הצד האפל של הירח : הגנוסיס בתרבות הפופולארית :חלק ב'

 

האם תרבות הפופ המודרנית היא ההתגשמות הכי קרובה אל "הפילוסופיה של משה", שמתוארת בספרו של פרופ' ישראל קנוהל, "מאין באנו"? אבי לבקוביץ' בודק את האפשרות בחלק השני  של מאמרו על רעיונות גנוסטייםבתרבות המודרנית /

הצד האפל של הירח :הגנוסיס בתרבות הפופולארית חלק ב'

 מאת אבי לבקוביץ'

 

פרק ה' – Full Moon Fever

האם סיפור יציאת מצרים הוא אגדה או מציאות היסטורית? כיצד נוצר עם ישראל העתיק, ומה מקורו של השם "ישראל"? האם אכן היה משה נביא-שליח, ומה חלקו בהתהוותה של האמונה המקראית? שאלות אלה העסיקו מזה דורות את מבקרי המקרא, את האסכולה המינימליסטית שטענה חד-משמעית שלא, ואת המבקרים הדתיים שטענו חד-משמעית שכן, ואלה אנחנו שלא מבינים. אנחנו אולי מבינים, הם תירצו, אבל בל נשכח שהתנ"ך עבר צנזורה, הוא נערך, הוא שונה – הוא עדיין מבוסס על עובדות היסטוריות. פרופ' ישראל קנוהל משתייך אל אסכולה זו, ומציע תיאוריה יפה. התיאוריה אמנם מבוססת על מחשבה, פילוסופיה וניתוחי טקסט, אך היא עדיין מעלה רעיונות שיש לדון בהם. היא נדחית על ידי ארכיאולוגים, בטענה שיש בה טעויות עובדתיות והשערות פנטסטיות. אך איך ניתן להתחקות אחר מקורות הדתות המונותיאיסטיות בדרך אחרת, אילולא הטענה שהוא מציע?

הארכיאולוגים מתייחסים בעיקר להיסטוריה האסתטית שמציע קנוהל: עם ישראל נוצר ממיזוגן של שלוש קבוצות עיקריות, כל אחת מהשלוש הביאה איתה "אלבום משפחתי" משלה, ובו "תמונות" של מנהיגים ואירועים מרכזיים, אמונות ומנהגים שונים. הקבוצה הראשית היתה של פליטים מצפון סוריה, המשנית של כנענים מאזור שכם והשלישית אך המשפיעה ביותר היתה של עבדים עבריים שנמלטו ממצרים – בהם משה. הארכיאולוגים טוענים כי מציאות כזו אינה סבירה, מסיבות אנתרופולוגיות והיסטוריות מחד, ומסיבות ממצאיות מאידך. הם דוחים את התזה, ולו בשל העובדה שהיא פופולרית ואינה מדעית. הם טוענים כי הרעיון כשלעצמו יפה, אך הוא לא נאחז במציאות. ובשל העובדה שאין לו בשר, יכול להיות שגם תורת משה המוצעת ע"פ קנוהל, אינה כפי שהיא.

הרעיון נותר באוויר, אך הוא עדיין נפלא – תורת משה המקורית סולפה בידי כת פונדמנטליסטית. תורת משה המקורית אינה גזענית, היא שוחרת שלום, היא רוחנית, היא אינה תורת מעשה. בעיקר היא אינה משיחית, לפחות לא במובן המשיחי המקובל. היא אוטופית, אבל המציאות המוצעת לא תגיע בכח החרב. היא תגיע בכח המחשבה, האדם יתעלה מעל לעצמו ויחווה את ההארה הטרנסצנדנטית. לא בכפיה, אלא ברצונו הטוב. ובלבד שישתחרר מחומריותו הנחותה, אלא אם היא מכוונת כלפי שמים.

“הפילוסופיה של משה”, אם כך, היתה מונותיאיזם שהאמין באל טרנסצנדנטי מנותק מהעולם, חסר ייצוג, מיניות ורגשות, אל דומם המנותק מהטבע ומרוחק מעולמו. אל שאינו זקוק למצוותיו של האדם, אל שזקוק – אם ניתן לקרוא לזה כך – רק לחיבור האידאי של האדם איתו. הדבר הכי דומה, אם נקלף את ההוליזם האופטימיסטי, לעקרונות הקפיטליזם ולערכי תרבות הפופ. הדבר הכי דומה, אם נקלף את הדיכוטומיה הפסימיסטית, לגנוסיס.

:: . ::

ראוי לציין: בהצעתו האסתטית, קנוהל מתייחס רק אל השבטים המשמעותיים – יהודה, אפרים, בנימין ולוי. לא אל בני השפחות ולא אל בני לאה הנותרים. הוא כן מתייחס אל גויי הים, כאל פליטים מארצות הים האגאי. הוא קושר את אגדות הומרוס אל חלק מהמיתוסים בתנ"ך – לא במפורש, אך את זה טענו ארכיאולוגים כגון יגאל ידין, מסתבר שהוא טוען ששבטים כגון דן, יששכר ואשר, היו גויי ים שסופחו לקונפדרציה הישראלית בעקבות בריתות פוליטיות.

ישראל קנוהל:: . ::

עיקר התזה של  ישראל קנוהל מבוססת על הדמיון בין פולחני החורי בארם נהרים לבין פולחן המקדש, ועל הדמיון בין שמות אלילי הפנתיאון הכנעני לבין שמותיו של אלוהי ישראל. אלוהי הפליטים מחרן היה אל הירח, סין. אלוהי הכנענים היה אל, שור ובין קרניו ירח. המפגש בין שתי התרבויות, הוא טוען, הוליד מיזוג תיאולוגי שעיקרו זיהוי של סין המסופוטמי עם אל הכנעני, ופולחן אל הירח המסופוטמי עם אל השור הכנעני. מיזוג זה הונצח בשם ישראל, שמשמעו: אל בעל שררה, אלוהים הוא שרינו.

אל הירח הבבלי

מה שהוא לא טוען ולא מתרץ, הוא שאלת הפולמוס התנ"כי נגד פולחן השמש – המצרי, הפלשתי והכנעני. פולחן ישראל הוא פולחן הירח, לוח השנה הישראלי הוא לוח הירח, ואף מדבר סיני בו ניתנה התורה הוא נקרא על שם סין. הירח הוא הלבנה, צבעו של הטוהר, האמת והחסד. השמש היא החמה, צבעו של אדום, הזועם והחוטא. עבודת הבעל כללה תליית חמנים, ופולחן מרכבות השמש. האל המצרי היה אל השמש, אתון-רע. המצרים, הפלשתים והכנענים תוארו כבעלי רכב ברזל וסוסים רבים. המצרים הושוו עם סוסים וחמורים, "בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כ"ג, כ'). חמור היה בעל העיר שכם, בימיה כעיר כנענית עובדת-אלילים. אף אל השמש המצרי נקרא כשם חמור – אתון (וגם בשם רע, ניגוד הטוב).

:: . ::

האם התנ"ך מתפלמס עם פולחן השמש, או שמא עם האל שנעבד בפולחן זה? האם אלוהים עצמו אויב את סוג פולחן זה, או רק את האל הנערץ על ידיו? ניתן לשים לב, שוב, כי פולחן השמש מזוהה בתנ"ך עם הרע. התנ"ך נאמן אל הטוב, אך האם האלוהים הוא הטוב לבדו או גם הרע? בנקודה זו חלוקות הדתות הרבות – הגנוסיס טוען כי אלוהים הוא הטוב בלבד, היהדות טוען כי אלוהים הוא הטוב והרע גם יחד. זוהי תפיסה אופטימיסטית, שטוענת כי אין רע כלל – גם הרע הוא ביטוי הטוב, בסופו של דבר. אלוהים הוא הטוב והרע, אלוהים הוא הירח והשמש גם יחד. עבודת האלילים, מסתבר, מזוהה עם הרע והשמש – בכך אלוהים נלחם, הוא נלחם ברע ובזיהויו עם אלוהים אחרים. "לא אתם הרע, אלא אני", הוא אומר. "אני הרע, אני הטוב, אני מקור הכל". כמובן, אפשר להסתכל על זה גם אחרת – אך מכל כיוון שהוא, נקבל את אותה הטענה של האלוהים: פולחן הירח הוא לי, פולחן השמש הוא לי. אני השמש, אני הירח, אני העולם. לי תעבדו ולי לבדי

אל השמש הצרי .

ומעט משחקי מילים: “ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו”, כתוב בספר דברים (ל"ג, ב'). סין הוא השם החורי של אל, המקושר לירח. הסיני הוא אחד מבניו של כנען – כנען הוא הרע, סין הוא הטוב. הרע הוא הטוב ; מדבר סין, או מדבר סיני, שכן בדרומה של הארץ, מקום מוצאו של האלוהים. אך האלוהים הגיע גם משעיר, וזרח כמו השמש. השמש היא הרע, הירח הוא הטוב. הרע הוא הטוב ; זרח בן יהודה, נקרא כשם אחד מאלופי אדום (”יובב בן זרח”). זרח היהודי הוא הטוב, זרח האדומי הוא הרע. הרע הוא הטוב ; זרח נקרא כך בשל חוט השני שנקשר עליו, אדום כמו השמש הזורחת, אדום כמו נזיד העדשים של עשו, אדום כמו הארגמן שממנו נגזר שמם של הכנענים והפניקים. האם האלוהים הוא סין הלבן או זרח האדום? כנראה ששניהם. הרע וגם הטוב.

:: . ::

את כל אלה, כאמור, לא טוען קנוהל. הוא רק נותן פתח להמשך – הפילוסופיה של משה היא אופטימיסטית. ומאחר שכך, ועל אף דמיונה לגנוסיס, יש בין השניים שוני משמעותי. הדמיון המשמעותי יותר הוא בינה לבין תרבות הפופ – ההוליסטית, שמזהה את הגוף עם הנפש, כישות אחת. הגוף כמייצג החומר והרע, הנפש כמייצגת הרוח והטוב. אך שניהם, אחד הם – הרע והטוב. זהו אופטימיזם, זוהי כנראה ההתגשמות הראשונה של הפילוסופיה של משה, לפחות מאז עוותה על ידי הדת, ואת זה כן טוען קנוהל, כאמור.

:: . ::

פרק ו' – New Jerusalem

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. הכיוון – הארץ המובטחת. הדרך – חתחתים, קוץ ודרדר, מדבר ושמש קופחת. זוהי אינה סתם שמש, זהו האור הטוב, המקום האידאלי להתגלות. ממנו בא האלוהים, ממנו הוא זרח והופיע, מרבבות קודש, מהררי המדבר. האדם הוא משה, העם הוא ישראל, הארץ המובטחת היא האמת הנצחית – הפילוסופיה הטרנסצנדנטית שמתוארת בספרו של פרופ' קנוהל. הפילוסופיה שעוותה רבות עד ימינו אנו, עת היא מתחדשת, כנראה. בשם האחווה, השלום וההומניזם. בשם הסובלנות, ונגד הגזענות. נגד הפונדמנטליזם הדתי. כל אלה מתחברים לנו אל ערכים של תרבות אחרת ומזוקקת – תרבות הפופ. הסיבה: כנראה שזו הפעם הראשונה שהפילוסופיה הזאת פושטת מעצמה את כל הקליפות ויוצאת אל האור. בין אם מדובר בפסיכדליה, טכנולוגיה או ניו אייג', היא עושה משהו שנוגד את כל המקובל – היא נושאת בשורה, היא נושאת אותה בגאון, אל ההמונים. היא טוענת את האמת, וזורעת אופטימיות מזהירה. חופש, ליברליות, הכל מותר, הכל טוב, הכל נכון כל עוד משהו בכם רוצה להועיל. אבל למי בדיוק זה מועיל? כך לפחות תוהה הממסד, שרואה בכך איום. זוהי אינה תועלת, זהו מרד ושחיתות. זוהי בשורת שקר, שמטרתה לבזוז את קודשי האמת. זוהי התארגנות לא חוקית, זוהי הונאה. יש למגר אותה, יש להשיב את האינקוויזיציה. אבל זה קשה – הטכנולוגיה חזקה מתמיד, והתקשורת חובקת עולם. רגע אחד ראש יורד, ורגע נוסף אחר עולה בצדו השני של העולם. זהו מרדף של חתול ועכבר, החתול הטורף והעכבר הבורח, הממסד המשבית והאנטי-ממסד הנרדף. מי ינצח? ומה הקשר של כל אלה להיסטוריה ולחורבן? התשובה היא אחת, התשובה היא ניצחת. מעבר לכל ספק.

:: . ::

הגנוסיס ההיסטורית היתה מספר כתות שלא קשורות ולפעמים מנוגדות ברעיונותיהם – חלק צדדו בחיי נזירות, חלק בחיי הוללות. גם הייחוד שלהן את האל וזיהויו לא היה שווה. אך עם כל זאת היה משותף לכולן, האבחנה בין הטוב לבין הרע – הטוב שהוא המנותק מהטבע, והרע שהוא הטבע עצמו. הטוב שהוא רשות נשגבת, והרע שהוא ישות נחותה. הטוב שהוא הבלתי נשחת וממנו נובעת הידיעה השלמה, והרע שהוא האל העיוור, אל השקר והחומר. הטוב שהוא הבלתי נודע, הרע שהוא אלוהי התנ"ך, כנראה. למה? כי הוא מעודד בערות, ופולחן גשמי. הוא מונע את חיי הרוח מפני עם הארץ, הוא כולא אותו בעולמו הנחות, ומאיים עליו לבל ינסה להשתחרר מהשבי, בדרכו אל עולם אידאליסטי. הוא מונע ממנו להשתתף במלחמת קודש, אותה הוא רואה כמלחמה בו עצמו – הוא התגלמות הרוע, השטן.

הדואליזם של הגוף והנפש היה מנת חלקן של עוד תפיסות מיסטיות בעולם הקדום. לא רק של הגנוסיס, מן הסתם. כל תיאולוגיה הציעה פתרון לשאלת החומר והרוח, הגוף והנפש. כל תיאולוגיה ניסתה למצוא את החוט המקשר, ובנתה עליו תילי תילים. כזו היתה היהדות, כזו היתה הנצרות, כאלה היו גם שתי הקבלות שלהן – היהודית והנוצרית. האופטימיסטית והפסימיסטית, בהתאמה. זרם זרם ופתרונו, זרם זרם ואמונתו ; השאלה הפסיכו-פיזית, כאמור, היא סלע המחלוקת מאז ומעולם. היהדות שהחזיקה בתפיסה שהגוף והנפש, הרע והטוב, יונקים ממקור אחד. הנצרות שהחזיקה בתפיסה שהגוף מזוהה עם הרע, ולכן הוא נחות מהנפש שמזוהה עם הטוב. והגנוסיס, שהסכימה עם הנצרות, אבל היתה קיצונית עד לשלב בו הוכרזה כמינות.

היחס בין הגוף והנפש ובין הטוב והרע הוא גם ההבדל בין הפילוסופיה של המדע, האובייקטיביזם והסיינטולוגיה, וביניהם לשאר תורות הניו אייג' העכשוויות, כל אחת וגישתה היא, כל אחת ופתרונה לשאלה המרכזית שמעסיקה את האנושות לדורותיה. הפתרון, אם כך, גם קובע את עמדתו של פתרון אחר כלפיו. ככל ששניהם רחוקים יותר, כך הטוענים אותם עוינים יותר. ככל שהם קרובים יותר, כך הטוענים סובלניים יותר זה כלפי זה. אלא שאם אנו תופסים את הניו אייג' כמקשה אחת, אלטרנטיבית לדת, הרי שגם פתרונה מנוגד לזה הממסדי. אולי כך נסביר את הדה-לגיטימציה שמתרחשת נגדו, אם היא עדינה ואם היא גסה. אם היא מגדירה את הזרם הרוחני כאזוטרי בלבד, ככת תמהונית או כמחתרת זדונית ושתלטנית. כן, נסו להזכר בדייויד כורש, ובפשיטה של ה-FBI על האחוזה שלו. מי יודע מה היה שם, ולמה הם באמת היו מסוכנים לשלום אזרחי ארה"ב?

:: . ::

הגישה של הגנוסיס (ושל הנצרות), כאמור, היא פסימיסטית. הוא רואה מול עיניו את הרע בלבד, את העולם הגשמי. הדרך היחידה שלו להתגבר על הרע היא להתחבר אל המקור הטוב, להתנתק מהעולם או להשמיד אותו – זוהי אפוקליפסה וארמגדון. הגישה של הקבלה, מנגד וגם כאמור, היא אופטימיסטית – אם אין רע בעולם, אם טבע האדם הוא טוב, אם גם הרע הוא למעשה ביטוי של הטוב, בסופו של דבר לא משנה אם יש או אין כוונה, כל דבר שקורה בעולם חותר לתיקונו, העולם יהיה בסוף ימיו מתוקן. בין אם בדרך של ידיעת האל, ואז החזון יהיה אוטופי, ובין אם בדרך של מלחמת שמד שתגיע מאליה, ואז החזון הוא דיסטופי, אך לאחריו יבואו השקט והשלווה – החיים על פי האמת.

בחזרה לימינו אנו ; התרבות הטכנולוגית היא אופטימיסטית, תרבות המועדונים היא אופטימיסטית, תרבות הפופ באופן כללי מיוצגת על ידי שתיהן – והיא אופטימיסטית לחלוטין. כל האנשים יהיו חופשיים, הם יתרכזו בטוב7 ובהנאה, באהבה ולא במלחמה, בחיים ולא במוות, בשלום ובשלווה. לאור האמת. חזון שדי חופף את הקבלה, אם מסתכלים על זה כך. מה בכל זאת ההבדל? מן הסתם בחיי המעשה – האם יש להם משמעות? הם יש שכר �
�עונש? האם יש השגחה פרטית? האם לאדם בחירה חופשית, עם כל החופש או לא שהוא מקבל? באופן אבסורדי, דווקא היהדות שכופה על האדם מצפון וחיי מעשה, טוענת שלאדם בחירה חופשית. התרבות החילונית, מאידך, מאפשרת לאדם את החופש לעשות כטוב בעיניו, כי זה לא משנה מה יקרה – גורלו נחתם מראש, אין לו באמת בחירה חופשית אז מה זה משנה מה בדיוק הוא עושה? זהו פטאליזם, האמונה שהסוף נחתם מראש. כן, זהו סוף טוב בסופו של דבר. ועדיין סוף ידוע.

אז איפה הגנוסיס בסיפור הזה? ואם הוא שונה כל כך מתרבות הפופ, שחולקת קווי מתאר דומים לקבלה – מה מקשר ביניהם בכל זאת? ושוב חוזרים לשאלת הדואליזם, הגוף לעומת הנפש, הדיכוטומיה ביניהם והגאולה העתידית. שתי התפיסות מאמינות שהדואליזם הוא זמני, והתיקון יגיע בהתגלמות אידאליזם. כלומר: כשהנפש תתנתק מהגוף, כשלגוף לא תהיה משמעות, הוא יהיה מופשט. החיבור עם המקור הטרנסצנדנטי יהיה מושלם, הטוב ישלוט בעולם – כזו החוויה הפסיכדלית, כזהו גם מרחב הסייבר חסר הצורה, הגבולות והמקום. כאלה תרבויות המועדונים והאינטרנט.

:: . ::

חוקרי הגנוסיס נחלקו באשר לתור הזהב שלו ובאשר למקורותיו. הם ניסו לקבוע את המקום והתאריך שבו הוא פרץ. המנדעים, אחת מהכתות הגנוסטיות המוכרות ביותר, טוענים שהם הגיעו מירושלים וגלו למדבר, שהיה גם מקום מושבם של כתות גנוסטיות אחרות – ובהן האיסיים, שמהם הושפעו הנוצרים. היה זה גם זמנם של ראשי הזרם הקבלי והרבני, יורדי המרכבה – רבי עקיבא, רבי ישמעאל וכו', שצדדו בקדושת ירושלים, אם לא חיו בה בעצמם. רוב החוקרים טוענים שני דברים: הראשון הוא שראשית הזרם המחשבתי הזה הוא בתפר שבין המאה הראשונה לפני הספירה לבין זו שאחריה. השני הוא שרוב הכתות הגנוסטיות הושפעו אחת מהשניה, או יותר נכון רובן שואבות את תורתם מהפרקים הראשונים של ספר בראשית.

טענתם של חלק מהחוקרים היא שכל הזרמים הללו מקורם באחד, שספג מהמורות ופיצולים בעקבות משברים רוחניים, שהמשמעותי בהם הוא חורבן בית המקדש. היה זה פיצול קריטי, שבר שהעמיד את קדושת העיר והאמונה בעמידותה בספק גדול, ובעקבותיו חלה הקצנה בעמדות הרוחניות של רוב הכתות הגנוסטיות. חלקן המירו את הפולחן בסמלים ומצוות מעשיות (היהדות הרבנית), חלקן המירו את אמונתן בשליח המביא בשורה חדשה, חלקן טענו שירושלים כלל לא נחרבה – לפחות לא ירושלים העליונה והמיסטית. רק ירושלים הארצית נחרבה, בעוונות ישראל שיצאו לגלות הממרקת. לכשהיא תסתיים, ובעזרת הכוונות הטהורות, היא תשוב ותכונן. לכך היהודים מייחלים, וקובעים את הגאולה לבוא המשיח. גם הנוצרים קובעים גאולה כלשהיא בעת זו, אך ביאתו השניה של המשיח תהיה אחרת לגמרי, ותשא בשורה אחרת לגמרי. הגנוסיס לקחה את החורבן למקום הכי קשה וקיצוני: אבחנה מוחלטת בין הטוב לרע, פסימיזם וניכור ליהדות, שמסמלת את הכח המשחית. הגאולה תבוא עם ביטולו, וביטולם של נושאיה, שיהיה ביטול הרע והאחדת הטוב.

:: . ::

מבחינת היהדות, לפחות זו המיסטית, ירושלים לא נחרבה כלל. כלומר, יש אבחנה בין ירושלים של מטה שאכן חרבה, לבין ירושלים של מעלה שעודנה קיימת. הגאולה תגיע ביום שבו ירושלים של מטה תבנה ותכונן, ושתי הערים – זו של מעלה וזו של מטה, יחזרו למצבן הקדום, זו כנגד זו. רבי ישמעאל, חברו של רבי עקיבא, מזוהה ככהן גדול בקודש הקודשים – על פי תפיסה זו. זאת משום שהוא עלה אל ירושלים שעודנה קיימת בחוויתו המיסטית, למרות שירושלים הארצית חרבה בתקופתו ; רבי עקיבא וחבריו צעדו ליד בית קודש הקודשים (ראו בו שועלים, ובכו או צחקו), בדיוק משום כך – הם חוו את החוויה המיסטית. גם אלישע בן אבויה רכב על סוסו ליד מקום זה, בזמן שכהן גדול היה נכנס אליו, יום הכיפורים – אף הוא חווה את החוויה המיסטית (וכפר).

ירושלים, כצפוי, מתוארת בעולם הדימויים של היהדות כמקום הרוחני הנשגב ביותר. גם רבי עקיבא, גדול יורדי המרכבה, דימה את החוויה הרוחנית כתכשיט זהב המציין את ירושלים. "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", אומר ישעיהו (ב', ג'). התורה/הידיעה היא אור, ירושלים היא מקורה, מפני שהיא מקור הדעת ; ירושלים היתה מטאפורית ומטא-פיזית גם בעולם תיאולוגי מקביל, עולם הנצרות. "ירושלים של מעלה" היתה עיר האלוהים, גן עדן עלי אדמות – גן עדן בכלל הוא מקור החכמה, ובו שכן עץ הדעת. ממנו גורש האדם על מנת לשקוע בחיי הבל ובערות, הגישה אל עץ החיים נמנעה ממנו, והחיץ שהושם הוא להט חרב מתהפכת. אותו להט מסוכן, חום נוראי של אש התורה, תורת החיים. מי שמתפרץ אל האור הזה מבלי שראוי אליו, יכווה ממנו. מי שיתפרץ הוא בן חרב ומוות.

המטאפורה זיהתה את ירושלים עם המקום האידאלי לחוויה המיסטית, ואת כל מי שמגיע אל חוויה עליונה שכזאת, כשוכן בה. גם בגילוי הפיזי שלה שכנה ירושלים על הר שיש לעלות אליו, עליה כזו היתה הקבלה של עליה רוחנית. ירושלים כמרכזו של העולם, סימנה את האמת שמחזיקה אותו. כל העמים שיעלו להלחם על ירושלים באחרית הימים (זכריה י"ד), יציינו מלחמת דעות שכל אחת מהן תטען להיותה האמת האבסולוטית – מי שינצח הוא בן הדת האמיתית. עם נצחונה של דת זו או אחרת, יעלו כל הגויים אל ירושלים ללכת באור האלוהים. שוב קיים הקשר בין אור, ירושלים ואמת.

:: . ::

כל הגויים ינהרו אל ירושלים באחרית הימים, נהירה שהיא שאיפה אל האור הלבן והטהור. אותו אור שאליו צריך לקום כי "כבוד ה' זרח" (ישעיה ס', א'). האם כבוד זה הוא אדום כמו הזריחה או לבן כמו האור? זוהי אותה התהיה על הפסוק שטוען שה' גם בא מסיני הלבן וגם זרח משעיר האדום. זוהי שוב שקילות – בין האדום הנמוך לבין הלבן הגבוה. בין הדין האדום לבין הרחמים הלבנים, ששניהם מידות אלוהים, הדת והדין גם יחד. המילה "דת" נגזרת מן המילה "דעת", אך גם המילה "דין" נגזרת ממנה.

בהקשר זה ניתן לציין את שבט דן, שדן את עמו וסומן כנחש – הידיעה הפסולה. הביטוי המשוקץ, הביטוי של הדין, החיה שבעקבותיה הפך העולם ממקום של רוח למקום של חומר, ממקום של רחמים אינסופיים למקום של דין – חום, קנאה והבל. כולם מסומנים עם הצבע האדום ועם הזעם. אך עם כל הטומאה שמייצג דן, בן השפחה הנחות שבשבטי ישראל, יודעי האל – יש לו מקום ביניהם. הוא שקול להם, כאחד מהם. הנחש, שהוא הטומאה והרוע, מקבל חלק בלתי נפרד בפנתאון הדעת מפני שהרע הוא הטוב. הוא יונק מאותו מקור כארי העז, שהוא יהודה. או שמא ישראל, העזים שבאומות ; גם החמור, שמייצג את יששכר, מתקבל לפנתאון. החמור שהוא החומר, החמור שהוא השפל אך למרות זאת נוטה שכמו לסבול. הכוונה היא לשכם המסמלת את מלכות ישראל שאליה הוא מצטרף, ואל הסבל שהוא עול התורה. בכך, למעשה הוא הופך לחמורו של המשיח, הטוב שמגיע בחבילה אחת עם הרע.

הערת שוליים: יש לראות בסמלים של בני דן ויששכר – חיות משוקצות ביהדות כמו נחש וחמור, את הרמזים להיותם זרים לעם ישראל. אם נניח ששני השבטים גויי-ים, נוכל לתרץ את הצידוק להכללתם בעם ישראל. זהו צידוק תיאולוגי, לא רק פוליטי. ניתן להבחין בשם מקום מושבם של שבטים אלה, וכל האחרים המתוארים גויי-ים: הגליל. בין אם מדובר בגלילים הצפוניים ובין אם מדובר בגלילות הפלשתים. המושג הזה – גליל, וליתר דיוק "גליל הגויים", בא לתאר את גלוליהם של אותם הגויים, גויי הים, עובדי האלילים.

:: . ::

בהקשר זה של נחשים וחמורים, מעניין לראות את המאבק בין הגנוסיס ליהדות בשאלת האופטימיזם, בספר הכי שנוי במחלוקת בתנ"ך, ספר שכולו נכתב באווירה פרסית, מקור הדת הזורואסטרית – מגילת אסתר. ספר זה שדוגל במלחמת שמד, בין אם פיזית או רוחנית, לא תואם את ההשקפה היהודית בשום אופן שהוא. זהו ספר פסימיסטי לגמרי, ולו מפני שהוא מפריד בין הטוב לרע באופן מוחלט, שאם לא היה כן – מדוע יש להשמיד את הרשעים? מדוע לא להשיב אותם אל דרך הישר? אלוהים עצמו אומר "אם אחפץ במות הרשע? כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל ל"ג, י"א).

שבט יששכר נקשר גם הוא לידיעה, ממש כמו שבט דן – הנחש. בני יששכר היו מצויינים בידיעת בינה לעתים, כפי שמעיד עליהם ספר דברי הימים (א' י"ב, ל"ג). היו אלה, מסתבר, החכמים יודעי העיתים שבספר אסתר (א', י"ג), יודעי הדת והדין – השקולים אחד לשני. הקטן שבאותם חכמים היה ממוכן, הלא הוא המן האגגי, הרוע בהתגלמותו. ברור כי הרוע הוא הנחות ביותר, ברור גם כי החומר הוא הנחות ביותר. אך עדיין מדובר בכח שיונק ממקור הטוב, ועל כן הוא טוב מעיקרו. כך היינו רוצים להאמין, אבל מגילת אסתר אומרת אחרת לגמרי. היא מייצגת את מלחמת האלוהים ועמו בצרים אותם – עמלק, ראשית הגויים (במדבר כ"ד, כ'). היא מייצגת את נצחון החרב, את נצחון האור על פני החושך. מגילת אסתר כולה היא אלגוריה על מלחמת קודש – אור בחושך, רוח בחומר, טוב ברע.

המדרש (מכילתא בשלח) ממליץ: "טוב שבגויים הרוג, כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". מה הקשר בין ראשית הגויים, בין המצרים והנחשים, ובין החומר למח? מסתבר שכולם מיצגים את הידיעה מצד אחד, ואת החומר מצד שני. כבר הסברנו: הנחש הוא הידיעה הרעה, ובשל כך צריך להרוג אותו. זהו חומר, צריך לבער אותו. צריך רק רוח – צריך להרוג את החומר, לגרש את החושך, להשמיד את העבודה הזרה, את מפיציה: המצרים, העמלקים, הנחשים. זהו פונדמנטליזם, זוהי דיכוטומיה, זהו פסימיזם. אין קיום לטוב ביחד עם הרע. אם אתה פוגש טוב בגויים – הרוג אותו. אם אתה פוגש כשר במצרים – אין כזה דבר. המצרים הם הרי טרף, הם שיא הטומאה, הנחשים הם רעל, הגויים הם רע. האם אמנם כך? האם זו היהדות האמיתית? האם זו הפילוסופיה של משה? האמנם ישראל אמורים לחיות בפרנויה נוראית מפני אלה שאינם הם?

אנחנו מכירים את הפרנויה הזו מאיפה שהוא. באקורד זה אנחנו יכולים לחזור לראשית המאמר. היהדות של מגילת אסתר, אם זו אכן היהדות, יש לה פרצוף כשל הנצרות הפסימיסטית. פרצוף חמוץ ומאוים, פרצוף חשדני כלפי כל גילוי אמת אחרת, פרצוף חסר בטחון. אין בו בטחון ואמונה בטוב האדם, יש בו חשש מכל דבר אחר, יש בו הסתגרות והכנה ליום פקודה. ההפך המוחלט מערכי תרבות הפופ – סובלנות, אמונה בטבע האדם הטוב, ברצונו החופשי, בצורך שלו לתרום ולהועיל, בשאיפה שלו לשלמות, באינטרס השווה לו ולכולם. אלה שתי אמיתויות מנוגדות, אמיתות אחת נאורה, אמיתות אחת חשוכה. תרבות הפופ והקפיטליזם הנאור, ניכסו לעצמם את הדיאלקטיקה הזו ולא בכדי. הם מייצגים את האור האמיתי – הם שואפים להפיץ את האור הזה, כנגד רצונו של הממסד הפרנואידי. בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית, מישהו קם ועושה מעשה. מישהו מסוגל לתת פייט לממסד השתלטני ולגבור עליו. זהו היתרון הטכנולוגי והמוסרי שיש לנאורות על פני החושך הממסדי. האופטימיזם הטכנולוגי, האמונה שהטוב ינצח. אנחנו כאן בכדי לבחור לצד מי אנחנו מתייצבים – לצד כח המחר או האתמול, הטוב או הרע, החדשני או המיושן, המתקדם או המסורתי, המועיל או המזיק, הנאור או החשוך.

:: . ::

סוף דבר

לסיכום, ניתן לצמצם את ההבדלים בין הדתות השונות לשלוש שאלות, שגם הן בסופו של דבר מצטמצמות לאחת: מה היחס בין נפש לגוף ובין רוח לחומר? האם ההנאה הפיזית מותרת, או שמא היא מזוהה עם הרע ואסורה? האם בני האור אמורים להיות כל האנשים בעולם, או רק קבוצה מצומצת (עם) שקשורה בקשר דם? והשאלה החשובה מכל, שממנה נובעות כולן: האם יש רע בעולם, או שמא הרע הוא הטוב?

היהדות/הקבלה: מאמינה בברית נצחית בין ישראל האתני לאלוהים הקנאי. אמונה אופטימיסטית, השואפת לאיחוד בין הטוב והרע, החומר והרוח. מתירה את ההנאה ובלבד שתהיה קדושה – פיזית ורוחנית. מקפידה על חיי מעשה. גזענית ובדלנית.
הנצרות (הקתולית): מאמינה בברית בין ישראל המטאפורי לאלוהים האוהב. אמונה פסימיסטית, השואפת לניתוק בין הטוב והרע, החומר והרוח. אוסרת את ההנאה הפיזית ודוגלת בפרישות, ובהקדשה לחיי הרוח. מקפידה על חיי המעשה, ובלבד שתהיה זו נזירות. קוסמופוליטית אך גזענית.
הגנוסיס: מאמינה בברית בין ישראל המטאפורי לאלוהים האוהב, שהוא טרנסצנדנטי ומנותק מהעולם. שואפת לניתוק בין הטוב והרע, החומר והרוח. מזהה את הרע עם החומר, ואת חיי המעשה עם שניהם. דוגלת בדואליזם ובדיכוטומיה – הנאה מוחלטת והפקרות, או סגפנות מוחלטת ופרישות. גזענית ובדלנית.
הפילוסופיה של משה: מאמינה בברית נצחית בין ישראל לאלוהים האוהב. לא מצוין אם ישראל הוא אתני או מטאפורי, ומסתבר שאם הסכימה לחבור אל הכנענים, היא דוגלת בישראל המטאפורי (למען האמת, המילה ישראל לא נמצאת בלקסיקון, אלא מאמיני דת משה – לווים). קוסמופוליטית וסובלנית. לא דוגלת בחיי מעשה, אלא בחיי רוח, אהבה ואמונה. מתירה את ההנאה על סוגיה, ורואה בה ערך (הסמל: סעודה).
תרבות הפופ, דת הטכנולוגיה, הקפיטליזם (האתיקה הפרוטסטנטית ע"פ ובר): מאמינה בברית בין ישראל המטאפורי לאלוהים האוהב, שהוא טרנסצנדנטי ומנותק מהעולם. שואפת לאיחוד בין הטוב והרע, החומר והרוח. מתירה את ההנאה על סוגיה, ורואה בה ערך והגשמת חזון האל – דוגלת במתירנות וחופש, ובלבד שאינם פוגעניים. מאמינה בגזירת הגורל, ובתיקון העולם על ידי ההנאה. קוסמופוליטית וסובלנית.

ראו גם

חלק א' של המאמר

אתר "סוכן תרבות " של אבי לבקוביץ'