הצד האפל של הירח : הגנוסיס והתרבות הפופולארית:: חלק א'

ציור מאת דויד רנקין אבי לבקוביץ' הוא הוגה רב תחומי ותיאולוג חילוני שמפרסם מאמרים רבים בנושאי דת אמונה פולחנים אידיאולוגיות ותרבות מודרנית. ולהלן ראשון בסדרת מאמרים שלו שיופיעו בקביעות באתר זה שבו הוא עוסק מערכת הרעיונות הקדומה  המוחרמת והמושמצת  מכל"הגנוסיס " מערכת רעיונות שלבקוביץ' קובע שיש לה השפעה אדירה אם כי בלתי מוכרת  עד  כה  על התרבות הפופולארית המודרנית .

הצד האפל של הירח :הגנוסיס בתרבות הפופולארית

 מאת אבי לבקוביץ'

 

מבוא :

הממסד לא אוהב שאנשים יודעים את האמת. האמת היא הרי נחלתו הבלעדית, הוא מרשה רק למתי מעט לעמוד בסוד העניינים. וגם זה בשקט. אסור לגלות. זה עולם נסתר וסמוי מהעין, אסור לאף אחד לדעת את מה שקורה בחדרי חדרים. ידיעה היא מילת המפתח. טוב לממסד שהציבור לא יהיה מודע למה שקורה, שיהיה חסר דעת. בצורה הזו השליטה תהיה עדיין בידיו, הציבור לא יגלה את הצפונות ולא יוכל לאיים על ההגמוניה שלו. הרגע שמישהו חודר אל המתחם הלא מורשה מוגדר כשחיתות, כערעור. הממסד מוקיע את הרגע הזה, ואת הפולש לטריטוריה שאינה לו. הממסד מחנך לאי-ידיעה, או יותר נכון לתודעה כוזבת, הוא מתאמץ לשמר אותה. הס מלהזכיר שיש אמת אחרת, עליונה ונשגבת. האמת היא האלוהים של הממסד, והוא יגן עליה בכל תוקף. הטרמינולוגיה של האמת שלו תמיד תכלול את אותם המושגים: טבע, צמיחה, יצירה, השחתה, בניין, יסודות. פגיעה באמת היא פגיעה ביסודות, נאמנות לאמת היא טבעית.

הגבולות בין דת, מדע ופסיכדליה מעולם לא טושטשו יותר מאשר עם התגלית הזאת – קיימת אמת מסויימת שלא רבים מודעים אליה. למרות שהם היו רוצים לחתור אליה, אם הדבר היה אפשרי. מסתבר שהוא אפשרי, רק אם נרצה. רק אם נשתחרר ונהיה חופשיים מכבלי האמת הזאת שאינה אלא שקר. לכל ממסד יש את התנ”ך שלו, ומולו עומד ומאיים הגנוסיס – האנטי-כרייסט. אבל האם הוא אכן התגלמות הרשע? או שמא כל חטאו הוא החתירה אל אותה אמת נסתרת שעשויה לאיים על שלטונו הבלעדי של הממסד, ועל כן הוא רודף אותו? זאת ועוד במסה קצרה על החוויה המופלאה של הסמיוטיקה והסמנטיקה של הדעת. או: פרשנות גנוסטית של התנ”ך, והקשר האקטואלי שלה אל תרבויות הסייבר, הפופ והמועדונים.

:: . ::

"יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם" (תהילים ק"ד, ל"ה), אומר התנ"ך. באילו רשעים מדובר בדיוק, מי מנסה להפרע מהם, ולמה בדיוק? מה היה כל חטאם, שנגזרה עליהם מיתה ורדיפה?

 הממסד – כל ממסד באשר הוא, בין הכנסיה ההיסטורית לשלטון החוק המודרני – מכריז אובדן על המורדים במלכות, על מפרי הצדק, על מפיצי השקר, על הרוע בהתגלמותו, לפחות הרוע כפי שהוא נראה בעיניו, כפי שהוא היה רוצה שהעם יאמין שאכן הוא, שכן הוא ראוי לאמון העם, ואם העם השתכנע שזהו אכן הרוע, גם העם יוקיע את התופעה. זו תהיה הרמוניה, הפראיירים עושים את העבודה לאפנדי, והוא נשאר בארמונו, מעלה עשן במקטרתו ונהנה מהאור הבוהק והנעים כל כך – אור האמת שהוא כל כך שומר מפניהם, מפני עושי דברו. אין זה הוגן, זו שחיתות. יש אנשים שנמצאים מעל לחוק והצדק, הם אופורטוניסטים, מסובבים את העולם בהתאם לגחמותיהם והאינטרסים שלהם, הכל על מנת שיישארו בשלטון כדי לאכול שוב לבדם את כל הממתקים שמחלק האבא הטוב. זו גזילה, אבל הקוזק הנגזל ממשיך לזעוק שמישהו אחר, שעושה דווקא הוא את הישר והטוב, מזיק ומשחית. זוהי אינה מציאות מתוקנת, בטח לא כמו זו שהממסד מנסה למכור לנו.

כן, אלה הם ציטוטים שלקוחים מהתנ"ך האנרכיסטי, ציטוט לציטוט. אבל הי, טוב שאנחנו מזכירים את המילה תנ"ך בכפיפה אחת עם האנרכיזם. זוהי אשמת הגנוסטים מימים ימימה, זוהי אשמת תרבות הפופ מימים ימימה – פּאנק, רוקנ'רול, מטאל, רייב. לא משנה איך תקראו לו, הממסד לא אהב אותו בשל מסריו שמשחיתים את הנוער. לא רק בן גוריון אמר את זה על הביטלס, ולא רק בשנות השישים. גם על הג'ז אמרו את זה, גם על אלביס אמרו את זה. גם אשתו של אל גור, עמדה בראש ארגון שנלחם במסרים השטניים של המוסיקה הפופולרית. היא ורבים אחרים, מיקירי השלטון ומנציגיו, ממשיכים לעשות מזה שנים דה-לגיטימציה למסרים שמועברים בין המילים והצלילים של התרבות הזאת. ממה הם כל כך מפחדים?! אנחנו יודעים ממה. אנחנו לגמרי יודעים. הדבר שהכי מפחיד אותם הוא אותה האמת הנגדית, הסודות שייחשפו על ידי התרבות הזו וישפכו מעט אור על מה שבאמת קורה שם, מאחורי הקלעים. איפה נמצאת השחיתות האמיתית, איפה נמצא הרקבון, איפה נמצא הרשע – במונופול הצדק, במקום הכי אבסורדי ומגוחך, במסדרונות הפרלמנט, בועידת הממשל, במרתפי הכנסיה, בדלפק בית המשפט. במקור האמת, שם השקר. וזה לא נתפס.

:: . ::

אופיום להמונים, כך אומרים דווקא על הדת, בגנותה. כי אופיום זה רע, והמוניות זה רע עוד יותר. כך הממסד מחנך אותנו לחשוב, כדי שמתוך השכנוע העצמי נוקיע את שני המושגים האלה שהוא כל כך נרתע מהם: המוניות, אופיום. אסור הרי שההמונים יקבלו חלק מהעוגה, צריך להרעיב אותם. בעצם צריך להאכיל אותם, בלחם קלוקל, ברפש. באדולן, בתחליף הסם. מפני שאת הסם האמיתי, האופיום מאלחש הכאב, צריך לשמור רק לנו. רק אנחנו נכנס אל טריפ תודעתי נעים ומשובב נפש, זרע האמת, התחושה העילאית, הקשר הישיר עם האחד – העל-חושי, הטרנסצנדנטי, הנשגב, פסגת הידע.

אז בואו נדייק. את האופיום האמיתי להמונים האמיתיים, מי מנסה להביא?

 תשובה נכונה, מי שמצדד בסמים ובחופש, שהם הרי "שורש כל רע", כביכול. דווקא התרבויות האחרות, התרבות הפסיכדלית ותרבות הפופ, מנסות למכור לאנשים את האמת, ולחבר אותם עם אותו מקור עילאי. דווקא הן, ובשל כך הן נרדפות. דווקא בגלל מטרתם זו, לחשוף את האמת להמונים. בכל הדורות הם נרדפו, במצוות הטקסט התנ"כי. משהו בו, ומיד נראה, מחדיר את הפחד הפרנואידי הזה מפני האמת האחרת, מפני אלה שמבשרים אותה. הממסד מנסה להרוג אותם, פשוטו כמשמעו. דורות של גנוסטיקנים, מדענים ופגניים הושמדו על ידי האינקוויזיציה. נשכח לעת עתה מהפוגרומים ביהודים, שכן הם לא ייצגו אמת אחרת. הם הציגו את אותה האמת – השמורה למתי מעט, יודעי דברו, ששמים סייגים ומחיצות כדי למנוע מהאור להקרין החוצה. אבל היה מישהו שניסה לשבור את החומות הללו, להציב את הפריזמה, להפיץ את האור הלבן ולפזר אותו בשלל צבעי הקשת. כן, איפה שהוא זה מתרכז גם בפינק פלויד – החיבור בין הפסיכדליה לבין הפופ. האם אתם מוכנים להכנס לטריפ אל הידע האמיתי? 
. ::

הגנוסטיקה –Kissing The Sky

מבעד לתנ"ך, מבעד לאותו טקסט פרנואידי, ניתן לצפות באמת. מבעד אליו ניתן לראות עולם דימויים שלם, אלגוריה על אור וחושך. האור הוא החכמה, החושך הוא הבערות. הנאורים יודעים, והחשוכים אינם יודעים – איזו דיאלקטיקה נחמדה וכמה אירוני. מי מואר ומי חשוך? כאן יסוד המחלוקת, אבל לא בדיון הזה נעסוק. האור גובר, וזה ברור, אבל השאלה היא מי מחזיק באור. האם מתי מעט, ששולטים על פני רבים המגששים באפילה? או רבים יותר מהם, שרואים את אותו האור, מחכימים ומשיגים עליונות על פני אלה שבאמת לא רצו להביט, העדיפו לעצום את עיניהם ונותרו בחשכתם? התשובה השניה היא כנראה הנכונה, אבל התשובה הראשונה היא המציאותית.

בעולם הדימויים התנ"כי, האדמה היא הבורות. השמים, שהם ניגודה של האדמה, הם החכמה. ביטויים שלה הם כל היסודות – מים, רוח ואש. גוזמא שלהם היא חשיפה טוטאלית, התגלות. "והנה ה' עובר, ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'… ואחר הרוח רעש… ואחר הרעש אש… ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א' י"ט, י"ב). לא סתם מוזכרים ההרים והסלעים, ההר הוא גבוה, רם ונישא. בדיוק כתכונותיו של האלוהים, ששוכן על הר הידיעה. האמת היא ידיעה עליונה, וכדי להגיע אליה חייבים להתרומם אל-על. אלה הם השמים, זוהי הפסגה. שם מקור האור, השמש.

וכעת סיפור – גם הוא משלב את כל היסודות, גם הוא משלב חוויה נעימה, גם הוא מדמה את האמת וחוזר בספרות המדרשית והתנ"כית בצורות שונות, אך דומות: למלך יש בית, ארמון עם היכלות וחדרים. כשהוא רוצה לארח את האנשים, הוא מכניס אותם פנימה. כשהוא רוצה להשוויץ, או סתם לתת להם להנות מרוב עושרו, הוא יוצא לטייל איתם, בגן המפואר שלו. זה המקום הכי יפה עלי אדמות, עצים רבים, ריחות משכרים ופירות טעימים עד מאוד. הגן ממוזג, רוח נעימה נושבת, יש תאורה ומוסיקה עריבה, מפלי מים ורחש. יא אללה, איזה כיף. אילו חיים טובים, כמה נחמד להיות מלך!

כמובן, ההסבר מיותר. גם זוהי אלגוריה על חוויה מיסטית של ידע נסתר: הבית הוא הדעת, מי שיודע הוא מלך, או לפחות אורח כבוד שלו. ככל שהוא יודע יותר, הוא נכנס לפינות סמויות יותר בתוך הארמון, לחדרים פנימיים יותר. הידיעה עצמה היא אכילה, סעודה המלאה בכל טוב. הידיעה היא רוחנית ומוארת – הידיעה היא מים רבים, הידיעה היא אש יוקדת, הידיעה היא רוח סערה. הידיעה היא הטוב בהתגלמותו, ואת הטוב הזה, חברים, מישהו מנסה למנוע ממכם. ניסה, לפחות, היום אנחנו חיים בתקופה אחרת. היום אנחנו חיים בתקופה שבה המדע עומד בגאון אל מול הדת, שבו הכלכלה החופשית נושאת פרי, שבו כוכבי-פופ הם מפורסמים, יפים ואמיצים.

אבל למישהו זה פחות נחמד, המישהו הזה יושב ורואה איך ה"בית" שלו נחרב, אט אט. איך ה"גן" שלו הולך ונקטף, הולך ונגדע. איך כל הכיף נגמר. "להיות לבד היה נחמד", הוא אומר, ויודע בדיוק למה: להיות אגואיסט, לשמור את כל הממתקים לעצמך, זה הכי כיף. לנעול את עצמך בחנות הממתקים, ולתת לכל הילדים האחרים להביט בתאווה דרך החלון, מבלי שהם יוכלו לגשת לזה. עד שהם פשוט מצליחים לפרוץ פנימה, ולקחת מכל הבא ליד, ולהנות בדיוק כמוך. זוהי דיאלקטיקה שגויה, מפני שאף אחד לא נתן לך את הבעלות על הממתקים הללו. לכל הילדים מגיע, והיית צריך לכבד אותם. כל הילדים הם של אמא, באותה המידה. אמא לא אוהבת ילד אחד יותר מהילד האחר, אמא אוהבת את כווווּלם, ומחבקת את כולם, ומעניקה להם אפשרות שווה. כולם שווים בין שווים, אין מי ששווה פחות. וזה שאתה חשבת ככה, ועשית ככה, זו הבעיה שלך. ואם אתה רוצה לריב איתנו על זה, תפאדל. ואם אתה רוצה להלחם – מלחמה. מכות. כמו בשכונה. אותך לאמא! 

תרבות הפופ :הסמיוטיקה והמיסטיקה  –

הסמיוטיקה היא תורה מופלאה. בעזרת סמלים ניתן להשוות בין עולמות תוכן שונים, על מנת להגיע לדמיון מפתיע ביניהן. בעזרת סמלים ניתן לפענח התנהגויות גם כשהן מודחקות, גם כשאינן מפורשות, גם כשהן מעמידות פנים. הסמל הוא שפה, לפחות כמו ההגה. אבל אנחנו יודעים לפרש רק את מה שגלוי לנו, לא את מה שרמוז, וכאלה הסמלים – רמזים על גב רמזים, אומרים משהו אחד ומתכוונים למשהו אחר. אומרים א', מתכוונים ת'. אומרים משפט, מקודדים אותו ומוצאים מסרים סמויים. אבל שוב, השאלה היא מה מקורם, ועד כמה המקור הזה הוא אמיתי או מזויף. אלוהי או שטני, מרושע או מוצדק. תלוי באיזה צד אתה, זו מראה דו צדדית, זו מטבע.

הסמלים של תרבות הפופ הם מיסטיקה צרופה – תרצו או לא תרצו. גם הסמלים של התרבות הטכנולוגית, גם הסמלים של תרבות המועדונים, גם הסמלים של תרבות הסייבר וגם הסמלים של התרבות הפסיכדלית. לא צריך לפענח מערכת סמלים של כל אחת ואחת, כי כולן אותה תרבות, תרבות ליברלית. מספיק שאתם יודעים משהו על פילוסופיית החופש, ואתם יודעים את הכל על הערכים של כל אחת מהתרבויות. מספיק שאתם יודעים מה מקורות פילוסופיה זו, ואתם יודעים גם איך בדיוק הסמלים של התרבות הזו מתפרשים בעיני אלה שחיים אותה. האם נחזור עכשיו אל ראשית ההיסטוריה כדי להתחקות אחריהם? נדמה שמיותר. מספיק להסתכל בתנ"ך. כתרבות נגד, הסמלים שלה מנוגדים לתרבות העילית. ואם הסמלים של תרבות זו מופיעים בתנ"ך – בואו ניקח את הסמלים הנגדיים. דע את האויב, דבר בשפה שלו.
:: . ::
התנ”ך, כאמור, הוא אלגוריה. אלגוריה על מועדון-על עם דורמנים, סלקטורים ויחצ"נים. עם תקליטנים ובליינים, עם קצב טוב, עם סט פצצות, עם כדור מראות והבזקים. עם צ'יל אאוט וחפירות, עם אפטר – קטעים של זריחה, עליות וירידות, ואורגזמה על רחבת הריקודים. וכמובן – עם סלקציה, כרטיס VIP. הנקודה הרגישה ביותר, הנקודה שמרשה את הכניסה רק למיוחסים, אנשים עם כסף וכבוד, שנראים טוב ומרוויחים טוב, "קהל איכותי". ברארה, יותר נכון. אנשים שרוטנים על כמה ערסים יש בסצינה, כמה הם לא מבינים במוסיקה והורסים את המסיבה, כמה הם לא צריכים להיות בפנים – הם צריכים לחזור לפחונים שלהם, בתים מכוערים לאנשים מכוערים. רק אנחנו, המיוחסים, ראויים להיות בפנים. רק אנחנו, אליטה. חברה גבוהה.

כזה הוא הממסד: מותיר את חוות הידיעה רק למתי מעט, רק לאלה ה"ראויים" לכך. זר לא יקרב, הכניסה מותרת רק למורשים. הידיעה היא איזור סטרילי, שיש להגביל אותו. לעם אסור לגעת אף בקצהו, אלא רק לזקנים. הידיעה היא הר גבוה, הידיעה היא בית. ובבית היכלות, קודש קודשים. מקום מסתורי שאף אחד לא יודע מה קורה בו, וגם מי שכן יודע לא מגלה. הוא חתום על הסכם סודיות, שהפרה שלו עשויה לעלות לו ביוקר רב – ואף בחייו. זוהי ברית מחייבת. הכניסה היא רק ל-VIP, אליטה עם תנאי קבלה מחמירים. כמו כל אליטה, היא מנסה לשמר את עצמה כקבוצה קטנה ודיסקרטית, ולהותיר את העוגה כבלתי נגישה לרבים. רק כך היא יכולה לבסס את שלטונה.

ובכל פעם שמישהו מנסה לפרוץ, הממסד מגיב ביד קשה. כל גילוי מחתרתי שכזה נתקל בהתנגדות. כל מרד מקבל אפס סובלנות – הרס, חורבן, עונש. למען ייראו ויראו, יש דין ויש דיין. אף אחד לא ינסה לחתור מתחת לחוק. אם אנשים ילמדו את הלקח הם ילכו לאורו, הם יהיו צדיקים. מפני שאם הם יהיו רשעים, יבוא יום והממסד ייפרע מהם. עינו פקוחה, הוא לא עובר לסדר היום על הפרת החוק. ככה זה, יש לו זכות מלאה להגן על עצמו. הרי הוא המוסר, הוא האמת, הוא הטבע. 
.

באופן עקבי, כל הרשעים המתוארים בתנ”ך ניסו “לחתור” תחת האלוהים ולמרוד בו. אבל איזו היא מרידה? נתבונן בטקסט, ונבין לבד: מסתבר שכל חטאם היה אותה החתירה ה”אסורה” אל הידע והאמת, אותו נסיון פלישה אל הטריטוריה של הידע. כזה היה הנחש בגן עדן, כאלה היו בני דור המבול והפלגה, כאלה היו אנשי סדום, חוטאי העגל ולמעשה כל שאר החוטאים הנוראיים שהתנ”ך תיעב. עונשם היה נוראי בהתאם, ואלוהי הממסד נפרע מהם – הוא השחית, הציף, שרף, הרג, מחק והעלים מעל פני האדמה. לא הותיר זכר, כך לפחות הוא רצה להאמין שעשה. אבל משהו גרם עדיין לכוחות הרשע הללו להשאר, זו הסקרנות האנושית. אותו החטא הקדמון של הפלישה הראשונית ביותר לטריטוריה האלוהית. הנגיסה מפרי עץ הדעת, אותו עץ שפקח את עיניו של האדם, אותו עץ שהנחש המתועב העיד על מי שאוכל אותו ונהיה כאלוהים – יודע טוב ורע. יודע האמת מה היא, ומסוגל לאיים על שלטון היחיד שלו בעולמו. זו מציאות שלא תתואר, זוהי הגדרה שאינה חוקית. האלוהים יהיה יחיד, ממש כמו נאמניו, עם ישראל, העם הנבחר שישכון בדד. לבד, בלי המונים שיפריעו לו לאכול לבד מסעודת הלוויתן – נחש בריח ונחש עקלתון, אותו נחש שהיה הידיעה עצמה וקסם כל כך.

תרבות המועדונים – This Last Night In Sodom

הטרמינולוגיה של תרבות המועדונים זהה לזאת  לשל החוויה המיסטית – המוסיקה עצמה נקראת מוסיקת בית (House), המועדון עצמו מלא בחדרים ואולמות, האווירה מעושנת ואפלה, ובתוכה שלל קולות והבזקים. אתם זוכרים מאיפה הסצנריו הזה מוכר לכם: קולות, ברקים, ענן כבד, אורות ולפידים, וההר העשן – מעמד הר סיני (שמות י"ט-כ'). המעמד ; זו היתה כנראה ההתגלות ההמונית היחידה בתנ"ך, הפעם היחידה שבה רבים כל כך הורשו להכנס בסוד הגדול. ההר, כבר תיארנו, הוא סמל למקום גבוה, ובראשו נמצא האלוהים, האמת. זה היה רגע גורלי ויחידי, לפניו לא היה ואחריו לא יהיה. לפניו, אנחנו רואים לבד – ההר הוגבל, אף אחד לא הורשה לגעת בו, וגם לא לגשת אליו, מלבד משה והכהנים. אחריו גם כן, משה נגש לבדו אל האלוהים בערפל. למעשה, הוא ושבעים זקנים, אבל העם לא עולה עמהם (פרק כ"ד).

החוויה המיסטית, אם כן, שמורה למתי מעט. ההר הוא הידיעה, ובראשו פסגה, שם נמצאת האמת, שם שוכן האלוהים, שהוא סוד ליראיו (תהלים כ”ה, י”ד). ולעם אסור לבוא בסוד הזה, למרות שהוא נחשף אליו לרגע אחד בדיוק, וזה די החריד אותו. אבל משהו בחרדה הזאת היה מתוק כל כך, נוסטלגי. הרצון לשחזר את החוויה היה עז, תשוקה לאמת שאינה מוכרת, געגועים ודאגה – “כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו” (פרק ל”ב). הגבול בין אדם לאלוהים טושטש, הרי אלוהים אמר לכם רגע לפני שהוא עצמו העלה אתכם ממצרים? הסיבה טמונה ביכולת של משה להתעלות מעל לאופיו, ולחוות את האמת בשיא הדרה. הוא היחיד שמסוגל לדבר אל האלוהים פנים אל פנים, הוא היחיד שאור פניו יקרן מרוב הדר (וגם אז, הוא יצטרך לשים מסכה כדי שאף אחד לא יראה) – כנראה שאינו בן אנוש, כי חווה חוויה בלתי אנושית בעליל, על חושית. ואם הוא כזה, מסוגל לחוות את האמת גם סתם ככה פתאום, הוא כנראה המודל האולטימטיבי למיסטיקן, הוא גורו. ממש כמו אלוהים, הוא הדי ג’יי שהציל את חייו של עם שלם כשגילה לו דבר נשגב כל כך, האמת החיה, הידיעה.

אבל הוא נעלם – וזה עורר געגוע. והעם לא יודע מה קורה, והוא משתוקק ומוכן להקריב את כל היקר לו לשם אותו הידע. הוא מתפרק מתוך הזהב ומשליך אל האש, כדי לשחזר מעט מהחום הנעים הזה. הוא מנסה לפרוץ את הגדרות, להנות ולרקוד (הי, כמו במסיבה!), אבל משהו לא מוצא חן בעיני האמת הממסדית – האלוהים. היא רואה בזה שחיתות, פריצת גבולות, נסיון לחתור מתחתיה. "לך רד כי שחת עמך", היא אומרת למשה. "האם זהו קול מלחמה?", שואל משרתו יהושע, שמזהה פעילות מחתרתית, העם מנסה לגלות את האמת ששמורה למתי מעט, מה שמתפרש כמרד. "האם אתה מזהה כאן גבורה?!", תוהה משה, ומכריז: זהו מרד שאינו לגיטימי. עונשם של הפורצים היה נוראי, הרגו בהם וטבחו איש את אחיו, לא חסו. והעונש החמור מכולם: "לא אעלה בקרבך", לא מגיע לכם לראות את האור, אם אתם מנסים להשיג אותו בלי רשות. הידע הזה שמור לבודדים, הוא בית מוגף. אתם גנבים, פורצים, שודדים.
: . ::

השחתה היא עונשם של המשחיתים, מידה כנגד מידה. העם ניסה למרוד במסיבת שחיתות? הרגו אותו, הפעילו עליו סנקציות. זהו עם רע, קשה עורף, בוגדני. בדיוק כמו עם נוסף שהשחית, ובתמורה השחיתו אותו – סדום ועמורה (בראשית י"ט) ; איזה רע לא עשו אנשי סדום? הם גנבו, הם רצחו, הם אנסו. הם קיימו יחסי מין הומוסקסואליים, השם ישמור ויציל. האם הדברים האלה כתובים במפורש בתנ"ך? כל מה שכתוב זה שהם היו רעים וחטאים, בלי לפרט בדיוק על מה ולמה. כתוב שהם ביקשו "לדעת את האנשים", הם ביקשו לבצע ידיעה, שמסיפור אדם וחווה (או דוד ואבישג), אנחנו מבינים שאלה הם יחסי מין. ואם הם רוצים לקיים יחסי מין בכפיה, עם אורחים זכרים – שוד ושבר. לא סתם מוזכרת כאן המילה ידיעה ; אנשי סדום ביקשו לגשת אל ידע לא מורשה, אל אמת שסגורה בתוך הבית. אין שחיתות גדולה מזה!

:: . :כופין על מידת סדום", כותב התלמוד (בבא בתרא י"ב, עמוד ב'). משמעות הדבר: כשזה נהנה וזה אינו חסר, כשאין לך נזק מדבר כלשהוא, מה אכפת לך אם מישהו אחר יהנה? לכן אתה חייב, או יותר נכון – במקרה הזה, כשאחרים יכולים גם להנות, מותר לכפות. רק במקרה הזה מותר ; האומר שלי שלי ושלך שלך, נוהג כמידת סדום (אבות ה', י'). מדוע? כי הוא נאמן לאוטונומיה הפרטית של כל אדם. חיה ותן לחיות, כל אחד יעשה ברשות עצמו את מה שבא לו כל עוד הוא לא מזיק לאף אחד. מיותר לציין: זו האידאולוגיה של הליברטריאנים, זו האידאולוגיה של הקלאברים. אבל כשמישהו דואג לכנות את האידאולוגיה הזו בשם הגנאי "מעשה סדום", נורה אדומה צריכה להדלק. איזה רע יש כאן? כמובן: הרע הוא החופש, ההפקרות והפריצות. מעשים לא-חוקיים שנעשים בהסכמה למרות שאינם מזיקים לאיש (מלבד לאמת הממסדית, כמובן). יחסי מין הומוסקסואליים? יחסי מין עם קטינים בהסכמה? התאבדות? המתת חסד? בשום אופן – זה הרי לא מוסרי! אבל מי שם את הממסד כמונופול על המוסר? אם המת ביקש לעשות כזה דבר, האם זה מפריע למישהו? ואם שני אנשים מרגישים שמחים לגמרי עם ההעדפות שלהם – האם זה מפריע למישהו חוץ מלאלה שנאמנים לחוק, המגדיר דברים כאלה כעבירה?

:: . ::

סדום מתוארת בספר בראשית כגן האלוהים (בראשית י"ג), לפני השחתתה. באותה צורה מתואר גם עדן בספר ישעיהו (נ"א, ג'), "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה". מעניין שעם גן עדן מוזכרת גם השמ
חה והזמרה, כהתגלמות הטוב. מה פשר ההקבלה בין גן עדן, הידיעה ויחסי המין? התשובה ברורה: בשני המקרים מדובר בשיא, אותו שיא שהחוויה בו שקולה לשהייה בגן עדן, מקור הטוב. כל העצים בגן עדן היו טובים, מלבד עץ הקשור בידיעה שהיה גם רע. אלוהים הזהיר את האדם פן יאכל מהעץ וייחשף אל הרע, על אף זאת אכל האדם ממנו ונפקחו עיניו – עכשיו הוא ידע, הוא נכנס אל החדר הלא נכון, הוא חווה טלטלה, חזיון, מראות גדולים ונוראיים.

חווית הידיעה היא הארה, חשיפה לאור עצום, אור שהעיניים לא מסוגלות לראות – סנוור, משהו מעבר לנראה ולנתפס. "חטאם" של אנשי סדום היה הרצון להגיע אל הידיעה הנשגבת הזאת – זה שכביכול לא היו ראויים אליה. לוט והמלאכים היו אמורים לחוות את הידיעה לבדם, בתוך הבית. אבל טרם שכבו, נסובו עליהם האנשים ודרשו להשתתף עימם. מהי אותה שכיבה? מיותר לציין שמדובר גם בביטוי ליחסי מין, אבל האם לוט והמלאכים שכבו?! ברור שלא, מפני שלשכיבה יש גם משמעות אחרת – וכאן אנחנו חוזרים אל הידיעה. שכיבה היא סוג של ידיעה (לדוגמה, ההתגלות הראשונה של שמואל: "נר אלהים טרם יכבה, ושמואל שכב, בהיכל ה', אשר-שם ארון אלהים", שמואל א' ג', ג'), המלאכים שאינם אלא שלוחי האל, כמוהו הם הידיעה עצמה. לוט ביקש לחוות את הידיעה בעצמו, ואנשי העיר נאבקו איתו.

הידיעה עצמה היתה אמורה להיות נחלת הכלל, וללון ברחוב. אלא שלוט "הפציר" בה להכנס אל ביתו – לחוות אותה לבדו. אנשי סדום שביקשו את הידיעה, הפצירו גם הם. אבל לוט הציע להם תחליף נחות בכדי לשמור אותה לעצמו, התחליף היה בנותיו. האם הבנות הן טוב או רע? האם האישה היא הטוב או הרע? ממשל החטא הקדמון ניתן לראות כי האישה קשורה אל הפיתוי, אל השכרון, אל החומר. גם בנות אלה נקשרו אל הדברים הללו. לא סתם הן השקו את אביהן ביין (חמרא) על מנת "לשכב" איתו שלא בידיעתו ("ולא ידע בשכבה ובקומה"). הן ניסו לפתות אותו, ולתת לו חוויה חומרית במקום חוויה רוחנית – בדיוק אותו הדבר שהוא הציע לאנשי סדום. אבל אנשי סדום הבינו שמדובר בתחליף זול, וסירבו לקבל אותו. הם נאבקו כדי להשיג את האמת, הם ניסו לפרוץ את הבית בכח וניגשו לשבור את הדלת. ואז – הם הוכו בסנוורים, הם נחשפו אל אור עצום מדי. היתה זו הפעם הראשונה שבה אדם הציץ ונפגע, היתה זו גם הפעם הראשונה שבה אנשים התקוממו וניסו לראות בכח את האור שנמנע מהם. על תביעה זו בחר האלוהים להשחית את סדום, ולהפוך את העיר – להשמיד, להרוג ולאבד.

:: . ::

היין והשחיתות מחזירים אותנו שוב לחטא העגל. המדרש (פסיקתא דרב כהנא, ט"ז) ממשיל את תביעתו של האלוהים ממשה לרדת כי שיחת עמו, ליין רע. ומשה שואל אותו: הי, למה עמך? כשהם בסדר הם העם שלך וכשהם לא הם העם שלי? אלא למה הדבר דומה – למלך שהיה לו כרם ומסרו לשני אריסים. אחד מהם עשה יין טוב, והמלך התגאה, "איזה יין טוב עשו מהענבים שלי". השני עשה יין רע, והמלך רטן, "איזה יין רע עשה האריס הזה" ; מהו יין רע? אומר התלמוד (בבא בתרא צ"ה, עמוד ב'), זהו יין שנמכר ברחוב – הוא יין שלא ראוי לברכת הגפן. לגמרי, יין שישמח לבב אנוש, אמת מיסטית שיוצאת לרשות הרבים, היא אמת שלא ראויה לברכה, היא אמת מחתרתית שמורדת בממסד. זהו יין נסך! כן, אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, את הסוד הכמוס, סוד ה' ליראיו (תהילים כ"ה, י"ד). תרבות ההמונים שמנסה להביא את הסוד הזה לידיעת ההמונים, היא מורדת.

הנחש אדם וחוה

:: . ::

למה התורה מגדירה את אנשי סדום כרעים וחטאים, אם אחרי הכל הם נלחמו על זכותם לדעת ולחוות את ההארה העליונה?

לשם כך נחזור אל סיפור עץ הדעת ודמות הנחש (בראשית ג'). האישה מציגה את אזהרת האלוהים בצורה הבאה: אכילת פירות כל העצים בגן עדן מותרת מלבד אלה של עץ אחד אשר בתוך הגן, שאסור במאכל ואף במגע. במילים אחרות, כל הידיעות בגן כשרות מלבד אחת, הפנימית ביותר, שאסורה אפילו בהתקרבות. התורה אוסרת את ההארה העליונה מחשש למראות האסורים, האבחנה בין הטוב והרע – היכולת למחשבה עצמאית, שעשויה להביא לכפירה באמת הממסדית.

 

הנחש מציג את זה אחרת, אלוהים אסר את אכילת הפרי מפני שעם הגעה אל ההארה והידע, זוכים לחכמה נשגבת. בעזרת החכמה הזו נהיים כאלוהים, בוראי עולמות, מבצעים פעולות שהן חלקתו הבלעדית ; מדע, טכנולוגיה, עולמות וירטואליים, רובוטיקה, בינה מלאכותית – דברים שעין לא ראתה. תעופה, גורדי שחקים, סכרים וספנות. המצאות מדהימות שסותרות את כל חוקי הטבע. אנשים שיכולים לעוף, לרחף באוויר, להגיע לפסגות, לטפס על הרים גבוהים, לבנות בתים שנושקים את השמיים. לגעת באור, לצאת מהאטמוספירה, לצעוד על הירח, לשלוח לווינים. ההנדסה היא פריצת גבולות גדולה יותר מכל אשר נעשה בהיסטוריה, המדע הוא אויבה הגדול של הדת. מבחינתה אין שום ברירה טבעית ואבולוציה מיצורים חד-תאיים, שום שינוי סדרים. גם שום הנדסה רפואית – לא שיבוטים וגנטיקה, לא אנטיביוטיקה ולא חיסונים, לא ניתוחים פלסטיים ולא פירסינג, קל וחומר שלא ניתוח לשינוי מין. זהו אינו גופך, אלא גופו של אלוהים. פגיעה בו היא פגיעה באמת! 
::

התנ"ך עקבי בעניין ההגמוניה של האלוהים, ומגנה כל נסיון להלחם בה ולפלוש אל תוך האיזור הסטרילי של הידיעה. זה היה, הוא טוען, חטאם של בני דור המבול – שעירבו בין הרשויות, בני האלוהים שלקחו את בנות האדם, והשחיתו את הארץ. זה היה, מסתבר, גם חטאם של אנשי סדום שדרשו את הידע הנשגב, שיאפשר להם להשתוות לאלוהים ולאיים על שלטון היחיד שלו. זה היה חטאם של אנשי דור הפלגה, שניסו לבנות מגדל שראשו בשמיים, מקומו של האלוהים. זה היה חטא העגל, פריצת גדרות ההר. זה היה חטאה של עדת קורח שטענה שכל העם קדושים, ולהם מגיעה גם האמת. זה היה חטאם של כל חוטאי התנ"ך – שביקשו לגשת אל ידע נשגב מהם, שמורשה רק למתי מעט.

הנחש, שמייצג את הידיעה הפסולה, עמד על נקודה זו: אכילת פרי עץ הדעת כשלעצמה אינה גורמת למיתה, היא גורמת לפקיחת העיניים, היא גורמת לחזיונות של חכמה עליונה המאפשרת בריאה. חווית היצירה, ההארה הזאת, היא התעלות מיסטית שנמצאת מעל לכל הנאה חושית, היא התגלמות הטוב, ואת הטוב הזה מבקש האלוהים למנוע מהאדם (הוא פשוט מגדיר את הטוב הזה כרע). לאחר שהאישה אוכלת מהפרי היא אכן מגיעה לחווית הטוב הזה ומשתכנעת, היא מגלה את תאוות העיניים, החזיון. היא מגלה את ההשכלה ומוקסמת מכך. היא מגלה את האחווה והשיתוף, ומשדלת את האדם להצטרף אליה, כי טובים השניים מן האחד, כי לא טוב היות האדם לבדו, כי לבד בכלל זה לא טוב, כי אגואיזם זה רע ושיתוף זה טוב.

אם נחזור אל הסמלים של תרבות המועדונים, היא מדברת לא מעט פעמים על הנחש. מיסטר פינגרס – באחד מהטקסטים המכוננים של תרבות המועדונים, "Can You Feel It" – מדבר על נחש כלשהוא ("Do The Snake") שמגיעים אליו בעזרת הג'ק (כלומר – ההאוס), אותה תולעת מתפתלת ("Wiggly Worm"). גם אנדרוורלד מדברים על "מלך הנחש", שמגיעים אליו באמצעות טריפ מסוים. בשני המקרים מדובר בחוויה אסורה, שמשיגים אותה בכל זאת, ויש בה מקום לכולם. תרבות המועדונים והפסיכדליה מצדדות בנחש הזה.

:: . ::

הידע הוא הון, ויש לנהוג בו ככזה, בקפיטליזם וברכושנות. האדם היודע את בוראו הוא אדם העובד אותו – תפיסה שמתבטאת גם ביהדות. הבורא, על פי תפיסה זו, מעוניין בידיעתו ובעבודתו. הוא מעוניין בהדמותו של האדם אליו, ובידיעה השלמה של אותו האדם. האדם גם מצדו מעוניין להשתלם ולהשוות לבורא. השתוות היא תיקון, ושלמות היא אלוהות. יוצא מכאן שהיכולת לדעת, וכביכול למרוד בהגמוניה האלוהית, היא הרצון האלוהי. אחת משתיים: או שמדובר בפרדוקס, או שהחטא הקדמון היה רצוי ובלתי נמנע. ושוב, גם היהדות סוברת כך, גם היא אופטימיסטית. בניגוד לנצרות לדוגמה.

:: . ::
– Ain't No Mountain High Enough

הארץ היא האמת, וחורבנה הוא השקר. הידיעה היא הר גבוה, ההארה היא הפסגה. הידיעה היא גם בית מלא בחדרים, הדלת היא החיץ בין החכמה לבערות. הבית, בכך דוגל התנ"ך, אמור להיות נעול. פריצה שלו היא עוון, השחתת היסודות שלו. אבל האם זהו אכן הרס, או שמא עיוות האמת הוא כזה? ואיזו אמת היא נצחית יותר – השקר שהממסד מוכר לנו כאמת, או האמת שגם הממסד עצמו מאמין בה, אבל משאיר אותה לעצמו? האלוהים הזה, ששואף להשמיד את כל מי שפולש לטריטוריה שלו, האם הוא הצדק או שמא הרשע? בנקודה זו נוגעים הגנוסטיקנים, שרואים בו את הדמיורגוס. הם אויבים אותו, מפני שהוא מונע מהאנושות להגיע אל האמת. הם, כמו תרבות הפופ, שואפים להפיץ אותה. כמובן, יש הבדל מהותי בין הגנוסיס לבין תרבות הפופ, מחלוקת סביב שאלת מקור האמת: הגנוסיס טוען שאל מול הדמיורגוס האימננטי קיים אלוהים טרנסצנדנטי ונעלם, אל מול הרע נמצא הטוב ושניהם מנותקים אחד מן השני – תפיסה פסימית של העולם, שהוא שורש כל רע. תרבות הפופ לעומת זאת היא אופטימיסטית, וטוענת שהרע הוא אחת מהתגלמויות הטוב, ויונקת כמוהו מאותו מקור אלוהי. אין רע בעולם, היא טוענת, אין חומר. כנגד החומר יש רוח, ושלמות החומר היא גם שלמות הרוח. ברור כי שלמות הרוח היא נשגבת הרבה יותר, אך באין רע אין גם חטא, ובאין חטא אין שכר ועונש – שלמות גופנית, מין ותענוגות גופניים, היא ערך לפחות כמו שלמות רוחנית. הברירה היא באיזו שלמות נרצה לבחור.

:: . ::

מרכזה של הארץ הוא גם הר, ומרכזו של ההר הוא בית, מרכזו של הבית הוא היכל, קודש קודשים – איש לא ראה ולא שמע, רק הכהן הגדול, פעם אחת בשנה למשך זמן קצר, כך בתנ"ך. במילים אחרות: ירושלים ובית המקדש, שבתוכו ההיכל, הם פסגת הידיעה. מי שמגיע לשם ברוחו, חווה את המיסטיקה בהתגלמותה – כאלה הם יורדי המרכבה שמתוארים לכל אורך התלמוד כצועדים במקום זה, על אף שכביכול לא היה קיים בתקופתם (הם חיו לאחר החורבן). הידיעה עצמה היא גם גן עשיר בעצי פרי, אלא שהגן הזה נעול – בכך, שוב, דוגל התנ"ך. האם הוא אמור להשאר כזה? כאן נקודת המחלוקת. בידי מי נמצא המפתח? הדת טוענת – בידי האלוהים, ולא בידי שליח. רק הוא יבחר למי מורשית הכניסה. תרבות הפופ טוענת – בידי החכמים האפשרות לתת גישה גם להמונים, את זה הם מבקשים.

:: . ::

בפרקים הבאים אפרט מעט יותר על ניו אייג', אופטימיזם, ומקורות הגנוסיס. אתייחס ל"עיר האלוהים" – ירושלים הארצית לעומת ירושלים השמימית, ירושלים הפיזית לעומת ירושלים המטא-פיזית, ירושלים של מטה לעומת ירושלים של מעלה, מלחמות קודש וסובלנות דתית. בעיקר אסביר את טענתי: תרבות הפופ היא ההתגשמות הכי קרובה אל "הפילוסופיה של משה".

 

חלק ב' של המאמר

ראו גם

אתר "סוכן תרבות " של אבי לבקוביץ'

 

:: . ::