רוני סומק בקצוות העולם המוכר

פעם חשבנו שרוני סומק הוא המשורר החשוב הבא התבדנו, לצערנו .מאז, הבדאות לא השתנתה היא רק היכתה שורש.

מכיוון שאני מכיר את אלוף ישראל בדמקה שהוא אגב נתנייתי ואת שמו אני לא רוצה לפרסם שלא ברשותו, השורה שהכי מצאה חן בעיני היא בשיר הראשון והיא: " אֲנִי שׁוֹתֶה ווֹדְקָה עִם מַרְקִיאֵל פַּזִילוֹב
שֶׁבְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְאַחַת הָיָה אַלּוּף הָעוֹלָם
בְּדַמְקָה.
בִּמְקוֹם לְצַחְצֵחַ חֲרָבוֹת אֲנַחְנוּ מְחַלְּקִים אֶת הָעוֹלָם
לְשִׁשִּׁים וְאַרְבַּע מִשְׁבְּצוֹת,
מְרִיחִים אֶת צִבְעֵי הַתַּבְלִינִים בְּשַׂקֵּי
הַשּׁוּק בְּסָמַרְקַנְד וְנָעִים בְּשָׁחֹר לָבָן "
רוני סומק מתגלה כשגריר של שלום ולוח השחמט השחור לבן הוא התחליף למלחמה. אהבתי את השיר.

אהבתי גם את השיר "האלבני" על עצי הזית ש"
הֵם מַזְכֶּרֶת מֵהַנָּסִיךְ סְקַנְדֶרְבֶּג שֶׁצִּוָּה
בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עַל כָּל חָתָן וְכַלָּה
לִשְׁתֹּל עֲשָׂרָה עֵצִים לִכְבוֹד אַהֲבָתָם. "
שתיהיה שנת שלום אמן

שהיה זה דווקא רוני סומק כמורה שעורר את העניין שלך באינשטיין ? או בלואיס קארול?

כך הוא רוני סומק
נוד שקט ששיחרר משהוא במעלית בבית דירות משותף ברישון לציון
כך הוא רוני סומק

בשירים המוקדמים שלו רוני סומק ידע לצייר ציורים מעניינים של זוהר בג'יפה, בנופך אמריקנה מקומית. להבדיל ממשוררים מקומיים אחרים שהושפעו מהכתיבה האירופאית, רוני סומק הוא משורר עם אוריינטציה אמריקאית ברורה. אבל הוא התעייף בדרך – אולי קשה למשורר להמציא את עצמו ולהלהיב ולחדש משהו לקורא המתמיד שכבר פענח את הסוד. השירים האחרונים שלו פחות משמחים מהשירים המיתולוגיים שלו, טרזנים וזמרות מרחוב המסגר לא גרות כאן יותר. אולי לא צריך לחפש כל כך רחוק, אוזבקיסטן וג'ינגיס חאן. אולי רוני סומק פשוט שבע מדי, אולי אני זו ששבעה מדי ממנו.

כאשר הייתי ילדה בבית ספר היו לי אוסף של מורים ידועים
רוני סומק
בתיה עוזיאל
לאה לופנפלד שכתבה שירים לתוכניות טלויזיה ולפסטיגלים
ולגבי אינשטיין
וכתיבת מאמרים
בעברית לקהל רחב. פרסמתי כבר מעל 100 מאמרים במקומות שונים
מי שלימד אותי לכתוב מדע בגובה העיניים היה צבי ינאי שאיתו עבדתי במחשבות והוא לימד אותי בצורה ממש רצינית איך לכתוב מאמרים

על שגילה את רוני סומק.

מי מכיר את מירי שחם שהתחילה את דרכה עם רוני סומק. אולי תזכירו לי באיזו הצגה היא שיחקה.
מדובר כנראה באשה מתוסכלת שכדאי שתשאיר את התסכולים אצלה ולא תשפוך רעל על אחרים

אכן, שירתו של רוני סומק היא בהחלט שירה בורגנית דקורטיבית.
שירה כמידתכם,
כמידת כל אלו שחמלה ואהבה בליבם
שלא מסוגלים להכיל בליבם הרחב ובשכלם הטוב שום דעה החורגת מדעתם
אף אחד לא יזכור את השירים הללו בעוד שבועיים, חודשיים, שנתיים
את שיריו המוקדמים נזכור גם נזכור.
ככה זה ויש ערך בלומר דברים של כנות

נחיה ונראה, ימים יגידו.
מדוע מייחסים לדברי שבח ריקים משקל גדול יותר מאשר לדברי ביקורת?
מי בכלל רוצה לחיות בחברה של מהנהנים קולקטיביים, חברה שבה אין להשמיע אף מילה שאינה מילת שבח?
לכתוב שירים כאלו זה אסקפיזם מביך, מדושן, זחוח. עצוב להיווכח שוב ושוב שהמשוררים המרכזיים שלנו חיים אני לא יודעת היכן, בטח לא כאן. כל כך מעייף לצעוד בין הטיפות, עם המטריה הממסדית מעל לראש. עם כל הכבוד לעבודת החינוך שלו, לא אישיותו של רוני סומק עומדת למבחן הזמן, אלא שיריו. לכן כל הממהרות לגונן על האדם שמאחורי השירים מביכות את עצמן בפרהסיה.

משה, אתה רוטט מתשוקה כלפיי זה ברור, אחרת אין שום הסבר הגיוני למעקב האובססיבי שלך אחריי ולנבירה האינטנסיבית בביוגרפיה הספרותית הלא-קיימת שלי. בפעם האלף – אני בקושי כותבת, אין לי שום יומרות ספרותיות משום סוג, אבל לקרוא אני יודעת. מציעה בכל זאת שתנסה להסתפק בנשים בנות גילך פחות או יותר, שסגנון דבריך הפסקני והגברי ירשים אותן עד מאד.

אני מציע שבמקום לפרסם הודעות פסקניות על כך שהשירים הם מעולים או לא שווים כלום הודעות שהן חסרות כל ערך כפי שהן משום לא ברור על סמך מה אתם קובעים את זה או את זה , .
תפרסמו נימוקים מפורטים למה השירים הם מעולים או למה הם חסרי כל ערך וכו'
האם אתם מסוגלים לעמוד באתגר הזה ?

הטענה העיקרית שלי כנגד השירים שהועלו כאן היא שהם נוצרו למטרת קישוט בלבד. בעיניי השלישייה הזו מציעה לא יותר מדקורציה שמשתמשת במילים סדורות כבחומר גלם, וכדקורציה ודאי שאינה מתחייבת לשום דבר אחר. שירה כזו לא תשאיר אחריה שום משקע, אלא תתפוגג ברוח בו-ברגע כבועות סבון צבעוניות.

אני לא יודעת מה אחרים מבקשים כשהם קוראים שירה. אני יודעת מה אני מחפשת – שהשיר יניע אצלי תהליך פנימי של רגש ומחשבה. שיר טוב יציג לא רק דיאלוג פומבי בין הכותב לבין עצמו, אלא יאפשר נקודת מגע, מרחב של השתהות שמכין הכותב לקורא שלו. על מנת שהדיאלוג כותב/קורא יהיה אותנטי, כתיבת השיר חייבת להניע תהליך מקביל של גילוי לא רק אצל הקורא בשיר, אלא גם אצל הכותב עצמו. פרופ' אורי ברנשטיין, שעל דבריו אני מתבססת כאן, מכנה זאת 'שיר מתהווה', כלומר שיר אשר מהלך כתיבתו משנה גם את הכותב, משום שהכותב מגלה במהלך הכתיבה משהו אותו לא ידע מלכתחילה.

השירים כולם הם שירי מסע. מסע מספק הזדמנות למבט מעט מרוחק, לבחינה מחודשת, לחיפוש עצמי. לא מצאתי דבר מכל אלו בשירים. האני הדובר בשירים נוכח שם אך אינו ננגע. הכותב מעמיד חלון שקוף, שקוף מדי, מול הקורא – ראה, כך וכך וכך. במרבית הזמן הוא כלל אינו נוכח שם כפרסונה. כך למשל בשיר הראשון ה'אני' הדובר נוכח במפורש רק במשפטים– "אֲנִי שׁוֹתֶה ווֹדְקָה עִם מַרְקִיאֵל פַּזִילוֹב " ו –"אֲנַחְנוּ מְחַלְּקִים אֶת הָעוֹלָם ". שאר המשפטים עמומים. מי אומר אותם? המשורר? עמיתו למשחק? מדריך התיירים? הכותב נעדר מתוך שירו, לא לוקח אחריות. לא זה מה שאני מחפשת בשירה. הניסוחים יפים, אך לא מגבים שום תוכן משמעותי, תוכן השירים ברובו מתאים לברושור של משרד נסיעות.
שמות, מקומות, רשימת אירועים מן העבר, צבעים.

" מְרִיחִים אֶת צִבְעֵי הַתַּבְלִינִים בְּשַׂקֵּי
הַשּׁוּק בְּסָמַרְקַנְד"

"וְתוּת שְׂפָתֶיהָ כְּשִׂפְתֵי שֶׁחְרֶזָאדָה" –

אלו קלישאות המסע למזרח האקזוטי, כי הרי הבורגני במסעותיו משתוקק אל האקזוטי. 'מיוחד' היא מילת מפתח בשיח הבורגני הרכושני, הרואה גם בחוויות שהוא עובר מעין רכוש ומוטל עליו לאסוף כמה שיותר מהן, כמו בביטוי 'צובר חוויות'. מה טעם בשירה המציגה עצמה לקורא כשירתו של תייר, כזו הבאה מן החוץ ונותרת בחוץ? גם הפאתוס בכותרת, "הו חיילי הדמקה המנשקים את רגלי המלכה" רק מרחיק אותי כקוראת מהשיר.

בשיר השני מתמקד הכותב בהשוואה בין מורשת עצי הזית המקומית לבין מורשת הזיתים המקומית שלנו. אצלנו עלי זית מייצגים את השאיפה לשלום, את תום המבול, ואילו שם הזיתים מציינים מסורת אחרת, עדות לבני זוג שהתאחדו בברית הנישואים. רעיון מעולה לשיר, שמתמסמס לגמרי בגלל הנטייה של הכותב עצמו "לְגַנְדֵּר אֶת הַשָּׂפָה". איך אפשר להתייחס ברצינות לשיר הנפתח בשורות מתייפייפות כמו

"הַמִּיץ שֶׁיִּסָּחֵט מֵהֶעָלִים יִהְיֶה הַדְּיוֹ הַיְּרֻקָּה
בָּהּ אֶכְתֹּב אֶת עֲצֵי הַזַּיִת"

שוב דקורציית שווא, קביעה שאין מאחוריה דבר. תחושה שהדובר בשיר (שוב, מיהו? אין שום סימנים מזהים) יוצא ידי חובה היסטורית בשורות –
"הָאֲדָמָה שֶׁדִּבְּרָה
בּוּלְגָּרִית, טוּרְקִית וְאִיטַלְקִית שׁוֹתֶקֶת
עַכְשָׁו בְּאַלְבָּנִית."

אמירה לא מחייבת עד כדי סתמיות. תחושה שהכותב נזהר מאד מלגעת בפוליטי. זו האדמה שדיברה ושותקת, אין שם אנשים. כולם נעדרים. הם יופיעו כעצים שתולים, הם יופיעו כלב חרוט על גזע, אבל הם עצמם, כבני אנוש – נעדרים.

בשיר השלישי שוב משתף הכותב פעולה עם קלישאות המזרח הידועות – בודהה, אורז.
הציור הזה –

"בַּדִּמְעָה הַנִּסְתֶּרֶת בְּעֵינָיו
נֶאֱגָר גֶּשֶׁם לְכָל הַשָּׁנָה"

קיטשי לחלוטין, כמו קלישאה אחרת, קלישאת הילד הבוכה בתחנה המרכזית. זו דמעה שאין מאחוריה רגש אמיתי, אלא ציור שמחקה רגש.
במיוחד לא אהבתי את סוף השיר, בו מובעת הערצתו של הדובר לאוורסט –
"מִזְּמַן לֹא הִזְכִּירוּ לוֹ שֶׁהוּא דֻּגְמַן הָרִים
בִּתְצוּגַת הָאָפְנָה שֶׁל אֱלֹהִים"

אז כן, ברוח התקופה שלנו כל אחד הוא טאלנט, אפילו הר.

שהדובר אכן נוכח במשפטים שצויינו כאשר הוא משחק דמקה וכו' .
לעניות דעתי המשפטים הללו היו מיותרים ועדיף היה שלא היה מכניס אותם.
למה בכלל שיכניס את עצמו .?
בשביל מה המשורר חייב לתחוב את עצמו לכל מקום ולכתוב רק על "האני אני אני " ?
זאת השגיאה הגדולה שלך.
המשורר מנסה לתאר כאן באוביקטביות עד כמה שהוא יכול את המדינות הזרות שאליהם היגיע ואת תרבותם עד כמה שהוא יכול במסגרת של כמה שורות.
בכמה השורות האלו הוא מנסה להכניס תיאור של תרבות והיסטוריה שלמה .
זה דבר שפעם היה מקובל אבל היום הוא בגדר לא קיים כמעט וזאת בגלל שהמשוררים התרגלו כל כך לכתוב על ה"אני אני אני " עד שאינם מסוגלים לתאר משהו שהוא מחוצה להם.
סומק בשירים האלו מנסה לפרוץ את הקונבנציה הזאת .
הוא לא עושה זאת בהצלחה מלאה,וגם בגלל שהשירים קצרים מידי ואינם מצליחים להכיל את הכל אבל עצם הניסיון לתאר את הזר והשונה הוא חשוב בפני עצמו.

רק מחדדת את הנקודה שהעלית –
המשורר נוכח בשיר בכל מילה שהוא בוחר, בכל מטפורה ודימוי. לכן מלכתחילה הדרישה לאובייקטיביות היא דרישה לא סבירה ממשורר. כשמסיימים לקרוא כל אחד מהשירים הללו, ישאל הקורא את עצמו מה טעם ראה המשורר לכתוב את השיר הזה. אם התשובה דומה לתשובה שאתה נתת, שהמשורר ביקש לספק סקירה ממצה של יעד תיירותי – ברור שהדבר אינו מספק, היום (שלא כבימים עברו) כל אחד מאיתנו יכול להגיע לאותם יעדים בדיוק. אני מצפה ממשורר להיות נוכח במקום בו הוא נמצא, ולזכך מתוך המציאות המקיפה אותו חוויה משמעותית. שוב – אין הכוונה לנופף דווקא באני-אני-אני, ממש לא. אבל בשיריו סומק מנטרל את המבט המשוררי לטובת הגנדרנות של השפה, כמו שהוא נוהג לעשות ברבים משיריו. כרגע השירים כתובים בשפה תיירותית שאין בינה לבין שירה דבר.

טוב ולמרות שאת מבלבלת בין משיכה מינית לתיעוב שנובע מהתגובות המגוחכות שלך. אני חייב לציין שניסתי לקרוא את הגיגיך והבנתי למרבה הצער שאת הרבה פחות חכמה אפילו ממה שחשבתי. ושככל הנראה יועיל לך לחזור לתיכון וללמד סיפרות
אצל רוני סומק .

666 –
אולי תביא דוגמה לשיר כלשהו שמצליח לסלק מתוכו לחלוטין את האני של המשורר, כזה שנכתב מתוך אובייקטיביות, כהצעתך,
ועדיין מצליח להעמיד שיר משכנע?
של כל משורר שתבחר מ1950 ואילך

אני לא רוצה להזדהות פה בשמי האמיתי משום שהאכסניה פה תוקפנית מדי לטעמי. אבל אני חייב להגיד לך שזאת פעם ראשונה שאני קורא פה מישהו שמגיב תגובה רהוטה כהלכה. צר לי שהדיון לא התפתח מעבר…

לגבי ההפרדה בין הומרוס לבין שייקספיר –

השירה האפית מתקופתו של הומרוס מתייחסת למעשים קונקרטיים של גיבוריה, אין כלל עיסוק ברבדים הפנימיים. ניתן להשוות את זה לתנ"ך שלנו. הטקסטים האלו נותרו רלוונטים גם היום מפני שכמו בתנ"ך, הם מעמידים בפנינו ארכיטיפים לשימושנו, נוח לנו להשתמש בארכיטיפים, זה סוג של קיצור דרך. אגב, ממליצה לכל מי שמתעניין על חוברת מס' 2 של כתב העת הספרותי אורות בעריכת טל ניצן, שיצאה בשבועות האחרונים והוקדשה לטקסטים עכשוויים שהושפעו מהומרוס. איך יושפע כותב מודרני מהומרוס? ודאי שהוא לא יתמקד בעימות עם הקיקלופים, אלא יקרא אותו מתוך רוח התקופה שלנו, ואולי יכתוב שיר על הפער בין המטרה לבין מימושה, כמו קוואפיס באיתקה שלו.

אצל שייקספיר (חוברת אורות מס' 1) מועלים קונפליקטים הקרובים יותר לליבו ולנפשו של האדם המודרני. הנה ציטוט של עמרי ניצן מתוך אותה חוברת שהזכרתי –
עמרי ניצן:

"שקספיר הוא מחזאי מודרני. אנחנו אלה שצריכים להיות מתקדמים מספיק בדרך שבה אנחנו ניגשים אליו. יש ספר מפורסם עד כדי בנאליות – "שקספיר בן זמננו". כתב אותו יאן קוט, שהוא אחד הפרשנים המודרניסטיים החשובים. הוא מתייחס שם לשקספיר כאל מודרניסט ממדרגה ראשונה, שמה שמאפיין אותו הוא ההבנה של האדם המודרני. אמנם שקספיר פעל לפני 400 שנה, אבל נדמה כאילו קרא את פרויד, וכאילו היה עד לציור הסוריאליסטי, והיה שותף לשאלות הפילוסופיות של האקזיסטנציאליזם של המאה ה-20."
http://www.orot-books.com/orot/

לכן הפרדתי בין השניים.

בעניין הדוגמה שהבאת כתשובה לשיר שביקשתי –

הדוגמה לא מוצלחת בעיניי, כי זהו פזמון וביקשתי שיר. פזמון מטבע הדברים מחוייב להיות קודם כל קליט, ולכן המבע בו יהיה רדוד יחסית.
מכיוון ששירה מורכבת יותר מפזמונאות, ואינטימית יותר – כי אין מנגינה להתחבא מאחוריה -בשירה הדידקטיות נחשפת מייד, לכן קשה למצוא שירה מודרנית המכילה רעיונות העומדים בפני עצמם, במנותק מהכותב שמשאיר עצמו בצל. השיר של לנון דידקטי, אם כי לפחות הוא דידקטי לכיוון שרבים יכולים להזדהות עימו.

שנית, בעניין איכות התרגום של עודד פלד. זה תרגום רע בעיניי, מילולי מדי, אחד לאחד. זהו תרגום עצי ונטול השראה כמו תרגום מכונה. בכמה מהמשפטים שם נוצר גוף ביניים שאינו עברית ואינו אנגלית, התחביר מלאכותי ומאולץ. קל לראות זאת כשמעתיקים משפטים אחדים ומנסים לבדוק אם הם עומדים בפני עצמם כמשפטים בעברית תקנית

"שום דבר להרוג או למות בעדו"
"ללא צורך בבצע או רעב"

אוי, נו.
למה דידקטי זה רע?
דידקטי זה רע כי הדידקטי דוחף לך מזון שמישהו אחר לעס בשבילך היישר לתוך הגרון

הדידקטי לא מאפשר לך לחשוב לבד

טוב, 666. נראה שמיציתי את הדיון כאן. אתה לא כל כך עומד בסטנדרטים שאתה עצמך קובע, נסחף להכללות מבלי לגבות את קביעותיך ולא משיב לשאלות שאני שואלת.

אתה רואה בויכוח/"דיון נזעם" ערך, וזה מתבטא היטב ברוחו של הבלוג שלך. בעיניי הויכוח אינו ערך, החשיפה אינה ערך, פופוליזם מרחיק אותי ולא מקרב. הדמגוגיה לפיה 'יצירה דידקטית מסוגלת לגרום לאנשים לחשוב ובחוזקה בשביל עצמם' אין לה ולא כלום עם המציאות, כי הדידקטי סגור ומשעמם ולא ילמד אותך שום דבר חדש, רק יגרום לכל צד בויכוח להתבצר בעמדותיו. כל טוב ושנה טובה.

המשורר רוני סומק הוא חובב קולנוע וסרטי טרזן ידוע ואחד משיריו הידועים המובא כאן עוסק בהודעה על מותו של שחקן טרזן המפורסם מכולם ג'וני ויסמילר .
סומק אגב לא היה הסופר הישראלי היחיד שכתב יצירות ספרות על נושא מותו של ג'וני וייסמילר שבילה את זיקנת בבית אבות הוליבודי ו כשהוא שואג שאגות טרזן שכן שוב לא יכול היה להבדיל בין המציאות האפורה סביבו והדמיון של הסרטים שבהם גילם פעם את מלך הג'ונגל .
. גם יעקב שביט כתב רומן שלם על נושא זה והקומיקסאי תומר חנוכה ., וגם אחרים .
והנה גרסת רוני סומק . בהקדמה שולב לראשונה חומר שכתב בנושא מ"עיתון 77 " בשנת 1979 .
ראו
רוני סומק פוגש ראת ג'וני וייסמילר
http://www.notes.co.il/eshed/48459.asp