הופיע ב"מקור ראשון"
סקירה על ספרו של דוד פסיג" צופן העתיד "
| העתידן דוד פסיג פירסם ספר מקיף בנושא תחזיות עתידניות וסיכויי שרידתה ואף שגשוגה העתידני של מדינת ישראל , נושא השנוי ביותר במחלוקת במקרה הטוב.
בדרך הוא מעלה מגוון של תחזיות מהן קרובות וסבירות ומהן שנראות "פרועות " וקיצוניות " . כמדומה שבספרו דווקא התחזיות מהסוג השני הן המעניינות וגם המשכנעות ביותר. |
אי אז בילדותי קראתי סדרה בשם "הרפתקאותיו של קפטין יונו", סיפרי מדע בדיוני לנוער שכתב המחזאי אלי שגיא ( הידוע יותר כמחבר המחזה –סרט "אימי הגנרלית"וסדרת הטלוויזיה "המסעדה הגדולה" ) והופיעו בראשית שנות השישים. הם תיארו לקוראים הצעירים והמרותקים את העולם העתידני בדמיונו כפי שיהיה בשנת 2008.
הקוראים למדו שבשנת 2008 ספינות חלל יצאו למרקורי, לנוגה וירחי צדק ויאבקו בגזעי חייזרים מרושעים. מהערות אגביות בספרים אפשר היה להסיק שבאותו עתיד רחוק מתקיים שלום בין אזרחי העולם, ובכלל זה ישראלים וערבים.
הטכנולוגיות של העתיד בשנת 2008 כללו בין היתר מחשבים ענקיים ואקדחי לייזר.
אך הנה שנת 2008 האמיתית הגיעה והעולם הוא קצת שונה מכפי שצפיתי לזהותו בעקבות אותה סדרה. אין שלום בין יהודים וערבים וגם אין טיסות מאוישות לכוכבי הלכת, אם כי עדיין מתכוננים לאפשרות שבבוא יום בעתיד יתבצעו טיסות מאוישות שיצאו לירח ומאדים.
בינתיים, מנוחתם של האזרחים מוטרדת יותר מטרוריסטים איסלאמים מאשר חייזרים מכוכב צדק והמחשבים רחוקים מלהיות ענקיים, הם זעירים. אבל לפחות יש לנו אקדחי ליזר שבהם משתמשים מידי פעם שוטרים.
.
ואיך נראה היום עתיד העולם מבמת המציאות המוכרת לנו בשנת 2008? כמדומה שיותר מפחיד מאי פעם. זו עובדה שהיום יש פחות ספרי עתידנות ממספרם של אלה שהופיעו בשנות השישים. יתכן והסיבה לכך בנטייה לתאר את העולם בעתיד הסובל מהתחממות כדור הארץ בצבעים קודרים ביותר.
הקורא הממוצע שיש לו מספיק צרות ועומס חששות מעיק על ראשו בחיי היומיום, מעדיף שלא להיבהל עוד יותר כאשר יקרא על העתיד לבוא עליו ועל נכדיו. כך הדבר גם לגבי מדינת ישראל שאין בה היום ספרים עתידניים רבים שמנסים לחזות את עתידה.
לעומת זאת אנו רואים בכל מקום מגמה פסימית מובהקת המדברת על חיסולה הצפוי של מדינה ישראל כעובדה מוגמרת וברורה לכל. כאשר עיתון "הארץ" פרסם לאחרונה כתבה על רומן חדש של הפובליציסט גדעון סאמט שבסך הכל עוסק בשבר אישי ובבגידה בחיי משפחה חזקה עליו שיזכיר שמה שהספר מתאר הוא מטפורה למדינת ישראל העומדת להיחרב בקרוב.
כאשר מאיר שניצר כותב ביקורת על סרט של משה מזרחי חזקה עליו לציין כמובן מאליו שהסרט מתאר את ימיה האחרונים של מדינת ישראל.
ואולי ככלות הכול בכל זאת צפוי עתיד למדינת ישראל?
העתידן דוד פסיג מנסה למלא את המשימה הזאת בספר חדש ומקיף מאוד "צופן העתיד ". דוד פסיג הוא אחד העתידנים הבודדים המלמדים את מקצוע "העתידנות" באקדמיה.
ונשאלת תחילה השאלה מהי אותה "עתידנות " או למצער מה ההבדל בינה בין תחומים אחרים שאמורים לחזות עתיד כמו אסטרולוגיה או קריאה בקפה או בקלפי הטארוט ?
על פי ההגדרה שאותה נותן פסיג התחום "מבקש לשקף את התהליכים שבהם התמורות של הווה הופכים להיות המציאות של המחר מאמץ זה כולל ניסיונות לנתח את המקורות הדפוסים והסיבות המעצבים את הגורמים היציבים הקיימים במערכות ואת התהפוכות שבהן ,וכך לראות את הנולד ולשרטט עתידים חלופיים …ואלו עוסקים בואריאציות סבירות ורצויות לשינויים חברתיים המתרחשים בהווה.
ואם כן, מסכם פסיג, התחום ממפה ומציג מנקודת מבט רב תחומית את מה שההווה יכול להפוך ולהיות .( פסיג ע' 46-47)
אבל בהחלט לא את מה שהוא חייב להפוך ולהיות . ועל פי ההגדרה הזאת העתידנות יכולה להביא אלתנטיביות שהן סוביקטיביות מאו ומשקפות את ההעדפות האישיות של העתידן. אבל זה ככל הנראה הוא בלתי נמנע.
למרות שהעתידנות היא מקצוע מכובד מזה עשרות שנים בחו"ל הרי לא כך המצב הוא בישראל. במשך שנים נתקל דוד פסיג בקשיים למצוא משרה באוניברסיטה ( בסופו של דבר הוא מצא מישרה בתחום האקדמאי של החינוך שאכן נראה כמשווע לשינויים דרסטיים ודרמטיים יותר מכל תחום אחר ) מאחר שמקצוע העתידן נראה כמקצוע הזוי ולא מכובד מבחינה אקדמית. במיוחד במדינה שבה רוב האנשים מעדיפים להתמודד רק עם בעיות ההווה ובעיות העתיד הקרוב מאוד, כשמדובר בשנים בודדות.
אכן היום ,קשה להאמין שמדינה כזאת הוקמה בידי אנשים שהיה להם חזון עתידני לטווח ארוך של חמישים ומאה שנה ומעבר לכך אבל זו עובדה. נכון הוא שהיום בשנת 2008 אנשים אלה נראים היום כזן נכחד.
שמעון פרס הוא אולי אחד האחרונים שבהם ונחשב גם לאחד מאותם שהוציאו שם רע ל"חזונות העתידניים". ובכל זאת עדיין אנחנו זקוקים לחזונות כאלו ואולי יותר מאי פעם.
העתיד כבר כאן
דוד פסיג יצר ספר פוקח עיניים ומרהיב במגוון האפשרויות שאותן הוא מתאר ומעלה הנחה מעניינת שהמדינות והעמים שנוטים לשרוד לאורך זמן הם אלה האופטימיים יותר, שהרי אופטימיות מעצימה את הכוחות והאנרגיה הקבוצתית לעומת פסימיזם שמטבע הדברים מרפה את הידיים.
התרבויות המצליחות ביותר הן אלה שמונהגות בידי מנהיגים שמציעים רעיונות ואפשרויות ודימויים לעתיד שונה וטוב יותר מזה הקיים בהווה. תרבויות שלהן מנהיגים משכנעים בצפונות עתיד טוב ומצליחים לסחוף אחריהם את ההמונים, יש להן סיכוי שישרדו בתנאים נוחים יותר מאשר תרבויות פסימיסטיות שמנהיגיהן חוזים חורבן בלתי נמנע.
פסיג מודאג ובצדק מרוח הנכאים שמכסה היום כל דיון על עתידה של ישראל ובצדק, שהרי רוח נכאים כללית כזאת עלולה רק לקרב את התוצאה הרעה הצפויה מראש. משום כך הוא יוצא בספרו ברוח אופטימית מאוד לא אופנתית ולא רק בישראל אלא גם במערב כולו (באירופה וגם בארה"ב אפשר לשמוע דברים דומים על חורבנה המתקרב של התרבות המערבית).
המצב של ישראל, קובע פסיג, אינו כה גרוע כפי שניתן לחשוב אם קוראים את כותרות העיתונים בהתחשב בכך שהיא מדינה הנתונה במאבק בלתי פוסק מצבה יכול לעורר רק קנאה. ואם על-פי גישתו האופטימית נהיה מודעים גם לאפשרויות הקשות ביותר, כי אז נוכל להתכונן מראש לאותם תרחישים. ככלות הכול ההצלחות הגדולות ביותר מושגות תמיד כתוצאה ממאבקים קשים.
"צופן העתיד" מעניק תחילה לקורא סקירה כללית על תחומי חקר העתיד מחוז שהיה כה בזוי מבחינה אקדמאית עד לשנים האחרונות בישראל, לפחות כפי שחווה זאת פסיג על בשרו שלו. בספרו הוא מציג כמה תחזיות סבירות של העתיד ביחד עם תחזיות פרועות יותר ולכן לדעתי סבירות הרבה יותר דווקא משום שהן קיצוניות יותר.
כמדומה שהעיקרון המנחה את תחזיות העתיד של פסיג מבוסס על תיאוריה של מחזוריות של דורות בעלי רעיונות שונים החוזרים על עצמם, מדור המייסדים היוצרים רעיונות ותפיסות חדשות ועד לדור של אינדיבידואליסטים. הדור השביעי הוא דור של אידיאליסטים שירצו ליצור עולם חדש וטוב יותר. לצערנו דור זה עדיין אינו הדור שלנו, דור של אינדיבידואליסטים השקועים בעצמם, קובע פסיג. אבל הוא גם קובע כי בוא יבוא וצריך לחכות להופעתו על הבמה.
אחת הבעיות של הספר הוא שחלק גדול ממנו מתמקד בלקט רעיונות של אחרים ורק מידי פעם הוא בא ומוסיף להם תוספות משלו ורעיונות מקוריים, אבל אלה מעניינים ומסקרנים. הוא קובע בין היתר שהמלחמה הגדולה הבאה היא בלתי נמנעת הן במזרח התיכון בין ישראל והערבים והן בעולם בין האמריקנים והסינים, ומראה מחקרים שקובעים שיש מחזוריות בלתי פוסקת במלחמות כאלו. שלום נצחי כנראה לעולם לא ישרור כאן.
תחזיות
בין המגוון הגדול של הנושאים והתחזיות שבהן עוסק פסיג בספרו אפשר למנות את דיונו
בבעיות הטרור העתידני וקובע שיש להפנים שעלינו לוותר על חלק מהזכויות הדמוקרטיות שלנו על מנת להילחם בו כהלכה.
סך הכול בנושא זה כמו אחרים כשהוא מתאר עתידים אפשריים הוא לא מחדש הרבה, ואין צורך לפנות דווקא אליו כדי לקבל עצות טובות בנושא.
הוא מעניין ומחדש הרבה יותר כשהוא מתאר עתידים "פרועים" דווקא.
כך למשל כדאי להקשיב לפסיג כשהוא מתאר איום המאיים כחרב מונפת על עתידה של ישראל כל אותם מליוני נוצרים בארה"ב שכביכול הם תומכיה הנאמנים של ישראל אך כולם מקווים ומייחלים לחורבנה לפני הופעת המשיח כדרך להבאתו של ישו. האנשים האלו קובע פסיג ובצדק עלולים להתגלות לבסוף כאויביה הגרועים של ישראל לא פחות מהערבים. אם הללו יגיעו למסקנה שהיהודים בחוצפתם מעכבים (שוב) את בוא המשיח.
הוא אינו נותן פיתרון טוב איך להתמודד עם סכנה להוציא את זה שיש לתחיל בדיונים בנושא עם מנהיגי כל הקבוצות הנוצריות הנ"ל. וספק אם יש פיתרון טוב באמת חוץ מהעצה הרגילה לא לעצום עינים אלא להתחיל להתכונן לדון עם נציגי הזרמים השונים בנצרות להקדים תרופה למכה שמן הסתם בוא תבוא.
הפיתרון הטוב היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא במתקפת הסברה תעמולתית שתשתמש באמצעי מדיה שונים שתצביע על חשיבות קיומה של מדינת ישראל גם לאחר בואו של ישו הנוצרי. כמה אפקטיבי זה יהיה לך תדע ,אבל זה יותר טוב מלא כלום. שללא ספק יביא עלינו אסון .
הסינגולריות
דיון נוסף מעניין שלו ששיך למה שהוא מכנה "האפשרויות הפרועות יותר " עוסק באפשרות והקיצונית רק לכאורה של הופעת אלטרנטיבה חילונית לדתות המימסדיות כמו תורת הסינגולריות, שצוברת תאוצה בקרב קהלים חילוניים שונים במערב ,תורה זאת בין יוצריה ניתן למצוא את סופר המדע הבדיוני ורנור וינג' וקובעת כי ההתפתחויות הטכנולוגיות המואצות הבאות עלינו בעתיד יביאו לחברה אנושית חדשה שאיננו יכולים אפילו להעלות אותה כרגע על דעתנו, ויצרו אדם חדש מופעל באמצעות אינטליגנציה כזו שאולי אף יוכל לגבור סופסוף על המוות.
פסיג קובע שתנועה כזאת תהיה אתגר אדיר לדתות הממסדיות והוא צופה מאבקים ביניהן ועל סמך ההיסטוריה הוא ככל הנראה צודק. הוא ממליץ לסינגולריסטים בישראל שמן הסתם יקומו בעתיד שלא להתעמת עם מוסדות הדת הרשמית משום שאלו דוקא יכולים לסייע בבוא עידן המשבר הסינגולריסטי .
לדעתו טוב יעשו הסינגולריסטים אם ימנעו מלהפוך את התנועה שלהם לדת עם סממנים דתיים מובהקים. בין היתר הוא מציע להצניע את הסמל שלהם המזכיר סמלי דתות שונים.
אכן זהו דיון טוב ומקיף. אך מאידך פסיג נראה כלא מודע לחלוטין להתעצמות גוברת של הקבוצות השונות החוזרות לאמונות הפגאניות והן כיום תחום אמונה הצומח במהירות שהן מן הסתם ישחקו תפקיד חשוב בתרבויות אנושיות שונות בעשורים הקרובים, וייתכן שגם יתגלו כאתגר אדיר לתרבויות המונותיאיסטיות השונות. במיוחד אם ילוו במסר אקולוגי, וזהו חיסרון משמעותי בתחזיותיו
וכאן נשאלת השאלה האם עתידן טוב צריך לעסוק רק בתחזיות אפשריות או עליו להציע גם פתרונות ?
לכאורה הצעת הפתרונות יכולה להיות לחלוטין מחוץ השיג ידו וכישוריו .
והתשובה לדעתי היא שאם הוא כבר עוסק באפשרויות של מצבים משבריים שונים בעתיד עליו לשבור את ראשו ולנסות לחשוב מראש על על אמצעים ורעיונות לפתור אותם לפני שיהיה מאוחר מידי ..
דרוש :חזון חדש
פסיג קובע בספרו שעלינו ליצור לעצמנו חזון מסוג חדש ולדמיין מגוון של אפשרויות אלטרנטיביות לעתידים שבהם היינו רוצים להאמין ולחיות במציאות המיוחסת להם. רק מתוך אמונה עזה כזאת אולי נגיע אליהם או לכל הפחות נתקרב אליהם.
הוא מציין בצער שבניגוד לתרבות היהודית שמקפידה תמיד להסתכל על הטווח הרחוק התרבות
הישראלית מעדיפה תמיד להסתכל על הטווח הקצר והמיידי. הוא קורא לאמץ את התפיסה היהודית של ההסתכלות על הטווח הארוך .
אין ישראל יכולה להמשיך לקיים את עצמה על סמך ברית גורל חלקית כפי שקיימת כיום בין תושביה היהודיים, שכן זאת לא תוכל להחזיק מעמד יותר מדור אחד או שניים. עליה לנסח לעצמה מה שהוא מכנה "ברית יעוד" בדומה למה שעשתה הקהילה האירופית החדשה שמצאה לעצמה מטרה שלקראתה היא חותרת.
מדובר ביעוד חדש שחייב להיות ייחודי לעם היהודי, הן לעברו והן לחזונות על אודות עתיד המין האנושי. פסיג קובע שמעולם לא היה העם יהודי מוכן יותר ליעוד כזה מאשר הוא כיום. לפי כל אמת מידה העם היושב בציון והעם בתפוצות נמצאים בעיצומו של תור זהב .
אכן פסיג צודק בטענתו זאת אלא שפחדם של רבים הוא שתור הזהב הזה הולך ומתקרב לסיומו במהירות.
עובדה זו אינה מפחיתה כלל את תקפות קביעתו שמה שעדיין חסר לנו זאת העוצמה הרוחנית כדי להגדיר את התרבות היהודית מחדש ומשענת מוסרית מצד הרוב בעם שתאפשר הגדרה כזאת.
העם היהודי, קובע פסיג, צריך כנראה לעבור את צירי לידתו האחרונים לקראת ישות חדשה ואותנטית יותר בעלת זהות ברורה שפה משלה ודרכי דת ותרבות ייחודים לה.– לידתה תהיה קשה אבל היא תופיע לבסוף. לדעתו יש ירידה בחברה הישראלית יהודית שהיא אכן ברורה לכל עין, אולם זוהי "ירידה לצורך עליה" וללא ירידה זאת לא יהיה אפשר לעלות לרמות קיום חדשות וגבוהות יותר מאשר אי פעם.
בין השאר מציע פסיג לחזור אל המסורת היהודית כדי למצוא שיטות כלכליות עתידניות שיכולות להתגלות כיעלות מבחינה תרבותית. הוא נותן כדוגמה את עיקרון השיויון המחזורי של הסופר שרגא גפני המציע חלוקה הוגנת התחלתית אחת לכמה שנים המאפשרת לכל המשתתפים בה נקודת זינוק שווה לתחרות הכלכלית החברתית ופוליטית, תוך זינוק מעמדי שווה והיא למעשה מבוססת על עקרונות
התורה. לכאורה הרעיון נראה מגוחך אולם הוא אינו נראה גרוע יותר מרעיונות כלליים רבים אחרים
שהוצעו לאורך השנים לפתור בעיות כלכלה שונות. ככלות הכול האם אנחנו באמת רוצים להישאר לנצח עם הליברליזם הקיצוני כאילו הוא חזות הכל בכלכלה?
"החברה הישראלית, " קובע פסיג "נכנסת לישורת האחרונה של המחזור הראשון שלה, ואך טבעי הוא שהחששות הם רבים, שמעולם לא היה לנו ניסיון דומה בעבר ואין לנו זיכרון קולקטיבי, חוויות קרובות שמהן אנו יכולים לדלות משאבים רוחניים וחוכמת חיים. ישראל נכנסת לתקופת החורף הראשונה שלה וכמו מחזור הטבע אם רוצים ואם לא ואם מוכנים ואם לא בסופו של דבר מגיע אביב חדש". ( פסיג ע' 127)
מסקנתו הסופית של פסיג על החברה הישראלית מכוונת לחפש רמזים מהעבר וההווה של התרבות היהודית שמהם יוכל הדור הבא לרקוח ברית יעוד שכל או רוב היושבים בציון יוכלו להסכים לה.
פסיג אינו מאמין שהדור הזה, האינדיבידואליסטי-חומרני כל כך, יוכל ליצור את "ברית יעוד" זאת, אבל אולי הדור הבא שיש לקוות שיהיה חומרני פחות (אם כי זה בהחלט אינו נראה בשטח,ההפך הגמור) יצליח בכך. הוא מאמין שיעודה של מדינת ישראל יכול להיות בבניית צומת דרכים שיאפשר אינטגרציה תרבותית קוגניטיבית ופוליטית בין תרבויות המזרח לבין המערב. ביטוי לייעוד מעין זה יכול להיות בתחומי חברה ומדע שונים. יתכן אף פיתוח תיאוריות מדעיות חדשות שיתאימו לעולם החדש. ואולי יצירת ערכים חדשים ?
סך הכל נהניתי מספרו של פסיג למרות שלעיתים הוא נראה עוסק יתר על המידה כסקירה של תאוריות קיימות. ולא מביא מספיק רעיונות מקוריים מפורטים משלו עם זאת נכון הוא משן הראוי שהציבור הרחב יכיר את מגווןן התיאוריות הקיימות לגבי תחומים שונים של העתיד .
כאמור, אני מחבב מאוד את גישתו האופטימית של פסיג שקובעת שיש סיכוי ויש עתיד אפילו אם נפסיד במלחמה הבאה התבוסה לא תהיה מוחלטת ויכולה לפתוח סיכויים לעתיד שלאחר מכן. חברה בריאה היא זאת ששומרת על אופטימיות בסיסית ונכונות להתנסות עם רעיונות חדשים ותוך הקפדה של שמירה על חזון מסוג כלשהו שינחה את דרכה.
אם אני צריך לבחור בין הפסימיזם המוחלט של איזה גדעון סאמט ולאופטימיות הזהירה של דוד פסיג אני יודע את מי אני מעדיף.
ראו גם
ראו עוד
עוד ספר עתידנות של דוד פסיג
