואין לו מרפא – על כל פנים במתכונתו הקיימת כמדינתֿלאום יהודית; "מתווה התקווה" עבורו הוא באימוץ הרעיון הדוֿלאומי.

אופייה של הציונות בגרסת הזרם המרכזי שלה כהזיה משיחית מטורפת בא לידי ביטוי קודם כל בכך שהוגיה ומנהיגיה היו, לטענת המחברת, על גבול הפתולוגיה הנפשית, ובמקרה של הרצל – בבירור מעבר לגבול זה (52–53; 82–83). אבחון זה נשען על ראיות כבדות משקל: הרצל, שהיה בעל "דמיון יוצא דופן" לשבתאי צבי וכמוהו "שואב את השראתו מפרציֿיצירה מאניים", ראה את עצמו כגואל היהודים, אם כי "לקראת סוף ימיו סיגל לעצמו מידה של זהירות" לגבי משיחיותו (53). הוא "עצמו העיד כי חיבר את 'מדינת היהודים' כמי שאחז בו דיבוק. הוא חש כי הוא עומד לצאת מדעתו". מי שראה אותו ברחוב באותם ימים "התרשם… כי הוא סובל מהלם פסיכוטי או נאבק במחלה נוראה". אולם "הדיכאון הציוני אינו מוגבל לקדחת היצירה המאנית של הרצל": גם ויצמן מודה במכתב למוצקין כי היה אצל רופא ו"הוא אבחן אצלי חולשת עצבים וחולשה באברי הנשימה", ולפני כן הוא כתב לארוסתו, בעקבות אכזבתו מדשדוש התנועה הציונית, כי "אנחנו עצבניים, נרפים, רופסים, בלתיֿכשרים להגשמתו של החזון היהודי" (83). ראיות אלה ושכמותן אמורות לשכנע את הקורא כי מדובר בחבורה של אנשים מעורערים בנפשם. אין פלא שגם החזון שלהם היה מטורף והזוי: "הציונות הייתה כרוכה מראשיתה במידה של 'התרסה' כנגד המציאות ותביעותיו של היגיון" (86). הקורא התמים עשוי לתהות עד כמה נדיר הוא שתנועה מהפכנית כרוכה במידה של התרסה כנגד המציאות (או שאדם כותב "כאחוז דיבוק" ספר המכיל רעיון מהפכני). אולם ברור שההתרסה הציונית היא מסוג פרוע ומסוכן במיוחד:

"כתנועה פוליטית הציונות פוטרת את עצמה בעת והעונה אחת מדין וחשבון מפני העולם וממשא ומגע עם המציאות. המטפל השרוע על הספה בחדרם של פרויד או יונג אינו יודע כי הוא נתון לדמיונות שווא. אך כפי שניווכח, הציונות היא בגדר קריאת תיגר על המציאות המודעת למעמדה שכזאת; חלום אשר הוא ער לחלומיותו ומתמסר לה בכל מאודו" (40). "בדומה לויצמן, מתייחס בןֿגוריון לציונות כערעור פלאי על חוקי המציאות. בהתחשב באופיו הבלתיֿרציונאלי של המפעל… אין לנו לתלות את יהבנו אלא במשיחיות" (65). ואכן, הדמיון האישי המופלג בין הרצל לבין שבתאי צבי מסמל תופעה רחבה ומהותית יותר: "דרכה של הציונות, על כל עיקוליה – ובכלל זה הציונות החילונית – עומדת בסימן המשיחיות" (50). על ציונות ומשיחיות דיברו רבים; לשיטת ג'קלין רוז, המשיחיות הציונית פירושה ויתור מודע על הרציונאליות. "בתוך תוכה ידעה הציונות כי היא מטפחת חזון שאינו ברֿקיימא, ולכן נערכה משחר ימיה לצאת נגד העולם כולו; להיות חזקה, ועוד יותר מכך, כל יכולה" (134).

דמיונותֿשווא? חלום? חזון שאינו ברֿקיימא? אבל הרי החזון הוגשם, המדינה היהודית קמה ומתקיימת 60 שנה, מיליוני תושביה מדברים עברית (הישג שגם הרצל, כידוע, לא האמין כי הוא אפשרי), ספרה של המחברת מתפרסם, בתרגום עברי, במדינה מנוגדתֿ
למציאות זו. אלא אם כן המחברת מאמינה בעצמה בנסים – או גרוע מכך, ב"כלֿיכולתה" של התנועה הלאומית היהודית – עליה להודות כי הציונות לא יכלה להגיע להישגים אלה תוך "יציאה נגד כול העולם" וניתוק מהמציאות הפוליטית. והרי יכולתה של הציונות – החל מהרצל – לגיס את תמיכתם של גורמים בינלאומיים רביֿעוצמה – כלומר, גורמים שהם חלק מרכזי מאותו עולם שנגד "כולו" הציונות יוצאת כביכול – היא מן המפורסמות. היא מוכרת היטב גם למחברת, המקוננת על תמיכתה של ארה"ב במדיניות הישראלית (196–197); למעשה היא קרובה לטעון כי ישראל מעצבת את המדיניות של ממשל בוש באזור כולו יותר משהיא משמשת כמכשיר למדיניות האמריקנית – אכן הד לתפיסות בדבר "כלֿיכולתם" של היהודים. האם יש משהו יותר הזוי, מופרך ומנותק מהמציאות מאשר הטענה כי בןֿגוריון פעל בניגוד לחוקי ההיגיון הפוליטי והשליך את יהבו רק על המשיחיות? זאת ועוד: המחברת סבורה כי ישראל, בהיותה מעצמה אזורית, מפריזה מאוד בטענותיה באשר לסכנות שהיא נתונה בהן, ובודאי שלא נשקף לה איום קיומי (17); כפי שנראה בהמשך, איום קיומי לא נשקף לה, לדעת המחברת, מעולם. אם כך, על אחת כמה וכמה שאיֿאפשר לטעון כי הציונות טיפחה – ועוד במודע – "חזון שאינו ברֿקיימא"; אפשר רק, אם רוצים, להצטער על כך שהיא הצליחה להגשים את חזונה. מיטב השיר הפסיכואנליטי – כזבו.

2. כוחנות נטולת פשר

ז'קלין רוז

העיוות הנפשי של הציונות שהמחברת מרבה לדון בו לאורך הספר הוא תסביך הרדיפה המתועל לאגרסיה – "חזון הרואה בישראל אומה הנתונה למתקפה מתמדת ומונע בעדה להכיר באלימות שהיא עצמה מחוללת" (11). "עוצמתה הצבאית של ישראל מציבה אותה בין המדינות החזקות בעולם, ובכל זאת היא בוחרת להציג את עצמה כמי שלנצח עומדת על נפשה, כאילו החולשה הייתה לה לנשק והפגיעות היא מקור כוחה" (17). מכאן הצדקנות, איֿהיכולת להכיר בסבלם של הפלסטינים, והנטייה המתמדת לשימוש חסרֿפרופורציות בכוח צבאי. עיוות זה זו התפתח על רקע שאיפתה (המובנת כשלעצמה, לשיטת המחברת) של הציונות להעצים את היהודים חסריֿהמולדת כדי להתגבר על חולשתם ועל השפלתם.

מובן שכל צד לסכסוך לאומי נוטה באופן טבעי לראות בחומרה, ולעתים בהפרזה, את האיום הנשקף לו מהצד השני, ואת פגיעותיו בו, ולהמעיט בתרומתו שלו לעימות ובסבלו של הצד השני. נטייה טבעית זו מלווה כל סכסוך לאומי אלים, ולמעשה כל סוג של מאבק ועימות בין בני אדם. כדי לציין עובדה טריוויאלית זו ספק אם יש הצדקה להטריד את מנוחתו של פרויד. מובן שלגיטימי בהחלט לעסוק בגילוייה של תופעה אנושית זו בתנועה הציונית ובמציאות הישראלית דווקא. לגיטימי גם לטעון כי הציונים והישראלים "מצטיינים" בתכונה זו באופן מיוחד, בעוצמה חריגה. אולם כדי להעלות ברצינות טענה כזאת, יש לנסות ולהעריך באופן רציני את הסכנות שאכן נשקפו ונשקפות לצד היהודי בסכסוך. אם אין בוחנים את הסכנה, איך אפשר לדעת שהתגובה עליה היא באמת "מופרזת"? הדבר נכון בלי כל קשר לשאלה איזה צד לסכסוך צריך להיחשב לצודק או צודק יותר. גם חייל בצבאה של גרמניה הנאצית אינו מואשם באלימות "מופרזת", בשל עצם העובדה שהוא נלחם באלה שנלחמו בו; על כל פנים, אין מנתחים את התנהגותו במצב זה במונחים של עיוות נפשי. אפשר להצטער על כך שהוא לא נהרג, אבל לא להתפלא על כך שלא רצה להיהרג. ניתן כמובן לגנות חייל זה על עצם העובדה שהוא שרת את הרוע המוחלט; אולם יש לציין כי המחברת אינה מתארת את המפעל הציוני במושגים כאלה:

אין בכל הדברים האלה כדי לגרוע כמלוא הנימה מן הלגיטימיות של רצונו של העם היהודי במולדת או מעוצמתה של האמונה היהודית כי מולדת זו ראוי שתיכון בפלשתינה, ומרות הסכנות הצפונות באמונה זו והעוול הגלום בה כלפי עמיה הילידיים של הארץ…. אין חולק על חלקם של הערבים בסיכולו של חזון הקיום המשותף; ובכל זאת, התנגדותם להתיישבות היהודית בארצם ראויה להבנה (158–159).

השאיפה הציונית למולדת הייתה אפוא בעיני המחברת לגיטימית, אך ההתנגדות של הערבים הפלסטיניים לציונות הייתה לגיטימית אף היא (למעשה, לגיטימית יותר); לא כאן ולא בשום מקום אחר בספר אין דיון בשאלה מדוע, בעצם, רק מדינה דוֿלאומית, ולא חלוקת הארץ לשתי מדינות שהתקבלה בֿ1947 עלֿידי הזרם המרכזי בציונות, צריכה להיחשב לפתרון ראוי לדילמה זו. מכל מקום, אם יש לגיטימיות כלשהי, אפילו חלקית ומסויגת, למפעל הציוני, ואם אין חולקים על כך שמפעל זה אכן נתקל בהתנגדות אלימה (ראויה להבנה ככל שתהיה), נשאלת ביתר שאת השאלה: איזו משמעות יש לטענה כי הציונות, מראשית דרכה, הפריזה באופן חמור ושיטתי בהפעלת כוח נגד מתנגדיה הערביים, אם אין מתארים ביושר ובאופן מציאותי את האופן שבו מתנגדיה הערביים הפעילו כוח, ואיימו בהפעלת כוח, נגדה? ההפרזה בתגובה היא, בהגדרה, ביחס לאיום – אלא אם כן הטענה היא כי האיום כולו הוא פרי הדמיון, מה שהמחברת מדגישה שאינה טוענת (35).

הטענה בדבר תגובה מופרזת לאיום היא תמיד אפשרית וראויה לבחינה, גם לנוכח איום חמור – ושוב, בלי קשר לשאלה על מי מטילים את עיקר האחריות לעימות. אולם היא חסרת כל ערך מוסרי או אנליטי כאשר אין בצדה הערכה ממשית של האיום עצמו, ולפחות במשתמע – קביעה כיצד היה ניתן וראוי להתמודד עם האיום בדרך שאינה מופרזת. אין בספר שלפנינו התייחסות רצינית לשאלה זו, וההתייחסויות המעטות אליה הן בלתיֿרציניות בעליל, כפי שנראה בהמשך. מאחר שהשימוש בכוח מהצד הציוני והישראלי הוגדר מראש כביטוי להפרעה נפשית, שוב אין צורך להתייחס עניינית לטענותיו של המטופל בעניין זה, ועצם השמעתן רק מוכיחה את חומרת מצבו הנפשי.

מאחר שהמחברת תולה באידיאולוגיה הציונית דווקא (בגרסת הזרם המרכזי שלה, שלא הסתפק במדינה דוֿלאומית), ולא בדינאמיקה הרגילה והצפויה של סכסוך לאומי, את הנטייה של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל להפריז בחומרת האיומים הנשקפים להן מצד השכנים הערביים, ראוי לבחון את כיוון השפעתה של האידיאולוגיה הציונית בתחום זה. לפחות לכאורה, האינטרס היסודי של הציונות, ומכאן – הנטייה המודעת או הבלתיֿמודעת שלה, הם להפריז במידת הסכנה הנשקפת ליהודי הגולה ולהמעיט במידת הסכנה הצפויה ליהודים בארץ ישראל. מטרת הציונות היא לשכנע את היהודים לבוא לארץ ולהישאר בה. את זאת אין משיגים עלֿידי ניפוח הסכנות הצפויות למי שבא ולמי ששאר. לא לשווא מדגישים מבקרי הציונות את העובדה כי ישראל היא מקום מסוכן באופן יחסי ליהודים, ורואים בה כשלון של תנועה שהבטיחה ליהודים "מקלט בטוח". מראשית דרכה של הציונות הזהירו מנהיגיה (החל מהרצל) את היהודים כי אסון צפוי להם אם לא יעזבו את אירופה. חלק מאזהרותיהם נשמע בדיעבד כמנבא את השואה – אבל רק בדיעבד; את מה שהיה צפוי באמת ליהודי אירופה איש ממנבאי האסון לא היה מסוגל לדמיין. רבים מיהודי אירופה ראו בודאי באזהרות אלה זריעתֿפאניקה, פרנויה ו/או מניפולציה. ואכן, אין סיבה לפקפק בכך שהתעמולה הציונית בנושא זה לקתה לעתים בחסרונות הרגילים של תעמולה. אלא שהמציאות עלתה לבסוף על כל תעמולה; מסתבר שלא זו בלבד שלעתים הפרנואיד אכן נרדף, אלא שלפעמים הוא נרדף יותר מכפי שהיה מסוגל לתאר לעצמו בשיא הפרנויה שלו. ככל שהדגשת האיום הנשקף ליהודי התפוצות היא מהותית לאידיאולוגיה הציונות שוללת הגולה, כך יש לה נטייה טבעית להגדיש, עד כדי הפרזה, את כל הטוב הצפוי ליהודים בארץ חמדת אבות. הפרזה בחומרת האיום הפיזי הנשקף למי שיעלה לארץ (או יישאר בה) מצד השכנים הערביים היא ההפך הגמור מאינטרס ציוני ומאינסטינקט ציוני. כך באים מבקרי הציונות בטענות להרצל על כך שלא השכיל להבין – או שמא לא רצה להבין – כי מפעל ההתיישבות היהודית בארץ צפוי לעורר את התנגדותם הקשה של התושבים הערביים, ומשום כך תיאר באופן אידילי את יחסי היהודים והערבים ב"אלטנוילנד". גם ג'קלין רוז מבקרת אותו על כך (80–81).

נראה אפוא כי כאשר מנהיג ציוני, או סתם ציוני, מפריז בחומרת האיום הערבי, ההנחה צריכה להיות שהוא מושפע מההיגיון הרגיל של סכסוך לאומי (או סכסוך סתם), באופן שאינו שונה מהדרך שבה היוונים והטורקים בקפריסין, למשל, רואים זה את זה; ועדיין, כאמור, יש לבחון את טענת ההפרזה לגופה בכל מקרה ומקרה, בארץ ובקפריסין כאחד. לעומת זאת, אם רוצים לחשוד באותו ציוני שהוא מושפע מהאידיאולוגיה הציונית דווקא, לחשד זה יש מקום כאשר הוא מתעלם מהסכנות הכרוכות בסכסוך או ממעיט בחומרתן. ציוני, בתור שכזה, צריך להיות חשוד בנטייה טבעית להדחיק את מידת החומרה של הסכסוך שהמפעל הלאומי היהודי, בכל גרסה שלו, היה צפוי לעורר בארץ בעלת רוב ערביֿמוסלמי הנמצאת בלב ליבו של המזרח התיכון. לחשד זה חשופים אנשי תנועת העבודה הציונית בשלבים המוקדמים בהם נהגו לטעון כי ההתנגדות הערבית לציונות מקורה בהסתה של האפנדים – משמע, שהעם הערבי בארץ אינו באמת מתנגד מפעל הציוני. ביתר שאת חשופים לחשד זה התומכים העקביים בפתרון הדוֿלאומי בקרב הציונים, גיבוריה של מחברת הספר. אלה שאפו לסוג מסוים של בית לאומי יהודי בארץ ישראל השלמה והאמינו כי אפשר להשיג מטרה זו ללא ריבונות וללא כוח צבאי. הם הרבו לבקר את אנשי הזרם המרכזי בציונות על כך שאלה ציפו מהערבים לוותר לטובת המדינה היהודית ולו על חלק מפלסטין הערבית, אבל מיעטו, כך נראה, לשאול את עצמם איזה סיכוי יש לכך שערביי פלסטין יוותרו, מרצונם הטוב, על ערביותה המובהקת של פלסטין כולה לטובת מדינה דוֿלאומית המשותפת להם ול"נטע הזר" הציוני שפלש לאדמתם.

המחברת מביאה אומנם את דברי הביקורת של תומכי הדוֿלאומיות הציוניים נגד ההנהגה הציונית על כך שסירבה לבחון ברצינות את האופציה הדוֿלאומית ואף "החמיצה הזדמנויות" לעשות זאת (93–94). אולם כאשר מיעוט רדיקלי בתוך מחנה מסוים מתפלמס עם הנהגתו, אין הדבר מעיד בהכרח על עמדותיהם של אויביו החיצוניים של מחנה זה. אם בובר או מאגנס ביקרו את בןֿגוריון על דחיית הרעיון הדוֿלאומי (ואף אנשי "השומר הצעיר" עשו זאת, אם כי אלה "איזנו" את תמיכתם במדינה דוֿלאומית בתביעה לעלייה יהודית חופשית), אין הדבר הופך את המופתי לחסיד – אפילו פוטנציאלי – של המדינה הדוֿלאומית. למעשה, אפילו הקומוניסטים הערביים, מיעוט זעיר שעמדותיו היו הפחותֿלאומניות בחברה הפלסטינית, סירבו לאמץ את הרעיון הדוֿלאומי כאשר חבריהם היהודים עשו זאת במהלך שנות הארבעים. התנועה הקומוניסטית בארץ התפלגה (בין היתר) על רקע זה: "הליגה לשחרור לאומי" הערבית דרשה מדינה ערבית בפלסטין, תוך נכונות לכבד את זכויות היהודים כמיעוט לאומי. הייתה זו עמדה אנטיֿלאומנית רדיקלית במושגי החברה הפלסטינית והעולם הערבי, אבל עדיין היא תבעה, במסגרת הקונסנסוס של השמאל הערבי באזור כולו, מדינה ערבית (הקשורה במוצהר באומה הערבית ובשאיפותיה לאחדות) ולא דוֿלאומית. בסופו של דבר, השינוי בעמדה הסובייטית בֿ1947 ותמיכת בריה"מ בחלוקה הביאו את הקומוניסטים הערבים והיהודים כאחד לתמוך בפתרון של שתי מדינות לשני העמים. אולם ההנהגה הערבית הפלסטינית דחתה לא רק רעיון זה – היא דחתה באותו תוקף, ובאותם איומי מלחמה, את רעיון המדינה הדוֿלאומית ("פדרציה יהודיתֿערבית") שהוצע בדעתֿמיעט עלֿידי חלק מחברי UNSCOP – ועדת האו"מ שחקרה את המצב בארץ והמליצה ברוב דעות על חלוקתה לשתי מדינות. אילו היו הפלסטינים ומדינות ערב מקבלים את הצעת המיעוט, ולא היו מותירים את הצעת החלוקה כפתרון היחיד העומד לדיון בעצרת האו"ם לקראת ההצבעה המפורסמת בֿכ"ט בנובמבר, ספק רב אם היה נמצא הרוב הדרוש של שניֿשליש בעצרת הכללית למען אישור תוכנית החלוקה. בעוד שיתרונו הגדול של הרעיון הדוֿלאומי בעיני תומכיו הציונים היה בכך שהוא מייתר, כביכול, את הצורך בשימוש בכוח, האמת היא שרעיון זה, ממש כמו רעיון המדינה היהודית (ולו בחלק מהארץ), לא היה ניתן להגשמה, בשל עמדתו הנחרצת של הצד הערבי, אלא במלחמה.

אמת – אין זה הוגן לשפוט את החסידים הציוניים של הרעיון הדוֿלאומי בימי המנדט לאור מה שידוע לנו היום, לאחר עשרות שנים, על אופייה של הלאומיות הערבית באזור כולו (ללא קשר לסכסוך הישראליֿערבי), על מידת שכיחותם של הסדרים דוֿלאומיים באזור זה ועל היחס הרווח בו למיעוטים לאֿערביים ולאֿמוסלמיים (גם כשאלה אינם "נטע זר" ש"בא מפולין"). זאת ועוד – השיח הדוֿלאומי בתנועה הציונית היה בשיאו כאשר האימפריה הבריטית הייתה בשיאה. ניתן היה לחלום אז על הסדר דוֿלאומי בארץ בחסות בריטית, ולהאמין שגם אם האימפריה תוותר על שליטתה הישירה והרשמית, היא תהיה בעלתֿהשפעה במידה מספקת כדי להתערב ולהשכין שלום אם שתי הקהילות הלאומיות בארץ לא יוכלו להסתדר בלי עזרתה. באופן דומה מתקיים היום ההסדר הרבֿלאומי בבוסניה בחסות כוחות נאט"ו החונים שם ו"ומתווכים" מטעם מעצמות המערב, המשגיחות על התנהגות הקבוצות האתניות היריבות. לא בהכרח צריך לחשוד בציונים תומכי דוֿלאומיות דאז שהם היו מסוגלים להאמין כי הסדר דוֿלאומי יהודיֿערבי יתכן גם במזרח התיכון שהשתחרר מהקולוניאליזם – זה הנשלט, כאמור, עלֿידי הלאומיות הערבית כפי שהיא מוכרת לנו היום.

יש עוד דבר הידוע לנו היום שלא היה ידוע לתומכי הפתרון הדוֿלאומי נוסח "ברית שלום" בשנות העשרים והשלושים: הם לא יכלו לדעת מהו המחיר ההומניטארי האמיתי של נכונותם לוותר, למען סיכויי ההסכם עם ערביי הארץ, על תביעתו של הזרם המרכזי בציונות לעלייה המונית. מבחינתם היה זה ויתור במישור הלאומי: מכיוון שלא היה דבר שהערבים התנגדו לו באופן קטגורי יותר מאשר הגירה המונית של יהודים לארץ, הם קיוו שהרוב הערבי ישתכנע לקבל את רעיון המדינה הדוֿלאומית אם יובטח לו שיוכל להמשיך ולהיות בה רוב. בדיעבד, ברור שאימוץ העמדה הזאת עלֿידי התנועה הציונית לא היה מוביל להסכמת ההנהגה הערבית למדינה דוֿלאומית, אבל הוא בהחלט היה יכול לחרוץ את דינם של כמה עשרות אלפי בני אדם. את זאת לא ניתן היה לדעת אז. אולם גם אם מנסים לנתח את הדברים עלֿפי הנתונים של שנות העשרים, השלושים והארבעים, נראה כי אנשים אלה, עם כל האהדה למניעיהם, צריכים לתפוס מקום גבוה מאוד ברשימת הציונים שסונוורו עלֿידי האידיאולוגיה – ליתר דיוק, עלֿידי שתי האידיאולוגיות שהאמינו בהן, זו הציונית וזו ההומניסטיתֿליברלית. גם מי שמזדהה עם שתי האידיאולוגיות האלה, יכול ללמוד מפרשה זו עד כמה מסוכן להרשות לאידיאולוגיה כלשהי לנצח את השכל הישר. לעומת גישה ציונית זו, הציונות נוסח בןֿגוריון היא (גם בפן המתון והמוכן לפשרה שלה, וגם בפן ה"אקטיביסיטי" והמוכן להשתמש בכוח) המפוכחות בהתגלמותה. אפשר כמובן לשלול ציונות זו מבחינה מוסרית, אם אין מקבלים את השאיפה לעצמאות יהודית כשאיפה לגיטימית (גם אם יש בצדה נכונות לחלוקת הארץ); אולם הדבר האחרון שהיא מזמינה הוא טיפול בכלים פסיכואנליטיים.

זאת ועוד – גם מי שסבור, כמו המחברת, שמבחינה מוסרית הייתה ליהודים, מלכתחילה, רק זכות לתבוע "בית לאומי" במסגרת מדינה דוֿלאומית אך לא מדינה עצמאית, צריך עדיין להתמודד עם הטענה כי לנוכח העמדה הפלסטינית, לא הייתה למעשה אפשרות להקים ולקיים בארץ ישות לאומית יהודית כלשהי אלא בחסות הריבונות היהודית והכוח הצבאי היהודי; ואף אם ישות המוגדרת כדוֿלאומית הייתה קמה, נשאלת השאלה אם סביר שאופייה הדוֿלאומי היה נשמר לאורך זמן בארץ שיש בה רוב ערבי מוסלמי, הנמצאת בליבו של העולם הערביֿמוסלמי, כאשר הצד הלאֿערבי של הסדר דוֿלאומי זה נחשב עלֿידי הרוב הערבי בארץ ובאזור כ"נטע זר". יתרה מזאת, גם מי שסבור, בניגוד למחברת, כי לא היה תוקף לשום תביעה לאומית יהודית בארץ, וראוי היה מלכתחילה כי היהודים לא יגיעו בהמוניהם לפלסטין, עדיין אינו פטור מלענות על השאלה אם הייתה דרך מעשית להבטיח את שלומו הפיזי של הקיבוץ האנושי היהודי בארץ, מרגע שהתהווה, שלא במסגרת מדינתֿלאום יהודית. על כל פנים, נציגי הועד הערבי העליון בארץ סירבו, במגעים הבלתיֿרשמיים עם חברי ועדת האו"ם (בפניה הם לא היו מוכנים להופיע באופן רשמי) להתחייב כי אם תוקם, לפי דרישתם, מדינה ערבית בכל פלסטין, היא תאפשר לכל היהודים הנמצאים בארץ להמשיך ולחיות בה ותכבד את זכויותיהם. ניתן לטעון כי מרגע שנוצר הישוב העברי בהיקף משמעותי בארץ, חדלה שאלת המדינה היהודית להיות, בעיקרה, שאלה אידיאולוגית. מרגע זה ואילך, כך אפשר לטעון, הוכתב הצורך במדינה היהודית משיקולים הומניטאריים (הקשורים ביהודי הארץ, גם אם מתעלמים לחלוטין מגורל היהודים מחוץ לגבולותיה – דבר שאין זה מובן מאליו כי הוא ראוי מבחינה הומניטארית). שיקולים אלה אינם תלויים כלל באימוץ העמדה הציונית – אפילו בגרסה המינימליסטית של ג'קלין רוז. אפשר, מצד שני, לטעון שאין זה כך, ושהיו, או יתכן שהיו, אופציות אחרות. אולם כדי לטעון ברצינות טענה כזאת, אין להסתפק בהטפותֿמוסר לצד היהודי ובניתוח המבנה הנפשי שלו, אלא צריך לבחון את אופייה של התנועה הלאומית הערביתֿפלסטינית, את עמדות זרמיה השונים ומנהיגיה, את יחסם לאפשרויות של פשרה עם היהודים ואת גישתם לנושא השימוש בכוח, וכן את ההקשר האזורי של כל השאלות האלה. לכל זה אין זכר בספר שלפנינו. המחברת מניחה אומנם כי אילו שמע הזרם המרכזי של הציונות בקולם של אנשי "ברית שלום" ודומיהם, "הציונות עשויה הייתה ליצור אומתיות שבכוחה להבקיע מבעד לפוליטיקה, להישיר מבט אל החיה האפלה שבקרבה ולפנות מקום לגר היושב בתוכה (או אפילו לראות את עצמה כגר היושב בקרב ערביי פלסטין)" (103). אולם אין היא מתעניינת בשאלה באיזו מידה היו ערבי פלסטין מוכנים לראות את עצמם כ"גרים היושבים בתוך" הציונות המזוככת, חסרת העוצמה הצבאית, שהיא מוכנה למצוא לה הצדקה, או אפילו להרשות כי מספר ניכר של "גרים" ציוניים יבואו לפלסטין ויישבו בה, ובכך יהפכו אותה מארץ ערבית למדינה דוֿלאומית.

ואכן, המחברת מצהירה במפורש כי בכוונתה לעסוק בצד אחד בלבד – הצד היהודי. היא מציינת כי משתתפי הסמינר בפרינסטון שבו נדונו הנושאים העומדים במרכזו של הספר דחקו בה "שוב ושוב להשמיע דברי ביקורת על הלאומיות הערבית, או להדגיש ביתר שאת את העוינות והתוקפנות הרווחת בעולם הערבי כלפי ישראל. ההכרה בכל אלה אין בה כדי לשנות את מטרתי… הדפים הבאים, המתמקדים בצד אחד של הדרמה ההיסטורית, שואבים את השראתם מן התובנה הפסיכואנליטית הגורסת כי הדרך לשינוי עוברת בראש ובראשונה דרך ידיעת עצמך" (23). לפני כן היא מעירה כי "התביעה כי אומה מסוימת תקבל אחריות למעשיה אינה שקולה לטענה כי האשם כולו רובץ על כתפיה של אותה אומה" (שם). ואולם, בנאלי ככל שזה יישמע, אין מנוס מלשוב ולומר כי סכסוך בין שני צדדים הוא סוג של אינטראקציה. איֿאפשר לנתח התנהגות של צד אחד לאינטראקציה זו, או לשפוט אותה שיפוט מוסרי, בלי לקחת בחשבון את התנהגות הצד השני. מובן שג'קלין רוז רחוקה מלהיות הראשונה לנתח את הסכסוך הישראליֿערבי באופן כזה; ספרה הוא רק דוגמה קיצונית לסוגה שלמה. מי ש"מתמקד בצד אחד של הדרמה ההיסטורית" אינו יכול אלא להציג תמונה מסולפת לחלוטין של דרמה זו, ואין לו דבר מועיל לומר על התנהגותו של אותו צד שאת דרכיו הוא מעוניין לבקר ולשפר. הדבר דומה לסרט המתעד ריב בין שני אנשים, שממנו חתכו את כל מה שמראה את מעשיו של אחד מהם. איך יוכל זה שתנועותיו האלימות, המשונות וחסרותֿהפשר נשארו מתועדות "לדעת את עצמו" אם יאלצו אותו לצפות בסרט כזה? נניח, לצרוך הדיון, כי האדם בו מדובר אכן חרג באופן בולט וחמור מגבולות הסביר במהלך אותה מריבה; האם השיטה המתוארת כאן היאה כלי החינוכי המתאים כדי לשכנעו בכך? מובן שעצם העובדה, שהמחברת אינה חולקת עליה, כי הצד הערבי תרם את תרומתו לסכסוך ולאלימות הכרוכה בו, אינה סותרת בהכרח שום טענה בדבר חלקו של הצד היהודי באחריות. אולם אין שום אפשרות לומר מהו חלק זה אם "מתמקדים בצד אחד של הדרמה ההיסטורית".

לדברי המחברת,"הציונות חשה מאז ומעולם כי היא נתונה תחת איום, ולעתים קרובות היו לה סיבות טובות לחוש כך – הערבים לא רצו מדינה יהודית בקרבם, ורבים מהם דבקים בעמדה זו עד היום. אולם הדברים מועדים להסתבך בשעה ששוב אין רק מתייראים מפני האסון, אלא מצפים לו בתורת שלב הכרחי בתוכנית אלוהית. לאור התפיסה המשיחית של דברי ימי העולם, סדר הדברים הקוסמי הוא שמייעד את האומה להוסיף לחיות על חרבה" (36). מובן שעצם העבודה כי X מבקש להרוג את Y (בצדק או שלא בצדק), אין בה כל סתירה לאפשרות שֿY משתוקק בסתר ליבו למגע הסכין או הכדור במקום להתיירא מפני האסון הכרוך במגע זה, בהיותו שבוי באידיאולוגיה משיחית הרסנית. אולם בטרם מניחים לדברים להסתבך ללא תקנה ונזקקים לסדר הדברים הקוסמי ולתוכניות אלוהיות, ראוי בכל זאת לדון בשאלה אם, מתי, ובאיזו מידה חרגה ההתנגדות הערבית לקיום המדינה היהודית מגדר "איֿרצון" גרידא, ולבשה צורות מעשיות יותר שתרמו לדינאמיקה של הסכסוך – אולי לא פחות מאשר התפיסה המשיחית של דברי ימי העולם מצד הציונים. אלא שהמחברת מעוניינת לעסוק בנפשם המעוותת והמיוסרת של הציונים ולא באיומים – אמיתיים או מדומים – על גופם. משום כך, כאשר היא מתייחסת לאיומים אלה – במקרים מועטים מאוד ותמיד כבדרךֿאגב – נעשה הדבר באורח כה בלתיֿרציני.

3. לשם מה כל הנשק הזה?

ז'קלין רוז

המחברת מצטטת בהרחבה מאמר שפרסם מרטין בובר בֿ27 במאי 1948, בעיצומם של הקרבות הקשים ביותר לאחר הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב ולפני ההפוגה הראשונה, ובו הוא טוען כי "הציונות צריכה הייתה להימנע מיצירתה של אומה נורמאלית [כלומר, מהקמת מדינה ריבונית ומנגנוניה הכוחניים], או מן הניסיון ליצור אומה כזאת" ומתריע מפני חדירת הנורמות האלימות שנוצרו במהלך העימות עם הערבים לתוך החברה היהודית (88–89). המחברת מתפעלת מנבואה זו שניתנה "כמעט בטרם נורתה הירייה הראשונה של מערכת 1948" (90). "כמעט בטרם נורתה הירייה הראשונה" – בסוף מאי 1948? ברור שאין לה מושג על מהלך המלחמה. מדובר בשבועיים הראשונים לאחר הכרזת העצמאות והפלישה של צבאות ערב – בעיצומה של אותה מערכה עליה אמר כידוע יגאל ידין בישיבת ההנהגה הציונית שהתלבטה אם להכריז על הקמת המדינה, כאשר נשאל לגבי הסיכוי לעמוד מול הפלישה הערבית הצפויה, כי הסיכויים הם שקולים במקרה הטוב. ברור גם שאין למחברת מושג על המלחמה העקובה מדם שהתנהלה בין היהודים והערבים בארץ – בדרכים, בין ישובים סמוכים, בתוך ישובים מעורבים – במשך חודשים ארוכים לפני הֿ15 במאי. כל זה הוא בבחינת "כמעט בטרם נורתה הירייה הראשונה". ואכן, אם רוצים "להתמקד בצד אחד של הדרמה" – או ליתר דיוק, להטיף מוסר לצד אחד של הדרמה – אין באמת חשיבות לפרטים אלה. אבל איזה ערך יש לניסיון של המחברת לנתח ולשפוט את התנהגותו של הצד היהודי במהלך אותם חודשים, אם ברור שאין היא יודעת, וספק אם יש לה עניין לדעת, מה באמת עבר על הצד היהודי במהלכם?

במסגרת סירובה העקרוני לעסוק ברצינות בשאלה של מידת האיום שנשקף לצד היהודי לסכסוך, קובעת המחברת כי "כיום שוררת בקרב ההיסטוריונים הסכמה רחבה שלמרות המערכה המרה לא נשקפה
בֿ1948 סכנה של ממש לעצם קיומה של המדינה הצעירה" (160). הסכמה זו היא, כך מסתבר, כה רחבה עד שאין צורך לאשש קביעה זו עלֿידי הפנייה לכתבי היסטוריונים כלשהם: נראה שהעדרֿסכנהֿשלֿ
ממש זה הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. מיד בהמשך מביאה המחברת רשימה ארוכה של פריטי רכש צבאי מתוך "יומן המלחמה" של בןֿגוריון: "הוזמנו 50 תותחים ("נפוליאונ'ציקים") 65 מ"מ, 5,0000 פגזים, 15 מכונות ירייה… 3,000,000 כדורים" ועוד ועוד. הרשימה משתרעת על כמעט חציֿעמוד. אין המחברת מגלה לקוראיה מה פסול מצאה ברשימה זו, אולם הם מוזמנים בבירור להתרשם מהאופי האובססיבי של העיסוק, מצד מייסד המדינה היהודית בעיצומה של מלחמת העצמאות שלה, בשאלות של רכש צבאי. כל התותחים, הפגזים והכדורים הללו, ושוב תחמושת, מרגמות ואפילו טנקים – והרי שמענו זה עתה שלא נשקפה סכנה של ממש לקיומה של המדינה הזאת! נורא. אומנם קורה לעתים שמדינות עוסקות ברכש צבאי גם מהלך מלחמות שהן רק "מערכה מרה", ללא איום ממשי על עצם קיומן. זאת ועוד – ניתן אפילו למצוא צד זכות בעיסוקו של בןֿגוריון בנושא הרכש הצבאי: הוא מזכה אותו, לכאורה, מאשמת ההסתמכות הבלעדית על המשיחיות מתוך ראיית המפעל הציוני כ"ערעור פלאי על חוקי המציאות" ( 65). אך מאחר שכבר הוזכרה דעתו של מרטין בובר כי אסור היה לנסות ולהפוך את היהודים לאומה נורמאלית, ברור שלפנינו עיוות פתולוגי.

אולם לא כל ההיסטוריונים מסכימים עם המחברת בשתי הנקודות האלה – כי אין צורך של ממש לבחון את מעשי הצד הערבי לסכסוך עלֿמנת להבין, ולהעריך, את התנהגותו של הצד היהודי, וכי על כל פנים לא נשקפה באותה מלחמה סכנה של ממש להישרדותה של ישראל. בני מוריס, שהמחברת מודעת היטב לכתיבתו ולתרומתו לדיון על נסיבות היווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים (199, הערה 509), מתאר כך את הרקע לאימוץ אותה "תוכנית ד" שבמסגרתה החלה "ההגנה" במרס 1948 בפעולות של כיבוש והרס כפרים פלסטיניים:

בסוף חודש מרס שררה בישוב היהודי אווירה של ציפייה קודרת לבאות. מכל הבחינות כמעט הייתה בו תחושה של מי שגבו אל הקיר… מבחינה צבאית הלכה והתהדקה עניבת החנק שהטילו הערבים על התחבורה היהודית בכבישים ועל הערים היהודיות… ליד מרבית הישובים היהודיים שכנו ישובים ערביים; כפרים וערים ערביות ישבו לאורך הכבישים שקישרו בין הישובים הערביים; והיו גושים של ישובים יהודיים שארבה להם סכנה חמורה במיוחד… 100,000 היהודים יושבי ירושלים היו נתונים במצור מוחלט כמעט, מזונם ומלאי התחמושת שלהם הלכו ופחתו… העתיד נראה קודר עוד יותר: כעבור שבועות אחדים אמורים היו להתפנות מהארץ החיילים הבריטיים… ומדינות ערב השכנות הצהירו עתה בגלוי על כוונתן לפלוש לארץ ישראל. הישוב נאבק על חייו. פלישת צבאות ערב… עלולה הייתה להנחית עליו את המהלומה האחרונה.

    על רקע זה התכנסו בראשית מרס ראשי "ההגנה" והכינו את "תוכנית ד'" – תוכנית שנועדה להגן על המדינה היהודית העתידה… לראשי "ההגנה" היה ברור: אם יש סיכוי כלשהו להביס את הצבאות הסדירים של מדינות ערב שיפלשו לארץ, הרי זה רק בתנאי שקודםֿלכן יושג ניצחון בקרב נגד הכוחות הערביים הלאֿסדירים, הן המקומיים והן אלה שבאו מהארצות השכנות. כדי לנצח בקרב על הכבישים היו צריך תחילה "להשקיט" את הכפרים והערים והערביים שחלשו עליהם…: או שישובים אלה ייכנעו בפני "ההגנה", או שיפונו מתושביהם ויהרסו. משמעות התוכנית הייתה לסלק גורמים עוינים בכוח או בפועל מן האזור הפנימי של השטח שנועד למדינה היהודית, ליצור רציפות טריטוריאלית בין הריכוזים העיקריים של האוכלוסייה היהודית ולהבטיח את הגבולות העתידיים של המדינה טרם תתרחש הפלישה הערבית. מאחר שהכוחות הלאֿסדירים של הערבים התבססו והתגוררו בכפרים, וכיוון שהמיליציות של כפרים רבים נטלו חלק במעשי האיבה נגד הישוב, הרי רוב הכפרים נחשבו בעיני "ההגנה" לעוינים בפועל או ברוח…

    "תוכנית ד'" הוכנה עלֿפי שיקולים צבאיים ונועדה להשגת יעדים צבאיים, ולא הייתה בגדר תוכנית פוליטית לגירושם של ערביי ארץ ישראל. אבל בשל אופייה של המלחמה ובגלל הערבוב בין שתי האוכלוסיות, וכיוון שנעדה לדאוג לביטחונם של האזורים הפנימיים של המדינה היהודית לקראת הקרב הממשמש ובא לאורך גבולותיה – משמעותה המעשית של התוכנית הייתה ריקון הכפרים, שבהם ישבו מיליציות מקומיות עוינות וכוחות לאֿסדירים, והריסתם".[1]

לדברי מוריס, "מאז ראשית אפריל אפשר להבחין בעקבות ברורים של מדיניות הגירושים… לגבי אזורים וישובים מסוימים בעלי חשיבות אסטרטגית". עם זאת, שיקול דעת ניתן למפקדים המקומיים, שהיו אמורים להחליט באלו מקרים יש הצדקה צבאית להרוס כפר ולגרש את תושביו. "מפקדי השדה הבכירים של "ההגנה" לא ראו [בתוכנית] הוראה כללית לגירוש האוכלוסייה האזרחית של הארץ". זאת ועוד, "בחודשים אפרילֿיוני רק מפקדים מועטים יחסית של "ההגנה" ניצבו בפני הדילמה אם להוציא לפועל את סעיפי הגירוש שנכללו ב"תוכנית ד'. הערבים בכפרים ובערים לא המתינו לצו הגירוש והם נמלטו מיישוביהם, לרוב לפני הקרבות או בעיצומם. רק לעתים רחוקות נדרשו מפקדי ההגנה להתחבט בשאלה, אם לצוות על גירוש אנשי המקום (אם כי בדרךֿכלל הם מנעו מתושבים נמלטים לחזור אל בתיהם לאחר שוך הקרבות)" (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים, 94; 95).

ניתן כמובן לחלוק על תיאור זה של בני מוריס, כמו על כל תיאור של כל היסטוריון, ואכן יש החולקים עליו. מאחר שהמחברת מייחסת את הטרגדיה של הפליטים הפלסטיניים, באופן בלעדי, למבנה הנפשי המעוות של הציונות, ולא לאילוצים הצבאיים של המלחמה, ניתן היה לצפות ממנה, במסגרת הוכחת התזה שלה, שתתמודד עם תיאור זה או לפחות תאמר שהיא מאמצת תיאור עובדתי ופרשנות שונים, מחמירים יותר עם הצד היהודי, ובונה עליהם את ניתוחיה הפסיכולוגיים. אין המחברת חשה צורך לעשות זאת, כנראה משום שאין היא חשה שהניתוח הפסיכואנליטי שלה זקוק להוכחה ולביסוס עובדתי. באופן מפתיע, היא מקבלת – כנראה בהשפעת התזה של בני מוריס – ש"תוכנית ד' לא הייתה מתווה לטרנספר כולל של ערביי ישראל" (149), ואין היא טוענת בשום מקום כי מתווה כזה בא לעולם מאוחר יותר. אחרים יאמרו כי העניין העיקרי לא היה המבנה הנפשי של הציונים וגם לא האילוצים הצבאיים שלהם, אלא השיקולים הדמוגראפיים. ואולם טיעון בלתיֿפסיכואנליטי זה, הממלא תפקיד חשוב בפולמוס נגד הציונות, מייחס ככל הנראה לתנועה הלאומית היהודית מידה מופרזת של רציונאליות לטעמה של ג'קלין רוז, ואין היא נזקקת לו.

בני מוריס

בני מוריס עצמו, כידוע, רחוק להמעיט בחשיבות שיקוליה הדמוגראפיים של התנועה הציונית בהקשר זה. במבוא לספרו הוא טוען בהרחבה כי רעיון הטרנספר, שנבע מהצורך להבטיח רוב יהודי גדול ככל האפשר במדינה היהודית העתידה, "הסתובב" בחוגים שונים בתנועה הציונית במשך זמן רב לפני מלחמת העצמאות ויצר מצב רגשי ותודעתי שעמד ברקע פעולותיה של ישראל לאורך מלחמה זו (לרבות הסירוב להחזיר את הפליטים בתום הקרבות) – למרות שלא הייתה "תוכנית אב" לגירוש הפלסטינים. בעוד שאת תחילת הגירושים הוא מייחס באופן מובהק לאילוצים צבאיים דוחקים, לגבי ההמשך הוא מציג תמונה שונה וטוען לא פעם (בספר זה, וביתר שאת – בפרסומים מאוחרים יותר) כי בוצעו גירושים גם ללא הצדקה צבאית ישירה. גם תזה זו, ובמיוחד סקירת העמדות הציוניות שעליה היא מבוססת, שנויה במחלוקת נוקבת בין החוקרים. אולם, לפי התיאור של מוריס, לא ניתן לומר כי ההנהגה הציונית ניצלה את ההזדמנות הראשונה שנקרתה על דרכה – הסירוב הפלסטיני לקבל את תוכנית החלוקה ותחילת ההתקפות הצבאיות על הישוב – כדי להתחיל לממש את נטיית הלב הבסיסית שהוא מייחס לה בנושא זה.

 לפי תיאורו, לא זו בלבד שלא היו בחודשים הראשונים של הלחימה גירושים (למרות שהבריחה ההמונית של התושבים הערביים מאזורי הלחימה כבר החלה), אלא ש"מדיניות 'ההגנה' בחודשי הסכסוך הראשונים ביקשה לצמצם את היקף מעגל האלימות" (60). "בתחילה נקטה 'ההגנה' אסטרטגיה הגנתית גרידא" (53); בהמשך, עם החרפת ההתקפות הערביות, עברה "ההגנה" לפעולות תגמול, אולם, לדברי מוריס, עד מרס 1948 לא נטשה "את הגישה שיש לצמצם ככל האפשר את היקף ההתלקחויות ולהימנע כליל מהנחתת מהלומות באזורים, שעד כה לא אירעו בהם מעשי איבה" (53). פעולות של יחידות מקומיות של "ההגנה" שחרגו מקו זה "גונו בצורה חריפה" עלֿידי ההנהגה (53) ועלֿידי בןֿגוריון עצמו (56), בנימוק שאין לדחוף לזרועותיו של המופתי את אותם הערבים שאינם מעוניינים להשתתף בעימות הצבאי. זאת ועוד: מטה "ההגנה" "השתדל בחודשים דצמבר 47 עד מרס 48 – בניגוד לטענת הבריטים – לדאוג לכך שפעולות שבוצעו בפקודתו יהיו 'נקיות' ככל האפשר. אומנם ברור היה שמהלומות תגמול נגד התחבורה הערבית ונגד כפרים ערביים יביאו בהכרח גם למותם ולפציעתם של אנשים חפים מפשע, אבל הוראות נשלחו לכל יחידות 'ההגנה' להימנע מהריגתם של נשים, ילדים וזקנים. כמעט לא נערכה פעולה, שבהוראות המפורטות לביצועה לא נכללה הוראה מטעם המטה הכללי להימנע מפגיעה בלאֿלוחמים. כך, למשל, בהתקפה על הכפר סלמה ליד יפו בראשית ינואר, אסר גלילי במפורש על השימוש במרגמות, מחשש שפצצותיהם יסבו אבדות גם בקרב לאֿלוחמים" (57).

דפוס פעולה זה רחוק מלהיות מובן מאליו בנסיבות של מלחמת אזרחים אתנית כמו זו שהתנהלה לאורכה ולרוחבה של הארץ באותם ימים; הוא לא היה מובן מאליו בשנות הארבעים של המאה הקודמת והוא לא הפך למובן מאליו מאז. אין ביטחון שהכוחות החמושים של הערבים הפלסטינים קיבלו באותו זמן הנחיות דומות מהנהגתם; מכל מקום בני מוריס מציין כי "הועד הערבי העליון התנגד בתקיפות לכל יוזמות השלום ולהסכמי השלום המקומיים" שיזמו, לעתים בהצלחה, גורמים שונים בהנהגת הישוב וגם מנהיגים מקומיים בחלק מהישובים הערביים (63). במקום ניתוח פסיכואנליטי, מה שמתבקש לשם הערכת אופייה של התנועה הציונית ויחסה לדילמות הכרוכות בשימוש בכוח, הוא עורך מחקר השוואתי על אופי פעולתם של גורמים חמושים המעורבים במלחמות אתניות באזורים השונים של העולם. לדוגמה, בקפריסין השכנה התרחשה בשנת 1974 מלחמה בין הטורקים והיוונים – שתי קהילות עם היסטוריה של סכסוך לאומי – שבמהלכה פלש לאי גם הצבאי הטורקי. כתוצאה ממלחמה זו התרוקן כליל (בניגוד למה שקרה בארץ בשנים 1947–1948) החלק הטורקי של האי מתושביו היוונים, ואילו החלק היווני התרוקן (חלקו עוד קודם) מתושביו הטורקים. מאות אלפי איש הפכו לפליטים. למרבה הפלא, הסתדרו הטורקים היוונים בעניין זה ללא השראה מצדו של שבתי צבי. הם לא נזקקו למאניה של הרצל, לדיכאון של ויצמן, למשיחיות הפרועה של בןֿגוריון, לסדר הדברים הקוסמי בראיית הציונים ולפרשנות הציונית לתוכניות האלוהיות.

לדפוסי הפעולה של הצד היהודי בחודשים הראשונים של העימות כפי שהם מתוארים עלֿידי מוריס יש השלכה ברורה גם על הערכת מקומם של השיקולים הדמוגראפיים במערכת שיקוליו. כל מי שראה בחיוב (מסיבות דמוגראפיות, או צבאיות, או מתערובת של שיקולים) את בריחת התושבים הערביים מאזורי הקרבות שהחלה באותה תקופה – גם מבלי לתרום לכך באופן ישיר ומכוון – לא יכול היה שלא להבין כי צמצום היקף מעגל האלימות והימנעות מהרג אזרחים מצמצמים גם את זרם הבורחים, או מונעים את הרחבתו. אין זה אומר כלל שהשיקולים הדמוגראפיים לא עמדו לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות; אולם פירוש הדבר הוא כי עמדו לנגד עיניהם גם שיקולים חשובים אחרים, כמו האילוצים המדיניים, איֿרצון להחריף ולהרחיב את העימות (מה שמראה כי הם לא ראו את הצד היהודי בהכרח כצד החזק – גם מול ערביי הארץ בלבד) ואפילו, באופן שאינו כלל מובן מאליו במצבים כאלה, איֿרצון להרוג בני אדם חפים מפשע. גם הפעילות המדינית של הצד הציוני בתקופה זו מעידה על כך שהוא היה רחוק מלראות את ניצחונו במלחמה כ"מונח בכיס", כפי שיש הטוענים היום (ג'קלין רוז מסתפקת, כפי שראינו, בקביעה שעצם קיום המדינה לא היה בסכנה). מייד לאחר אימוץ תוכנית החלוקה עלֿידי עצרת האו"ם פנתה הסוכנות היהודית למועצת הביטחון בדרישה (שנתמכה עלֿידי ברית המועצות אך נדחתה עלֿידי מדינות ערב בתמיכה בריטית) כי זו תיצור מנגנון לאכיפת ההחלטה ותשלח לארץ כוח בינלאומי שבחסותו תוכל תוכנית החלוקה להתממש. לא הייתה זו רק עמדה הצהרתית: הדיפלומטיה הציונית פנתה לממשלות ארה"ב ובריה"מ בהצעה להשתתף בכוח כזה. אילו התקבלה הצעה זו, שום שטח מעבר לגבולות החלוקה לא היה יכול להיכבש עלֿידי היהודים, ובעיית הפליטים הפלסטיניים לא הייתה נוצרת כלל. עצם העלאתה מעידה על כך שבאותו שלב ראתה ההנהגה הציונית את תוכנית החלוקה כהישג גדול העלול להישמט מידיה, והייתה מוכנה לקבע את תנאי החלוקה בגבולות המוצעים עלֿידי האו"ם תוך ויתור על כל סיכוי לשפרם מבחינתה. הצעה זו נדחתה והמדינה קמה במלחמה. אפשר לשמוח על ניצחונה של ישראל במלחמה זו ואפשר להצטער עליו; מכל מקום, ספק אם יש הצדקה לפרש את רשימת הרכש הצבאי של בןֿגוריון כעדות לאובססיה חולנית.

יקים תאביֿקרבות

ז'קלין רוז

אחד משיאי הספר בא, ללא ספק, בסמוך לתחילתו (אחר ההקדמות) – דוגמה היסטורית משנות השלושים האמורה להעיד על אחד העיוותים הנפשיים שהמחברת מייחסת לציונות: משיכתה החולנית לאלימות ולשפיכות הדמים. דוגמה זו היא, לא פחות ולא יותר, עלייתם ההמונית של יהודים מגרמניה הנאצית ומפולין האנטישמית לארץ, דווקא במקביל למרד הערבי בשנות השלושים המאוחרות. המחברת רואה בתופעה זו אישור לכך שהאלימות לא הרתיעה את הציונים אלא משכה אותם (31; נחזור לעניין זה בהמשך)! אומנם מבחינה רציונאלית, כשם שהאינטרס היסודי של הציונות הוא, כפי שצוין לעיל, לא לנפח את הסכנות הצפויות ליהודים בארץ, אלא לגמד אותן, כך אפשר להסיק שאינטרס זה מחייב לא לעורר את העימות האלים עם הערבים, אלא להבטיח תנאי שקט ושלום שבחסותם יוכל הבית הלאומי היהודי להיבנות ולהתפתח. מובן שמי שרואה את עצם ההגירה היהודית ההמונית לארץ במטרה להקים בה, או לפחות בחלקה, את הבית הלאומי היהודי כפלישה זרה המצדיקה התנגדות אלימה – כפי שראו זאת הערבים הפלסטיניים – לא יתרשם מרדיפת השלום הציונית בימי המנדט. השקט ששאפו לו הציונים בתקופה זו, פירושו המעשי היה השלמתם של הערבים עם המפעל הציוני המתנהל בחסות המנדט. מצד שני, החרפת העימותים האלימים הביאה, פעם אחר פעם, להטלת מגבלות מצד הבריטים על העלייה וההתיישבות היהודית בארץ, במטרה לשכך את ההתנגדות הערבית למדיניות הבית הלאומי ולמנדט הבריטי; הצורך להימנע מכך היה נימוק חשוב בפי תומכי "ההבלגה" בויכוחים הפנימיים בתוך הישוב בנושא זה. בתקופת המנדט שירת אפוא השקט בבירור את האינטרס המדיני הציוני; אלה שחלקו על מדיניות ההבלגה טענו שאסור להתחשב בשיקול מדינה זה יתר על המידה, על חשבון הצורך להדוף ולהרתיע את האלימות הערבית נגד הישוב. בימי הקמת המדינה ניתן היה לטעון כי היה אינטרס ציוני ביצירת העימות הצבאי כדי להשיג תנאים טובים מאלה שהוצעו בתוכנית החלוקה. ואולם, בפועל, הצד הערבי שדחה את הצעת החלוקה גם פתח בעימות האלים (כפי שדובריו הזהירו במפורש שיעשה בעת הדיונים על החלוקה במוסדות האו"ם); בחודשיו הראשונים של עימות זה ביקש הצד היהודי – לפחות לפי התיאור של בני מוריס – לצמצם את היקפו.

לגבי התקופה בין מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, אפשר לטעון כי היה אינטרס ציוני בעימות צבאי שיאפשר להרחיב את גבולות "הקו הירוק". ואכן, בשנים הראשונות בתקופה זו היו בתוך הממסד הישראלי קולות משמעותיים שקראו ל"סיבוב שני" – בטענה כי ממילא הצד השני שואף ומתכונן לכך מתוך איֿהשלמה עם קיומה של ישראל, ולכן מוטב לישראל לבחור בעיתוי הנוח לה לתחילתו. חלק מבעלי גישה זו גם חשבו ש"סיבוב שני" זה אמור להביא לכיבוש הגדה המערבית. אולם העימות שניתן לראות בו את הגשמת התפיסה הזאת – מערכת סיני – התרחש מול מצרים ולא בגדה המערבית, ולא הביא לבסוף להרחבת השטח שבידי ישראל, אלא דווקא לתקופה ממושכת של שקט בגבולות ולעשור שבמהלכו צמחה ישראל והתעצמה. מלחמת ששת הימים פרצה לבסוף כאשר בראש ממשלת ישראל עמד לוי אשכול – האדם האחרון שאפשר לחשוד בו כי שאף למלחמה במטרה לכבוש שטחים; ברור שמלחמה זו נבעה מהאיום הערבי ולא משאיפת ההתפשטות של ישראל. לאחר יוני 1967, השאיפה הטריטוריאלית המרבית של ישראל הוגשמה, ומאותו רגע הפכו הנצים הישראליים לתומכי סטאטוסֿקוו, כלומר חסידים מובהקים של איֿלוחמה – שפירושה היה כעת, בהעדר הסדר מדיני, השלמת הצד הערבי עם כיבושי מלחמת ששת הימים. משום כך, מי שרוצה לבחון באופן ביקורתי את המדיניות הישראלית מאז 1967 על בסיס ההנחה כי בלי קשר לשורשי הסיכוך, פתרונו הראוי כעת הוא "שטחים תמורת שלום", צריך לשאול לא אם ישראל הייתה – ועודנה – מעוניינת להלחם בערבים, אלא אם היא מוכנה, מצדה, לשים קץ לעימות האלים עלֿידי הוויתור על הכיבוש. במקביל, השאלה שצריכה להישאל לגבי מדינות ערב והפלסטינים היא באיזו מידה הם היו מוכנים בתקופה זו לוותר על העימות האלים לאחר סיום הכיבוש (של שטחי 67). המחברת אינה מתעכבת על נושא זה, אפילו לשם הטפתֿמוסר חדֿצדדית לישראלי, מאחר שעניינה הוא לא בכיבושי 1967 אלא באלימות הכרוכה בעצם רצונם של היהודים במדינה משלהם; כל גילוי של אלימות וכוחנות מהצד הציוני לאורך הסכסוך נתפס כהשתקפות של פגם בסיסי זה וחלק מהשלכותיו הבלתיֿנמנעות. מכל מקום, לגבי שתי התקופות שהמחברת מרכזת בהן את ביקורתה על הכוחנות הציונית והישראלית – התקופה המעצבת של המפעל הציוני בימי המנדט, והתקופה שלאחר 1967 – ניתן לקבוע כי העימות האלים עם הערבים היה מנוגד לאינטרס היסודי של הצד הציוניֿישראלי, בעוד שלצד הערבי היה אינטרס יסודי בערעור אלים על הסטאטוסֿקוו (אותו הוא תפס כבלתיֿנסבל מבחינתו וכסוג של אלימות). הדוגמה המובהקת לערעור זה שהוכתר בהצלחה, הייתה במלחמת יום הכיפורים; בעוד שהמחדל של איֿהמוכנות הישראלית למלחמה זו, במידה שרואים בו יותר מסתם טעות מודיעינית, מסמל את הדבקות בסטאטוסֿקוו ואת האשליה שניתן יהיה להמשיך ולהחזיק בשטחים ללא מלחמה. מובן שאין בכך כדי לסתור את האפשרות לטעון כי במקרים מסוימים, או רבים, חרג הצד היהודי מגבולות הסביר בתגובתו לאלימות הערבית – בתנאי שזוהי טענה המחייבות הנמקה ולא אקסיומה.

ואולם כל האמור לעיל מבוסס על ההנחה שהזרמים הציוניים העיקריים התנהגו, ככלל, בצורה רציונאלית מתוך רצון לקדם את האינטרסים הציוניים (כפי שהם הובנו עלֿידי כל זרם, לעתים באופן שונה – מכאן הויכוח הגדול על ארץ ישראל השלמה מול חלוקה). לעומת זאת, עיסוקה של המחברת הוא, כאמור, בעיוותים הנפשיים של הציונות, ומסתבר שאחד מהם הוא יצר המוות הגורם לה להימשך לעימות האלים במקום להימלט ממנו. משום כך, לאחר שהיא פותחת את ספרה בדיון ארוך, המשתרע על יותר משלושה עמודים, על שבתי צבי, עלילותיו, שיגיונותיו והזיותיו, עוברת המחברת לציון העובדה כי שמעה בֿ2002 מזוג מתנחלים באלון שבות שעלו לישראל 8 חודשים קודם לכן, שחבריהם המתנחלים חשים "בלתיֿמנוצחים" דווקא מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה וריבוי הקורבנות.

אני מזהה בשיחתם את אותה מזיגה של נחמה ואימה (נחמה בעצם האימה) ש[גרשום] שלום מאתר בליבה של המשיחיות האפוקליפטית. עלֿפי ההגדה המשיחית, הגאלה עתידה לבוא על עם ישראל בייסורים. הישועה תעלה באימה ובהרס… [עוד 4 שורות המוקדשות לאותו נושא, ואז פסקה חדשה:]. האימה מגויסת אפוא לשירותה של ההתעצמות הלאומית. בשנים 1929 ובין 1936 – 1939, כאשר העימותים בין היהודים לפלסטינים בפלשתינה הגיעו לשיאם, מספר "העולים" נסק (אם כי שנת השיא בעלייה הייתה דווקא בשנת 1935); שיעור זה שב וצלל בתקופות של שקט יחסי. בהתאם לזאת, עלה מספר המהגרים מבריטניה לישראל מֿ760 לֿ832 בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שב וזינק עם פריצתה של האינתיפאדה השנייה
בֿ2000 והוסיף לעלות בהתמדה עד שנת 202 (בֿ2003, לעומת זאת, עמד מספר המהגרים בשפל שלא היה לו תקדים מאז 1989).

כעת חוזר הדיון לזוג המתנחלים מאלון שבות, המתחזקים לנוכח איומי האינתיפאדה: "אפשר שבני הזוג אינם ששים אלי סכנה, אך הם מודים בסגולתה המשלהבת" (31).

אין זה נדיר, כמובן, בסכסוכים לאומיים ש"האימה מגויסת לשירותה של ההתעצמות הלאומית". התופעה נובעת מהנטייה להתלכד ולהתחזק – לעתים לא נדירות גם להקצין – בשעת סכנה ועימות חיצוני. נטייה זו חזקה במיוחד בקרב קבוצות מיעוט אידיאולוגיות (כמו המתנחלים), אולם אינה מוגבלת להן. אין צריך לומר שהיא באה לידי ביטוי בולט בצד הערבי והפלסטיני של הסכסוך, לאורך עשרות שנותיו ובמיוחד בשנים האחרונות. אין היא קשורה, במרבית המקרים, בשום "משיחיות אפוקליפטית". אולם כל מי שסוקר את תולדות העליות היהודיות לארץ והירידות ממנה במאה השנים האחרונות, ייווכח בקלות כי מבחינת השפעתו על האינטרס היסודי של הציונות – להבטיח עלייה המונית ולמנוע ירידה – העימות האלים עם הערבים מהווה, כצפוי, מכשול ולא יתרון; על כך מעידים, כפי שנראה מייד, גם נתוני העלייה מסוף שנות השלושים. אלא שהיהודים לא החליטו במאה השנים האחרונות אם לבוא או לא לבוא לארץ רק בהתאם למידת משיכתם לאימה ולמוות, וגם לא רק בהתאם לרמת מחויבותם לאידיאולוגיה הציונית. לעתים היה להם גם שיקולי נוסף: מצבם בארצות מוצאם. נראה שעובדה זו נעלמה מעיניה של מחברת הספר הביקורתי על הציונות – ולא רק ביחס לשנות האלפיים היא נעלמה, אלא גם ביחס לשנות השלושים של המאה העשרים. לגבי הגברת העלייה מבריטניה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה אין המחברת לוקחת בחשבון את האפשרות כי תופעה זו – במידה שניתן להסיק מסקנות מרחיקות לכת מעלייה של כמה מאות אנשים, מן הסתם רובם בעלי מחויבות דתית ואידיאולוגית גבוהה מהממוצע בעליות המוניות – נבעה (גם) מהגברת גילויי האנטישמיות בבריטניה באותה תקופה (תופעה שתועדה בדו"ח שהוגש לבית הנבחרים עלֿידי ועדה פרלמנטארית שעסקה בנושא). מכל מקום, המחברת מציינת את הירידה המשמעותית בעלייה מבריטניה בשנת 2003. שמאי פיגועי ההתאבדות ברחובות ערי ישראל גרמו בסופו של דבר לפגיעה גם בעלייה אידיאולוגית זו?

לגבי שנת 1929, המחברת פשוט טועה. לא הייתה זו כלל ועיקר שנת שיא בעלייה, למרות הטבח בחברון שהיה אמור לשיטתה למשוך לארץ המוני יהודים. שנת השיא עד אז הייתה דווקא 1925, כאשר שקט ושלווה שררו בארץ; אולם בשל מה שידוע כ"גזירות גראבסקי" בפולין גברה מאוד העלייה משם, ומספר העולים הכולל הגיע
לֿ34,386. הנתון לגבי 1929 הוא 5,249. הגענו אפוא לשנות השלושים המאוחרות – שנות המרד הערבי שהיו גם שנים של עלייה בהיקף נרחב יחסית. אין המחברת מסוגלת להעלות בדעתה שום סיבה אחרת, פרט ליצר המוות האפוקליפטי של הציונים ונטיתם להתנחם באימה, לכך ששנים אלה היו גם שנים של "הגירה יהודית לפלסטין" בהיקף רחב. אם היה "משתנה מתערב" שגרם להגברת העלייה דווקא בשנים אלה, עם כל האלימות ששררה אז בארץ, הוא נעלם מעיניה. התזה עצמה היא, אגב, הבל מוחלט – גם ללא "המשתנה המתערב". שנת השיא האמיתית בעלייה, כפי שהמחברת עצמה מצינת, הייתה דווקא שנת 1935, לפני תחילת המאורעות. אז באו לארץ 62,472 יהודים, בשנת 1936 – 29,595, בשנת 1937 – פחות מֿ10,629 (למרות שהמרד הערבי היה בעיצומו), בשנת 1938 – 14.675; בשנת 1939, כאשר המרד הערבי כבר דעך, היהודים, משום מה, גילו רצון מיוחד להגיע לפלשתינה וֿ31,195 מהם עשו זאת. נראה שהיה להם משעמם באירופה בשנת 1939.[2]

מיהם האנשים להם היא מייחסת את הרצון להגיע ארצה דווקא בשעת סכנה, מתוך ערגה כמוסה ל"סגולתה המשלהבת"? אין הדברים מתייחסים למנהיגים ציוניים או לפעילים המחויבים לרעיון. מדובר בעיקר (אם כי לא רק) בעשרות אלפי "יקים" שהנאצים גזלו מהם את גרמניה – ארץ שרובם הגדול ראו בה את מולדתם ולא חלמו לעזוב אותה. מה להם ולשבתאי צבי? גם הקשר של רובם למתנחלי אלון שבות, מבחינה תרבותית ורעיונית, הוא קלוש למדי. השקפת העולם של רובם לא עוצבה כלל עלֿידי האידיאולוגיה הציונות, על שלל העיוותים והנוירוזות שהמחברת מייחסת לה; הקשר היחיד בין אידיאולוגיה זו ובינם נעוץ בכך שהציונות הבינה וניתחה יותר נכון מכל גורם אחר את מצבו האמיתי של העם היהודי באירופה באותה תקופה. לאנשים אלה, אשר זהותם היהודית הייתה לרבים מהם מקור לאסון אך לא משענת של מממש בשעת מצוקה, ששערי העולם כולו ננעלו בפניהם בשעת אסונם – שהרי ארה"ב, מדינות מערב אירופה ואוסטרליה סרבו להגדיל את מכסות ההגירה הרגילות, ואף נימקו זאת לעתים בחשש שהגירה יהודית מוגברת תעורר אצלם את האנטישמיות – לאלה מייחסת ג'קלין רוז את הערגה – אולי תתֿמודעת – ל"סגולתה המשלהבת של הסכנה" בבואם לארץ ישראל. אלה ביקשו למצוא כאן "נחמה דווקא באימה", לאחר שנטשו את גרמניה הנאצית (או במקרים אחרים – את פולין בשיא האנטישמיות שלה). ואת זאת כותבת מחברת המודיעה לקורא בהקדמה לתרגום העברי של ספרה כי משפחת סבתה נספתה בשואה (12). ויש לומר כי אין המחברת מבקשת להוליך את קוראיה שולל בכוונה תחילה – העובדה כי היא "מתנדבת" לגלות כי שנת השיא האמיתית של העלייה הייתה דווקא 1935 מעידה על תוםֿלב מסוים, אם לא על יכולת לוגית גבוהה. אין היא מרמה – היא שבויה בקונצפציה, ללא יכולת מינימאלית לבחון את טיעוניה שלה באופן ביקורתי.

4. סיכום

ז'קלין רוז

השנאה, כידוע, היא יועץ רע, אך נדמה שהרצון להטיף מוסר עלול להיות יועץ רע עוד יותר. יותר משהמחברת שונאת את הציונות ואת מדינת ישראל (בכך עולים עליה רבים), יש לה רצון עז להטיף להם מוסר. אחרי שורשיו הפסיכולוגיים של רצון זה אינני מתיימר לנסות ולהתחקות: הספר מהווה אזהרה מספקת מפני עירוב בין פולמוס פוליטי וניתוח (פסבדו)ֿפסיכולוגי. לאחר שאימצה את הקונצפציה הבסיסית של כיווןֿהטפתֿהמוסר המתבקש, אין המחברת מניחה לשום פרט עובדתי לבלבל אותה, ואין היא מייחסת לידיעת העובדות חשיבות מיוחדת. ראינו שהיא סבורה כי עד סוף מאי 1948 בקושי נורתה ירייה אחת במלחמת העצמאות הישראלית; היא שמעה בודאי בקצה האוזן כי המדינה הוקמה באמצע חודש זה, ומניחה כי שום דבר משמעותי לא יכול היה להתרחש בשבועיים הראשונים לאחרֿמכן (מה גם ש"מוסכם" על היסטוריונים כי המדינה לא הייתה בסכנה ממשית). היא כותבת על "ארגון "בונד" הסוציאליסטי שהתנגד לכל גילוי של לאומיות יהודית" (137); היא שמעה בקצה האוזן שהייתה פעם תנועה יהודית כזאת שהתנגדה לציונות, ומסיקה מזה שאם כך, היא שללה בודאי את הלאומיות היהודית. המחברת יודעת לספר כי הרצל פנה לאפיפיור "והבטיח להוביל תנועת המונים להמרתם של היהודים לנצרות" (127); תגובת האפיפיור לא נמסרה. היא שמעה בקצה האוזן שהיו להרצל, לפני שגיבש את משנתו הציוני, הרהורים כאלה, ומפנה ליומנו, שבו הוא מספר על כך, כאילו זוהי עדות לכך שהפניה לאפיפיור אכן התרחשה במציאות. "בניצוחו של הרצל נועד הקייזר עם הסולטן בניסיון, שהעלה חרס, לשכנע את השליט העותמני להניח ליהודים לצאת לפלשתינה", היא מספרת (128); נראה שהמחברת לא רק חושבת שהציונות האמינה ב"כלֿיכולה", אלא אכן הייתה כלֿיכולה עד כדי כך שהרצל היה מסוגל "לנצח" על הקייזר הגרמני. עורכי המהדורה העברית של הספר בהוצאת "רסלינג" מייחסים להרצל, בהערה מטעמם, יכולת מופלאה עוד יותר: הם מסבירים לקורא כי "יהודה אלקלעי (1798–1878) [היה] יליד סרייבו, בנעוריו ביקר בירושלים והושפע מחוגי המקובלים באזורה… תפיסת הציונות שלו מושפעת מן הציונות המדינית של הרצל ומבוססת בעיקרה על רכישת הארץ בכסף לאורה של פרשת רכישת מערכת המכפלה המקראית" (בעמוד 176, הערה 132). לא לשווא חוזרת ומתריעה המחברת על סירובה העיקש של הציונות להכפיף את עצמה לחוקי הטבע: יכולתו של הרצל להקנות את תפיסת הציונות המדינית שלו, שגובשה בשנות התשעים, ליהודה אלקלעי, שנתבקש להסתדרות הציונית של מעלה בשנת 1878, צריכה קרוב לודאי להיחשב לאחד משיאיה של לתופעה מדאיגה זו.

הרב יהודה אלקלעי .לטענת הוצאת "רסלינג " הוא הושפע מהרצל אם כי מת בילדותו של הנ"ל.

"תפיסת תלאותיהם של היהודים כביטוי של אנטישמיות נצחית, ולא כחלק מרקמתה של המציאות הפוליטית בעולם המודרני הייתה ועודנה אחת מטעויות היסוד של הציונות המדינית" – טוענת המחברת, תוך הסתמכות על חנה ארנדט (148). באופן דומה מתואר הרצל כמי שדבק "מאז ומעולם" בתפיסה לפיה העם היהודי "מכותר עלֿידי אויבים נצחיים" (121). "אנטישמיות נצחית"? האם אחת הטעויות של הרצל לא הייתה דווקא אמונתו כי הקמת המדינה היהודית והפיכת היהודים לעם "נורמאלי" ישימו קץ לאנטישמיות? הייתה זו אמונה נאיבית שהופרכה עלֿידי הניסיון ההיסטורי, אולם ברור שאמונה זו היא ההפך המוחלט מההנחה בדבר נצחיותה של שנאתֿהיהודים נוסח "עשו שונא ליעקב". המחברת עצמה אומרת (81) על "אלטנוילנד" של הרצל כי "לפרקים אפשר לקרוא ברומן הפתוח, החילוני והפלורליסטי הזה כבחלום פוסטֿציוני" (מונח שהוא בודאי מחמאה בפיה). מי שהאמין ב"אנטישמיות נצחית" אינו יכול להציג חזון המצטיין ב"העדרה של עוינות כלשהי בין הקבוצות הלאומיות השונות" (80). מובן שהציונות היא תופעה רחבה הרבה יותר ממשנתו של מייסדה. אולם טענה מכלילה לגבי הציונות המדינית המייחסת לה השקפה המנוגדת לדעתו של הרצל – ושל מנהיגים ציוניים רבים אחרים – אינה ניתוח ביקורתי אמיתי אלא שוב – הטפת מוסר הפוטרת את עצמה מהתעניינות בעובדות.

"כיצד זה הקים לו אחד העמים הנרדפים ביותר בתבל את אחת המדינות הלאומיות האכזריות ביותר בעולם המודרני", מקשה המחברת (132). עקרונית, יתכן שאין צורך להיזקק להשוואות כדי לבקר את ישראל – לא להשוואות עם שכניה, לא להשוואות עם האופן בו נלחמים כוחות הקואליציה בעיראק ובאפגניסטן, ולא להשוואות עם העבר המתבקשות מאזכורה של "ההיסטוריה המודרנית" (ולא רק של העולם בימינו). אולם המחברת מצליחה לא להיזקק להשוואות גם כאשר היא טוענת, לכאורה, טענה השוואתית מובהקת: "אחת המדינות האכזריות ביותר". האם זה נאמר ברצינות? יתכן כי אין לראות בדברים אלה, למרות צורתם החיצונית, טענה השוואתית או טענה עובדתית מסוג כלשהו; זהו, בסך הכול, עוד נוסח של הטפת מוסר. לפעמים ניתן להפיק תועלת גם מביקורת מופרזת ולא הוגנת – אבל לא מדברים המנותקים במידה כזאת מהמציאות.

ביסודי של דבר, הציונות ראויה בעיני המחברת להטפת מוסר משום שמלכתחילה היא "[תבעה] הרבה מעבר למידה, הרבה יותר מדי" (84). השימוש בכוח בשירותו של "יותרֿמדי" זה נפסל אפוא באופן גורף, ללא צורך לדון בפרטים או לדייק בהם, כאשר הם מוזכרים כבדרךֿאגב. אולם המחברת גם מצהירה על אמונתה כי "הציונות נולדה מתוך שאיפה לגיטימית של עם נרדף להקים לו מולדת" (16). אין בשום מקום בספר התמודדות עם השאלה מדוע, בעצם, שאיפתו של עם נרדף זה להקים לו מולדת דווקא במתכונת של מדינה עצמאית – שאיפה הנחשבת בדרך כלל ללגיטימית גם כאשר היא באה מצד עם שאינו נרדף – צריכה להיחשב ל"יותר מדי". לא שיש קושי לנחש מדוע דווקא במקרה היהודי נחשב הדבר ל"יותר מדי": חלק מהטרגדיה של עם נטולֿמולדת – ולא רק נטולֿעצמאות – היא בדיוק זו, שאין הוא יכול להקים מולדת אלא בניגוד לרצונם של רוב יושבי הארץ בה הוא רואה את מולדתו הקדומה ואת מולדתו העתידית, אך בינתיים היא מולדתם של אחרים. יש הרואים בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים את הפתרון הצודק ביותר לדילמה זו. ניתן לחלוק על השקפה זו, אך אין בספר שמץ של ניסיון להתמודד עם הנושא. מי שמבקש להכריע בדילמה זו כנגד הציונות המדינית צריך להציג ביושר אותה ואת המשמעות המעשית של דחיית התביעה היהודית לעצמאות לאומית במאה העשרים. קל יותר להטיף מוסר. גם עם הדילמות הקשות שיצר ויוצר הסכסוך הלאומי הממושך שהתעורר בשל שאיפה יהודית זו, ועם שאלת גבולות השימוש בכוח, אין המחברת מתמודדת כלל; היא מסתפקת בהטפת מוסר נבובה ל"צד אחד של הדרמה". בתוך כך הופכת הדרמה לגרוטסקה שלא ניתן ללמוד ממנה דבר מועיל – על כל פנים, לא אם מתעניינים בשאלה החשובה מה מותר ומה אסור, מה ראוי ולה לא ראוי בנסיבות קשות אלה.

 וראו גם

השאלה של ציון

ועוד ויכוחים בשאלה של איך ההיסטוריה הציונית הייתה צריכה להיות

אילן פפה  נגד הרצל

מכבסת המילים נועה גרינברג נגד יואב גלבר

עודד שכטר נגד  אלחנן יקירה


[1]     בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947–1949, תרגם מאנגלית: ארנון מגן, מהדורה מורחבת ומתוקנת של המקור האנגלי, שהופיע
בֿ1987, תל אביב, עם עובד, תשנ"א 1991, 92–93.

[2]     ראו (בהסתמך על נתוני ממשלת המנדט והסוכנות היהודית, עם הבדלים מזעריים ביניהם)

Moshe Sicron, Immigration to Israel 1948-1953, Falk Project and Central Bureau of Statistics, Special Series No. 60, Jerusalem 1957, Table A.1.

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

66 תגובות על “החדווה שבהטפת המוסר:אלכסנדר יעקובסון נגד ג'קלין רוז”

כתבת במשפט הראשון:
"ז'קלין רוס היא כיום אחת ממתנגדי הציונות הידועים ביותר בעולם האקדמיה הבריטית ,תומכת נלהבת בכל מה שמריח כחרם על ישראל והציונות ,ועמדתה המוסרית רק מתחזקת מכך שהיא יהודיה צאצאית לניצולי שואה."
וזה כבר אומר את הכל.
זה אופייני לדמות היהודי המתבולל.
היהודים בתחילת המאה העשרים בגרמניה גם התנהגו ככה: הם רצו להיות גרמנים והם הלכו נגד עמם. והם היו חיילים במלחמת העולם הראשונה יותר טובים מאשר הגרמנים. הגרמנים התחמקו מהמלחמה ואילו היהודים התנדבו כדי להלחם למען גרמניה.
עד שיום אחד הם גילו שהגרמנים עדיין שונאים אותם וכאשר הם רצו לעלות בדרגה בצבא לקצונה הגרמנים אמרו להם: מה אני אהיה עם יהודי? מה פתאום!
וככה זה באנגליה. האנגלים שונאים את היהודים והם רק מנומסים מתחת לנימוס האנגלי המאוס.
אבל היהודים באנגליה תמיד רוצים להדמות לאנגלים ולכן הם מזדהים עם הדעות הבריטיות האנטישמיות.
זה לא מפליא בכלל.
הבריטים היו תמיד אנטי ישראליים.
והקייזר וילהלם השני או… הוא לא סבל יהודים.
רק כאשר היה מדובר בתרומות כמו למכון על שמו הקייזר וילהלם. תרומות מרוטשילד ועשירים אחרים אז הוא סתם את האף.

שנראה שהעמדה האנטי ציונית היא לחלוטין דומיננטית כיום בחוגים האקדמאיים בבריטניה ,ומי שתומך בה נמצא בצד של החזקים ( ובתוספת מובטח לו שירופד בכספים של אילי נפט מסעודיה ).
אבל נעזוב את זה אין לי ספק שהגברת רוס היא כנה ברגשותיה .
הדבר שמפריע לי בספרה במיוחד הוא חוץ מהשגיאות הגסות שלה הוא כפי שצויין בהקדמה הנסיון לבדוק את "מידת שפיותם " של אישים מהעבר על פי זה שהיו להם "התפרצויות מאניה " וכיוצא באלה הבלים .
סביר להניח שאישים גדולים או קטנים היוצאים נגד המוסכמות של תקופתם לא יתנהגו כלל בצורה המקובלת על פסיכולוגית בורגנית בלונדון .
וזה אגב נכון גם לגבי סופרים ואמנים גדולים שרובם המוחלט לא ענו על שום סטנדרט מקובל של שפיות כפי שאפשר לראות מהביוגרפיות שלהם.

גם אני אתחיל במשפט הראשון: "ז'קלין רוס היא כיום אחת ממתנגדי הציונות הידועים ביותר בעולם האקדמיה הבריטית ,תומכת נלהבת בכל מה שמריח כחרם על ישראל והציונות ,ועמדתה המוסרית רק מתחזקת מכך שהיא יהודיה צאצאית לניצולי שואה."

מבחינתה של ז'קלין רוס, יש לשער, שום דבר ממה שנאמר לעיל אינו גנאי. הדיון הענייני הוא האם דיעותיה עומדות בקנה מידה אקדמאי או שיש כאן באמת ניסיון שפל של סילוף הסטורי כפי ש666 מציין.

מכאן ועד קיעקוע של "היהודים הגרמנים", "הגרמני", "האנגלים", "הבריטים" וכו'. ממש רטוריקה גזענית..

הרצון להטמא כחלק אינטגרלי בחברה אזרחית הוא לגיטימי ואינו משקף כלל את שאל "מיהו יהודי" או "מיהו יהודי מתבולל" לצורך העניין. ראי יהדות ארה"ב, יהדות קנדה, יהדות בריטניה וכו'.

דווקא חלקים נכבדים מהיהדות האורתודוכסית במדינת ישראל איננה שומרת לה אמונים ואינה מכבדת את שלטון החוק כמו שוודאי היו נוהגים במדינות בגולה. כך שלדבר בדימויים פשוטים שכאלו על יהדות גרמניה במלחה"ע הראשונה, בלי להזכיר אמנסיפציה, מבלי להזכיר את התנועה הרפורמית, את צמיחת החסידות ושאר זרמי היהדות החרדית וכו' זה פשוט להכניס את כולם למיקשה אחת. אולי כמו שז'קלין רוס עושה לכל הישראלים באשר הם. חבל.

הזכיר כל מיני ספרים שקראתי שיש בהם "ניתוחים פסיכולוגיים " של משה דיין ,דוד בן גוריון ,מנחם בגין .
דיונים עלכל מיני תסביכים שלהם וכו' וכו'.
וזה הזכיר לי שבני דורות קודמים לא\ התעניינו כל כך בניתוחים עצמיים אינסופיים כמו בשינוי המציאות שסביבם .
אתה רואה את זה בהבדלים בין פוליטיקאים מדורות קודמים כמו שמעון פרס שמאמין ביכולתו לשנות את המציאות סביבו גם משום שאינו עובר אנליסות בלתי פוסקות כדי לברר מאיזה תסביך אם זה לקוח,
ובין אינטלקטואלים צעירים האמונים על נתוחיח וחיטוטים פסיכואנליטיים עצמיים אינסופיים מאין אלה ואינם מאמינים או רוצים לשנות את מה שסביבם .
שהרי הם יודעים שבסופו של דבר כל רצון כזה לקוח מתסביך אם או אב כלשהו .

ללא קשר לדיון של הגברת רוז על הסיכסוך הישראלי הערבי
כל הניתוח הפסיכולוגי של אנשים מדורות קודמים והכרזתם כ"בילתי שפויים " נראה לי כפסודו מדע במיטבו.
ואם כבר פסודו מדע שקשור באופן ספציפי לכל השגעונות והאובססיות המיוחדות מאוד שמאפיינים את העשור שבו הגברת רוז פירסמה את ה"מחקר פסיכולוגי ההיסטורי " שלה.

אולי יום יבוא והגברת רוז ושיטת הניתוחים ה"פסיכואנליטיים" שלה את אישי העבר תחקר כעוד דוגמה מעניינת לשגעונות הכמו מדעיים שהיו מקובלים בסוף המאה העשרים וראשית המאה ה-21. בעולם האקדמיה האירופי .
דוקטורנטים לפסיכולוגיה לתשומת ליבכם יש לכם כאן נושא מעניין למחקר.

איפה יש אצל ז'קלין רוז התייחסות למידת שפיותו של מישהו בכלל?
לא ראיתי.
להגיד על מישהו שיש לו "התקפי מאניה" לא אומר בשום פנים ואופן שהוא לא שפוי.
בכלל: פסיכולוגים לא מוסמכים, גם לא ע"י הממסד הרפואי, להחליט החלטות כאלו, כי אין להם את הכלים.
מדובר בניתוח מדעי אקדמי, ואין לו שום יומרה להתייחס לשפיות.

על העבדות שאינני רואה בו כל שגיאה עובדתית האם מצאת שגיאה עובדתית בביקורתו כאן ?
אם כך זה הזמן להביא אותה.
ולך התוהה אני ממליץ שתקרא את הספר.
ז'קלין רוס הפסיכולוגית הדגולה מקפידה לשים דגש כזה על בעיותיהם הנפשיות השונות של מייסדי הציונות לדורותיהם שברור לחלוטין שהיא רומזת לקוראים בכל צורה אפשרית שהמדובר באנשים לא שפויים שיצרו תורה לא שפוייה.

סטודנטים לפסיכולוגיה לתשומת ליבכם ז'קלין רוס היא נושא טוב לעבודת מחקר על רעיונות
של פסודו מדע המתחזים לפסיכולוגיה רצינית .
והיא שומרת על כל המפיינים הקבועים של הפסודו מדען :
גם אינה מסוגלת לדייק בעובדות שאותן היא מוסרת לקוראים ומעוותת אותם לחלוטין כפי שהוכח מעבר לכל ספק במאמר זה
וגם יוצרת רעיונות הזויים על שפיותם או חוסר שפיותם של אישים מהעבר שלרעיונותיהם היא מתנגדת בהווה , נושא שאותו כתוצאה היא אינה מסוגלת לבדוק כלל בצורה רצינית .
בקצרה פסודו מדענית.

יעקבסון שהעבדות באוקיאנוס ההודי פעלה "בתנאים דומים" (ולא נדון עתה בחמקמקות ניסוחו) לזו הטרנסאטלנטית: הנה ציטוט קטן וחד משמעי מן המבוא לספר על העבדות באוקיאנוס ההודי–פרי עבודתם של שורה של ההיסטוריונים ומומחים בנושא שכתבו מפרספקטיבה השוואתית (בכל הקשור לאוקיאנוס האטלנטי) הנה)

Overall, it is clear that the structure of slaving and slavery in the IOW differed considerably from that of the Atlantic world. The contrast becomes even starker when the validity of conventional characteristics of Atlantic world slavery is tested in the IOW historical context.

Gwyn Campbell, ed., The Structure of Slavery in Indian Ocean Africa and Asia (p. x)

IOW=Indian Ocean World.

בין עמדתו המגמתי של יעקבסון לבין קיבעתה של גווין קמפבל קיים פער בלתי ניתן לגישור.

יעקובסון טוען כך:
סחר העבדים הטרנס-אטלנטי המערבי היה אחד ממעשי הזוועה הגדולים בהיסטוריה: תנאי השוק יצרו מצב שבו היה כדאי להוביל עבדים באוניות בתנאים נוראים ולהניח לחלק גדול מהם למות בדרך, כדי למכור את הנותרים ב"עולם החדש" ולהרוויח היטב. אולם אוניות העבדים שחצו את האוקיינוס ההודי בדרך לארצות האיסלאם ושיירות העבדים שחצו את הסהרה לאותה מטרה פעלו בתנאים דומים

הוא אינו יודע על מה הוא מדבר, חד משמעית. הספר של קמפבל יצא בשנת 2004, כלומר מדובר בקובץ מחקרים מעודכן ביותר

ולכן אני כותב את זה.
הנה מה שהרצל כתב על ענין ההתגיירות:
"בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים לכל הפחות באוסטריה, בעזרת הכנסייה הקתולית, ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה, ולהשיג על ידיהם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי וגאה לנצרות…"
(מתוך קטעי יומנו של הרצל – יומן א' ע"מ 14)

יעקובסון כאן כותב:
המחברת יודעת לספר כי הרצל פנה לאפיפיור "והבטיח להוביל תנועת המונים להמרתם של היהודים לנצרות" תגובת האפיפיור לא נמסרה.

היא שמעה בקצה האוזן שהיו להרצל, לפני שגיבש את משנתו הציונית, הרהורים כאלה, ומפנה ליומנו, שבו הוא מספר על כך, כאילו זוהי עדות לכך שהפניה לאפיפיור אכן התרחשה במציאות."
"
אז מבחינה מחקרית: זה לא רלוונטי מה היתה תגובת האפיפיור. מה שחשוב זה מה היה הרעיון של הרצל. לא ברור לי למה יעקובסון חושב שזה חסר. מה זה משנה מה האפיפיור היה אומר על זה? זה מחקר על האפיפיור או על ראשי הציונות?

לי נראה ששניכם נופלים בפח מבחינה אקדמית: בגלל שהיא אנטי ציונית אתם פוסלים את המחקר שלה.
ובמחקר פסיכולוגי עושים הרבה פעמים ניתוחים כאלו: לא מדובר באבחון פסיכולוגי של פסיכולוג קליני, הרי אנחנו מתעסקים עם אנשים מתים. מדובר ברעיונות ועל זה יש מחקרים פסיכולוגיים ענפים. המחקר שלה הוא בתוך המתודה הזו ואם יש לך בעיה עם המתודה הזאת, אז תחיל אותה על כל המחקר הזה ולא רק עליה. לפי זה צריך לפסול גם את פרויד.
האם יעקובסון פוסל גם את פרויד?

יש לך שגיאה עובדתית חמורה.
הרצל מעולם לא פנה לאפיפיור בעניין כזה ורק תיאר פנטזיה שעלתה במוחו .
לטעון שהוא פנה עם הרעיון הזה לאפיפיור הוא בגדר שגיאה עובדתית .
כמו הטענה שהרב אלקלעי "הושפע מתורותיו של הרצל ".
מי שטועה בעובדות כאלו בסיסיות …במה עוד הוא טועה?
וראינו שספרה של רוז מלא וגדוש בשגיאות מאין אלו .
עכשיו אינני יודע עם יעקובסון פוסל את פרויד נראה לי שלא מן הסיבה הפשוטה שהוא אינו מומחה בתחום כך שעצם השאלה שלך אינה רלבנטית .
האם אתה פוסל את יעקובסון כהיסטוריון ?

כמדומני שיש היום מחקרים בפסיכולוגיה שאכן פוסלים את פרויד ואת כל תיאוריות התת מודע שלו.
אבל זה כבר ויכוח בין מומחים שאני בתור אדם מבחוץ איני מתיימר לפסוק בו .
מה שאני כן יכול לקבוע הוא יש פסיכולוגים שרואים בפרויד כ"פסה" וכמי שהיה רלבנטי לפני חמישים שנה אבל לא כיום.

בכל מקרה סתם בתור קוריוז :פרויד והרצל כנראה גרו בשלב מסויים באותו רחוב בוינה. אין שום עדות כתובה שהם היכירו או שנפגשו אי פעם אם כי מן הסתם זה קרה( לפחות בתור "שלום שלום " ברחוב ).
אבל כן ידוע לנו שפרויד חלם לפחות פעם אחת ואולי יותר על הרצל והוא רשם זאת .
הרצל בכל אופן מעולם לא איזכר את פרויד באיזה שהוא מקום כך שאם הם נפגשו וההיגיון אומר שהם נפגשו ברור שהרושם שהרצל השאיר על פרויד היה חזק יותר מאשר זה שפרויד השאיר על הרצל .

מדובר במתודה אחרת: במתודה הפסיכולוגית בכלל לא משנה אם הרצל פנה לאפיפיור או לא. זה מעניין את ההיסטוריון, אבל לא את הפסיכואנליטיקן. מה שמענין את הפסיכולוג הוא רק הפנטזיה.
העולם שלנו, וגם מה שאתה כותב, לא היה קיים היום ככה בלי פרויד. כשכותבים על סטאלגים ועל פנטזיות, שהן הבסיס לסיפור, אז חוקרים את התת מודע יחד איתן. הפנטזיה, לפי הפסיכואנליזה, היא פיצוי על המציאות. ולכל אחד מאיתנו יש פנטזיות אחרות במצבים מסויימים, ויש מצבים קולקטיביים שיש לנו אותן פנטזיות: במידה שכל בני האדם שונים או דומים זה מזה או זה לזה.
אין לי מושג איזה היסטוריון הוא יעקובסון, אני לא בא מהתחום הזה.
אבל בענין הניסויים אתה גם טועה: באותה מידה שיש כאלו שטוענים שפרויד הוא "פסה" יש היום ניסויים נוירופיזיולוגיים שדווקא מראים שיש לנו מחשבות לא מודעות. אבל אפשר כמובן להתווכח על זה: לא מדובר בעובדות "מוצקות" הרי, אלא בפרשנות.
והפרשנות של ז'קלין רוז לא טובה יותר או פחות מזו של מישהו אחר. מי שמוריד בערכה זה אתה, ורק בגלל שהיא אנטי או פוסט ציונית. למה אתה לא פוסל את יעקובסון שהוא ציוני? רק בגלל שהוא ציוני?
אם ככה: שניכם לא שונים מז'קלין רוז, אלא באידיאולוגיה, שמשפיעה על הפרשנות.
ועוד משהו:
גם לא מעניין לצורך הענין אם הרצל ופרויד נפגשו או חלמו זה על זה (לפי פרויד, גם אם הוא חלם על הרצל, הוא חלם על סמל ולא רק על הרצל הקונקרטי. וזה לא אומר שום דבר על הרושם שמישהו משאיר על מישהו אחר. לפעמים אתה חולם על חיפושית וזה לא אומר שהיא השאירה עליך רושם מיוחד|:-)

יש כאן דרכי גישה שונות לעובדות :
בין אלו שטוענים שעובדות הן חשובות וכאשר מציגים אותן הן חייבות להיות מדוייקות עד כמה שניתן .
ובין אלו שחושבים שאין חשיבות לעובדות זה רק מה שאתה עושה מהן ואיך שאתה מציג אותם.
ואני מפנה אותך לדיון כאן בנושא זה
מכבסת המילים :נועה גרינברג נגד יואב גלבר
http://www.notes.co.il/eshed/38837.asp
כאשר הגברת רוז מציגה עובדות היסטוריות עליה להיות מדוייקת עד כמה שניתןולא לזלזל בהצגתן.
כי אז מי יתקע בידינו שהיא אינה מזלזלת באותה הצורה גם ב"עובדות " ( אם יש כאלו אתה אומר שאולי לא ) מהתחום שלה ?
וכאשר היא מציגה את הרצל וויצמן כסובלים מבעיות נפשיות שונות וחוזרת על כך שוב ושוב באובססיביות מה צריך הקורא הסביר להסיק מכך ?
שהם סבלו מבעיות נפשיות חמורות ביותר שהשפיעו על רעיונותיהם .
ואל תיתמם זה בדיוק מה שהיא רוצה שהוא יסיק
ואגב אני מפנה אותך לספר בשם"האינטלקטוןאלים " של פול ג'ונסוןשכותב על אינטלקטולים שמאלניים מהצד הימני של המפה ומציג את כולם כסובלים מבעיות נפשיות חמורות.
והמסקנה שהקורא יכול להסיק היא רק שמי שרוצה בשינוי העולם סובל בהכרך מנוירוזות חמורות .

אז אם כך למה שנפסיק כאן?
אני די בטוח שאם נחקור את חייה של ז'קלין רוז נמצא שגם היא סובלת מבעיות נפשיות ועברה ועוברת אנליזה גם היא .
אבל ברצינות מה זה עוזר לנו להעריך את רעיונותיהם שהם עומדים בפני עצמם ללא קשר לבעיותיהם האישיות אם היו כאלו ?
הרעיונות התקבלו על המונים ולכך לא היה שום קשר לבעיותיהם הנפשיות אם היו כאלו

חבר יקר ז'קלין רוז שגתה שגיאה חמורה כשהיכניסה לספר שלה על היסטוריה את בעיותיהם הנפשיות אם היו כאלה של מייסדי הציונות.
.
עםעשתה זאת כי אז היה עליה להכניס גם את בעיותיו הנפשיות של המופתי שגרמו לו לחפש את עזרת הנאצים ושל תומכיו בתנועה הלאומית הערבית שיצאו למלחמה נגד היהודים ב48 ובכך הביאו להפיכת עמם לפליטים .
כפי שהספר הוא כרגע המדובר בספר פסודו היסטורי ופסודו מדעי .אני תמה על הוצאת רסלינג שהוציאה ספר כזה ועוד עם שגיאות חמורות כאלו בעריכה כמו הטענה הביזארית שהרב אלקלעי הושפע מהציונות של הרצל .
אבל מצד שני לך תדע בעולם שבו לעובדות היסטוריות אין כל חשיבות אלא רק לדרך הרטורית של הצגתן למה שגם לטעות היסטורית כזאת תהיה איזו חשיבות ?

לכל מי שתהו על התוהה הסטודנט לפסיכולוגיה.
ראוי שתביאו בחשבון כמה דברים:

א. מאז מחקרו פורץ הדרך של הפסיכו-היסטוריון היהודי-דני-אמריקאי אריק אריקסון על העצירות של מרטין לותר הפסיכולוגיה, עם כל הבעיתיות שבה, יש לה מקום לגיטימי בארגז הכלים של ההיסטוריון. אריקסון הראה את זה גם במחקריו על גנדי ועל אחרים. מחקרים פסיכולוגיים נעשו אח”כ גם רבים: בין השאר על היטלר, מאו, סטאלין, ואפילו על הורדוס. (וחבל שאלי אשד מגחיך את הסוגה המחקרית הזו בהקדמה שלו. לא מושג “השפיות” עמד במוקד המחקרים על האישים שהוא מציין, אלא קריאה פרשנית של הביוגראפיות הפוליטיות של אנשים תוך שימוש בכלים של דיסציפלינה מוכרת. ואגב לא זכור לי מחקר כזה על ג’נגיס חאן). גרשום שולם, לא איש טיפש, העמיד את המאניה-דיפרסיה של שבתאי צבי במוקד ההסברים שלו שנגעוב באופן פרטני למשיחיות של האיש והגם שישנם הסברים נוספים ההסבר הזה מעולם לה הופרך או נדחה כבלתי לגיטימי. לכן צריך לזכור על מה מתווכחים: האם מתווכחים על עצם האפשרות של מתן הסבר פסיכולוגי לתופעה היסטורית (במקרה זה הציונות) או האם מתווכחים על איכות ההסבר. יעקובסון עצמו רוקד על שתי החתונות, ברצותו יתקוף את עצם השימוש בכלי עצמו, ברצותו יתקוף את איכות ההסבר. הוא עושה את זה בלי שיש לו יידע מוסמך בפסיכולוגיה (ואגב גם לא בהיסטוריה מודרנית). ומי שטרח לקרוא את הביקורת על מה שהוא כותב על העבדות בהיסטוריה יכול להבין שגם “היסטוריון מקצועי”, חבר מחלקה להיסטוריה באוניברסיטה העברית (לא פחות) יכול לעשות שטויות מידי פעם. כל זה לכל הפחות פותח את הדלת לשאלת כמה שאלות על איכות הביקורת שלו עצמו. צריך לקבוע בפשטות שעם כל הצער, עצם השימוש שעושה רוז בפסיכולוגיה כדי להסביר היבטים של הציונות הוא לגיטימי. לכן יש להתמקד באיכות ההסבר ובמתודולוגיה שלה.

ב. אין כל ספק שישנן בספר בעיות “חמורות מאוד”: לא 1929 היתה שנת שיא בעליה, אלא שנת 1925 (ואני תוהה אם יעקובסון מתגאה בהערה הזו שלו. היסטוריונים רציניים בד”כ מתביישים להיות כאלה נוקדניים ומתמקדים בעיקר ולא בטפל). עוד בעיה חמורה שיעקובסון מאתר בספר היא הקפיצה בזמן מזמן לזמן. הממ… ואני חשבתי לתומי כי היסטוריונים כבר נגמלו מן הצורך לתאר כל תופעה היסטורית כנארטיב עקיב מבחינה כרונולוגית ורבים מכירים בכך כי מחקר איכותי צריך מדי פעם לקפוץ בזמן ומתימה לתימה. בקיצור, ביקורת שמתמקדת בהיבטים אלה, אינה ביקורת רצינית. שלא לדבר על כך שיש חשד סביר שלפנינו לא ביקורת מקצועית על הספר אלה ביקורת פוליטית (וכיוון שכך מוטה בעליל).

ג. ישנה בספר של רוז בעיה רצינית: מחקרים פסיכולוגיים-היסטוריים מבקשים בד”כ להאיר צדדים בביוגראפיה הפוליטית או האיידאולוגית של אדם בודד ואילו רוז, מבקשת לטעון טענות לגבי תנועה שלמה, או לפחות לגבי חתך גדול של אישים מן התקופה היותר מוקדמת ועל השפעתם. ובכן, אפשר ואפשר.ראשית יש לזכור כי הציונות צמחה בתקופה בה היתה נטייה לראות עמים ולאומים כישויות “אורגאניות” ולכן רבים מן ההוגים הציוניים הראשונים דיברו על היהדות במונחים של “גוף אחד”. רבים הקדישו זמן לתיאור ה”מחלות” של הגוף הזה (ומומלץ לקרוא את כתביו של מכס נורדאו, למשל, בהקשר הזה). ביטויים כמו “מאניה”, “פסיכוזה” וכולי, היו מאוד רווחים בכתבים שלהם. רבים גם דיברו המון על השאיפה “לנרמל” את העם הזה. השאיפה ל”נורמליות” (מושג מפתח בפסיכולגיה של התקופה) הפכה לעיקר חשוב של הציונות. עם “לא נורמאלי” בעברית מודרנית הוא “עם משוגע”. האם מישהו מעלה בדעתו שהשאיפה ל”נורמאליות” של אומה שלמה לא נובעת מתחושת משבר קשה בקשר ל”שפיות” (אם לנקוט בלשונו של אשד) של העם היהודי? אין עוד אידאולוגיה לאומית/לאומנית שמטרתה המוצהרת היתה “לנרמל” עם שלם מלבד הציונות. עובדה זו בלבד מזמינה ניתוח פסיכולוגי. (וצאו וראו, מה כתבו פרויד על הציונות, מה כתב הנס קוהן למשל, אחרי שעזב את ארץ ישראל ורבים ורבים אחרים). כדאי גם לקרוא מחקר של דניאל בויארין על הקשר בין גבריות לציונות. הוא מאבחן שם כמה דברים מעניינים בקשר לאופן בו חוו טיפוסים כמו הרצל וציונים אחרים או פרויד את גבריותם כיהודים באירופה. פרויד כתב לחברה שלו שסיפרה לו שהיא הרה כי הוא מאחל לה ש”אם יהיה לה בן, שיהיה ציוני טוב”. הוא לא איחל כך במקרה שאם תהיה זו בת. אפשר לקבוע כי הנחת היסוד המתודולוגית של רוז, דהיינו, שאפשר להשכיב את הציונות על ספת הפסיכולוג, קבילה. כל עשו, למעשה, גם אבות הציונות. השפעתם של הללו על עיצוב תודעתו על העם היהודי-ישראלי גדולה מאוד. ולכן ודאי יש מקום לנבור בקרביה של הנפש שלהם. ליתר דיוק, בקרביה של הנפש היהודית כפי הם ראו ותיארו אותה (ויעקבסון לא מבחין בין שני הדברים הללו בכלל). זה מה שעשתה רוז. אולי חטאה היחיד בהקשר זה הוא שהיא הגיעה למסקנות דומות של אבות הציונות אבל בזמן אחר. הם קבעו שהעם “חולה”, וכך גם היא. אלא שהיא יודעת גם לשקלל את תרומתם שלהם למחלתו של העם.

ג. לו היתה רוז טוענת שההסבר הפסיכולוגי הוא היחיד המאפשר לפענח את הציונות ואת התופעה הציונית ודאי שהיה צריך לדחות את הספר שלה. אבל היא אינה טוענת כך. יעקובסון מעצים את הטיעון שלה כדי לדחות אותו אח”כ. תכסיס ידוע, אבל אין ליפול בפח הזה.

ד. דבר אחרון: לא ראיתי את יעקובסון או דומיו מגיני הציונות מתקומים כאשר מתנחלים או פולטיקאים מן הימין מתלוננים כי “העם חולה” או כי הוא “רפה שכל”. האידיאולוגים של הימין מציעים את מרכולתם יום יום בכל העתונים. מדוע הוא מתקומם כאשר יש מי שקובע כי העם חולה ומגיע למסקנות שאינן משרתות את האידיאולוגיה הישראלית העכשווית המכוונת לשימור העליונות הצבאית, הפוליטית, הכלכלית והתרבותית, בין הים לנהר.

אגב ייתכן בהחלט שהסיבה שרוז רואה באלו שהיא כותבת עליהם כבלתי שפויים היא בגלל גישה פציפיסטית קיצונית הדוחה כל נכונות להשתמש באלימות כהוכחה לאי יציבות נפשית .
גישה כזאת נפוצה מאוד בחוגי הפמיניסטיות שייתכן שהיא משתייכת אליהן.
ישנן בינהן כאלו הרואות בנטיה לאלימות תכונה גברית המראה על חוסר יציבות נפשית
אבל מעניין שלא נתקלתי באף מאמר פמיניסטי התוקף את כל סרטי וסדרות האלימות הנשיים כמו "להרוג את ביל " או סדרת "גלקטיקה " שבהם מופיעות דמויות נשיות אלימות ורצחניות.
אלו בדרך כלל זוכים לשבחים מצד הפמיניסטיות על הדמויות הנשיות"המשוחררות " שמופיעות בהן.
אני בכל אופן עוד לא נתקלתי בשום התקפה פמיניסטית על האלימות של הדמויות.
אם מישהו מכיר מאמר פמיניסטי מסוג כזה אשמח לקבל הפניה .

אתה מתייחס פשוט לפסיכולוגיה כאילו מדובר בטיפול במחלות. אז הנה כמה עובדות:
לפי פרויד, ולכן גם לפי כל פסיכואנליטיקן, לכל בן אדם יש נוירוזות. כי לכל בן אדם יש קונפליקטים פנימיים: גם לך, גם לי, גם ליעקבסון וגם לרוז.
אתה לא צריך לשלוח אותה לאנליזה: היא עשתה כבר. אתה לא יכול להיות פסיכואנליטיקן, אם אתה לא עובר בעצמך אנליזה. וגם אחרי שעברת ואתה מטפל, אם אתה מטפל אחראי, אתה ממשיך ללכת לאנליזה או לפחות לסופרויז'ן.
כל הגישה שלך מוטעית: מדובר באנשים שכולם נורמלים. נוירוזה זה לא משהו פתולוגי. לא "מחלה" בהכרח, אלא חלק מהקיום האנושי.
ולכן, אם רוז אומרת שלהרצל היו נוירוזות – היא לא מחדשת כלום. היא רק מנסה לחקור אילו נוירוזות היו לו, בכלים פסיכולוגיים. שאתה יכול לחשוב שאפשר לזרוק אותם לפח, אבל אלו הכלים שעומדים גם בבסיס של מה שאתה כותב.
אז כדאי ללמוד קצת לפני שמעבירים ביקורת.
האמת היא שאתה מגיב כמו מישהו שאפשר גם בקלות לנתח את תגובתו באופן פסיכולוגי, לפי הרעיון האדיפלי. ואפשר לעשות את זה: זה לא יהיה ניתוח שלך, אבל של פרוטוטיפ של "תגובת הגבר הציוני למאמר של אישה אנטי ציונית". אפשר לאסוף תגובות של הרבה גברים כאלו ולנתח אותן או לעשות מחקר איכותני על אחת בלבד עם איסוף נתונים לעומק (ראיונות, טיפול פסיכולוגי וכולי). זאת המתודה, רוז לא המציאה אותה, אלא רק כתבה ספר עליה. לא רק רסלינג הוציאו אותו בטח, אלא גם הוצאות אחרות בחו"ל, כי זו מתודה מוכרת וישנה כמו אריקסון (עוד יהודי מהקליקה של פרויד שחקר אינדיאנים למשל באופן דומה).
אדלר גם עשה דברים דומים בהתייחס למקומו של הגיבור במשפחה, למשל. עוד יהודי…

מר אשד, האם יתכן שאתה הוא כמו ילד קטן שלא יכול להודות כי הפסיד במשחק גולום (ואיני טוען הפסדת בשום משחק). אבל מה זה הסיפור הזה של "רטוריקה יפה"? זה מה זה שיש לך להגיד אחרי שקראת שורה סדורה של טיעונים? שהם רטוריקה? אני מתחיל לחשוב שאין לך כל מושג בתרבות של דיון. מדוע דבריי הם "רטוריקה" ודבריו של יעקובסון, או שלך, אינם רטוריקה. חוצפה של ממש. אתה מחזיק כאן אתר, מבקש שיגיבו ויתחיסו למה שאתה כותב, וכשלא נאה אתה קורא לדברים "רטוריקה" (יפה או לא) ורומז שכך הם פני הדברים "עד שיבדקו את העובדות" כאילו בן השיח שלך שלך הוא למעשה סופיסט שקרן. חוצפה של ממש.
אשר לעובדות, צא אתה ובדוק אותן כפי שאני מראה בדיוק היכן לחפש אותן (ברצינות שכנראה לא יאה לאתר זה). ביקשת עובדה לגבי קביעתי שיעקובסון אינו יודע לעתים על מה הוא מדבר: קיבלת אחת מייד, ממוסמכת לעילא שאפשר לאמת אותה. מדוע אינך תובע מיעקובסון "שיציג את העובדות" (טוב, בהקשר סזה אתה החברה טובה, אף אחד מעורכי הארץ לא חשב לעשות כך. ותגובות שהטילו ספק בקביעותיו שם נמחקו).

עוד דבר, אתה טוען כי רוז "תומכת נלהבת בכל מה שמריח כחרם על ישראל והציונות" . זוהי רטוריקה, כיוון שהשימוש במילה "מריח" אי אפשר לאייך אותו בשום צורה. אין לך כל כל אפשרות לבסס את קביעתך כי אכן זה שהיא עושה. כיוון שאינך שולט במוקדי חישת הריח שלה. בכל זאת אף אחד לא תבע ממך כאן להדגים או לבססאת הקביעה (שהיא גובלת בדיבה).
לתשומת ליבך.

מהרצל ועד שרון, זה מה שהיה לנו

קצת נלעג ההתקוממות הצדקנית הזו מצד אנשים שכל הזמן לימדו אותנו שכל יהודי לא ציוני הוא "שונא עצמו". פתאום הפסיכו-פתולוגיה לא נראית לכם?

אפשר לתת כותרת דומה לגבי התנועה לאומית הפלסטינאית ראשיתה בתומך נאצים וסופה בהומוסקסזואל חובב צעירים .
אבל חוששני שבכך יסתיימו כל משחקי העלבונות האלו באתר זה.

מישהו יודע האם לגברת רוס באמת יש תואר בפסיכולוגיה ?
בערך שלה בויקיפדיה שמן הסתם היא כתבה אותו היא מוזכרת רק כפרופסור ספרות אנגלית לא פסיכולוגיה .
מעניין למה היא לא מציינת שם את התארים שלה גם בזה.

אתה מראה שאתה אולי יודע על מה אתה מדבר או לפחות יודע להציג רטוריקה שכל זמן שלא בודקים אותה לעומק נראית במבט ראשון כמשכנעת.
לפחות עד שיבדקו העובדות.
אבל למרבית הצער הבעיה עם ספרה של רוז בעינה נשארת שגיאות על גבי שגיאות.
והניסיון להציג תנועות גדולות כתוצר של בעיות נפשיות הוא פסודו מדעי אין מה לעשות בעניין.
.היא אולי לא מציגה זאת כגורם יחיד אבל היא מציגה זאת כגורם חשוב.
והמסקנה היא שמי שקיבל ואת הרעיונות הנ"ל סבלו גם הם מבעיות נפשיות.
אכן נכון היו דיבורים על הצורך לנרמל את העם היהודי מתוך חוסר נחת עם הבעיות והתנאים השונים שבהם חי עם זה ולשם כך השתמשו ברטוריקה של נירמול והרצון לשנות.
וכמדומה שהרצון הזה לשנות הפך אצלך ואצל דומיך לרעיון מטורף מעצם מהותו
עצוב.
למרבית הצער להציג רעיונות כנובעים מבעיות נפשיות זה פישוט של העניין וביזוי של ההוגים ושל אלפים או מליונים שקיבלו את רעיונותיהם.

דבריך הם נכונים לגבי בויארין ואכן הציונות קראה להפוך את היהודים לגבריים יותר גם ביחס לתיאוריות אנטישמיות של אישים כמו וינינגר היהודי שכמה מרעיונותיו התקבלו כהגיוניים אם כי לנו היום נראים כמתוסבכים לחלוטין.
אבל למה בעצם הם נראים כמתוסבכים? .
אין ספק שהיום בתרבות המערבית שלנו של ראשית המאה ה-21 הרעיונות האלו נראים מוזרים במיוחד מאחר שהתרבות המערבית נוטה כיום לכיוונים"גבריים " פחות ונשיים יותר .
אנחנו רואים את זה בטלווזייה ובקולנוע בסדרות שבהם גיבורי האקשין הם לעיתים קרובות גיבורות או לא לבנים אנגלו סקסיים.
איש"אקשין " לבן האנגלו סקסי " הפך לנדיר יותר ויותרולדעתי גם בגלל הנטיות שמשתקפות באקדמיה הדוחות כל צורה של אלימות שמופעלת בידי גבר לבן ( אבל היא בסדר אם המפעילה היא אישה או אדם לא לבן)
וראו על כך את המאמר
רקויאם לג'ימס בונד

http://www.notes.co.il/eshed/46852.asp

התבקשת להציג הוכחות שמר יעקובסון טועה בביקורתו כאן .
עד כה לא היצגת הוכחה כזאת.
התייחסת בפרטנות רק לנושא אחר שאינו רלבנטי כאן על העבדות.
ובהערה מוסגרת אציין שגם אני מחזיק בטענה הבזוייה כל כך בעיניך שרק המערב במאות ה18 וה19
– שם לו כמטרה להילחם בעבדות משום שהיא הייתה
נוראה כל כך על אדמתו זה נכון
אבל שום תרבות אחרת בהיסטוריה האנושית לא שמה לעצמה מטרה כזאת ,אולי רק הנצרות במאות
הראשונות לספירה
( בהחלט לא היהדות אם כי לזכותה היא המציאה כנראה את הרעיון של שחרור עבד אחרי שבע שנים )
ובכך המערב היה יוצא דופן .
וןמלחמת האזרחים היא המלחמה היחידה בהיסטוריה שהייתה לה מטרה מוצהרת של חיסול העבדות (ללא קשר כמובן לכל הסיבות האחרות שהיו לה ) .

אתה מוזמן להביא הוכחה שמר יעקובסון טועה בביקורתו כאן .
כל מה שהבאת על ביקורתו כאן היו תלונות רטוריות שום טענה רלבנטית על עובדה שגויה בדבריו .
אתה מתלונן מדוע הוא אינו מודע לזה ולזה ומדוע הוא אינו תוקף את זה ואת זה אלא רק אותה .
.הוא תקף אותה בדקדקנות מר לויכרטנגר ולמעשה חיסל את ספרה מבחינה אקדמאית
שום היסטוריון אקדמאי כבר לא יכול להתייחס אליה ברצינות אחרי הביקורת הזאת .
האם אתה מבין זאת?
ריטוריקה ריקה לא תשנה את זה.

אם אתה רוצה לשנות זאת עליך להראות שהוא שוגה ספציפית בביקורתו.
אני סומך עליך שתקדיש עכשיו ימים ולילות למטרה זאת ונשמח לקבל את רשימת הטעויות שאתה מוצא בדבריו
כשנקבל את הרשימה בעוד חצי שעה או מחר או מחרתיים
אני אפנה אז לפרופסור יעקובסון ואבקשו להגיב .
אם ירצה הגיב או לא זה תלוי רק בו .
ועצתי לך מר לוכיטארנגר או יהיה שמך אשר יהיה כשאתה מביא את טענותיך עדיף להביא אותם בצורה לא אישית ויבשה כך תהיה להם יותר תוקף.

מי ששאלה את עצמה בקול רם אם מה שאתה עושה כאן ניתן להמשלה לתגובה של גבר ציוני למילים של אישה אנטי ציונית יודעת היטב על מה היא מדברת. כך גם ההערה הקצרה בדבר העובדה שהציונות הכתירה כל יהודי לא ציוני כ"שונא עצמו" אבל מתקוממת כאשר משכיבים אותה על ספת הפסיכולוג.
רוז כתבה מספר מחקרים לא רעים על הקשר בין ספרות לפסיכואנאליזה. אני מניח שזה עושה אותה למישהו שיודע משהו על קריאה פסיכואנאלטית של טקסט (שזה מה שהיא עושה לציונות). מה שאי אפשר לומר על מר יעקובסון, שאל ביקורתו אנו אמורים לגשת תחת היראה שהתואר "היסטוריון מקצועי" שסיפקת אמור להשרות עלינו.

לי נראה שישנם הבדלים גדולים בין קריאה פסיכואנליטית של טקסטים ספרותיים ובין טקסטיים תעודיים אידיאולוגיים.
לאמיתו של דבר נרא לי שהמדובר שני סוגי מומחיות שונים אם אכן ישנה מומחיות כזאת של קריאה פסיכואנליטית בטקסטים תיעודיים.
ורק הסתקרנתי לדעת האם אכן לגברת רוס ישנה מומחיות כזאת

אלי אשד, יש לך בעיה חמורה בהנת הנקרא אם אתה חושב ש"רק המערב במאות ה18 וה19
– שם לו כמטרה להילחם בעבדות משום שהיא הייתה
נוראה כל כך על אדמתו" . זה אפילו לא מה שיעקבסון טוען. לא אביא לך שום הוכחה ושום עובדה. כל הענין הוא האם ספרה של רוז הוא באפשר, הוא כן באפשר. כל הענין הוא האם ביקורתו של יעקובסון היא עינינית והוגנת: היא אינה כזו
חבוב: יעקובסון לא "חיסל את ספרה של רוז מבחינה אקדמית" אתה צריך ללמוד דבר או שניים על חיסולים אקדמיים: הראשון שבהם הוא שביקורת שנתפרסמה אך זה עתה עדיין מוקדם לדעת מה תהיה תוחלתה מבחינ חיסולים או קידומים אקדמים. את זה גם יעקבוסון יוכל להסביר לך. הספר יצא באנגלית ועורר ויכוח, ומאז רוז, כנראה רק עולה כפורחת. .
מי שמצא בעיות בספר (וישנן) לא חיכה למוצא פיו של יעקובסון שלנו
עוד דבר הענין העבדות, שאל יעקבסון חברך: איך הצליח, בתור היסטוריון של העת העתיקה, לכתוב מאמר שלם על העבדות בלי להזכיר ששליש מתושבי רומא היו עבדים, ולפי פלביוס 97,000 יהודים שועבדו לעבוד בבניה ובמכרות, ושמלחמת ספרטקוס נצלבו ששת אלפים עבדים. אח"כ נדבר איתו ואיתך על ההיסטוריה של העבדות במערב ובעולם בכלל.

בטח שיש ניתוחים פסיכואנליטיים של רעיונות. יש למשל ספר שלם של גרינברג שמתייחס לאנטישמיות באופן פסיכואנליטי. לפיו מדובר בהשלכה אנאלית של (ולהדיוטות: היהודי הומשל לקקי: שחור, מלוכלך ומסריח). זה רק על קצה המזלג ומאוד בקצרה, רק כדי לסתור את טענתך.
שוב: מותר להיות בור, אבל מזה להסיק מסקנות זה חבל.
אגב:
לא מומלץ להסתמך על ויקיפדיה באופן כללי.
הנה קישור שיתן לך יותר פרטים על ז'קלין רוז. הגברת מלמדת באוניברסיטת קווין מרי באנגליה, כתבה כבר ספר או שניים (גם עוסקת בניתוחים פסיכואנליטיים של טקסטים לא לראשונה), כותבת ללונדון רוויו אוף בוקס, והספר הזה יצא כבר בהוצאת פרינסטון. ככה שרסלינג נתלים כנראה באילנות גבוהים.
http://www.english.qmul.ac.uk/staff/rose.html

מלחמת האזרחים, ועמדת הצפון במלחמה זו היא דבר מכובד מאוד. אבל לנוח על זרי דפנה. הצפון אמנם ניצח, אבל היה דרום. כלומר כמו שהיה צד שתמך בביטול העבדות היה גם צד שצידד בהמשכה. כלומר אפשר לומר שאני מכיר תרבות שנלחמה בעבדות ושנלחמה גם בעד המשכה של העבדות. רק המערב היה כזה. בוא תבין עוד משהו לגבי ענין רומא: כאשר יעקובסון מעלים את רומא הוא בעצם מעלים את העובדה שהאסלאם לא המציא את העבדות (מה שהוא לא טוען אבל בהחלט מנסה לטעת את הרושם שכך היו פני הדברים). האסלאם פשוט התלבש על פרקטיקות של שעבוד שהיו קיימות עוד לפני הופעתו. זה עדיין לא מנקה את האסלאם מהיסטוריה שלילית של שעבוד, אבל לא הופך אותו לגורם משעבד כשלעצמו. מה שאי אנו יכולים לומר על הקולוניאליזם המערבי: כאן הפכו אנשים בני חורין לעבדים במספרים חסרי תקדים. וכאן גם הפכו אנשים שלא היו בעלי עבדים בעבר לבעלי עבדים עבדים בגלל שיטה חדשה שהומצאה במערב. בגלל עובדת היסוד העבדות במערב שונה תכלית השינוי מצורות אחרות של עבדות במקומות או בזמנים אחרים. בגלל זה היה גם צורך במלחמה כדי לבטל אותה. אם אתה חושב על כך: הרי המערב, שאמון היה על התנ"ך ועל סיפור יציאת מצריים היה מחוייב לענין חירות מעבדות ובכל זאת בא ושעבד. לא היה כדבר הזה בשום מקום אחר בהיסטוריה של העולם. לכן הטענה אם אם יש עוד תרבויות אחרות שנלחמו בעבדות היא אינה במקומה.

ומכאן גם: אם אתה טוען ליחודיות המערב בכך שנלחם בעבדות עליך גם לטעון ליחודיות שיטת העבדות שלו. אם המאבק לביטול העבדות היה יחודי, אז הוא היה כזה בגלל יחודיות השיטה עצמה. אי אפשר לטעון מצד אחד שהשיטה לא היתה יחודית (כפי שיעקבסון טוען) ואח"כ להשתבח ביחודיות של המאבק לביטול העבדות.

אני מחכה עכשיו לדיון שמוכיח שאני כמו יעקובסון סובל משנאת נשים ופסיכולוגיות פמיניסטיות ואולי יש לי תסביך עם נשים חזקות או חלשות ( אל תשכח את הסטלגים!) וזאת הסיבה לכל המאמר הזה .
אני אתעניין מאוד לקרוא .
שוב זה לא מה שמשתמע מספרה קרא אותו שוב
היא מקפידה לשים דגש על הבעיות הפסיכולוגיות אם היו כאלו של מייסדי הציונות מתוך ניסיון שקוף להציג אותם כאנשים לא שפויים במהותם שיצרו לכן תורה לא שפויה בעיניה .
אם הייתה כותבת ביוגרפיה של הרצל לבד או נורדאו בלבד ודנה גם בזה אז זה לגיטימי .
אבל האם אתה יכול להעלות על דעתך ספר רציני שיעסוק בנצרות כתוצר של בעיותיו הפסיכולוגיות של פאולוס השליח ?
( אני מניח שאיש לא יעז היום לכתוב ספר כזה על האיסלאם ומוחמד מסיבות מובנות
ובכן יש כאלה דוקא אבל איש לא מתייחס אליהם ברצינות מאחר שהנצרות היא בכלל לא פאולוס השליח והנוירוזות שהיו או לא הי ולו. היא אוסף של רעיונות כאלו שהיו מקובלים לפני פאולוס כאלו שהוא פיתח וכאלה שהתפתחו אחריו בנסיבות שונות בתנאים שונים.
כנ"ל לגבי הפרוטסנטיות .
האם מישהו יעלה עד דעתו ברצינות שהיא כולה התוצר של הנוירוזות של מרטין לותר ?
מכתביו ברור שהיו לו כאלה.ומן הסתם היו גם כוח דחף מסויים.
אז מה ?
האם ניתן להעלות על הדעת שהם היו יותר מאלמנט זעיר בתמונה הכוללת של התפתחות התנועה הפרוסטנטנטית ?
אבל היא באה ושמה אותם כאלמנט מרכזי
ובכוחה של מה ? בכוחה של רטוריקה בלבד.
בכל פעם שהדבר נוגע לעובדות פרטניות היא נכשלת.
אתה טוען שאני לא מבין בפסיכולוגיה הצרה היא שנראה שאתה מבין עוד הרבה פחות בהיסטוריה

אבל כמדומני ששאלתי אותך שאלה פשוטה כמומחה להיסטוריה של העבדות ואתה עונה לי בהררים של ריטוריקה לא רלבנטית.
למרבית הצער הטענה שהעבדות במערב הייתה יחודית אינה רלבנטית לשאלה הפשוטה הזאת .
עבדים לשם ההגדרה הם אנשים שחייהם וזכויותיהם לעזוב את מקום עבודתם אינם שלהם אלא של אדם אחר .
אז נחזור על השאלה : אתה מכיר עוד תרבויות חוץ מקבוצות וארצות מערביות שונות שנלחמו בעבדות ?
מאבק לשם ההגדרה הוא ההצהרה ששיעבוד בני אדם הוא דבר לא חוקי ושיש לעצרו וגם פעולות מעשיות בנושא למשל חוקים נגד סוחרי עבדים. .
תשובה קצרה פשוטה ללא הררי רטוריקה ואיזכורים של אחד יעקובסון תספיק.

תודה על המידע,הספר של גרינברג אכןנשמע מטופש כמו זה של רוז אבל כמובן יש לקרוא אותו קודם .
תודה על הקישור אבל אין שם שום פרטים לגבי מה ששאלתי האם יש לגברת רוז תואר בפסיכולוגיה והאם יש לה מומחיות מוכרת בניתוח מסמכים תיעודיים ולא רק ספרותיים.
אשמח לקבל קישור גם לגבי הפרטים הקטנים הללו.

לא זה לא מה שיעקובסון טוען.
אבל זה מה שאני טוען .
אתה מכיר עוד תרבויות שנלחמו בעבדות ?
אתה מוזמן להביא אותן.
אני רואה שאתה מומחה להיסטוריה ואשממ ללמוד מהידע שלך בנושא.

שלחתי לפרופסור רוס קישור למאמר הזה שהוא המקיף ביותר שפורסם איפה שהוא על יצירתה .היא תוכל לקרוא את התקציר באנגלית ואשמח אם תגיב.

אני רק סטודנט לפסיכולוגיה, ולא קראתי אף פעם ספר שלה. עשיתי בסך הכל גוגל, זה הכל.
יכול להיות שהיא כתבה ספר שאפשר לנגב איתו, לא יודע.
בכל אופן: מה שהיה לי להגיד זה על הידע שלך בפסיכולוגיה ובענין המחקרי.
היא לא צריכה בכלל תואר בפסיכולוגיה בשביל להיות פסיכואנליטיקאית, אגב.
טובי הפסיכואנליטיקאים בצרפת למשל, לומדים את זה מ"מאסטר" אחרי שהם עושים את זה בעצמם ומוצאים מישהו שילמד אותם. פעם זה היה ככה, והיום בגלל האחידות של האיחוד האירופאים הם חייבים להיות פסיכולוגים או רופאים.
לאריק אריקסון לא היתה בגרות אפילו, ופרויד לא התקבל בשל יהדותו ללימודי המשך ופיתח את הפסיכואנליזה כמדומני. לאריקסון זה לא הפריע להיות אחד הפסיכואנליטיקאים הכי משפיעים בתולדות הפסיכולוגיה ולהיות פרופסור בברקלי.
בקיצור:
לא צריך להיות פסיכואנליטיקן מטפל בשביל לקרוא טקסט בקריאה פסיכואנליטית. אפשר גם לדעת את התיאוריה. מהעובדה שבאתר האינטרנט של האוניברסיטה כתוב גם שהיא כתבה על מלאני קליין, נראה שהיא מכירה איזה פסיכואנליטיקאי אחד או שניים (וגם קליין כמובן יהודיה, מאוד משפיעה. יש מכון שלם בלונדון, מכון טאוויסטוק, שחוקר בשיטות שלה. רוצה גם אותם לזרוק לפח?)
הספר של גרינברג הוא הרבה יותר רציני ממה שכתבתי, כי אנחנו לא בדיוק אקדמי כאן. יש על זה ספרות עניפה. אבל קודם צריך להבין שזו מתודה אחרת. אתה מדבר כמו מישהו שעומד מול ציור של פיקאסו ואומר שגם הילד שלו היה יכול לעשות את זה.
נו, שיעשה.

אני מעוניין לדעת האם לפרופסור רוז יש תואר בפיכולוגיה ,זה הכל .
אני מניח שיש לה אבל לך תדע.
ועדיין לא ברור לגבי השאלה החשובה יותר האם יש לה נסיון כלשהו בניתוח כתבים שהם לא ספרותיים .
עד כמה שהבנתי תחום המומחיות של הפרופסור הוא ניתוח יצירות ספרות ועליהם רכשה את פירסומה.
להזכירך הטקסט הספרותי היחיד כמעט שבו היא דנה ב"ספרה זה הוא "אלטנוילנד " של הרצל .
כל השאר הם טקסטים לא ספרותיים ועם כל הכבוד לכישוריה כפרופסור לספרות אנגלית וכו' נראה לי שעבורם יש צורך בכישורים קצת שונים . .

ההמלצה של מר שטרנגר היא בגדר חסרת כל ערך מאחר שאי אפשר להבין ממנה ולא כלום על הספר ועל ערכו חוץ מכמה מילים כלליות ביותר.
על ערכו כטקסט פסיכולוגי הוא נמנע להגיד אפילו מילה אחת.
ואני מנחש שכפסיכולוג הוא אינו מוסמך להגיד אפילו מילה אחת על ערכו כטקסט היסטורי שעליו כבר קראנו כאן ניתוח ברור מאדם שכן מוסמך להגיד משהו בנושא.
ביקורת שכן אומרת יותר משתי מילים לא ברורות על הספר
יש כאן של שלום לפין
http://www.democratiya.com/review.asp?reviews_id=40
וראו את תגובתה של הפרופסור רוז
http://www.democratiya.com/review.asp?reviews_id=58
וראו את תגובתו של מר לפיןלתגובה של רוז
http://www.democratiya.com/review.asp?reviews_id=59
המאמרים הנ"ל הם באנגלית אבל הם מלמדים הרבה יותר מהמילמול של הפרופסור שטרנגר בנושא.

מראה שהחלק הגדול של המחקרים שלה או כל אלו שמוזכרים ברשת עוסקים בחקר טקסטים ספרותיים
כפי שזה מתואר ברזומה שלה
Jacqueline Rose's research focuses on modern subjectivity at the interface of literature, psychoanalysis, and politics, as well as on the history and culture of South Africa and of Israel-Palestine. Her most recent publications are The Question of Zion (the Princeton University 2003 Christian Gauss seminars, Princeton University Press and Melbourne University Press, 2005); On Not Being Able to Sleep – psychoanalysis in the modern world (Chatto, 2003); and the novel Albertine (Chatto, 2001) based on her reading and teaching of the writing of Marcel Proust.

Earlier publications include studies of children's fiction: The Case of Peter Pan, or, the impossibility of children's fiction (Macmillan, 1984); of Sylvia Plath: The Haunting of Sylvia Plath (Virago, 1991); of war and psychoanalysis: Why War – psychoanalysis, politics and the return to Melanie Klein (Blackwell, 1993). She writes regular reviews for The London Review of Books. Future research will extend her analysis of Zionism in relation to literature and psychoanalysis through a study of the writings of the pioneer Zionist and psychoanalyst, David Eder.

אם היא ביצעה מחקר כלשהו בעבר של דוקומנטים היסטוריים ואידיאולוגיים זה לא מוזכר בשום מקום ואני לא מצאתי לכך שום עדות .
בכל מקרה גם עם הגברת רוז ביצעה מחקרים כאלו הם כנראה תופסים מקום משני בקורפוס שלה. עובדה היא אינה טורחת להזכיר אותם ברזומה שלה.וזה מראה שהיא עצמה אינה מייחסת לעניין זה חשיבות .
למרבית הצער עניין הזה יש חשיבות מבחינתנו .
ישנו הבדל גדול -עולם ומלואו בין ניתוח של יצירות שמראש נועדו להיות ספרותיות ובדיוניות ובין נניח קטעי יומן של הרצל של וייצמן או דוד בן גוריון.
אין להעלות על הדעת שחוקר ישתמש לגבי שני סוגי הטקסטים באותה צורת ניתוח .
אין זה ברור כלל מהו ניסיונה ומהם כשריה של הגברת רוז בניתוח יצירות "לא בדיוניות ".
אין זה ברור כלל באילו שיטות השתמשה
והאם היא בכלל מסוגלת לעשות הבחנה בין יצירות ספרות ובין יצירות שאינן בדיון .או שהיא רואה בכל "ריטוריקה " כמקובל על הפוסט מודרניסטים היום.

למרבית הצער כל זה מחזק את הטענה שיש להתייחס לספרה כאל "פסודו מחקר היסטורי " וגם כ"פסודו פסיכולוגיה".

אני רואה שעברת מתקיפת הספר לתקיפת הסופרת. לפחות הבנת שאתה לא מבין כלום במתודה.
לשם ההגינות:
אנא תן לנו את הרזומה של יעקבסון (סתם, זה באמת לא מעניין, מה שמעניינים הם טיעוניו והבנתו במטריה. והוא, מה לעשות – לפי טיעוניו ולא לפי השכלתו, לא מבין את המתודה).
אתה מתנהג כמו פוליטרוק ישן: תגידו לי מה האידיאולוגיה של הבן אדם ואגיד לכם אם מתאים שניתן לנפשות ילדינו הקטנים לקרוא מספריו.
הביטלס מעשנים סמים? שלא יכנסו לישראל!
לרמי אין פנקס אדום – לא יקודם בחברה.
הסופר מוישלה היה רויזיוניסט – לא יקבל משרה באוניברסיטה.
הסופרת רוז לא ציונית – אויה: ספרה קלוקל.
אין מה להגיד: הרווחנו את ביבי ביושר.
יפורקו האליטות הישנות לאלתר.

מה קרה ?הסתתמו כל טענותיך ? שאתה מביא את הטיעונים העלובים האלו ואינך כבר מסוגל לענות לעניין .
יעקובסון מבין את התחום שלו היטב והוא הראה זאת שלב אחרי שלב .
אתה לעומת זאת ..אנחנו אפילולא יודעים אם אתה סטודנט לפסיכולוגיה או אם אתה בכלל מבין משהו בתחום ורק יודע לדבר גבוהה גבוה עם שטףשל מילים גבוהות שלא ברור אם בכלל יש משהו מאחוריהן .
להזכירך אנו מדברים על ספר שאפילו לא קראת אותו ובעצם אינך יודע עליו ולא כלום . ואתה בעצמך בעצם אינך יודע אם הגברת רוז מבינה את המתודה.
להזכירך זה עדיין לא ידוע לנו אם יש לה תואר כלשהו בפסיכולוגיה.
אולי יש לה רק תארים בספרות ?האם זה עלה בדעתך ?
אולי במקום להעלות טיעונים מפגרים כמו הפניה לאותה המלצה עלובה של הפרופסור שטרנגר תחשוב על משהו משכנע ורציני יותר ? .
אנחנו מחכים למשהו טוב יותר סטודנט לפסיכולוגיה. תחשוב טוב לפני שאתה מגיב שוב.

ואני שוב טוען שלא מעניין אותי במה התואר שלה, במה התואר שלך ובמה התואר של יעקבסון.
אתם רק צריכים להבין במתודה שלפיה היא עובדת. אני לא עובד בשבילה והיא לא מעניינת אותי. ניסיתי לנהל דיון על העובדה שכדי להבין אותה, צריך להבין את המתודה. לא פחות ולא יותר. תלמד, תבין ואז תעביר ביקורת. זה הכל. מבורות לא צריך לעשות אידיאולוגיה ואפשר לתקן אותה.
עכשיו הבנת?
ואם לא, אז לפרידה, כדי שלא נשכח את פיקסו שמול ציורו אתה עדיין עומד ולא מבין או מפחד להרגיש. אני שולח לך את המלצתו בתור עצה לחיים לפני שאני נפרד מבלוגך:
"קודם כל תדע לצייר סוס ואחר כך, אם תרצה – לך ועשה קוביזם".

איש לא הטיל ספק שיש כאן איזו שהיא מתודה .השאלה שהועלתה הייתה עד כמה המתודה הנ"ל בכלל רלבנטית .והאם הגברת מוסמכת להשתמש במתודה הזאת.
דבר שעדיין לא הובהר.
וגם לא ברור עד כמה לך בכלל יש איה שהוא מושג במתודה הזאת .
מה שהובהר מעבר לכל ספק היה חולשתה של הפרופסור רוז בכל הקשור לעובדות היסטוריות.
סטודנט לפסיכולוגיה יקר בפעם הבאה שאתה פוגש את הפרופסור שטרנגר תודיע לו בשמי שלא ימהר להמליץ על הספר של הפרופסור רוז לאנשים אחרים מאחר שהספר הזה הוכח מעבר לכל ספק בידי אנשים שמבינים בתחום שהוא לא מבין בו כספר שאינו ברמה מחקרית.

ומעלה ביקורות רצינית ולא אישית כי אז ההודעה נשארת .
כאשר ההודעה היא סתם בגדר התקפה אישית וניבולי פה כפי שהיו ההודעות הקודמות שלך כי אז אחת דינה להימחק
אגב אין לי שום בעיה עם מישהו יבקר את ביקורתו של יעקובסוטן .
אבל אף אחד מהמתדיינים פבה לא הצליח ואפילו לא ניסה לעשות זאת .
כולם ללא יוצא מהכלל העלו טענות לא רלבנטיות על כךשיעקובסון ל
א מבין או לא בסדר או משהו ובקצרה רטוריקה דבילית של מכבסת מילים .

אבל משום מה לא היו מסוגלים להתמודד אפילו עם הערה ספציפית אחת ויחידה שלו שסה הוא מראה את שגיאותיה של הגברת רוז .

נחזור על מה שכבר כתבתי מכיוון שכנראה זהלא הובן:
כל מה שהובא על ביקורתו של יעקובסון כאן היו תלונות רטוריות שום טענה רלבנטית על עובדה שגויה בדבריו .
מתלוננים מדוע הוא אינו מודע לזה ולזה ומדוע הוא אינו תוקף את זה ואת זה אלא רק אותה .
רבותי
.הוא תקף אותה בדקדקנות ובפרטנות ולמעשה חיסל את ספרה מבחינה אקדמאית
שום היסטוריון אקדמאי כבר לא יכול להתייחס אליה ברצינות אחרי הביקורת הזאת .
זה שחוקרי ספרות ופסיכולוגים שאין להם מושג בהיסטוריה ממשיכים להתייחס אליה ברצינות משום שאין להם מושג בתחום זה לא ממן העניין.
איש לא מתייחס לאנשים האלו ברצינות בחוגי ההיסטוריה בכל הנוגע לחקר ההיסטוריה וספרה של רוז בהחלט לא תורם לשינוי הגישה הזאת .
האם אתם מבינים זאת?
ריטוריקה ריקה לא תשנה את זה.

אם אתם רוצים לשנות זאת עליכם להראות שהוא שוגה ספציפית בביקורתו.
אני סומך עליכם שתקדישו עכשיו ימים ולילות למטרה זאת ונשמח לקבל את רשימת הטעויות שאתה מוצא בדבריו
כשנקבל את הרשימה בעוד חצי שעה או מחר או מחרתיים
אני אפנה אז לפרופסור יעקובסון ואבקשו להגיב .
אם ירצה הגיב או לא זה תלוי רק בו .
ועצתי לכם כשאתה מביא את טענותיך עדיף להביא אותם בצורה לא אישית ויבשה כך תהיה להם יותר תוקף.

אתה מתבלבל.
ואין דבר כזה "מוסמכת" לעבוד לפי תיאוריה מסויימת. זה מה שאתה לא מבין.
ז'קלין רוז היא לא אחות מוסמכת או לא, והיא מוסמכת לעסוק בתיאוריה או מתודה מסויימת בדיוק כמו יעקובסון.
גם לגביו לא שאלתי אם הוא "מוסמך" (יש ועדת מסמיכים? שומרי כשרות של הציונות?).
הוא רק צריך להבין את המתודה ואז יוכל לבקר. כל השאר לא מעניין.

בתור סטודנט לפסיכולוגיה אתה נאיבי עד להדהים או מעמיד פנים .
נחזור על מה שצריך להיות ידוע לך :
אף אחד בעולם הפסיכולוגיה לא ייתייחס ברצינות למאמר של מר יעקובסון בנושאי הנוירוזות על פי פרויד או אדלר או תורת הסמלים של יונג .
אלא אם כן לאיש יש תואר שמראה שהוא למד היטב את הנושא .
ואם אין לו כי אז יחשב כלא יותר מחובבן במקרה הטוב וכמו שאני מכיר את אנשי המחלקה שלך איש מהם לא יטרח אפילו לקרוא מאמר שלו בנושא יש להם מספיק דברים חשובים אחרים לעשות . .
אבל זה הולך גם בכיוון השני .
כישוריו ודיעותיו של פרופסור שטרנגר בענייני הסטוריה ותולדות הישוב והמדינה נחשבים כפחות מקליפת השום במחלקה בהיסטוריה בתחומים אלו ואיש לא יטרח אפילו לשלוח יריקה על מה שהוא חושב על ספר היסטוריה מאיזה שהוא סוג או מין .
דעתו של הפרופסור שטרנגר בכל נושא של היסטוריה אינה רלבנטית מאחר שלא למד את הנושא ואין לו תואר .
דעתי שלי כמי שלמד היסטוריה ויש לו תואר וביצע מחקרים בנושא היא נחשבת ורלבנטית לעין ערוך יותר בחוגי ההיסטוריה מאשר זאת של שטרנגר תיחשב אי פעם . .
אבל לזכותו של יעקובסון הוא דווקא טרח להתייחס ברצינות לחוקרת הספרות רוז דבר שמעט מאוד היסטוריונים אחרים היו עושים .הוא טרח להתמודד איתה ברצינות ובעמקות ובפרטנות והתוצאה היא למעלה.
ודעתו בניגוד לזאת של פרופסור שטרנגר כן נחשבת בחוגי ההסטוריונים ה
ווכפי שאתה צריך לדעת אם לגברת רוז אין תואר בפסיכולוגיה כי אז איש בחוגי הפסיכולוגיה(להבדיל מחוגי הספרות ) לא ייתיחס לדיונים שלה בפסיכולוגיה ברצינות.

כאמור מר יחעקובסון הפריך את ספרה של רוז עלפי כל כללי הדיון האקדמאיים.
אב למי שחושב שהוא יכול להפריך את טענותיו מוזמן לעשות זאת אבל מתבקש להביא את ההפרכוןת בקצרה בצורה ברורה וללא מכבסת מילים וההרים של רטוריקה לא רלבנטית הסוג שהיינו עדים לה למעלה.

במחלקה שלי לפסיכולוגיה מאוד מחזיקים מאריק אריקסון שכאמור לא היה לו תואר ולא בגרות אפילו.
וגם בעולם מאוד מחזיקים ממנו.
כי בארה"ב כאמור: זה לא מעניין.
אני מוכן להשתתף בדיונים על מה שכתוב בספר וכבר הזמנתי אותו בעקבות המאמר שלך יעקבסון, אבל קודם צריך להבין שאי אפשר לשפוט אותו מראש לפי האידיאולוגיה של המחבר שלו. כי אם כן: אתה או יעקבסון פסולים באותה מידה ואני לא משגיח כשרות כמוכם.

…..מאריק אריקסון .
אני שמח לשמוע אתזה,מר אריקסון נולד ב1902
וועיקר פעילותו הייתה בשנות החמישים והשישים והשבעים .
אף אחד לא היה מחזיק ממנו אם היה פועל ללא תואר היום .
גם לא כמדומני בארה"ב .
לא נראה לי שמישהו מהמרצים שלך ייתייחס ברצינות למישהושאין לו תואר היום .
והטיעון הזה שלך לא רלבנטי לגבי מי שפועל היום .ל
אתה יכול לקרוא את הספר שלא קראת עד כה כרצונך ולהראות לכולם שהמתודה שלו סבירה אבל גם כל ההסברים שלך כשיבואו אין להם כל רלבנטיות מבחינת מאמרו של יעקובסון ומכיוון שבעצם אין לך שום מומחיות שהיא בהיסטוריה והטקסט ככבר הוכח כספר שאינו ברמה מחקרית כספר היסטוריה ללא קשר לאידיאולוגיה שלו .
וזה הדבר שכנראה אינך קולט או מסרב לקלוט.
.
ואת זה כל ההסברים הפסיכולוגיים המתפתלים כל מכבסות המילים וכל הררי הרטוריקה המתלהמת והמתחמקת מתשובה ברורה כבר לא יוכלו לשנות .

אם אתה כבר בזה כאשר אתה תתחיל בסדרת ההסברים שלך איך רוז צודקת וההיסטוריונים טועים כמומחה או מתיימר להיות מומחה בנושא אשמח לשמוע גם חוות דעת מפורטת על נושא הניתוח הפסיכואנליטי של טקסטים ספרותיים לעומת תיעודיים .
האם השונים או זהים וכמובן מה מומחיותה של הגברת רוז בנושא .
למדנו נא
ואחרי שתסיים כמובן אשמח לשלוח את זה להיסטוריון מקצועי שיגיב.

שאתה באמת שולח את זה ל"הסטוריון מקצועי" שיגיב. תגיד לו שכבודו יכול להגיב ישר כאן. מה החשש?
ומי אמר לך משהו על הידע שלי בהיסטוריה?
אקרא ונראה: וזה גם לא כל כך משנה אם היא טועה בפרט היסטורי אחד או אחר: השאלה היא במה. אם היא מפספסת שנתיים בתאריכים, ובשנתיים האלו קרה משהו קריטי, אז זה פספוס בגדול. אם היא אומרת טו בשבט במקום יג בשבט, לא בטוח שקרה משהו רציני.
בכל מקרה, כדי שתשכיל קצת, כי אני רואה שיש עוד מקום לזה בין אוזניך:
במתודה הפסיכואנליטית, אתה יכול לנתח טקסט ספרותי או היסטורי. זה לא משנה.
הרי החזון של הרצל היה בימיו בכל מקרה פנטזיה שהוא ניסה לממש. בגלל זה קוראים לו "חוזה המדינה" לא?
ופנטזיה, כאמור, היא פיצוי על המציאות.
אני שמח לשמוע שקראת על אריקסון: עכשיו תתקדם לפסיכולוג קלי, שהיה מהנדס ומורה בבית ספר בקנזס כמדומני, וכתב ספר מרשים בפסיכולוגיה ונכנס לאוניברסיטה בארה"ב. וכן, אם אתה מבריק אתה יכול גם להגיע לזה שם היום. אבל ז'קלין רוס כנראה לא מספיק טובה לך עם התארים שלה מהסורבון ומאוקספורד. מה זה כבר לעומת האוניברסיטה העברית ושפעת המחקרים והפרסומים שזורמים כנראה מיעקובסון או איך שלא קוראים לו.
אתה לא רק מחסל באבחת מקלדת את הספר של ז'קלין רוס, אלא הררי ספרים ומחקרים שעובדים לפי המתודה הזו. וגם את העבודה שלך:
גם אתה חוקר תרבות כמו שאתה קורא לעצמך. ותרבות ברובה היא דבר לא מודע.
אז מה אתה חוקר?

אלא שאני איני מנסה להשיג מטרות פוליטיות בעזרת מחקרי .
וזה הבדל הגדול .
לא ז'קלין רוס לא מספיק טובה כחוקרת היסטוריה אכן כאןאתה צודק.
.
ואכן לא שמעתי על קלי תודה על המידע .
אתה יכול להביא לי עוד עשרה או 15 איש כאלו שהפכו לפסיכולוגים מפורסמים בארה"ב של העשורים האחרונים בלי שום תארים? .
אני בהחלט אשמח ללמוד על אנשים מעניינים כאלה שמראים מעבר לכל ספק שכל אחד יכול להיהפך לפסיכולוג גם בלי לימודים פורמאליים אם הוא רק מוכשר מספיק.

אתה יודע מה שמונה מהעשור האחרון יספיקו .

וכל הדיון כאן מזכיר לי עכשיו את תורת הפסיכוהיסטוריה של אסימוב סבסדרת המדע הבדיוני "המוסד " אלא ששם הדיוןהיה דווקא בפסיכולוגיה של ההמונים כקובעת את ההיסטוריה בעוד שהדיון כאן הוא בפסיכולוגיה של היחידים .
אבל השם מתאים באותה המידה .
עוד על המוסד ועל הפסיכו היסטוריה ראו
המוסד האחר
http://www.notes.co.il/eshed/8716.asp

ומאמר מעניין על הפסיכו היסטוריה ( שאינה זאת של אסימוב אלא יותר זאת של רוז )
יש כאן
במאמר של זאב שפנייר
http://www.daat.ac.il/DAAT/history/hevra/hatruma-2.htm

.וכמדומה שהוא מקביל במסקנות אבל הפוך בדעות מאלו של רוז ( פרו ציוני לעומת אנטי ציוני () שלמרבית הצער הופך אותו ללא אובייקטיבי באותה המידה. אבל מעניין שמפרטים מקבילים למדי הם מגיעים למסקנות הפוכות
(שפנייר הציונות היא טובה רוז הציונות היא רעה (
וכל זה יכול להביא רק למסקנה שהמסקנות ניקבעו בהתאם לדעות קבועות מראש.

אני כבר סטודנט לתואר שני ושולף מהזכרון את השמות של הפסיכולוגים שאני זוכר שהביוגרפיה שלהם הרשימה אותי. רובם יהודים ועושים גם הם דברים באופן פוליטי. הם לא שונים מז'קלין רוז ולא ממך, גם אתה הרי מתנגד לה כי היא אנטי ציונית לדבריך. אז מה ההבדל ביניכם? אתה מנסה לקדם ציונות והיא אנטי ציונות. ההבדל הוא שאתה נהנה מהציונות והיא לא נהנית ממנה או אפילו סובלת ממנה. כך שאתם, תרצה או לא תמונת מראה אחד של השניה.
שניכם חוקרי פנטזיות וכמו כל בן אדם בעולם יש לכל אחד מכם השקפת עולם שמנחה אותו. אין בן אדם שכותב ספר או חוקר ואין לו רעיון מוקדם על מה יצא מזה. ולכן הניסויים והמחקרים הכי מעניינים הם אלו שהובילו לתוצאות הלא צפויות ע"י החוקרים. גם הניתוח של רוז וגם של יעקבסון הם צפויים, ולכן פחות מעניינים, כי כל אחד נשאר בדוגמה שלו.
הפסיכולוג ארונסון שחי בארה"ב וחוקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, מספר במבוא לספרו על זכרונותיו כילד בארה"ב של שנות החמישים, שבה סבל מאנטישמיות וזה הניע אותו לחקור את ההשפעות החברתיות על ההתנהגות האנושית. זה לא פוליטי? גם פוליטי וגם בא עם עמדה שאומרת שדעות קדומות זה דבר שלילי. האם היית יוצא נגד זה או רק נגד דעות שלא מתיישרות עם הקו הציוני שלך?
זה מה שמעניין אותי בדיון הזה ולא רוז עצמה. מעניין שאתה ויעקובסון פוסלים מחקר רק בגלל האידיאולוגיה של המחברת שלו. אם היו עושים את זה בעולם, כמעט כל החוקרים ממדעי החברה בישראל היו נפסלים על עבודותיהם. האם זה היה מקובל עליך אז? האם מישהו צריך לשאול מה ההסמכה שלך לחקור פנטזיות?
תחקור, ואם אתה מבריק וטוב, על הכיפק. נלמד ממך משהו. לא מעניין אותי עכשיו מה ה"הסמכה" שלך. מה שחשוב הוא שמה שמותר לך מותר גם לאחרים. שים לב גם שאתה גוזר על רוז תנאים חמורים יותר מאשר על עצמך: לה יש תארים מאוניברסיטאות חשובות, פרסומים בהוצאות הכי נחשבות, משרה נאה והכרה עולמית ועדיין היא לא " מוסמכת" לדעתך לערוך את המחקר שלה. לך כמדומני אין אף אחד מהם, אבל אתה מאמין שלך מותר לחקור פנטזיות. למה לך כן ולה לא?
אתה בהחלט מנסה להשיג מטרות פוליטיות במחקר שלך ואתה לא שונה מאף אחד. לחקור את הסטאלגים זה מעשה בהחלט פוליטי וראוי וכפוף לביקורת כמו כל מחקר.

לי .
לא ידעתי שכשאני חוקר סטלגים או את טרזן אני מנסה להשיג מטרות פוליטיות .
מטרות תרבותיות אולי כן : להציב על השולחן תופעה לא ידועה בשדה המחקר של תרבות פופולארית .
אם את זה אתה מגדיר כמטרה פוליטית אני מקבל את הגדרתך .
פשוט ניסיתי לתאר כמיטב הבנתי תופעה מעניינת
אבל אני מכיר את התיאוריה שלך כמובן היא המקובלת כיום באוניברסיטאות במערב וכל התזות הפוסט מודרניות שאי אפשר לחוקר משהו במנותק מדעות פוליטיות .
למיטב ידיעתי ישנן מחלקות שונות באוניברסיטה שבהן זה לא יהיה אפילו "פוליטקלי קורקט " לטעון משהו אחר וכי אפשר לנסות להיות ?אובייקטיבי ( ואולי גם במחלקה שלך ?)*
וזה מזכיר לי הערה מטופשת במיוחד שמישהו רשם כאן כאשר ביקשתי תשובה פשוטה וברורה לשאלה במקום הררים של דיונים פוליטיים והוא רשם לי שעלי לשנות את כל צורת החשיבה שלי .
אני תמה אם הוא עצמו הבין את המשמעויות של מה שהוא אומר.
אני ממליץ לך לקרוא בהקשר זה את ספרו של יואב גלבר "היסטוריה זיכרון ותעמולה " שמראה ואפשר בהחלט לבצע מחקר במנותק מדעות פוליטיות ,וכי צריך לשמור ככל האפשר על דיוק . ושם הוא סוקר את התזה הזאת שלך ואת השלכותיה ההרסניות על תחום מדעי הרוח והחברה.
אולי קריאה בו תשנה קצת את השקפתך .
קרא מה יש לך להפסיד ? הספר לא ינשוך אותך .
וראה דיון מפורט ומקיף בנושא זה כאן
מכבסת המילים :נועה גרינברג נגד יואב גלבר
http://www.notes.co.il/eshed/38837.asp

מאיפה ההנחה המוקדמת הזה? אין לי מושג בפוסט מודרניזם כמעט ומהמעט שאני יודע בתחום: זה לא מוצא חן בעיני. לא הכל יחסי בעולמנו ולא הכל פוליטי.
אבל לחקור סטאלגים ולשים את התופעה על השולחן זה מעשה עם השלכות פוליטיות לדעתי. למה רק אתה חקרת את זה וזה לא כל כך נחקר קודם? האם לא מסיבות פוליטיות? האם זה לא משיק לתחומים אחרים?
אני רק אומר שהשקפת עולם יש לכל אדם, ובין אם תרצה או לא, השקפת עולמך הציונית משפיעה על המחקר. וזו עובדה מתחום הפסיכולוגיה שבה אני יותר מבין:
לאנשים יש נטיה לעשות סלקציה של מידע לפי האם המידע מתאים לסכמות שלהם. המידע שרוז רואה וחובת ההוכחה עליה שזה ככה, מתאים להשקפת עולמה מהסיבה הזו ומה שאתה רואה מתאים להשקפת עולמך ואותו אתה בוחר לראות.
הדיון האקדמי לכן, צריך להתעלם מההיבט הזה, כי יש אותו אצל כולם. במובן הזה אין הבדל בינך לבינה.
שניכם בוחרים לקחת מידע מהעולם ולעבד אותו תחת אותם תנאים. עכשיו, אם אתה רוצה לשכנע אותי שהיא טועה, תשכנע אותי בטיעונים של המתודה שלה. תראה לי שכשהיא השכיבה את הרצל על הספה, היא עשתה לו אנליזה מוטעית.
בינתיים אתה אומר שהיא בכלל לא צריכה להשכיב אותו על הספה כי היא לא "מוסמכת" ומונעת ע"י מניעים פוליטיים. על זה הויכוח בינינו ולא יותר.
אין לך מה ללכת לשום מחלקה שלי ולהניח הנחות על מה אני לומד באוניברסיטה ומה לא. חבל על המאמץ, כי אני לא בדיון אישי איתך על מי "מוסמך" יותר. כולם מוסמכים.

שאלה מעניינת :
לחקור סטאלגים ולשים את התופעה על השולחן זה מעשה עם השלכות פוליטיות לדעתי. למה רק אתה חקרת את זה וזה לא כל כך נחקר קודם? האם לא מסיבות פוליטיות? האם זה לא משיק לתחומים אחרים?
אכן שאלה .
וצריך להמשיך לשאול :
איזה מניעים פוליטיים יש לי כשאני כותב על מערבונים ועל קומיקס ? ועל משוררים?
מן הסתם יש לי מניעים פוליטיים כלשהם.
אבל אני בעצמי אתעניין לדעת מה הם כי כלל לא חשבתי עליהם עדיין .
יש לי מניעים אכן אבל לקרוא להם"פוליטיים " תהיה הפשטה של כל העניין. אין להם שום קשר לאיזו הגדרה שאני מכיר של פוליטיקה או הפצת אידיאולוגיה .

"
וכאן אפשר להמשיך ולשאול איך זה שגרשום שלום היה הראשון שחקר את הקבלה ברצינות ?
האם לא היו כאן השלכות פוליטיות ?
איך זה שאוריאל אופק היה הראשון שחקר את ספרות הילדים העברית ברצינות ?
איך זה שיעקב שביט חקר ראשון את סיפורי הבלשים של תדהר ?
איך זה שיואב קוטנר וירדן אוריאל היו הראשונים שחקרו בישראל את הביטלס ברצינות ?
האם היו כאן בכל מקרה השלכות פוליטיות ?
במקרה של יואב קוטנר בהחלט יכול להיות מניעים פוליטיים ( הוא רצה לקדם את מוזיקת הרוק האהובה עליו בישראל ובתוך גלי צה"ל ) במקרה של ירדן אוריאל מתוך הכרות של שנים עם האיש אני יכול לקבוע שלא היו לו שום מניעים פוליטיים.
הוא פשוט אהב את הביטלס ורצה לחלק את האהבה שלו עם אחרים
אבל לך תדע יכול להיות שאתה אחרי ניתוח של כתביו תגלה מניעים פוליטיים בילתי ידועים אפילו לירדן אוריאל עצמו .
איך זה שניצה בן ארי דווקא חשבה הראשונה לכתוב ספר על הפורנוגרפיה בעברית ?
איזה מניעים פוליטיים היו לה ?
איך זה שהסופר בראם סטוקר דווקא חשב לכתוב הראשון על ערפד מטרנסילבניה ?
איזה מניעים פוליטיים היו לו בבחירת הפרובינציה ההונגרית הזאת דווקא ?

אפשרות אחת היא שכל אחד מאיתנו פשוט חשב על זה כנושא למחקר הראשון .
זאת גם כן אפשרות לא ?
לא בכל דבר צריך לחפש מניעים פוליטיים דווקא .
או אם כבר איזה מניעים פוליטיים יש למחקר על חוברות טרזן?
אני אשמח לשמוע הסבר
.
ואני לא מנסה להתווכח איתך על נכונות המתודה שלה .
אתה רוצה תסביר בפירוט איך המתודה שלה עומדת בכל תקן .
אבל למרבית הצער הספר שלה הוא בסופו של דבר בעיקר תעמולה כנגד דברים שאותם היא שונאת ..
מה שברור לי שמבחינה היסטורית הספר שלה אינו ברמה מחקרית כלל כפי שהמאמר מעל ההראה בבירור ועל כך אין מה להוסיף .
.
זה שכולם עושים כך וכך לא אומר כלל שצריך לקבלזאת.ישנם סטנדרטים אקדמאיים מדוקדקים של דיוק וקפדנות ונסיון לשמור על אוביקטיביות .ומי שאינו עומד בסטנדרטים האלו חייב לשלם את המחיר . הספר שלו אינו יכול להיחשב יותר כספר מחקרי רציני.
התשלום יהיה באיבוד כל הכבוד שאקדמאים מדיציפלינה מסוימת דיציפלינת ההיסטוריה רוכשים לאחת ז'קלין רוס .
עבורה זהו תשלום שהיא יכולה לשלם בשימחה
אני מניח שלה זה לא איכפת שמבחינת ההיסטוריונים האקדמאיים הספר שלה נחשב לפיסת זבל שאינו ראוי יותר להתיחסות רצינית מצידם .
כי היא פונה לקהל אחר הקהל הרחב יותר של פעילי שמאל שעבורו הכללים המדויקים של דיסציפלינת ההיסטוריה אינם שווים יריקה .

הטענה שכל דבר נובע ממניעים "פוליטיים" הוא או הגדרה רחבה מידי או הפשטה.
לכל דבר יש מגוון של מניעים גם פוליטיים מן הסתם ( בהגדרה הרחבה ביותר של פוליטיקה ) וגם אחרים שאין להם קשר לפוליטיקה.כהגדרתה.
מניעים דתיים אמוניים מיסטיים אין להם קשר מיוחד לפוליטיקה אם כי כמובן יש גם פוליטיקה דתית ופוליטיקה בין דתיים .

וכאשר יוצר חושב על ספר או חוקר חושב על רעיון למחקר הסיבה היא לא בהכרך "פוליטית" אלא כי הנושא מדבר אליו או שהוא נוח למחקר. או מיליון ואחד סיבות אחרות .
וגם מסיבות של פוליטיקה אוניברסיטאית, מפלגתית ,רעיונית ( כמו במקרה של רוז ) או אחרת .

אבל לא דווקא או בהכרך פוליטיקה גם בהגדרתה הרחבה ביותר האפשרית.
להגדיר כל דבר כ"פוליטי " זאת הפשטה מגוחכת.

ראשית לא אמרתי שהכל פוליטי, להיפך.
שנית, עוד לא ראיתי ש"היסטוריונים" חושבים שהספר של ז'קלין רוס לא טוב. קראתי מה שכתב יעקבסון והוא עוד לא "היסטוריונים". מה יקרה עם הספר – ימים יגידו.
הוא לא מיועד לקהל הרחב, כי אף ספר של רסלינג לא מיועד לזה. זה מיועד לאנשים מהאקדמיה, כי אחרת אתה לא יכול לצלוח את זה. כך שבכל מקרה אי אפשר לעשות לו יותר מדי נזק. בטח לא בבלוג כאן שבו שנינו מנהלים דיון: על כל תגובה שלי יש שלוש שלך.
אני לא קראתי מספיק דברים שלך, אז לא יודע לענות על הסיפור שלך והמניעים שלך.
בכל מקרה מבחינה פסיכולוגית: העובדה שאתה לא יודע מהם, לא אומרת שהם לא קיימים. רובנו לא מודעים למוטיבציות שלנו וכדי לברר אותן צריך לעבור תהליכי רפלקציה ממושכים. לא עושים טיפול באינטרנט.
הביקורת של יעקבסון עושה רושם שיש מאחוריה מניע בהחלט פוליטי: הוא ציוני והוא יוצא נגד אנטי ציונותה. לכל אחד מהם הדת שלו.
זה הכל.
לא צריך ביטלס בשביל זה: והביטלס נקראו למשל בעברית החיפושיות ואח"כ חיפושיות הקצב ממניעים מאוד פוליטיים. כי הכל היה צריך להיות בעברית: האבנים המתגלגלות, סגול עמוק וכחול כהה.
זהו, אני מתחיל לחזור על עצמי.
ביי

ואם אתה רוצה לפרסם אצלי מאמר על מניעי הפוליטיים והאידיאולוגיים עם הסטלגים או כל מחקר אחר אין לי בעיה עם זה. אני אשמח לפרסם אותו

יעקובסון הוא בניגוד לנטען למעלה לא היחיד שתוקף בפרטנות את אמינותה הסטורית של רוז
נחזור על הקישוריש כבר הבאתי שיש בהם דיון ישיר בין הגברת רוז ובין שלום לפין
ביקורת מצדו של
http://www.democratiya.com/review.asp?reviews_id=40
וראו את תגובתה של הפרופסור רוז
http://www.democratiya.com/review.asp?reviews_id=58
וראו את תגובתו של מר לפין לתגובה של רוז
http://www.democratiya.com/review.asp?reviews_id=59
נכון לעכשיו לא מצאתי שום היסטוריון רציני שמגן על ספרה של רוז.
אם יהיה כזה עליו להתיחס כמובן לביקורת הקטלנית של לפין ושל יעקובסון ולהראות בפרטנות היכן הם שוגים.
םסיכולוג יכול להוכיח מכאן ועד להודעה חדשה שהיא צודקת בשיטתה אבל זה לא רלבנטי לטעויות שההיסטוריונים מוצאים בספרה.
ואגב אחת הסיבות להצלחתה של ספרה של רוז היא מן הסתם דווקא רב תחומיותו .
כפי שהדיון כאן למעלה הראה :פסיכולוגים יכולים לטעון שההסטוריונים לא מבינים כלום בפסיכולוגיה ולכן אין להם שום סמכות או זכות לבקר את הספר.
מי הם בכלל שיבקרו אותו אם לא למדו פסיכולוגיה?
וכאשר הם מבקרים אותו הם עושים זאת רק מנקודת השקפה ציונית .
דהיינו כל היסטוריון שהוא ציוני או נחשד כציוני פסול מראש לבקר את הספר גם אם הוא מבקר אותו בהתאם לכל כלל מדעי ידוע .
טיעון לא קביל ולמעשה לא רציונאלי .
ההסטוריונים םבינים מספיק טוב בתחום המחקר שלהם ועליו הם יכולים להעביר כל ביקורת שנדרשת בהתאם לכללים המקובלים בתחום מחקרם ללא קשר לשיטת ניתוח פסיכולוגי זאת או אחרת בה משתמשים הפסיכולוגיםאו חוקרי הספרות
וגם ללא קשר לאידיאולוגיה שבה הם מחזיקים או שלא.
כשהם מבקרים עליהם לשמור על כללי הדיוק הקפדניים שמקובלים בדיסציפלינה שלהם שאמורים למנוע יותר מידי הטיה בכיוון אידיאולוגי זה או אחר .
לבטל כל הטיה אידיאולוגית או רגשית מן הסתם יהיה בלתי אפשרי כמו בכל פעילות אנושית אבל המאמץ קיים וכאשר ההטיה תהיה גדולה מידי ההיסטוריונים האחרים ירגישו בכך ומעמדו של ההיסטוריון ירד בעינהם בהתאם.

אני לא מבין על מה כל המאמר והניסיון לתקף את האמירות ההסטוריות ומה הקשר בין 'אמת' היסטורית כאשר כל הסטוריון יודע שאין אמת אחת.
הספר הוא מחקר והגות מהחשובה שנעשתה בשנים האחרונות בעל תובנות ומחשבות מקוריות ומשמעותיות על נפש האומה אשר מיוצגת ע"י נפש מייסדיה והוגיה ולא על תקפות היסטורית זו או אחרת.
אותו הסטוריון מנתח את הספר בשפה ובסדר במלים ומילים שונות לגמרי מהדיון המחשבתי פסיכולוגי ועל כן אין בו שום קשר לאמינות או אי אמינות ההסטוריה.

במקום להגיב בצורה חושבת ולא לנפנף בתאריכים או 'אמת' היסטורית או ציטוטים כאלא או אחרות אם היו או לא היו יש צורך להבין את מקור האסון הציוני .
בנוסף צריך להכיר הייטב את השפה המקצועית והמחשבה הפסיכואנליטית רק כדי להתחיל לדבר איתה ולשוחח ובטח כדי להתמודד עם הדעות שבסר.

לא קראת כלום מכל הדיון שהתפתח כלמעלה ושם התייחסו בפרטנות לכל "הטענות " שהבאת כאן. .
אני ממליץ שתקרא היטב שוב הן את המאמר ואחר גם את הדיון שבעקבותיו .
ולא פעם אחת אלא פעמיים או שלוש ותפנים אותם במקום לחזור על טענות שנטחנו כבר עד דק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

17 − four =