web analytics
קטגוריות
ספרות פופולארית

חוק יצירה : בשביל ליצור צריך לסבול

"אני עצובה " אמרה לי אתמול יוצרת ידידה שלי " נפרדתי מהחבר שלי ואני מרגישה ריקנות. האהבה חסרה לי והסקס חסר לי והכל חסר לי.
הנדתי את ראשי בהבנה .
"אז מה את עושה ?
אני יוצרת כותבת שירים ומוזיקה תדשה תדע שדווקא מאז הפרידה האיכות של יצירה שלי עלתה פלאים . בזמן שהייתי איתו יצרתי מעט מאוד ומה שיצרתי היה בינוני ומטה.אבל מאז העזיבה יש שיפור דרמטי.דווקא בגלל שקשה לי כל כך וחסר לי כל כך אני יוצרת טוב יותר.
ואיך את מסבירה את זה ?
כשטוב לך עם מישהו כשיש סקס משגע וכו' זה בא על חשבון היצירה. תחושה של שלמות בחיים האישיים היא תמיד מזיקה ליצירתיות.ובכלל היגעתי למסקנה שההנאה מסקס היא על חשבון יצירתיות טובה באמת."

  
אז האם מוסר ההשכל הוא שעל מנת להיות יוצר טוב עליך לסבול מחוסר בדברים אחרים?
יכול להיות
עובדה שבמדינות שבהן יש רמת חיים גבוהה ליוצרים נניח מדינות אירופה המערבית הם בררך כלל יוצרים יצירות ברמה בינונית ומטה , היצירות הטובות באמת היום נוצרות שם בידי יוצרים מהגרים שסובלים מחוסרים ובעיות מסוגים שונים ומשונים ומוציאים אותם בכתב .
ובכל זאת הרי בעבר היו גם יוצרי מופת שחיו עד כמה שאפשר לשפוט חיים טובים למדי . הרוזן טולסטוי למשל שחי באושר ובעושר באחוזתו אם כי נכון שגם הוא סבל מכל מיני בעיות משפחתיות.
כך שאם יש כאן חוק לגבי היצירה הוא לא חוק כללי או בכל אופן לא נכון לגבי כולם יש כנראה גאונים שהכלל  לא חל עליהם. אבל ככל הנראה עדיף ליוצר לחיות חיים לא מספקים מבחינה רגשית ונפשית  למען איכות יצירתו.  

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

47 תגובות על “חוק יצירה : בשביל ליצור צריך לסבול”

על כמה שאני מבינה את המלה חוק – עליו לחול תמיד ועל הכל.
אך מה שעולה מן הכתוב הוא מה חשוב יותר – החיים או היצירה וזו כבר סוגייה אחרת שלגביה התשובה שונה מאדם לאדם.

כשיש משהו כואב ולוחץ וקשה מבפנים שחייב לצאת החוצה.
אצל אמנים זה מתבטא ביצירה. אצלם השסתום להוצאת הכאב או המצוקה הוא האמנות. זה כל הסיפור.
היום אפעס, הדבר הזה השתנה ואלו שיש להם איזו מיומנות בסיסית של ועדת קישוט של כיתה ד' מחליטים שהם רוצים להיות "אמנים" ומכיוון שבעידן הפוסט הדליל והשטוח שלנו הכל הולך וגם כוח הביקורת ירד, אזי "יצירותיהם" יוצאות לאויר העולם. למי שקצת יש עין או אוזן בולט למרחוק הכלום שעומד מאחורי ה"יצירות".

בקיצור זה לא מיתוס וגם לא קלישאה – יצירה באה מתוך מצוקה פנימית וצורך פנימי עמוק של היוצר. כשהיא באה מסיבות אחרות (כמו שנהוג היום) של רצון להתפרסם או החלטה להיות "אמן" – זה מה שאנחנו מקבלים – כלומר בינוניות במקרה הטוב.

קושי יוצר חלל, אין ספק. אבל האם הוא הקטליזאטור ליצירה?
לי נדמה, כי יצר היצירה הטבוע באדם הוא הגורם הראשון במעלה, והוא החוק. גם אם הוא יודע עליות וירידות. הנקודה המעניינת היא יוצרים שחייהם זרמו בטוב, הדבר ניכר ביצירתם המשעשעת גם אם היא אירונית ועקיצותיה נופות ארס. ברור לגמרי שלא הייתה זו יצירה משולחנו של אדם סובל (כמו: מולייר, פרנסואה רבלה ואפילו קישון), אבל הייתה יצירה נהדרת ואף שופעת.

האדם חי בסבל ומת בסבל, אם תיקח את כל בני האדם בעולם ותראה כמה הם סובלים ממצוקות, רעב, מחלות, אלימות ובעיות סוציאליות אז בפועל אתה יכול לומר שמרבית בני האדם חיים בסבל מתמיד, השאלה היא האם הם גם אמנים או יוצרים. והתשובה היא שמרביתם כן יוצרים, רק השאלה מה הם יוצרים.
באפריקה הם בונים בתי מחימר וצדים נמרים, ובסין הם אוכלים אורז ויש להם עצירות כשהם בונים את הבתים שלהם באה רעידת אדמה והכל הלך.
כל אדם בעולם כמעט יוצר. כל אדם בעולם סובל.
השאלה במה הוא בוחר ליצור, באילו כלים. כי זאת באמת השאלה. יש יוצרים שבונים בתים, יש יוצרים שמתכננים את התרופה הבאה שתציל מליונים בעולם, ויש יוצרים שעוסקים במילה הכתובה או ביצירת מוסיקה. יש אנשים שמקנאים בכשרון של אחרים, או רוצים לשלוט דרך ביקורת בכישרון של אחרים, ואז במקום לפתח את היצירה שלהם הם מחפשים ליצור פופוליזם זול כלפי מה שנראה להם מאיים, או לא מוצא חן , או מזוייף, הם יוצרים ביקורת על אחרים במטרה לשלוט באחרים, וזו רעה חולה והרסנית שפוגעת בעיקר בהם.

הסבל של כולם דומה, מה שעושים איתו זאת כל הנקודה, משום שתחומי הספרות והמוסיקה למשל דורשים השכלה ספציפית, היוצרים בתחום הזה מטבע הדברים לומדים ומשכילים ומפתחים את היצירה שלהם בתחום הזה. לא נראה הגיוני שהם מגיעים לבתי הספר לאמנות למשחק או למחלקת ספרות באוניברסיטה כי עברו התעללות בילדות, או כי כולם עברו עוני נוראי.
בשורה התחתונה אני רוצה לומר שאין קשר בין סבל ליוצרים ואמנים. יש קשר לידע ויכולת להביע את זה אולי, בעיקרון כולם סובלים וכל אחד יוצר משהו אחר, לא דווקא מוסיקה או ספרות.

בואי נגביל את עצמנו ליוצרים מערביים מהמעמד הבינוני של ראשית המאה העשרים ואחת. דהיינו לאנשים הדומים למרבית קוראי האתר הזה.
אלו שנניח חיים בצורה בורגנית מה שנקרא "חיים רגילים ".
כמדומה שהם יוצרים טוב יותר דווקא כאשר הם במצבים של לחץ נפשי קשה יותר מזה שהם רגילים לו .
למשל אני מכיר משוררת שנפרדה מבן זוג והפרידה הביאה לשירים טובים וחזקים יותר מאשר היא כותבת במצב "רגיל" כאשר ניהלה איתו מצבים של זוגיות רגילה.
דוגמאות אחרות :
כמדומה שהשירים הטובים והחזקים יותר של יונה וולך היו אלה שכתבה כאשר הייתה נתונה במצבים של לחץ נפשי קשה במיוחד בגלל סיבות שונות .
אבל נכון צריך להכיר את הביוגרפיה של כגל יוצר כדי לקבוע זאת.
אינני יודע עם הכלל הזה חל על אבידן למשל ואם כתב את מיטב יצירותיו דווקא תחת לחץ נפשי חזק במיוחד .
אולי לא.
ועדיין נראה לי שהטיעון הזה ( אוקי לא נקרא לו חוק או כלל ) נכון לגבי חלק מהיוצרים לפחות. .

לא סתם נכתבו השורות המפורסמות של טולסטוי בפתיח של אנה קרנינה, שמרוב שזה הפך לקלישאה לא נחזור עליהן כאן.
כל אדם הוא כלפי עצמו. כל אדם מכיל ומתמודד עם הסבל בדרך אחרת. המכנה המשותף הוא יותר בעניין האושר שגם הוא משתנה אבל לא בחריפות כזאת.

ואם נחזור ליוצרים, אז היצירה היא הדרך שלהם להתמודד עם הסבל. אפשר לראות את ההבדל הגדול בין היצירות המתקתקות של רנואר, שאי אפשר להמעיט בערכן אבל עדיין לא מתקרבות לאלו של טולוז-לוטרק או ואן-גוך למשל (סתם דוגמית מתקופת האימפרסיוניסטים)
הראשון היה עשיר וחיים חיים נוחים ונעימים יחסית והאחרים סבלו סבל רב, זה בשל מומו וכיעורו וזה בשל שגעונו ועוניו.

קוראים לו התקופה הרומנטית. בתקופה הזאת באמת ניסו ליצור קשר אבסולוטי בין סבל ויצירה. תיכף תספר לנו על חוק "הפרא האציל"… נראה לי שהמאה השמונה עשרה כבר הסתימה (פעם אחרונה שבדקתי בחלון)

יש הרבה אפיונים לסבל אנושי. יוצרים ספרותיים כותבים על האנושי ככה שהם קרובים לתחום הזה יותר מיוצרים אחרים, לפעמים הם כותבים על סבל אנושי ממקום אישי ולפעמים הם כותבים ממקום אחר, אם הם מאוד סובלים נפשית הם צריכים לקבל טיפול בבית חולים, ותרופה לבעיה בריאותית, זה לא הופך אותם ליוצרים טובים יותר או פחות, אלא שאולי הם מביעים את זה לפעמים יותר
דרמטי, או שבתקופות האלה הם דווקא לא מסוגלים לעשות כלום. אין שום כללים בעניין זה הכל סתם קשקוש. יש פסיכולוגים שמייעצים לאנשים לכתוב ולהוציא החוצה את הכאבים שלהם ויש אנשים שבכלל לא מתאים להם להוציא החוצה. מחקרים מלמדים שדווקא לא לדבר על הכאבים עוזר ליותר אנשים להחלים מאשר לא לדבר או לכתוב בנושא.
מה שמוביל לשורה התחתונה- יוצרים לא כותבים בגלל סבל, אלא מסיבות רבות ומגוונות.
אל תשכח שלחץ נפשי קשה יש למאות מליוני אנשים
בעידן המודרני, ורובם ממשיכים ליצור ולעסוק בעבודה שלהם, גם יוצרים בספרות ובמוסיקה יוצרים למרות הלחץ הנפשי.

האלכימיה של היצירה היא הרבה יותר מסובכת מהקלישאה הרומנטית על סבל ויצירה.
יש כל כך הרבה אנשים שסבלו סבל נורא (ראה פליטים, ניצולי שואה ואחרים) ולא קרתה מזה שום אמנות, לא רעה ולא טובה.

קישור בין השניים הוא גם בעייתי מבחינה אנושית – אני מכירה אנשים שמגדלים את הפצעים שלהם מרוב פחד שהבריאות תמית את היצירה. (שזו אם לשפוט מנסיוני שטות מוחלטת, וגם לא כל כך פשוט להתרפא, כפי שיודעים אלה שמנסים)

ואני גם חושדת שהקישור בין סבל ליצירה הוא מין תעלול קורבני של האגו, מין עסקה סמויה שעושים עם אלוהים או עם השני – אני אסבול ואתה תתן לי יצירה, וקורבנוּת זה משהו עקום ומיותר.

ובכלל – ביצירה יש גם אלמנט של משחק ושל שמחה,
וכנגד כל ואן גוך נפלא יש גם מוצרט ולאונרדו ואחרי ככלות הכל – אין כמו מאטיס, כמו שפיקסו תמיד אמר

החשד שלך מוצדק, מרית. סבל ויצירה זה סלוגן שהוטבע על יוצרים כשלא ידעו איך לפרש את השבר הנפשי על פי הביוגרפיה על רקע היצירה שלהם, ונטו לחבר את השבר הנפשי והיצירה למשמעות אחת. משבר נפשי פוקד באופן סטטיסטי 99 אחוז מכלל האוכלוסיה בעולם כחלק מהחיים, זה לא המניע של היוצרים, גם לא של ואן גוך שהיה חולה במחלת נפש קשה שהיום יודעים הרבה יותר טוב איך מטפלים בה ושקיבל לאורך כל חייו חיזוק מאחיו ואפשר רק לקנא בתמיכה שקיבל שאלפי אמנים אחרים שחולים באותה מחלה לא קיבלו אף פעם.
יוצרים טובים מאוד הופכים את הסבל הטבוע באופי האנושי למנוף אדיר להבנתו וכתוצאה מהמינוף הזה נוצרו יצירות אמנות וספרות ומוסיקה וקולנוע ותיאטרון ועוד, שהוסיפו לסלוגן "סבל" משמעויות שרק יוצרים מיוחדים יודעים לתת .

לקרוא לי יוצר זה הגיוני בדיוק כמו לקרוא לאהוד אולמרט גנרל. אבל בכל זאת, ברצוני להביע את דעתי.

כדי שאומן ייצור, הוא צריך לרצות ליצור, ולחיות בתוך האומנות שלו. הסבל לא חייב להיות כלכלי, או משפחתי. הסבל יכול להיות רעיוני, רוחני או כל סבל אחר, שיגרום לו להסתגר.
טולסטוי חי וראה את מצוקות העולם, והיה חייב להסתגר. מהגרים סבלו פיזית והיו חייבים לדבר על כך, וישנם כאלה שפשוט רצו לעשות תיקון.

לא הייתי רוצה להיות במדינה שטוענת שלמען היצירה היא צריכה לגרום לאזרחיה לסבול, גם אם זה עדיין רק בתחום הדיוני.

לא ברור אם אתה מבין את זה, אבל הטקסט שכתבת פה
מדהים מבחינת אמירה. בפועל אתה אומר הכל,
ואכן משוררים לא צריכים ליילל כחתולי רחוב בשביל לכתוב שירה, הם צריכים את כל מה שכתבת למעלה.זאת ,תמצית השירה במהותה.

"
כדי שאומן ייצור, הוא צריך לרצות ליצור, ולחיות בתוך האומנות שלו. הסבל לא חייב להיות כלכלי, או משפחתי. הסבל יכול להיות רעיוני, רוחני או כל סבל אחר, שיגרום לו להסתגר.
טולסטוי חי וראה את מצוקות העולם, והיה חייב להסתגר. מהגרים סבלו פיזית והיו חייבים לדבר על כך, וישנם כאלה שפשוט רצו לעשות תיקון.

לא הייתי רוצה להיות במדינה שטוענת שלמען היצירה היא צריכה לגרום לאזרחיה לסבול, גם אם זה עדיין רק בתחום הדיוני.
"

כאמנית וכיוצרת, אני מעידה שאצלי זה הרבה פעמים ההפך,שכשחיי שקטים ושלווים(פחות או יותר עד כמה שניתן להיות שקט ושליו בארץ עם מציאות כל כך דינאמית) או אז מתוך השקט והשלווה הפנימיים עולים וצפים הרעיונות, דווקא בעיתות משבר או בעיתות של חרדה קיומית משהו בפנים נסגר אצלי.
יחד עם זאת כאמנית וכיוצרת, אני בהחלט יכולה להעיד כי להיות אמן,יוצר יש מחיר, אין ארוחות חינם, על מנת להיות מרוכז וממוקד לשם ההתכנסות הפנימית אמן זקוק לשקט ,(שוב מאוד אינדבדואלי)חיים חברתיים סוערים לי באופן אישי מפריעים לתהליך היצירה, וגוזלים מהזמן של היצירה והיצירה מתחילה אצלי קודם כל בחיפוש ושיטוט אחר חומרים, וזה מצריך להיות לבד, אני יכולה להעיד גם כי רעיונות באים לי תוך עבודת הבית הכי טריויאלית כמו בעת שטיפת כלים (מים עושים לי את זה) שטיפת הריצפה, בישול, (אין לי סטודיו ובשעות היום המטבח משמש לי גם מעין סטודיו), הליכה על שפת הים (אמרתי שמים עושים לי את זה, אז התבוננות וצפייה והקשבה לים או דייג עושים לי את זה,
חייתי בזוגיות במשך עשרים שנה, ובתקופות היפות של הזוגיות הזאת צמחתי ופרחתי כאמנית,
ככלל אני יכולה להעיד על עצמי שדווקא תקופות של שלווה ושקט מהווים קרקע פוריה מבחינת הפניות הרגשית כלומר דווקא אז אני פנויה ריגשית לרעיונות חדשים ולמימושם גם תקופת ההריון שלי הייתה תקופה נהדרת, וכמובן האימהות, הבן שלי מיומו הראשון גדל בסטודיו מטבח וככלל אני מאוד אוהבת את פינת הבית שבה אני יוצרת
בעיתות של משברים קשים קשה לי מאוד ליצור
מה שכן בני זוג לא תמיד מודעים לצורך של האמן להיות לבד וליצור רואים בזה סוג של אגוצנטריות ומאחר והן תהליך היצירה והן מימושו דורשים את היות האמן לבד קורה לא אחת שבן הזוג חש שהוא מוסט הצידה
וכמובן יש גם את הקינאה
ויש גם את הטריק שאנחנו עושים לעצמנו, מוצאים בן זוג , "מתאהבים" בו, מתגלה שהזוגיות מכאיבה ולא מתאימה, יוצרים פרידה, הפרידה מחוללת בנפשנו את טעם הכמיהה, והכמיהה מדרבנת ליצירה
כל אמן והטיקים שלו להגשמה עצמית
אולם שוב כלל זה מאוד מאוד אינדבדואלי
עד כאן על קצה המזלג

למוזיקאי שופן מהמאה ה-19 יש מכתב מעניין בנושא כאן
http://www.israelpost.co.il/unforget.nsf/lettersbycategory/C824C0FAAB486F9342256CE0004A99D5?opendocument

שבו הוא טוען בין השאר :
השראה ורעיונות חדשים באים לי רק לאחר פרישות ממושכת מאישה. משנמלאתי תשוקה לאשה ונותרתי מרוקן מכל אוני, בורחת ההשראה ממני, יבש מעין ההשראה שלי והרעיונות לא צצים עוד בראשי. תארי לעצמך, כמה מוזר ונפלא הדבר שהכוחות המשמשים להפריית אשה וליצירת אדם, הם אותם הכוחות המשמשים ליצירת אמנות. כמה מוזר ומופלא שגבר מבזבז את אונו היקר בעבור רגע אחד של שכרון חושים.
אפשר לומר זאת גם על מדענים, המקדישים עצמם למחקרים מדעיים, או לגילוי תגליות. הנוסחה כנראה פשוטה: יהא התחום אשר יהא, היוצר חייב להתנזר מאשה, כדי שהכוחות בגופו יצטרפו לכוחות במוחו על מנת שיגיע להשראה, שתאפשר לו להוליד יצירת אמנות טהורה.
חשבי על כך, המשיכה המינית לאשה והתשוקה הופכות להשראה, אבל הדבר אמור רק במי שבורך בכשרון וביכולת"
בקצרה לדעתו התשוקה המינית פוגעת ביצירתיות.
שוב זה עניין אינדיבידואלי אבל הגישה הזאת מזכירה אתזאת של הכנסיה הנוצרית שטענה שכדי להיגע להתאחדות אמיתית עם האל ( שהיא שם אחר ליצירתיות) האדם חייב להיות פרוש ממין.

זאת כמובן גישה הפוכה לחלוטין מגישת הטנטרה המזרחית וגם מגישת הקבלה היהודית שטוענת בדיוק את ההפך :
שרק עם מין יכול האדם להגיע להתאחדות אמיתית עם האל .
אז מי צודק ?
תשובתי :
שתי הגישות
עבור אנשים שונים
ובזמנים שונים .

יש להבדיל בין כשרון, לבין המצב המנטאלי שמתרגם אותו למה שנכתב או מולחן בפועל.
גדולי האמנים, אלה הענקיים באמת, פועלים בכל תנאי שהוא, ורצוי תחת סדר ומשמעת.
יוהאן סבסטיאן באך, לייב טולסטוי…ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.
יש גם יוצרים שזקוקים לסבל.
אך כאן או כאן הסבל הוא אמצעי לתרגם את מה שכבר יש ביותר. חסרים אנשים שסובלים כל חייהם ומטפסים על הקירות אך, אעפס, לא מייצרים כתיבה או מוזיקה בעלת ערך? והרי אלה הם תשעים אחוז מטיבעת ידו של הסבל והצער. נסיונות שלא צולחים.

לורקה כתב את הטקסט על ניו יורק לאחר תקופה מרגשת וטעונה, אבל לא דכאונית. פסואה היה פקיד אפרורי ומרוחק.
ושוב, הריחוק, הדיכאון, העצב, האגו, כל אלה הם אמצעים לתרגם משהו שכבר קיים מהכורח אל הפועל. לא הם הכשרון, רק האמצעי.

כאב הוא אוניברסלי מדי לקשור עם יצירה.
מה שכן דרוש אולי, זה פער שאי אפשר לחתום – בין היוצר לחיים. הפער הזה יכול להיות מפק מכאב. יכול להיות מופק מאוטיזם, יכול להיות מופק מתאוותנות לא נשלטת, או מנכות פיזית.
מרווח בין העיניים למה שהן רואות.

אני מסכימה בהחלט עם ההבחנות שאת עושה שנחוץ קודם כל כישרון, ואת הפוטנציאל ואת הכישרון שום בית ספר לאמנות לא מקנה, בתי ספר לאמנות אינם מלמדים אדם להיות אמן, הם לכל היותר מלמדים תולדות האמנות, סגנונות באמנות וטעימה מן הסגנונות הללו, וזאת יכול אדם עם כשרון ופוטנציאל טבעיים לפתח לבד בעצמו אם אכן יש לו את הבעירה לכך, אחד החומרים לבעירה הזאת זה הצורך והרצון לבטא בכל מיני דרכים וצורות
כמו כן אני בהחלט מסכימה איתך שדרושים משמעת עצמית, ותרגול, יעידו על כך גדולי האמנים בתחום המוסיקה שעל מנת להצליח לבטא את מה שהם חשים היה עליהם לרכוש מיומנויות טכניות (נגינה על כינור למשל או פסנתר או כל כלי מוסיקאלי, וכך גם בכל תחום של אמנות
אמנות זוהי דרך חיים, ומחוייבות מאוד עמוקה ורצינית לדרך הזאת
בדיוק כמו באהבה כנה ועמוקה שתי הגברות הללו גברת אמנות וגברת אהבה הן גברות מאוד תובעניות שלא סובלות חיפוף ופוזה
ועל כן לעיתים גם הלבדיות שנדרשת מדרך האמנות(אני עושה הבחנה בין להיות לבד ובין להיות בודד לעניות דעתי אלה שני דברים שונים
אדם נדרש להיות קרוב מאוד אצל עצמו על מנת לזכך מן הסיגים שדבקו בו, ובכולנו דבקו סיגים שונים שהחינוך והסביבה ניסו לכפות עלינו בניגוד גמור לעיתים למי ולמה שאנחנו ומה שאנחנו מבקשים לומר לעולם

אתה חושב?

אני כותב מתוך עושר עילאי, רגשי ורוחני

זו התעלות ממדרגה ראשונה

אני חושב שאתה מבלבל בין בעיות של החיים, פרידות או ריבים, או קשיים לבין חיים לא מספקים מבחינה רגשית.

חיים יכולים להיות מלאי תהפוכות ובעיות ולהיות מספקים מבחינה רגשית, זה תלוי בצורה שבה האדם מסתכל על החיים.

יכול להיות שבעיות כלכליות או חומריות או בעיות יומיומיות דווקא עוזרות ליצור, אבל לאו דווקא בעיות רגשיות

הסבל נמצא אצל כולם. מי יותר ומי פחות, ובתקופות. אבל לא הסבל מניע את האמנות, ובטח שלא התנזרות מסקס או מדברים אחרים בחיים. מהתנזרות מסקס או מהנאות החיים לא עושים אמנות יותר טובה ולראייה יש המון יצירות ויוצרים
מסתגרים ומלהגים על הסבל וחוץ מלצרוח על הכאב הנפשי או הפיזי שלהם הם בפועל לא אומרים כלום, לא מחדשים כלום, ולא בונים שום תוכן אמיתי או משמעותי. לצרוח על הסבל זה לא מספיק השאלה היא מה מעבר לצרחנות בא לידי ביטוי, ולרוב אין מה לומר חוץ מלצרוח על המצב הפרטי שלהם. הסבל שיוצא מהיצירות האלה רק יוצר מציצנות ורחמים אבל מעבר לזה לא מוסיף כלום.

לאיה, מסכים מאוד עם דבריך.

אכן גדולי היוצרים כתבו מתוך ריחוק או מרווח אבל לאו דווקא דיכאון. יש כאלה ויש כאלה. תלוי ביוצר.

ובארץ? בכל זאת היצירה מספר אחת זה זיכרון דברים, טקסט דכאני בעליל

עכשיו אני מבין את השפע הבלתי נדלה של יצירות המופת בכל תחום ותחוםהמציף אותנו. יש כל כך הרבה נעבעכים בעולמנו.

רבים מהמגיבים כתבו כאן שהסבל האנושי לא בהכרח מוביל ליצירה או ליצירתיות, אני רוצה להשיב על כך שזה נכון מפני שזה לא הסבל האנושי גדידא שמוליד יצירתיות ורצון לבטא
אלה הן התובנות והמשמעות שאדם מפיק מהסבל שהוא עבר וכייצד התמודד עם הסבל הזה ומצא משמעות וטעם בחיים, אני מסכימה בהחלט שסתם לצעוק "איי כואב לי" "אני במצוקה קיומית" אין זו רבותא
התובנות והמשמעות שיש לסבל הם אלה שהופכים יצירה מסתם צעקה אחת מני רבים למשהו בעל ערך ומשמעות לא רק ליוצר אלא לאנושות כולה

למואיז- סלח לי אולם האמירה שלך כי …"יכול להיות שבעיות כלכליות או חומריות או יומיומיות דווקא עוזרות ליצור"……אין לה שום אחיזה במציאות אמן בתחום הציור זקוק לבדים, למכחולים, לצבעים, אתה יודע כמה עולה מכחול טוב? ואמן צייר זקוק ליותר מלמכחול אחד? אמן שאין הפרוטה מצוייה בכיסו לא יכול להרשות לעצמו לממש את היצירה שלו,
מוזיקאים שאין להם כסף לממן את הכלי המוסיקאלי שהוא בתחום נגינתם, אתה יודע כמה עולה פסנתר? כמה עולה כינור, כמה עולה סט תופים?כמה עולה סקסופון?
קולנוענים, שלא יכולים לממן את הסרט שהם רוצים לצלם ולביים?ובמקרה הטוב נאלצים למשכן את הבית שלהם ואת החיים שלהם על מנת לממש את הרצון לביים סרט?
לא כולם עוסקים בתחום הכתיבה כמוך ויכולים לקנות מחברת ועיפרון ולשבת ולכתוב וגם אתה הלוא יודע שאם אין הוצאת ספרים שעומדת מאחורי סופר והוא צריך להוציא לאור את פרי היצירה שלו אם אין הפרוטה מצוייה בכיסו הוא לא יוכל להוציא את היצירה שלו לאור, כמה פעמים קראתי את מילותיך שלך בדבר הקושי להוציא בהוצאה פרטית שלא לדבר על הפצה של היצירה
כמה פעמים קראתי אותך מלין על כך (ולא רק אתה הרבה אמנים) שהמדינה לא מקציבה משאבים לתרבות וליוצרים בכל התחומים , מה עם תיאטרון למשל?
שאתה תצא עם יציאה כזאת? עם משפט כזה? אתה חושב לפני שאתה כותב? הרעיונות לא עולים כסף, המימוש שלהם עולה ועולה בממון רב ומי כמוך יודע את זה
אני מתפלאה ממש מתפלאה עליך שיצאת ביציאה כזאת. ממך לא הייתי מצפה לאמירה כזאת.

ועוד משהו , מואיז, רוב התלונות והטרוניות שלך בנושא של התרבות המזרחית ובין היתר כתיבתך המזרחית באות מהמקום שהסדר החברתי, וההגמוניה האשכנזית השלטת מדירה את התרבות והכתיבה המזרחית ואחת הדרכים לעשות זאת זה לא להקצות משאבים חומריים להתפתחותה של תרבות מזרחית ושל יוצרים מזרחיים, אז כשאתה אומר משפט מעין זה אתה שומט את הקרקע מתחת לכל הטיעונים שלך בנושא של יצירה מזרחית , מפני שיכולים לבוא אלה שאתה טוען שמדירים אותך כיוצר מזרחי ולא מקצים משאבים ליוצר מזרחי כמוך ולא רק לך אלא לעוד יוצרים מזרחים שלשם מה צריך להקצות משאבים ליוצרים וליצירה מזרחית מפני שכדבריך שלך …"בעיות כלכליות,או חומריות, או יומיומיות דווקא עוזרות ליצור"… אז בזה שלא מקצים משאבים לתרבות ויצירה מזרחית עוזרים לה לצמוח? אז לשם מה כל המאבקים על התרבות המזרחית ולממה נובעת הזעקה שההגמוניה מדירה את המזרחים על פי דבריך שלך נהפוך הוא ההגמוניה מסייעת ליצירה המזרחית לפרוח וככל שלא יקצו משאבים כך היא תעלה ותפרח.
נו באמת מואיז

ירדנה, את לוקחת משפט שלי ומעקמנת אותו לגמרי, לא אמרתי שעוני עוזר, אמרתי שאולי, (אולי זו לא טענה החלטית), אולי בעיות כלכליות או חומריות יכולות לעזור ליצירה. בכלל , כל בעיה יכולה לעזור ליצור, אם יודעים להשתמש בה. בעוני בכלל אי אפשר לעשות או כמעט כלום. על אף שהיו כמה עניים שכתבו, לא מדובר בכלל.

כתיבה או אומנות במקרים רבים נוצרת על ידי מעמד בינוני, ליצירה צריך השכלה ברמה מסוימת, וצריך גם רמה מסוימת של יידע , יותר מזה, הרבה יוצרים היו ממעמד גבוה יותר שאולי ירדו קצת בעקבות אומנותם.

לגבי מה שאת אומרת על יצירותיי, זה הפירוש שלך. אני לא יוצר מזרחי ואף פעם לא הייתי. ההגדרה של יוצר מזרחי נובעת מהחוזק של הממסד האשכנזי, הוא זה שיצר אותה והוא זה שצריך להתמודד איתה. אני רק סופר ומשורר, זה שמישהו מקטלג אותי זו באמת הבעיה שלו.

ובנוסף אני בכלל נגד תמיכה ממסדית ביוצרים, ואת זה אמרתי אלפי פעמים. הבעיה היחידה שלי עם התמיכות האלה היא שלוקחים את כספי המיסים ומחלקים אותו על בסיס שבטי, ונגד זה תמיד התבטאתי.

עמדתי היא שעזרה של המדינה היא גם שליטה של המדינה על היצירה והיוצר. בכלל, אם זה מה שרוצים, שילשמו יותר. בכמה גרושים לא יצליחו לקנות אותי, ואת זה כנראה כולם יודעים.

מהזיכרון בוקובסקי אומר שמה שגדול בכתיבה הוא שאתה יכול להגיע הביתה למצוא את אשתך עם החבר הכי טוב שלך, ובמקום ללכת איתם מכות, לעלות לחדר העבודה ולכתוב על זה שיר.

אני חושב שזה מסביר הרבה על הבעיות שיכולות (יכולות, כי לא כל מי שסובל יוצר) לגרום ליוצר ליצור.

אבל כמו שאמר כאן מישהו סתם סיפור של בעיות או השתפכות של מסכנות זה בכלל לא אומנות, במקרה הטוב מדובר במציצנות או בטריפטיז.

למואיז- על הקשר שבין סבל אנושי ליצירה כבר הגבתי ברשימה הזאת,
בעניין ההתכחשות שלך למזרחיות, אתה מזכיר לי את השליח של ישוע פיטר שהתכחש לו מתחת לצלב מפחד פן יבולע לו,אולם לא היסס להיות השליח שלו ולדבר בשמו לאחר מותו.העובדות בקשר אליך אומרות אחרת,ואין לי כוונות להיות עכשיו" גשש בלש" ולדלות את העובדות למען שאר הקוראים והמגיבים , אסתפק בכך שאתה כותב קבוע באתר שהוא מזרחי במובהק וכותב על מזרחיות ושלפני מספר חודשים כששאלתי מהי כתיבה מזרחית שלחת לי למייל האישי שלי הגדרה של מה זה, שם המגדיר (וזה לא היית אתה מה שמאוד הפליא אותי שאתה לא מסוגל להגדיר מהי כתיבה מזרחית ונדרש לשם כך להגדרותיהם של אחרים) מכליל את הכתיבה שלך כיוצר מזרחי רוב הפירסומים שלך היו בהוצאות לאור מזרחיות,(בימת קדם, הכיוון מזרח הן כמובן הוצאות לאור שעוסקות בתרבות האירופוצנטרית, לא בתרבות המזרחית) אחד המאפיינים של יוצר טוב בכל תחום הוא המחוייבות שלו לאמירות שלו ויש השקפת עולם מאוד ברורה ומחוייבת מאחורי מה שהוא יוצר ולא בזיגזוג הפסאודו אינטלקטואלי שלו. (…"אולי זו לא טענה החלטית"…….)זה מה שמבדיל יצירה אותנטית מיצירה שעושה מסחרה,ונועדה כל כולה לשם האדרת האגו של היוצר.כמו כן מעולם לא ראיתי שיצאת נגד "הקיטלוג" שלך כביכול כאמן מזרחי. בקצרה הזיגזוג שלך עכשיו לא משכנע,אמנם לא קראתי את יצירותיך, ואינני סבורה שהתשובה שנתת כאן מעוררת גירוי כלשהו שאקרא אותם או אקדיש להם מזמני ומכספי(שאין לי).אולם זוהי בחירתי ודעתי האישית הסובייקטיבית לאור מה שכתבת עד כה ובעיקר עכשיו.

למרות שהבטחתי (לעצמי יותר מאשר לבאי האתר) לא להיות מעין "גשש בלש" בכל זאת קשה היה לי שלא לעשות עבודת תחקיר מינימלית שבמינימלית באתר קדמה תחת המניפסט של "קדמה ספרים" במה ספרותית אחרת אשר בה אתה מופיע כאחד העורכים כתוב בדיוק לשם מה הוקמה קדמה ספרים ובמה היא תעסוק.
כמו כן ספרך הראשון "מפתחות לטתואן" יצא בהוצאת בימת קדם לספרות הוצאה לאור שעסקה בהוצאת ספרים שהם מזרחים בתוכנם ולא תמיד בזהות מחבריהם
כמו כן בבלוג שלך באתר קדמה תחת הרשימה שלך שיצאה ב- 19/12/07 תחת הכותרת "מיליון וחצי ש"ח לספרות אשכנזית"
מואיז נו באמת?

אמרתי שההגדרה של מזרחי היא הגדרה של האשכנזים, אני לא אמרתי שאני מתכחש למזרחיות שלי, אין ספרות כזאת וגם אין שום ספרות שהיא לא ספרות , טובה או רעה. במקרה של ספרות מזרחית מדובר בהגדרה אתנית שכל מטרתה היא להדיר את המזרחים מכספי הציבור האשכנזים, זה מה שכתבתי. אולי זה מעט מורכב, אבל זה העניין. אני לא מגדיר ולא הגדרתי את עצמי כסופר מזרחי, וגם אף פעם לא התכחשתי למזרחיות שי. אכן, אם היית קוראת את יצירתי גם כתבתי שאני משורר מרוקאי גולה, כך שזו לא בדיוק התכחשות. אני לא מתכחש אבל אין זה אומר שההגדרה הזו היא הגדרה ספרותית או בעל תוקף ערכי כלשהו. בדרך כלל מי שבא לקרוא אותי ממש אומר לי אבל מה שאתה כותב זה לא מזרחי, אז צריך להתחיל מההתחלה מה זה מזרחי ומה לא. בכול מקרה מי שיקרא בכול מקום שיש אפליה תקציבית נגד מזרחים בישראל מיד יכונה בכול מיני כינויים, שהנעים שבהם הוא מזרחי, כל השאר הרבה יותר מגעיל.

דרך אגב, חוץ מספר אחד בבימת קדם, כל הספרים שלי יצאו בהוצאות לאור לגמרי אשכנזיות. האשכנזים גם מפרסמים מזרחים מידי פעם, וגם בימת קדם פירסמה אשכנזים. לא נורא.

בקיצור כל העניין המזרחי נובע מקיטלוג והוא תגובתי. הבעיה של ישראלח היא לא המזרחים או הספרות המזרחית אלא בעיה אשכנזית. התוקף הוא הבעיה, לא הנתקף, ולא משנה איך הוא קורא לו.

גם ניהלתי הרבה מאוד ויכוחים סמנטיים לגבי במושג מזרחי בחיים שלי , ואני בסופו דבר, ובלי להתכחש לשום דבר, מעדיף את המושג ספרדי שיש לו באמת בסיס תרבותי.

את גם יכולה להוריד ספרים שלי חינם, ולקרוא אותי, לפני שאת נחפזת לומר שאני מתכחש למשהו

http://www.lulu.com/Moben

מה לעשות? קצת קשה להקיף אומן בהגדרות סכמטיות ופוליטיות. זה אל עבד מעולם.

בחינם אני מוכנה להוריד הכל, וגם לקרוא, כידוע לך לא תמיד הפרוטה מצוייה בכיסי וכשהיא כבר מצוייה אני מעדיפה לקנות ספרים (ספרי אמנות לרוב,או ספרים שעוסקים בתולדות האמנות,או בטכניקות או את אלבר קאמי או ספרים שעוסקים בהיסטוריה ובאנתרופולוגיה) כדי שיהיה לי מה ללמוד.
ומימי ללמוד זה כידוע לך לעולם לא מסתיים (תהליך הלימוד)
בקשר לכל הנושא המזרחי שהעלית כאן, טוב זה לא בדיוק המקום ולא בדיוק הרשימה לעסוק בכך שכן הרשימה כאן התחילה בקשר שבין סבל ליצירה כלומר הטריגר ליצירה אז מהו הטריגר שלך באופן אישי ליצירה לא באופן כללי
בוא ספר לי מה גורם לך לשבת ולכתוב?
ולמה דווקא כתיבה ולא תחום אחר?

אני כותב כי אני כותב.

לירדנה
זה אמנם נראה תרגיל בהתחמקות, אבל לניסוח הזה הגעתי אחרי כמה עשרות שנים של מחשבה. נסי להתרכז במשפט הזה ובכול המובנים שלו. זה רציני מאוד.

זה נשמע כמו תשובה זן-בודהיסטית ,בסדר אני בתוך הזרם
אני בהחלט נמצאת בהלך המחשבה הזה ניתן לומר שזה אחד ממאפייני החשיבה שלי, אני אעשה מדיטציה על המשפט הזה מכסימום אלך לים לעשות קצת טאי-צ'י

סבל בל יתואר מהתגובות.
עכשיו אני מזוכך סבל ויכול לכתוב את יצירת המופת של חיי.
ואיפוא לעזאזל חוב"ב עם הסיכות כשצריך אותו בשביל לשים פרופורציות לשיח הסבל\האשכנזות\העוני\האנתרפולוגיה ושאר ירקות באושים.

חובב בעל הסיכות כנראה מאוד סובל,וכותב כי הוא כותב על זה שהוא סובל ,וסובל כי הוא כותב על זה שהוא כותב שהוא סובל,ומרוב סבל ומרוב כתיבה על זה שהוא כותב כי הוא סובל הוא יתקע סיכות בסבל ויכתוב על זה ספר, ימכור אלפי עותקים ממנו,חברת סרטים הוליבודית תקנה ממנו זכויות יוצרים
בממון רב ותעשה מזה סרט ואז לחובב יהיה הרבה כסף לקנות הרבה סיכות ואז הוא יפסיק לסבול ויפסיק לכתוב ואז אנחנו נסבול מזה, ונכתוב בשביל לכתוב ונסבול ושוב מצדה לא תיפול
ובא לציון גואל

גואל – נמשיך לסבול.
ומצאתי שעדיף לסבול בצחוק עם סיכות מושחזות שמוצאות נקודות תורפה של כלמיני מאשר לגחך עם מגרפות נישאות בידיים מגושמות.
וביננו – לי חוב"ב חסר.וברצון הייתי מוסר כמה 'חשובים' בעיקר בעיני עצמם -תמורתו. אגב, גם ישראלי חסר לי. איפוא הוא. גם אותו הבינוניות והלעיסה המתמדת של כוזריפ םרענקים
.אשכנזים יצירתיות עוני נעבעכיות וכו'ד ייאשו? והעיקר -איפו מוני, שגרם לנו ךלצחוק בריא?

אני אנסח את שאלותי כפי שנראה לי,אם תרצה תשיב ואם תרצה על תשיב
אינני אוהבת שקובעים עבורי מה צריך ומה לא צריך
מה מותר לשאול ואיך מותר לשאול
מעבר לזה נראה לי שהדיאלוג הולך ונהייה משמים למדי אז אני ארד ממנו
ל- 666
האם שמת לב שבמוסף סופשבוע 7 לילות של ידיעות הופיעה כתבה בדיוק באותו נושא שאנו מתדיינים בו כאן באתר?
נראה לי שאת ההשראה הם כנראה נטלו מכאן

לא סבל ולא אושר יוצרים. מה שיוצר הוא העדר האושר, או המרווח שבין האושר לסבל. סבל ממושך לא יוצר כלום חוץ מרצון בתרופות. זה הקונטרסט בין האושר שהיה והלך שיוצר מתח המעודד יצירה. כמו חשמל. הזרימה נוצרת מתשוקה שנובעת מהעדר משהו שהאדם יכול לדמיין כאושר. אדם שסובל זמן ממושך אינו יכול ליצור כי אינו יכול לדמיין או לרצות מספיק באושר. אדם שנפרד כמו בדוגמא לעיל לא מזמן מבן זוג – יכול עדיין לדמיין את מה שחסר לו ומתוך המתח הזה ליצור.

הדיון הזה מתקיים כבר כהמ שבועות כאן ובסוף השבוע הזה ב 7 לילות של ידיעות מופיעה כתבה ארוכה על הסבל של האומנים וגם… על התרופות שהם לוקחים כדי להתמודד עם הסבל וכי זה עוזר להם ליצור.

מעניין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 − one =