מלחמת עולם :המתנגדים נגד החסידים-מאת ד"ר אריה מורגנשטרן

כתב החרם שהוטל על החסידים כ"כת כופרת " בידי הגאון מוילנה.

 

 

"תגיד לי "שאלה אותי לפני כמה ימים  חוקרת הקבלה הדוקטור שלי גולדברג   "אתה הצאצא הישיר של הגאון מוילנה נכון ? " הודיתי באשמה. " אז אולי אתה יכול להסביר לי דבר אחד:בא אדם בעל דרגה רוחנית גבוהה כמו הרב שניאור זלמן מלאדי המייסד של חסידות חב"ד אל האבא של הסבא של הסבא של הסבתא שלך הגאון מוילנה ומבקש לראות את פניו ולהסביר לו בנימוס שהחסידים אינם כת מיסטית מסוכנת ואינם אוייבי עם ישראל. בתגובה טורקים לו את הדלת בפרצוף וכמעט זורקים אותו באלימות מהעיר. אתה יכול להסביר לי איך אדם בעל דרגה רוחנית גבוהה כמו הגאון מוילנה לא קלט את הדרגה הרוחנית של שניאור זלמן מלאדי ?הרי אם הוא היה מקבל את פניו כהלכה  ובסבר פנים  שומע מה שיש לו לאמר ולא רודף אותו בשיקוצים וחרמות כל ההיסטוריה היהודית במאתיים השנים האחרונות הייתה משתנה באופן מוחלט" שאלה קשה .ואין עליה תשובה פשוטה .מה שברור הוא שאחרי הכל הגאון מוילנה לא התרשם כלל   מדרגתו הרוחנית הגבוהה של מייסד חב"ד.עובדה :עד היום הפרושים  חסידי תלמידי הגר"א בזים לחסידים ורואים בהם יהודים מרמה נחותה. כמעט ברמה של החילונים. היה כבר מקרה במשפחתו של כותב שורות אלו שבן המשפחה לפני מאה וחמישים שנה בנו של נכדו של הגר"א יעקב משה מסלונים  ואחיו של אלעזר לנדא , החליט לעזוב את דרכו של הגאון מוילנה ולעבור למחנהו של הרב החסידי  מנחם מנדל מקוצק. דברים כאלו קרו גם במשפחות פרושיות אחרות כמו משפחת ריבלין שמחנה שלם מתוכם הפך לחבדניקי ובדרך כלל היו עוברים על כך בשתיקה  וממשיכים הלאה. .אלא שעבור בני משפחת הגר"א הדבר היה בגדר השפלה שלא תתואר מקבילה להתנצרות ובתגובה הבחור החסידי נודה מהמשפחה שישבה עליו "שבעה " ושמו ושם צאצאיו נמחקו מספרי היוחסין שלה. רק בשנים האחרונות הוחזר שמו של האיש ובני משפחתו אל השושלת.מלחמת העולם של הפרושים "המתנגדים" נגד החסידים נמשכת עד היום. עם כי יותר בשקט והמתח  הוא בעיקר  מתחת לפני השטחהעובדה שיש חשש ( או תקווה ) שבירושלים עומדים החרדים להפסיד את ראשות העירייה בגלל מחלוקת חדשה בין המרכיב החסידי והמתנגדי שמעורר הרב מאיר פרוש ( איש מחנה משפחת ריבלין שערק למחנה החסידי ) . זאת בנוסף כמובן למלחמות המתנהלות בבני ברק מאז ומתמיד בין החסידים ותלמידי הישיבות הליטאיות.ונשאלת השאלה מה גרם למלחמת העולם זאת ? האם היה הגר"א היוזם של המאבק הנצחי כפי שטוען חוקר הגר"א הפרופסור עמנואל אטקס  [ וגם קנאי הליטאים-  ] ובכך הפך את המאבק לקיומי ומהותי עד היום ? ואולי הסיבה האמיתית הייתה כפי שטען הד"ר מורגנשטרן במאמר זה מגפת דבר שפרצה בעיר וילנה בשנת 1771 והיו אלו ראשי הקהל בווילנה ולא דווקא הגר"א עצמו , שיזמו את המלחמה בחסידים. לדעת ד"ר מורגנשטרן היתה כאן מחלוקת לשם שמים, אבל מלחמה שלא לשם שמים כמו רוב המחלוקות היום. ואילולה הייתה פורצת אולי כל ההיסטוריה היהודית הייתה משתנה ? אני שמח לפרסם באתר זה בפירסום ראשון את מאמרו המקיף של הד"ר אריה מורגנשטרן שמנסה לפתור את התעלומה :מה באמת גרם לסכסוך הנצחי אז לפני יותר ממאתיים שנה? .

תעודות חדשות על המגיפה שהציתה את המלחמה נגד החסידים
בווילנה 1771 : כיצד ניהלו ראשי הקהל את המהלך להחרמת החסידים

 מאת ד"ר אריה מורגנשטרן

החסידות החדשה מבית-מדרשו של הבעש"ט נתקלה כבר בראשית דרכה בהתנגדות של חוגים שונים בחברה היהודית המסורתית. אולם רק בשנת תקל"ב (1772), כשלושים שנה לאחר הופעתה, הפכה המחלוקת לגלויה ולממוסדת: בעיר וילנה הוכרז חרם נגד החסידים ונעשה נסיון להרחיבו לכל קהילות ליטא. נסיון ראשון זה לבלום את החסידות נכשל. אף לא אחת מקהילותיה הראשיות של ליטא – הורודנא, בריסק, פינסק וסלוצק – הצטרפה לקריאת החרם של קהילת וילנה בשנת תקל"ב. גם התמיכה בעיר וילנה עצמה בהכרזת החרם היתה מאוד מסוייגת. החסידות הלכה והתפשטה כאש בשדה קוצים והשפעת החרם הלכה ודעכה.

מדוע פרץ העימות הפומבי דווקא בעיר וילנה, שהיתה רחוקה ממרכזי החסידות החדשה? מהו הקשר בין הכרזת החרם לבין האירועים הפנימיים שהתחוללו באותה עת בקהילת וילנה ובעיקר המחלוקת הקשה שהשתוללה בין ראשי הקהל ובין רבה של העיר. מהו הקשר בין החרם לבין מגיפת הדבר האיומה שהתחוללה בשנים 1771-1770 באזורים שונים של פולין-ליטא-רוסיה ואשר הפילה מאות אלפי חללים וסדקה את המערכת החברתית-כלכלית כולה ? מדוע הוכרז החרם דוקא בחול-המועד פסח של שנת תקל"ב(1772) ? ושאלה העיקרית מי יזם ואירגן את המאבק נגד החסידים ומה מקומו של הגר"א במהלך האירועים שהביאו להטלת החרם בפסח תקל"ב.

האם הגר"א הוא שיזם את החרם נגד החסידים?

בספרו "יחיד בדורו" (ירושלים, תשנ"ח) סיכם פרופ' עמנואל אטקס את דעת רוב חוקרי החסידות בשאלת מאבק המתנגדים נגד החסידים, וניסח מחדש את השאלות הישנות כגון האם המאבק בחסידות היה 'בבחינת תגובה בלתי נמנעת של המימסד המסורתי נגד הקוראים עליו תיגר'; והאם הגר"א רק האציל מסמכותו ומיוקרתו על המאבק 'או שמא השפיע באורח ישיר על מהלך האירועים' ?
לפי דעתו של אטקס, עד שנת תקל"ב היתה ההתנגדות לחסידות מתונה באופן יחסי; גילויי ההתנגדות היו ספורדיים, מזדמנים ובלתי מאורגנים ואופיינו בדברי ביקורת ולעג נגד החסידים או אפילו בסילוקם ממשרותיהם של רבנים שנתפסו לחסידות. ואולם בשלב השני של ההתנגדות, שראשיתו בחרם שהוטל על תנועת החסידות באביב תקל"ב, לובשת ההתנגדות אופי של מלחמת חורמה בחסידות והיא נעשית מאורגנת ושיטתית.

הרב שניאור זלמן מלאדי יריב של הגר"א במאבק נגד החסידים.

בקביעתו זו מתבסס אטקס על מקורות חסידיים לפיהן בראשית שנת תקל"ב ניסו ר' שניאור זלמן מלאדי ור' מנחם מנדל מוויטבסק להתקבל אצל הגר"א כדי להסביר לו שאין בחסידות דברי מינות, על מנת להסיר את תלונותיו מעל החסידים. על-פי הכתוב באיגרתו של ר' שניאור זלמן, סירב הגר"א לקבלם. וכאשר טענו בפניו ראשי קהלו כי אל לו להתיירא מן המפגש שהרי אין ספק שהוא ינצח בוויכוח וכי דווקא יוכל להועיל בכך ולשים קץ למחלוקת – דחה אותם הגר"א ויצא את העיר.

כמו כן מציין אטקס כי דעתו העקרונית של הגר"א על תנועת החסידות נקבעה עוד קודם להתלקחות המאבק הציבורי. אלא שדעתו נתחזקה חיזוק נוסף בעקבות מסע ההכפשה נגדם. על-פי מקורות חסידיים, קיבל הגר"א כתבים מן העיר שקלוב ובהם עדויות על דברי מינות ואפיקורסות של החסידים. מלבד זאת הגיעו אליו גם עדויות של אנשים, שתיארו בפניו את ההשקפות המסולפות של החסידים בפרשנות ספר הזהר ובנושאים קבליים אחרים. הגר"א הושפע מכל המכלול של העדויות ובשל כך לא רצה להפגש עם ראשי החסידות, כנזכר לעיל, ונטה לרדוף את החסידים.

 

הגאון מוילנה

השאלה המרכזית עליה מבקש להשיב אטקס היא מי חולל את המפנה במאבק נגד תנועת החסידות ו'כיצד, מדוע ועל-ידי מי נפלה ההכרעה לפתוח במלחמת חרמה שכזו נגד החסידים?' לשם כך הוא סוקר את מהלך האירועים שהביאו לפתיחתו של השלב השני במאבק ומגיע למסקנה, כי הגר"א מילא תפקיד מכריע בראשית המאבק בחסידות: 'לא הארגון הקהילתי הוא שפתח במאבק ותלה עצמו בסמכותו של הגר"א, אלא הגר"א הוא שיזם את המאבק בחסידות ועשה את הארגון הקהילתי מכשיר לניהולו ולקידומו'.

קביעותיו אלו של ע' אטקס נדחו מכל וכל על-ידי החוקר יהושע מונדשיין במאמרו 'פרנסי וילנא והגר"א ומלחמתם בחסידות' ( כרם חב"ד 4, תשנ"ב) מונדשיין מתבסס על דבריו של מרדכי וילנסקי, כי מרבית ההאשמות שטפלו על החסידים היו האשמות-שווא, טענות סרק מוגזמות, המבוססות על עדויות מפוקפקות. לדעת וילנסקי :'אף ההאשמות הממשיות כגון קביעת מניינים מיוחדים, שינויים בסדר התפילה וזמניה, שינויים בשחיטה, מסיבות של שמחה … אין בהן כדי להסביר את ההתפרצות הבלתי מרוסנת נגד החסידים, שלא נרתעה גם מרדיפות ונגישות אישיות , כלכליות וחברתיות'.

מונדשיין דוחה את קביעתו של אטקס, שהגר"א היה הכח היוזם והמניע במאבק. לדעתו, התנהלה המלחמה בחסידות, החל משנת תקל"ב, ביוזמת ראשי-הקהל בווילנא. הוא מצביע על הדמיון שבין שיטות המאבק שנקטו בהם ראשי-הקהל של וילנה באותן שנים במאבק נגד תנועת החסידות לבין השיטות שנקטו בהן במאבק שניהלו נגד רב העיר ואב-בית-הדין שלה, ר' שמואל ב"ר אביגדור. ראשי-הקהל של וילנה ניהלו את המאבק באמצעים פסולים: באמצעות עדויות שקר, או לחילופין באמצעות סתימת פיות, וכן באמצעות איסור בחרם ללמד זכות על נאשמים, איסור בחרם להתלונן בפני בית-הדין ואפילו איסור על הדיינים להקשיב לזעקת הנחמס. להערכת מונדשיין, אופיה של המלחמה הפנימית הזו של ראשי-הקהל של וילנה נגד רבם משמשת דגם לאופי המאבק שניהלו גם נגד תנועת החסידות.
לדעת מונדשיין פרופ' אטקס מתעלם לחלוטין מן האופי של המימסד הקהילתי בווילנה. המאבק הפנימי שהם ניהלו לא היה על בסיס מעורבותו של הגר"א ובוודאי שלא ביוזמתו. את המאבק יזמו וניהלו ראשי-הקהל בווילנה, ודוקא הם עשו שימוש בכריזמה של הגר"א לצרכיהם שלהם. לדעתו, אמנם שלל הגר"א את הלגיטימציה של התנועה החסידית ואולם, לא זו בלבד שהגר"א לא יזם את המאבק בתנועת החסידות, אלא ההיפך הוא הנכון. הגר"א הוא שמיתן את המאבק, מנע את החרפתו ובוודאי שלא הוא היה זה שאירגן את כתבי החרם נגדם.

התנגדות הקהילות הראשיות בליטא לחרם שהטילה וילנה נגד החסידים

יש לציין כי פרופ' אטקס אינו מתייחס בספרו על הגר"א " יחיד בדורו" למקורות ראשוניים רבים המצויים בארכיונים של ליטא בכלל ושל וילנה בפרט, (כמו "פנקס מחלוקת הרב", "פנקס קלויז הגר"א") הוא אינו עושה שימוש במקורות היסטוריים רבים המשוקעים בספריו של החוקר ישראל קלויזנר, וכמובן אין למצוא בספרו אף לא מקור היסטורי חדש שמקורו מן הארכיונים שנפתחו בשנים האחרונות במדינות ברית המועצות לשעבר. הסיכום בנושא המאבק בחסידות נעשה אצלו תוך התעלמות מהקונטקסט המקומי, שממנו ומתוכו צמח והתחיל המאבק באותן שנים.

 

בספרי "מיסטיקה ומשיחיות" , הוכחתי על בסיס מקורות ראשוניים וכתבי יד חדשים, שדווקא באותה מציאות מעוררת תמיהות ותהיות של חיי היהודים בעיר וילנה; שגם החוקר יהושע מונדשיין לא עמד עליהן בדברי ביקורתו על אטקס, מצויות התשובות האפשריות להבנת התפתחות המאבק נגד התנועה החסידית.

עניין ראשון שעורר את תשומת לבי היתה העובדה שאף לא אחת מארבע הקהילות הראשיות האחרות של ליטא – הורודנא, בריסק, סלוצק ופינסק – אף אחת מהן לא נענתה לקריאתם התקיפה של ראשי קהילת וילנה להצטרף אל החרם שהטילה קהילתם נגד החסידים בשנת תקל"ב, ולא זו בלבד שלא נענו לקריאתה של קהילת וילנה להצטרף לחרם שהיא יזמה, ולא פירסמו כתבי חרם משל עצמן [בכל פנקסי קהילות ליטא המצויים בידינו אין אף איזכור של חרם תקל"ב], אלא שגם לא נענו לקריאתה של זו לקיים אסיפה משותפת על מנת להרחיב את היקף החרם, לאחד את הכוחות נגד תנועת החסידות ולתת יתר תוקף למאבק בה. יתר על כן, קהילת הורודנא ובנותיה פירסמו ברבים את התנגדותן המפורשת להכרזת החרם. ההנהגה ודעת הקהל היהודית בליטא לא היתה לצידם של אנשי וילנה והגר"א, ומלחמתם בחסידות נראתה בשעה זו יותר כעסק פרטי של ראשי הקהל בווילנה המסוכסכים ביניהם עד צואר, מאשר עניין כלל-יהודי. הפנייה של וילנה לעזרת קהילת ברודי שבאוקראינה המרוחקת, היותה הוכחה נוספת להתנגדות הנחרצת ששררה בקהילות ליטא להכרזת החרם של ראשי קהילת וילנה.

המאבק בין ראשי הקהל בווילנה ורבה של העיר ר' שמואל ב"ר אביגדור

לנוכח ההסתייגויות של ארבע הקהילות הראשיות של ליטא מיוזמת החרם של קהילת וילנה נגד החסידים – ניגשנו לבדוק את האירועים ההסטוריים בתקופה שקדמה להכרזת החרם, שמא בהם יימצא שרש הבעיות שהצמיחו את ההסתייגויות. מטבע הדברים התמקדנו בעיקר בנושא שהעסיק את קהילת וילנה בתקופה זו ביותר, הלוא הוא הסכסוך בין ראשי-הקהל הווילנאי לבין הרב ואב"ד של וילנא, ר' שמואל ב"ר אביגדור.
פרשת המחלוקת בין ראשי קהל וילנה לבין רבם, שנמשכה לאורך כ- 30 שנה היתה מורכבת ומסובכת מאין כמוה. היא ידעה מעלות ומורדות, מפחי-נפש וחדוות-נצחון, כאשר פעם נוצח צד זה ומשנהו מפסיד, ואחרי פרק זמן מתהפכת המציאות, וחוזר חלילה. המדובר בר' שמואל ב"ר אביגדור שמונה לרבה של וילנא בשנת תק"י (1750). על-פי הנוהג המקובל אותם ימים 'קנה' עבורו את המשרה חותנו, מי שהיה אחד מראשי-הקהל ומעשירי העיר, ר' יהודה ספרא ודיינא [היסו"ד].
נראה, שר' שמואל הצעיר לא היה דמות ראויה דיה לשאת את המשרה, בעיקר לא בווילנה, שהיתה מלאה תלמידי-חכמים. לאחר פטירת חותנו – מגינו ודורש טובתו, ביום כ"ד באדר תקכ"ב – תמו ימי החסד של ר' שמואל. ראשי-הקהל, שראו בו גורם מפריע המתחרה על מעמד המנהיגות שלהם בקהילה, ביקשו לגרום להדחתו. לשם כך אירגנו נגדו עדויות-שקר על דרך תיפקודו הקלוקלת, כביכול: על קבלת שוחד, על הטיית משפט לטובת אחד הצדדים, על התערבות בוטה בדיונים משפטיים, על ביטול פסקי-דין שלא בסמכות, על מינוי דיינים שלא בסמכות ועל מינוי אנשים למשרות במנגנון הקהילה בניגוד לתקנון; ובכלל – על ליבוי מדנים ושנאה בקרב הקהילה בווילנה. החוקר ישראל קלויזנר משער, כי רק הודות להתערבותו של מחותנו העשיר, הגביר ר' אליהו פעסעלעס, לא סולק בסופו של דבר ר' שמואל ממשרתו. ואולם דא עקא, הצלחתו לסכל את מזימת ראשי-הקהל לא הפיגה את המתיחות. מכאן ואילך מתפתחת מערכת יחסים קשה של מאבקי כוח בין ראשי הקהל בווילנה וראשי הקהילות האחרות שהתערבו במאבק דווקא לטובת ר' שמואל ב"ר אביגדור.
מסתבר שהקשר בין שתי הפרשיות הוא משמעותי ומהותי ביותר. נראה, כי משחשו ראשי קהילת וילנה שנכשלו במאבקם נגד רבה של עירם, והרגשה של עלבון צרב את רגש הכּחניות שלהם – בעיקר בשל התערבות בתי הדין של הקהילות העיקריות של ליטא לטובת רבה של וילנה ונגדם, הם ניסו להטות את תשומת-הלב הציבורית אל עבר נושא שנוי במחלוקת אחר שנפל לידיהם: קיומו של מניין חסידי קטן בווילנה שהפך להיות 'טרף קל' יותר עבורם. מבחינה טקטית אמור היה המאבק נגד החסידים המעטים שהיו בווילנה לכסות על קלונם ולהשיב לעצמם את כבודם כמנהיגי-קהל של הקהילה החשובה בליטא. את זאת ידעו היטב ראשי כל הקהילות היהודיות בליטא ועל כן לא הצטרפו לחרם נגד החסידים גם כאשר גילו כי הגר"א בעצמו חתום אף הוא על כתב החרם.

יש לציין, שהמחלוקת הנוראה בין ראשי הקהל והרב גרמה גם לשסע עמוק בקהילה היהודית בווילנה עצמה, כאשר כל יהודי וכל משפחה ניסו לקבוע עמדה במחלוקת הזאת. וכך כותב ש"י פין: "ותהי המלחמה נפוצה בכל העיר, כי נחלק העם לחצי, אחרי הרב ואחרי הקהל, משפחות התגרו במשפחות, איש ברעהו ואשה ברעותה. ויהי העם נדון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בשוקים וברחובות, הצרו איש לרעהו במלחמת דברים, בריב ומצה ובאגרוף רשע." ( פין , קריה נאמנה, עמ' 140-141 ) אי לכך לא יפלא כי ראשי הקהל שנכשלו במאבקם נגד הרב וגרמו להרס חברתי ומוסרי בקהילת וילנה, חיפשו שעיר לעזאזל להסתרת כשלונם.

השפעת מגיפת הדבר שהשתוללה בווילנה בשנת 1771 על הכרזת החרם

 

בעיצומו של העימות שניהלו ראשי קהילת וילנה עם רבה של העיר, פרצה בווילנה מגיפת דבר שפגעה בעיקר בתינוקות וילדים . מאות ילדים קטנים מתו במגיפת הדבר הנוראה שהשתוללה בעיר.
מגיפת הדבר שהתחוללה במזרח אירופה בין השנים 1772-1770 היתה אסון הטבע החמור ביותר שאירע באזור במאה השמונה-עשרה. התפרצותה של המגיפה קשורה במספר גורמים וביניהן אספקה של מזון ומים נגועים שפגעו בצבא הטורקי בעת המלחמה עם הרוסים באזורי מולדביה ווואלכיה בשנים 1769-1768 . מזג אויר קשה והפכפך ששרר באותה תקופה ושגרם להצפות רחבות היקף ולהתרבות מדהימה של חרקים, מכרסמים ועכברושים, גרמה להרס החקלאות לרעב ולמחלת דבר בקרב תושבי הערים בשנים 1771-1770 ברחבי מולדביה, וואלכיה, פודוליה וואהלין ואוקראינה. תושבי האזורים הנגועים, בעיקר שוכני הערים, העיירות מחנות הצבא וכן המנזרים הפזורים באזורים אלה, נמלטו בהמוניהם ליערות. בכיכרות וברחובות היו מוטלות עשרות אלפי גופות נרקבות שלא היה מי שיביאן לקבורה. בשנת 1772-1771 התפשטה המגיפה מאוקראינה לעריה המרכזיות של רוסיה . במוסקבה ובמחוזות הקרובים לה ניספו מאות אלפי איש, המגיפה ותוצאותיה גרמו לשבר חמור גם בכלכלה ובחברה הרוסית. אין בידינו אומדנים על מספר הנפגעים היהודים במגיפת 1770-1772. עם זאת בארכיון הקהילה היהודית בליוורנו שבאיטליה מצאתי מכתב שששלחה הקהילה היהודית בברודי ביום י"ט חשון תקל"א [ המכתב לא נזכר בספרי] ובו קריאה נרגשת לסייע להצלת היהודים נפגעי המגיפה. במכתב מוזכרים יותר ממאתיים אלף יהודים יוצאי כשישים קהילות שנאלצו לברוח ליערות מפחד המגיפה, והזקוקים באופן דחוף לעזרה. וכך כותבים ראשי הקהילה בברודי בין השאר:
" ומדי דברנו אמרנו להודיע לרבים קול ענות חלושה, סערת ה' חימה עזה אשר בעולם, יותר משישים קהילות תהילות ישראל בארץ פאדליא ואוקריינא וואלין, מגפה גדולה היתה בעם הישראלי עיפוש שינוי אויר… והטומאה בוקעת ועולה הולכת ומתרחבת, כל יום קשה מחבירו, עמודי שמים ירופפו והארץ רגזה מתחת, אומלל כל יושב בה ערים רבים נתצו מבלי יושב, אחזתנו חיל ורעדה נבהלנו משמוע צעקת חללי הדבר והרעב אשר גבר עליהם.
כל יבול הארץ ההיא נשחת … עם רב מישראל הרבה יותר ממאתיים אלף מבני עמינו נדחין ונהדפו ממחיצתן מהיכלי עונג אל ארץ צי'[ה ] ושממה אל היערות וסעיפי הסלעים אשר שם צפרים יקוננו תנים ובנות יענה ולא ישב אדם שם הולכי'[ם] לאט יחפי רגל וערומים מבלי לבוש.
על זה דוה לבינו וחשכו עינינו על מכאוב חלליהן חללי רעב. והמתים במגפה עצמו מספר כי אין מספר, מי ינוד להם על משנה שברון אשר חלה ה' בהם, על התבערה אשר יצאה לחלק ולהפיץ אותם מעל אדמתם, ארץ טובה ורחבה מלאה ברכת ה', עשירים שאננים דשנים ורעננים בחצריהם ובטירותם, משמני הארץ הי'[ה] מושבם מטל השמים מעל. ותקיא הארץ את יושבי'[ה] ותבער בהם אש אוכלת תלהט מוסדי ערים נעשית ארץ צי'[ה] וצלמות בשינוי אויר ושינוי מראה, מראות נגעים וסימני טומאה ר"ל [רחמנא ליצלן] ותחת כבודם יקוד מכות אש המגיפה והרעב הי'[ה] בארץ … ואינם מוצאי'[ם] פת לאכול וכולם שואגים אלינו להטריפם לחם, להחיות נפשות רבות להשיב באוכל נפשם."
כאמור, בשלבֵי השיא של המחלוקת הקשה בין ראשי הקהל בווילנה לבין רבה של העיר, הגיעה מגיפת הדבר הקשה גם לעיר וילנה . כדרכם של יהודים מאמינים, ראו ראשי הקהל במגיפה אות משמים, עונש על התנהגות דתית לקויה. פישפשו לחפש את העוון ['חטאים זאכען'] ומצאוהו לא בהם עצמם, אלא באחרים – בקומץ החסידים שבעיר וילנה. מדרך הטבע 'שכחו' את העקרון הפסיכולוגי שקבעו חז"ל: 'כל הפוסל – במומו הוא פוסל'; שכחו את המריבות המכוערות שניהלו בתוככי קהילתם במשך שנים ארוכות, שכחו את ליבוי היצרים שיזמו, את רמיסת כבודו של רב-העיר ואת 'חילול השם' הנורא שהיה כרוך בכך, ושכחו את העובדה שסרבו להישמע לפסקי-דין שכפו עליהם ראשי הקהילות האחרות בליטא לחדול ממאבקיהם ברב; לא ראו את נגעי עצמם. מכל יהודי וילנה מצאו רק את החסידים כמי שאשמים במגיפה. עד כדי כך חמור היה עוונם של החסידים בעיניהם, שראוי היה להטיל עליהם חרם.
וכך מתאר מחבר כתב א' של הקונטרס : 'זמיר עריצים וחרבות צורים' במפורש את הסיבה לפרוץ המאבק נגד החסידים:

"

כך בפשטות אנו מוצאים את הסיבה להכרזת החרם. בהינף קולמוס ובמפורש ללא כחל וסרק, הם מכריזים שהמגיפה באה בגלל החסידים. אין צורך בפרוצדורה של חקירה ודרישה, בפסיקה על-פי דין-תורה, אין צורך בעדים ובראיות של ממש. העתקת תשומת הלב הציבורי אל עבר ההתנגדות לתנועת החסידות לא היתה קשה כל עיקר. הכל הרי ידעו על התנגדותו העקרונית של בן עירם, הגאון מווילנה לאנשי התנועה החדשה. אי לכך, מה יותר קל היה מאשר להישען על עמדתו של מי שהיה בר הסמכא המובהק ביותר ביחס אל החסידות?! הטלת האשמה על החסידים, כמי שבגללם בא עונש המגיפה, ובעקבות כך הטל�
� החרם עליהם, לא היתה אלא אחיזת עיניים; טקטיקה של הסחת-דעת מהמחלוקת הקשה שפיצלה את ראשי קהילת וילנה ואשר השפילה אותם בעיני ארבע הקהילות הראשיות האחרות של ליטא.

המאבק בחסידים תחילתו בטקטיקה שמטרתה לשפר את תדמיתם של ראשי קהילת וילנה. לא איסטרטגיה. שהרי מלכתחילה – כל זמן שלא באה המגיפה וכל עוד לא ראו בה פורענות שבאה עליהם כעונש משמים, על מנת לעוררם לבדוק את התנהגותם הציבורית – לא ראו בחסידות גורם דתי-חברתי מסוכן שראוי להיאבק נגדו בצורה כל כך דרסטית וביד כל-כך קשה. אם באמת היו סיבות תיאולוגיות, אם אמנם היה בתנועת החסידות כדי לאיים על היהדות המסורתית – היה המאבק בה צריך להתמקד במהות הרעיונית, בעיתוי אחר, ולא דווקא בעקבות המגיפה. שהרי לפחות מאז שנת תקכ"ו( 1766 ) היה לגר"א ולרבני ליטא מידע מדוייק על החסידות בכלל ועל התפשטותה בליטא בפרט ,ויכלו למצוא גורם מזמֵן אחר למאבק; גורם מהותי.
[ההיסטוריון היחיד שמזכיר את המגיפה כגורם הסיבתי להכרזת החרם נגד החסידים היה שמעון דובנוב ("תולדות החסידות" עמ' 114 ) אולם החוקרים שבאו בעקבותיו: בן ציון כ"ץ,יעקב כ"ץ, חיים הלל בן ששון ואחרים התעלמו משום מה מדבריו וניסו להסביר את המניע הכללי למאבק של המתנגדים בחסידים בנפרד מן האקט הראשוני של הכרזת החרם. ]

ההערכה שהמאבק בחסידות בתקופה זו בא לשרת מטרה מצומצמת של ראשי-הקהל של וילנה ולהסיט מהם והלאה את ההאשמה בתופעת המגיפה – מוכחת גם מן העובדה שהכרזת החרם בשלב זה של המאבק לא הקיפה את כל הציבור הווילנאי כולו, ואפילו לא היתה מקובלת על דעתם של כמה מראשי-הקהל. את מחאתם של כמה מראשי הקהל ודייני העיר נגד הצעד החריף הזה המחישו בכך שנמנעו מלצרף את חתימתם לכתב החרם. והוא הדין באשר לסרובן של ארבע הקהילות הראשיות האחרות של ליטא להענות לקריאתה של וילנה. הן, כמי שמתבוננות מן הצד, חשו אל נכון את הגורם הפנימי המניע את גלגלי המאבק של קהילת וילנה בחסידות. הן הרי אף לקחו חלק פעיל בנסיון לשים קץ למאבק הפנימי בקהילת וילנה, וידעו היטב מהו הלך הרוחות השולט בה. הן הבינו, כי הרקע להכרזת החרם נגד החסידים אינו אלא נסיון נואל של ראשי קהל וילנה לגולל מעל עצמם את האחריות לפרוץ המגיפה מצד אחד, וגם להסיט את תשומת הלב מן הכשלון הצורב במאבקם נגד רב העיר. המאבק בחסידות בתקופה זו היה כאמור אך ורק אינטרס פנימי של ראשי קהילת וילנה.
אילו היתה מטרת החרם ביטוי של מאבק אידיאולוגי אמיתי נגד תנועת החסידות, ואילו היה הגר"א יוזם את הטלת החרם – יש להניח כי כל קהילת וילנה היתה מתייצבת לצידו כאיש אחד . קרוב לודאי שגם הקהילות הראשיות האחרות של ליטא היו מחרות מחזיקות אחרי קהילת וילנה ומפרסמות כתבי חרם נגד תנועת החסידות. ממש כפי שקרה אחרי שבשלו התנאים לכך בסוף שנת תקמ"א. לא רק תנועת החסידות היתה שונה אז; גם התנאים בשטח היו שונים: הגורם המניע היה שונה. אז היו כבר ההוכחות המוצקות לסטיה שנמצאו בספריו של ר' יעקב יוסף מפולנאה ובעיקר הלם למקרא אגרתו של הבעש"ט (איגרת הקודש) על עליות הנשמה שהוא מקיים ושיחותיו עם המשיח על הגאולה העתידה. [ האיגרת נדפסה בתקמ"א ] לכך יש להוסיף כמובן את האכזבה מאי מימוש הציפיות המשיחיות לקראת שנת תקמ"א. ( ראה ספרי עמ' 208-180 )

מדוע התקיים הדיון בהחרמת החסידים בחול המועד פסח ?

בית הכנסת הגדול בוילנה

בספרי ( "מיסטיקה ומשיחיות" עמ' 252-209 ) הוכחתי בהרחבה כי ראשי-הקהל הווילנאי הם שיזמו את החרם נגד החסידים בשנת תקל"ב בטענה שהחסידים אחראים למגיפת הדבר. הם יזמו את קיום הדיון בנושא בעיצומו של חול-המועד פסח; הם שהזמינו לדיון את דייני בית-הדין, כדי לשכנעם לתמוך בהצעת החרם ; הם שיזמו את הפנייה אל הגר"א, על מנת שיתמוך עקרונית בעמדתם ויכשיר בכך את המהלכים שלהם נגד החסידים; ומעל לכל – הם הפעילו לחץ פסיכולוגי על הדיינים שעמדו להבחר לתקופת דיינות נוספת בחול המועד פסח תקל"ב, כדי שיאותו לפסוק את הדין נגד החסידים, אף בלי הליך משפטי תקין.

את ההחלטה להחרים את החסידים בווילנה אמור היה לקבל גוף שכלל 25 איש: 13 ראשי הקהל ועוד 12 דיינים. איזו דחיפות ראו בהתדיינות הזאת עוד במהלך חול-המועד של פסח ?! האם נושא הדיון הזה לא יכול היה להידחות עד לאחר חג הפסח?! והאם לא היה זה מן הדין ומדרך-ארץ להשאיר את הדיון בנושא רציני שכזה לקבוצת הדיינים החדשה שעמדה להבחר לתפקידם ?! – אין זאת אלא שדווקא בחירת הדיינים שעמדה להתקיים בחול המועד פסח היוותה את האמתלה לדחיפות הזאת. ראשי-הקהל ביקשו לאיים על הדיינים ברמז שקוף ובוטה במשמע – אם לא יקבלו את דעתם של ראשי-הקהל ולא יאותו לשתף עמהם פעולה ולפסוק את דינם של החסידים לגנאי – אזי בחירתם מחדש לכהונת הדיינות לא תובטח. שלא כמקובל בתקנות קהילת וילנה הם הקדימו את הדיון בהחרמת החסידים ליום שלפני בחירת הדיינים מחדש. קיום הדיון בהחרמת החסידים יום לפני הבחירות לדיינים בחול המועד פסח, היווה אפוא לחץ שמטרתו היתה לסחוט מהדיינים הסכמה לעמדתם של ראשי-הקהל נגד החסידים.
יש לציין כי עוד לפני כינוס בית הדין בצרוף ראשי הקהל בחול המועד פסח, הציגו ראשי-הקהל את חומר העדויות בפני הגר"א במטרה לשמוע את חוות דעתו, לתת לה פרסום פומבי ולנצל גם אותה כמכשיר תעמולה במאבקם העתידי נגד החסידים. אי לכך, בניגוד לכל הליך משפטי תקין, בלי ליידע את הדיינים, אף לא את אלה ששיתפו איתם פעולה – יזמו ראשי-הקהל את הצעד הנוסף לקראת המאבק בחסידים, הלכו לביתו של הגר"א והציגו בפניו את 'העדויות' המוקדמות . אמנם בכתב ו' של 'זמיר עריצים וחרבות צורים' מתואר צעדם זה של ראשי-הקהל כטהור מכל כוונות זדון – כאילו ביקשו רק לברר מה דעתו של הגר"א לנוכח העדויות נגד החסידים שהצליחו לאסוף, וכאילו היו הראיות שבידיהם רציניות ומוצקות : "והיו הרוזנים אצל הגאון החסיד לשאול דעתו, ואמר שמצוה להודפם ולרודפם ולמעטם ולגרשם מן הארץ." אבל הם הרי ידעו מראש מהי עמדתו העקרונית של הגר"א כלפי החסידים; ולא על מנת לברר מהי, באו אליו והציגו בפניו את העדויות. גם קשה להניח, שהגר"א התייחס בכלל אל העדויות (שעל פניהן ניכר בהן שהיו חסרות בסיס) וכי עליהן ביסס את עמדתו.

על-פי התאור שבכתב ו' ב'זמיר עריצים וחרבות צורים' נראית גביית העדויות נגד החסידים כאיסוף של רכילויות זולות. כל העדויות אודות חטאיהם של החסידים – מלבד עדות אחת שסיפרה על חטא של משכב-זכר שנתפס בקלקלתו (אף שהועד עליו שחזר בתשובה) – היו כלליות וסתמיות, ללא התייחסות ספציפית למקרה זה או אחר. מאופן הצגת העדויות לא ברור מי מסר עדות, או על מי מדובר בהן, והעניין כלו מנוסח בנימה של השתמטות מדיוק: "וגם שארי דברי נבלה." גביית העדויות ואופן גבייתן לא היו תקינים מבחינה משפטית, ונעשו בלי חקירה ובדיקה ובלי הצלבת עדויות, כפי שנדרש.
לאחר שנפלה ההחלטה באמצעות הרוב שעמד לצידם של ראשי הקהל, נכתב ונחתם כתב החרם עצמו בראש חודש אייר תקל"ב ועליו חתם לאישור, לצד רבה של וילנה גם הגר"א בעצמו. ועם זאת, ארבעה מראשי-הקהל וחמישה מדייניה הקבועים של וילנה סרבו לחתום על כתב-החרם.
טענתו של פרופ' אטקס כי הגר"א הוא שיזם את החרם בהסתמך על הקטע שאמר הגר"א לראשי הקהל שנפגשו עמו : " שמצוה להודפם ולרודפם ולמעטם ולגרשם מן הארץ" מתייחסת לתמונה חלקית ולא מייצגת את הפרשה כולה, ועל כן היא מוטעית מיסודה. דומה כי פרופ' אטקס איחר להגיע לתיאטרון, ונכנס רק לקראת המערכה השלישית של ההצגה, בה נאמרו דבריו אלה של הגר"א. אילו היה מגיע למערכה הראשונה היה מכיר היטב את הדמויות הראשיות במחזה, מגלה כי ראשי הקהל בוילנה הם שרקחו את כל הדרמה כדי להסיט את תשומת הלב ממאבקם הכושל ברבה של העיר, היה מגלה שכמעט כל הקהילות בליטא התנגדו לחרם ולא בכדי, היה מגלה שהיתה בעיר מגיפה נוראה שצריך היה למצוא לה הסבר, והיה למד משהו נוסף על היכולות והמניפולציות הנפתלות של ראשי הקהל בווילנה.

אם הגר"א הוא שהוביל ויזם את הכרזת החרם ולו מגיעות כל הזכויות על כך, כיצד יסביר אטקס את העובדה שתלמידי הגר"א או בניו, המרבים לספר בשבחו של הגר"א ולהזכיר אירועים חשובים בחייו אינם מזכירים אפילו במקום אחד בכתביהם, את העובדה שהגר"א הוא שיזם את הכרזת החרם ואינם מתייחסים כלל לקשר של הגר"א עם החרמות נגד החסידים ? ואיך זה שמחבר המונוגרפיה הראשונה של הגר"א "עליות אליהו" (וילנה, תרט"ז) אינו מזכיר אף הוא במילה אחת את החרמות והמלחמה בחסידות ?
כנראה שגם קרוביו ומקורביו של הגר"א ידעו שראשי הקהל בווילנה הם שגררו את הגר"א למחוזות בלתי רצויים בשנת תקל"ב, וכנראה גם לחרמות הכושלים שלאחר מכן, והחמיצו בכך את המאבק האידאולוגי האמיתי נגד החסידות.

נספחים

" בשל  מי הרעה הזאת  ? " – תעודות חדשות על מגיפת הדבר בשנת תקל"א   

 

 

 

המקור: ארכיון קהילת ליוורנו

מכתב מראשי קהילת בראד לקהילת ליוורנו

 

 

"ב"ה היום יום ו' עש"ק י"ט [?] מרחשון בצדקה תכננו [תקל"א] לפ"ק פה ק"ק בראד יע"א,

 

אל ההרים הרמים וגבעות הנשאות, בתי הנפש והלחשים פארי המגבעות, שמם נודע בשערים בכל קצוי ארץ וים רחוקים נגד כל עם עושי נפלאות. כצפורים עפות כן יגן עליהם ה' צבאות, ה"ה כבוד הרוזנים נגידים חורים וסגנים הגבירים המעולים קצינים אבירים כבירים, מאירים כספירים, המפורסמים כגלי הים מסוימים פרנסי ומנהיגי דקהל עדת ישורון ק"ק ליוורנו יע"א.

ומינייהו מלכי מינייהו אפרכי מאן מלכי רבנן המה החכמים השלימים הדיינים המצויינים הרבנים המובהקים הגאונים חכמי ורבני ק"ק הנ"ל ה' עליהם יחיו יצו ה' אתם את הברכה חיים עד העולם.

 

 

ראשית אמרינו נקדם ונשא עין למרומי'[ם] באברתו יסך להם יהי עליהם סתרה, כנשר על אברתו ישאם ינטלם וינשאם כל ימי עולם יופיע עליהם נהרה, יפרחו כגפן כגנות עלי נהר וכאהלים נטע ה' ישלחו פארה.

 

ומדי דברנו אמרנו להודיע לרבים קול ענות חלושה סערת ה' חימה עזה אשר בעולם יותר מששים קהלות תהלות ישראל בארץ פאדליא ואוקריינא וואלין, מגפה גדולה היתה בעם הישראלי עיפוש שינוי אויר רחמנא לישזבן, מות ירעם והטומאה בוקעת ועולה הולכת ומתרחבת, כל יום קשה מחבירו,  עמודי שמים ירופפו והארץ רגזה מתחת, אומלל כל יושב בה ערים רבים נתצו מבלי יושב, אחזתנו חיל ורעדה נבהלנו משמוע צעקת חללי הדבר והרעב אשר גבר עליהם.

 כל יבול הארץ ההיא נשחת וטומאה דחוי'[ה] היא בציבור עם רב מישראל הרבה יותר ממאתיים אלף מבני עמינו נדחין ונהדפו ממחיצתן מהיכלי עונג אל ארץ צי'[ה ] ושממה אל היערות וסעיפי הסלעים אשר שם צפרים יקוננו תנים ובנות יענה ולא ישב אדם שם הולכי'[ם] לאט יחפי רגל וערומים מבלי לבוש.

על זה דוה לבינו וחשכו עינינו על מכאוב חלליהן חללי רעב. והמתים במגפה עצמו מספר כי אין מספר, מי ינוד להם על משנה שברון אשר חלה ה' בהם, על התבערה אשר יצאה לחלק ולהפיץ אותם מעל אדמתם, ארץ טובה ורחבה מלאה ברכת ה', עשירים שאננים דשנים ורעננים בחצריהם ובטירותם, משמני הארץ הי'[ה] מושבם מטל השמים מעל. ותקיא הארץ את יושבי'[ה] ותבער בהם אש אוכלת תלהט מוסדי ערים נעשית ארץ צי'[ה] וצלמות בשינוי אויר ושינוי מראה, מראות נגעים וסימני טומאה ר"ל [רחמנא ליצלן] ותחת כבודם יקוד מכות אש המגיפה והרעב הי'[ה] בארץ מחמת שכל כספם הי'[ה] לשיכים ולצנינים שלא להרבות את הטומאה בלקיחת כסף מהם, כל הנוגע בם יטמא. ואינם מוצאי'[ם] פת לאכול וכולם שואגים אלינו להטריפם לחם, להחיות נפשות רבות להשיב באוכל נפשם.

 

הן אמת חסד ה' חופף עלינו, אנחנו יושבים שלוים ושקטי'[ם] בחמלת ה', כה יתן וכה יוסיף להפליא חסדו עמנו, ואנחנו מרבים להביא אליהם לחם ומזון, בנדרים ונדבות הציבור והיחיד אשר מצטרף לחשבון גדול כמה אלפים ורבבות, ועוד ידינו נטוי'[ה] בעזה"י[בעזרת השם יתברך] וכל זה אך עזר מעט היות אוכלים מרובים, ואין שבעה באוכלין שאנחנו שולחין להם, או אם נעצור כח להספיק להם הרבה, אנחנו עמוסים להפיק רצון וחסד לעניי עירינו בעת הזאת, כל השערים ננעלו והיוקר הוה, ומה גם ימי הסתיו הגיעו ועדיין הם חובקי'[ם] אשפתות בשדות וביערות לא יוכלו לשוב אל אחוזת'[ם] ולא נתגלה קיצם מתי ישובו לביצרון אסירי התקוה.

 

ואם אמנם בציפיתינו צפינו לרחמי שמים המרובים אשר בהגיע תור תקופת טבת הבע"ל [הבאה עלינו לטובה] ושבו בנים לגבולם בעזה"י [בעזרת השם יתברך] , אך עד הזמן הנ"ל[הנזכר לעיל] ארכו הימים וצריכים סעד לתומכם, וגם אחרי כן כי יחמול ה' על שארית צאנו, הלא בצוק העתים הללו אשר גורשו מביתם יצאו נקי מנכסיהם או נשבה או נגנב כל רכושם ועזבו לאחרים חילם.

 

לכן מצאנו עצמינו מחוייבים להשמיע במרום קולינו, במרום ערים, לכל הקהלות הגדולות כינוס צדיקים אחינו ב"י [בני ישראל] ממכון שבתם ישגיחו אל כל יושבי הארץ מאפילי [?] הנ"ל להכין אותם ולסעדם בנדרים ונדבות ישלחו פארות צדקתם להניף עליהם תנופת זהב איש אשר כברכתו מעם ה', החסד לשלם שכר טוב בעמלם ובצדקה יתכוננו להכין שאר, להושיע לאחינו ב"י[בני ישראל]  הנאנחים והנאנקים במזון ומחי'[ה] וכסות ושלמה. ואתון מהתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם לכל הקהילות קדושות הסמוכות לכם להודיע הצער מתחולל לרבים גדולים חקרי לב גם המה כן יעשו כל שהוא נידר ונידב.

 

ועינינו לה' מייחלות ישוב מחרון אפו ושארית ישראל ישובו אל אחוזתם גם ה' יתן הטוב וארצינו תתן יבולה. ועינינו נשואות בתפלה, לשוכן מענה, ישגא שנית הדרתכם ישבו שאנן ושכנו במשכנות מבטחים ינובון בשיבה טובה דשני'[ם]  ורענני'[ם] יהיו, עוד כל ימי עולם, יפרחו כטל וכשושנה כא[ות] נפשם ונפש המעתירי'[ם] ה"ה הרוזני'[ם] נגידים ראשים פרנסי מנהיגי קהלתינו בצירוף כבוד מ"ו[מורינו ורבינו] הרב הגאון עמוד השלימים תפארת החכמים אב"ד ומ"ץ דקהילתנו ק"ק בראד יע"א.

 

נאום הק' יוסף שצקש החונה פה ק"ק בראד

נאום הק' חיים סג"ל לנדא

הק' שמואל בהנגיד המנוח מה' יהודא ליב ז"ל

הק' צבי הירש בהרב המנוח מהורר"י בערוש זצ"ל

הק' יעקב במה' נתן סג"ל

הק' עוזר בהמנוח מה' יהודא ליב ז"ל

הק' ארי' ליב בהרב המנוח מהורר"י בערוש ז"ל

הק' אברהם יקותיאל זלמן הכהן רפאפורט

הק' דובער במה' אשר לעמל יצ"ו

 

 

תעודות על מגיפת הדבר משנת תקל"א מארכיון הקהילה האשכנזית באמשטרדם

 

פנקס העתקי אגרות של ק"ק אשכנזים באמסטרדם מן השנים 1791-1751

                                                                                                                                            דף 29 ע"ב

 

 

1.  ממכתב הקהילה האשכנזית באמשטרדם להקצין ר"ה מיכל הלברשטאט ולר' ישראל כהן מפרנקפורט דאודר מיום טו"ב כסליו תקל"א :

 

"עינינו בנאמני ארץ דק"ק פפד"א … ומבקשי'[ם] רחמים על אחינו ב"י[בני ישראל] במדינות פולין וראינו מגילה עפה בכתבם רצופה, העתק מכתב דק"ק בראד להקצין המפורסם מהו'  [?] כהן יצ"ו ובקוראינו בו שניים ושלשה דלתות נסמר שערות ראשינו. אמנם אנחנו בחוץ ואתם כעת בפנים, לכן אחר מחילות כבודם יחקרו וידרשו בתכלית שלימות המחקר ולהודיעינו ע"י פאסט המוקדם משפט הדרושים ומעמדם כאשר הוא בעת הזאת על נכון, כי באלה חפצנו לדעת את כל הנמשך אשר ישמעו וצמאה נפשינו לדעת אמיתת הענינים ואל יעלימו ממנו דבר להשקיט המון רוחינו ולמצוה יחשב להם " [חתום ר' הירש שמש בפקודת הפרנסים  ]

 

2.   ממכתב מקהילת האשכנזים באמשטרדם לראשי קהילת פרנקפורט דאודר  " ראשי רוזני פרנסי ומנהיגי ק"ק פפד"א מיום טו"ב כסלו תקל"א :

 

"…אך על זה הי'ה דוה לבינו, על דברת ספר מגילת קינות הבאה מק"ק בראד יע"א כי גדול כים שבר בת עמינו בגלילות פדאליע, וואלין אוקריינא.. מפני היד שנשתלחה שם ונפל מהם רב בעו"ה [בעוונותינו הרבים], והנשארים ברעה גדולה בעירום ובחוסר כל עטופים ברעב בראש כל חוצות ופורש אין להם, כי הפרוץ מרובה על העומד, ואין המועט מחזיק את המרובה ולהחיות עם רב כדי ספוקם, אשר בגלל הדבר הזה, גם אנחנו לא נדע מה נעשה לצאת ידי חובה המוטלת עלינו כי לשאת את המשא הזה צריך עוזרים רבים, ועל אלו מתריעין בכל מקום לעזרה ולצעקה לכן כתבנו היום לקהילות הסמוכות וקרובות יותר אל החלל ובפרט לק"ק ברלין  אשר ערכם ערך גבוה, לדעת מה יעשו, ונעשה כן גם אנחנו ע"פ [על פי]  אשר תשיג ידינו בס"ד[ בסייעתא דשמיא] והמקום יחמול על צאן מרעיתו, ישלח דברו וימלט משחיתותם, ולא ישמע עוד קול פרץ וצוחה ברחובותם,כי אם שלום בחילם ושלוה בארמנותם ,ומי שאמר לעולם די יאמר לצרותינו די ,ויריק לכם ברכה עד בלי די."

3.   מכתב מקהילת האשכנזים באמשטרדם לראשי קהילת ברלין  מיום טו"ב כסלו תקל"א (שם דף 29 עמ' ב):

"הנה שועת בת עמינו עולה מארץ מרחקי' בנהי בכי תמרורים, הלא היא כתובה על ספר מגילות קינות, הבאה מק"ק בראד, כי שם יתנו כתנים בנות היענה על הרעה אחר רעה שעברו בגלילות וואלין פדאליע אוקריינא והקשה מכולם שפגעה בהם מידת הדין ונפל מהם רב ועצום לאלפי רבבה בעו"ה והנשארים בצרה גדולה אין משען לחם ומים… אין ספק אצלינו שכבר קדמה הידיעה מכל אלה לרום מעלתם, כי הם סמוכים אל הספר וקרובים אל החלל וגם המה ידעו דרך נכון איך לזכות בהם ולעשות צדקה וחסד עם יתר הפליטה… גם אנחנו נבחר דרכם, ונעשה כמשפט המוטל עלינו ע"פ אשר תשיג ידינו להושיע בס"ד כי איככה נוכל וראינו בצרות נפשות עם רב מישראל, ונעלים עינינו מן הצדקה שהוא דבר שבחובה על כל איש ישראל הקרובי' והרחוקי' … "

 

4.   מכתב מהקהילה האשכנזית באמשטרדם לקהילה היהודית בהאג מיום י' טבת תקל"א (שם דף   30 עמ' א):

" הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו לקול נהי ובכי הבאה אלינו מארץ מרחקים מאחינו ב"י היושבים במדינות פאטאליע ובמדינת וואלין ובמדינת אוקריינא … כשישים קהילות גדולות הנרשמים אצלינו מכותבי יושר דברי אמת ואפס קציהו יראו עיניהם במגילת קינות כזו רצופה מק"ק דובנא וכצעקתה באה אלינו מק"ק בראד ומק"ק פפד"א וכולם לדבר אחד נתכוונו… ואנחנו נאזור מותנינו צדקה כשריון וכן תעשו גם אתם והעולה על רוחכם הנדיבה בהרצאת דמים תשלחו לידינו… "

 

5.   מכתב מקהילת האשכנזים באמשטרדם לרבה של ק"ק ברעסלויא ומדינת שלעזיא , הרב יצחק יוסף תאומים  מיום כ"ה טבת תקל"א (שם דף 30 עמ' א'):

[במכתב מזכירים אנשי אמשטרדם כי סמוך לאותו זמן התחייבה קהילת אמשטרדם להעניק לקהילת ליסא תמיכה לבניין בית כנסת שנשרף בשריפה שפרצה בעיר ליסא באותו זמן. לצורך בניין בית הכנסת החדש בליסא שלחה אמשטרדם סך של 800 אדומים הגרים. הם מבקשים ממנו לשלוח לליסא רק שש מאות אדומים ואילו מאתיים אדומים שיעביר לקהילת בראד לתמיכה בפליטי המגיפה]

"ואותן שתי מאות אדומים שנשתיירו נתנים נתונים המה למצוה אחרת על דברת ספר מגילת קינות שבא לידינו מק"ק בראד ומק"ק דובנא"

 

קטעים מתוך המכתב לרבה של העיר :  " ואותן שתי מאות אדומים ..נתונים נתונים המה למצוה אחרת, על דברת ספר מגילת קינות שבא לידינו מק"ק בראד ומק"ק דובנא  בח"י הגדולים ומפורסמים שבהם בצירוף הגאונים הרבני'[ם]..על כל הנפשות אשר נעדרו בעו"ה ועל החיים אשר המה חיים עודינה בעירום ובחוסר כל ..ואנחנו לא נדע מה נעשה אם נבא במרובה לפי מספר הפקודים באגרות השלוחות אלינו, ולא מצינו למיקם כבר משום דנפישי בני חילא דמחוזא דידן דדחיקא להו שעתא טובא בצוק העתים הללו שנתמעטה המחי' השכר אבד והיוקר הוה ומוסיף והולך עד כי אזלת יד עמינו ..ולא זו בלבד אלא גם ממקומות אחרות רבים עתה היורדים בעניות אשר נקבצו באו לכאן ונספחו עלינו דבאתרא דידן נכנסין שכיחא יוצאין לא שכיחא ,וכל אלה עיניהם נשואות לקופה של צדקה, כמעט כשל כח הסבל כובד משאם וא"כ איפא שורת הדין שעניי העיר קודמין , ובכל זאת חלילה לנו מקפוץ ידינו כי איככה נוכל וראינו באבדן אחינו ב"י בכל מקום שהן , ואמרנו לשלוח כעת ליד רום הוד כ"ת סך שני מאות הגרי' שפעציא.[שהם 4200 זהובים ] "

[המשך המכתב דף 30 עמ' ב' ] 

"עם היות שאין בזה כדי חלוקה..ואין הקומץ משביע לשליש ולרביע אפשר דחזי לאצטרופי עם איזה סך הבא משאר קהילות גדולות שבארצות אשכנז ,כי בוודאי לא ימנעו מבוא בדמים …ויתחלק ע"פ ..הגאונים  הרבנים דק"ק בראד ודק"ק דובנא יצ"ו..על העתיד אולי תמצא ידינו לעשות עוד איזה דבר טוב משלנו, או משאר מקומות אשר ישמעו בקולינו לעשות צדקה וחסד.."

 

לאחרונה התגלגל לידי הספר "מספר הזכרונות של רב ליטאי ה' אלפים תקמ"ח-ה' תק"ן" שנכתב על-ידי תלמיד ישיבת וולוז'ין, המשכיל מנחם מנדל זלוטניק. [איני יודע כמה קראו את הספר ] אומנם, ספר זה הוא יצירה ספרותית בדיונית ואין בו עדויות אוטנטיות עליהם ניתן להסתמך במחקר ההיסטורי . אולם כתיבתו של זלוטניק שנחשב לסופר מוכשר ואמין מקובלת בחקר יהודי ליטא של סוף המאה התשע-עשרה. מאמרו של זלוטניק : " ישיבת וולוזי'ין בתקופת ביאליק " אף זכה להכלל בקובץ "ישיבות ליטא" (ירושלים, תשס"ד ) בעריכתם של פרופ' אטקס וש' טיקוצ'ינסקי.

הספר " מספר הזכרונות של רב ליטאי" כתוב בצורת קטעי זכרונות של רב העיירה הליטאית ראדישקוביץ, ומתאר בין היתר מפגש דמיוני בינו לבין ר' ברוך שליחו של הגר"א. הרב מבקש לדעת מדוע הכריזו ראשי קהילת וילנה והגר"א ביניהם חרם כה חמור על החסידים, שהרי הללו לא כפרו בעיקרי התורה או באחד מיסודות האמונה. הם גם לא עברו על אחת מתרי"ג מצוות התורה. להיפך, הם מקפידים לשמור אפילו את מנהגי הקבלה של האר"י, וגם אם הם משנים ממנהגי אשכנז המקובלים מדורי דורות, אין בכך משום תופעה יוצאת דופן, שהרי היהדות מכירה בלגיטימיות וברבגוניות של המסורות והמנהגים השונים בקהילות ישראל. רב העיר ממשיך ותוהה מדוע לא ניסו המתנגדים והגר"א בראשם לדבר על לב החסידים, להבין את כוונותיהם ולעמוד על תפיסת עולמם ואולי אף להחזירם למוטב. התשובה ששם זלוטניק בפיו של שליחו של הגר"א היא מדהימה וכך הוא אומר :

" וגם אנחנו במחננו ק"ק ווילנא לא שמנו לב בתחלה כראוי לתעלולי אנשי הכת ולא מחינו בידם , כפי שהיה החוב עלינו לעשות תיכף כשראינו שהם מתגודדים אגודות אגודות ונבדלים מעדת בני ישראל … ועל אשר לא שמנו לב לזה בזמנו חרה אף ה' בנו ויענש אותנו בעונש קשה כי עלה המוות בחלונינו ויקטוף מאתנו כמה מאות ילדים קטנים גמולים מחלב…וכל זאת באתנו על אשר התרשלנו לבער בזמנו הרע מקרבנו " (שם, עמ'78 )

כלומר, "שליחו" של הגר"א מודה שמלכתחילה מעשי החסידים לא היו נוראים כל כך, ולא היה כלל מקום להטלת החרם על החסידים וליציאה למלחמה נגדם, ורק המגיפה הנוראה שהשתוללה בווילנה וקול יללת הצאן ובכי האבות והאמהות על עולליהם שמתו, גרמו לכך שמנהיגי קהילת וילנה פירשו את המגיפה כעונש משמים :
" שבשביל מעשיהם הרעים חרה בנו אף ה' ואז נוכחנו לדעת שבאמת הרעו לעשות ושבישבילם באתנו כל הרעה הגדולה הזאת"(שם)
כדי להסיר את חרון אף ה' מקהל וילנה הוחלט לדבריו של שליח הגר"א לרדוף את החסידים ולבלי השאיר להם שריד ופליט. בגלל הדחיפות שנדרשה לטפל במצב החמור שגרמה המגיפה ולמנוע את המשך חרון אף ה', הם נמנעו מלהדבר עם החסידים או להכנס אתם לויכוחים :
"ובזמן הזה היה לנו עת מלחמה ולא עת שלום, כי מן השמים הוכיחו לנו שמצא ה' את עוונם"(שם).

אין דבריו של מנחם מנדל זלוטניק המושמים בפי שליח הגר"א נחשבים כמובן לעדות אוטנטית בת הזמן, אבל אנחנו רשאים להתייחס אליהם כאל הפרשנות המוסמכת שהיתה מקובלת על מנחם מנדל זלוטניק עצמו, ואולי גם על חבריו בישיבת וולוז'ין, בשאלה המטרידה שהעסיקה גם אותם, מדוע בכלל הוכרז החרם נגד החסידים בשנת תקל"ב?

הגאון מוילנה

ראו גם:

דיון על ספר זכרונות של רב ליטאי

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה

כתב הצופן של אברהם וילנר :על בנו של הגר"א

שומר המורשת של הגאון מוילנה :על נכדו  של הגר"א

מסעות החיפושים של אלעזר לנדא :על נינו של הגר"א

המוסד והגר"א

התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון

צדקת או נאנסת :עוד מחקר של ד"ר מורגנשטרן