אחוזת דיבוק-סקירה על ההצגה "הדיבוק " של רינה ירושלמי מאת ירון לייבוביץ'

יש לי עניין מיוחד במחזה "הדיבוק" של ש.אנסקי המחזה המיסטי הקלאסי שיצר למשה את תיאטרון "הבימה " שעליו ועל תולדותיו אני גם מעלה מופע מיוחד ( שיעלה שוב בקרוב )". ומסתבר שגם לרבים אחרים . למשל לבמאית רינה ירושלמי שמעלה בימים אלו גירסה חדשה של הצגה זאת . ולא של הטקסט המקורי של אנסקי אלא של טקסט אחר שכתב מחזאי מודרני  ליאון כץ על פי ההצגה המקורית. מה שרק מראה שהמדובר בקלאסיקה שכל דור נוטה  לא רק להציג אותה מחדש אלא גם לכתוב אותה מחדש. והנה התרשמויותיו של ירון ליבוביץ'/ מגרסת רינה ירושלמי ל"דיבוק "

כדיבוק ביד היוצר המשחק בחומר של רנה ירושלמי

מאת ירון ליבוביץ'

בעבר ראיתי את אחד מנסיונותיה המעניינים של רנה ירושלמי להתמודד עם הטקסט המקראי ויצאתי שם ברגשות מעורבים.
זכורים לי שני פרוייקטים שלה סביב המקרא. האחד "ויאמר וילך" והשני "וישתחו וירא". אני ראיתי את הפרוייקט השני. הטקסט התנכ"י שמש לה כחומר שהיא, ביחד עם האנסמבל שלה, עצבה ממנו מצבים דרמתיים שלקחו את הטקסט המקראי הרחק מעבר למוכר בדרך כלל בהקשר מקראי. מצד אחד אהבתי את העובדה שטקסטים חשובים למורשת שלנו זוכים לכך שיוצר כלשהוא יתפוס אומץ וייקח אותו למקום שלו. מצד שני, הניסיון הנועז של רנה ירושלמי נראה לי אז קשה מדי להבנה. המיזם ההוא היה מורכב מסצנות, שכמיטב זכרוני היו מחוברת זה לזה בקשר אסוציאטיבי רופף למדי שהקשה על הצופה לעקוב אחרי המתרחש על הבמה. אוסיף ואומר שאולי עם טקסט כמו המקרא, או ליתר דיוק עם אוסף קטעים מקראיים העוסקים ביחסים בין הכלל לשליטו דרך העבודה הזאת של חלוקה לסצנות, נראית כדרך לגיטימית, רק שיש לסייג שהדרך הזאת לא מתאימה לכל סוגי הטקסטים.
נראה שרנה ירושלמי בחרה לנקוט אותה דרך עבודה עם הטקסט של המחזה "הדיבוק".

אחוזת דיבוק

מה שמאפשר את דרך העבודה הזאת היא העובדה שלפנינו, כמו להבדיל במקרא, יש גם טקסט רב שכבתי. לא מדובר במחזה שנכתב על ידי אנסקי. אלא מדובר בעיבוד מאת לאון כ"ץ שבמקור נכתב ביידיש וכבר זכה לגרסאות מוקדמת אצל רנה ירושלמי, שאחת מהן משלבת קטעי מחול. הטקסט של הדיבוק של אנסקי הפך, לטעמי, זה מכבר למצע רב שכבתי המאפשר, ויש שיאמרו דורש, מכל דור לפרש אותו ולעצב אותו כפי שהם רואים לנכון.
בהפקה הזאת של רנה ירושלמי הסיפור הסנטימנטלי של ש. אנסקי הופך כחומר ביד היוצר, שברצותו מוסיף וברצותו מקצר. אכן רנה ירושלמי לוקחת את העלילה הרומנטית הרגשנית הידועה והופכת אותה למצע שעליו היא בונה את הרעיונות שלה. הסיפור עצמו, שאני זוכר אותו מסופר בפי המורה שלי בבית הספר היסודי, שהיטיבה להעביר בפני התלמידים את ההשפעה הגדולה שהייתה לסיפור בזמנו על הצופים ואת ההדים שהוא עורר בדורות אחר – כך, מספר על אהבתם של התלמיד החכם חנן ובתו של הגביר לאה, הלא זוכה להתממש מפני שאביה של לאה, סנדר, מבקש להשיאה לבנו של איש עשיר. חנן המנסה לשנות את רוע הגזירה, פונה אל הקבלה לעזרה, אבל תוך כדי השימוש בכשפיה הוא נופל ל"סטרא אחרא" (מלכות הרוע) ונתפש בידי שדים. נשמתו מוצאת מקלט כדיבוק, נשמה של אדם מת, בגופה של לאה ביום חתונתה. ראש הקהילה, הרב עזריאל מבקש להציל את לאה. את העימות בין הרב לבין הדיבוק ניתן לתאר בכמה צורות. לאמיתו של דבר לא ברור כל כך מה קורה שם. הרב עזריאל בסופו של דבר מוותר לנסות ולהוציא את הדיבוק. לאה בוחרת לאבד את עצמה לדעת כי היא אינה מצליחה לעמוד בסבל. בסופו של דבר שגם לאה וגם חנן מתים, נשמותיהם מתאחדות לנצח ובאופן מסוים האהבה מנצחת.
הסיפור הזה מפורק אצל רנה ירושלמי לסדרה של סצנות, שכל אחת מהן, יכולה לעמוד בזכות עצמה. הקשר בין הסצנות רופף מאד ומחובר, לפחות בתחילת המחזה, על ידי שני מספרים, ליתר דיוק, מספר ומספרת, המזכירים לנו את הסיפור בקווים כלליים, ומתארים לנו גם מה שקורה על הבמה. אפשר לומר שהם ממלאים תפקיד המזכיר קצת את תפקידה של המקהלה בטרגדיה היוונית. המספרים מדברים ביידיש ומצורף אליהם מתרגם המתרגם את מה שהם אומרים לעברית. המספרים ממלאים תפקיד מורכב בתוך ההפקה הזאת. נוסף לכך שהם מהווים את חוליות הקשר שבין הסצנות, הם המצפן של הצופים והם מראים להם את הדרך בסיפור, שבדור שלנו הוא בהרבה מובנים ארץ קסומה ולא נודעת, שעלולים ללכת בה לאיבוד. נוסף לכך, לא רק שהם המצפן, אלא גם במידה מסוימת הם המסך והמסננת שדרכו אנו רואים את הסיפור. ולא רק זאת אלא גם זאת. המוטיב המרכזי שחוזר בדברי הפתיחה של המספרים, כשהם פונים לקהל הוא הזכרון. הם אומרים לנו לזכור, ואתה לא יכול להתחמק מן התחושה שהם מבקשים מאיתנו לזכור גם את העולם היהודי על כל מורכבויותיו שהיה ואיננו עוד. המחזה של רנה ירושלמי כמו שהוא קריאה למחשבה אלינו כלפי העתיד, הוא גם קינה לזכר העבר.

הדבר החשוב שבמחזה של רנה ירושלמי אמור להיות הרעיון שהיא מנסה להעביר לנו, אבל המסר שלה לא רק שהוא מורכב הוא גם הולך לאיבוד בין הסצנות המרהיבות והמוקפדות שמרכיבות את ההצגה. ואכן, יש להזכיר לטובה כאן את הסצנות שכל אחת היא מחזה בזעיר אנפין שיש בו שילוב מאלף של משחק מעולה מצד כל צוות השחקנים יחד עם קטעי מחול עשויים היטב. ואפשר בהחלט לקרוא לכל סצנה בשם מייחד. כמו למשל: השיעור של עזריאל; קריאת התיגר של חנן; השיחה עם אלחנן (המומחה לקבלה שאליו הולך חנן כדי לקבל עזרה); המסע של עזריאל; האיחוד של לאה וחנן. רשימה זאת מתמצתת את סיפור העלילה של "הדיבוק", אבל לעתים היה לי נדמה שמרוב עצים לא ראינו את היער.

המסר שעומד מאחורי המיזם הזה של רנה ירושלמי נתן לפירושים שונים. רנה ירושלמי עצמה בראיון שהיא נתנה בעיתון "הארץ", טוענת שהמחזה שלה מכוון אל ההקצנה הדתית הפושה בחברה שלנו והמחזה שלה מתריע בפניה. אחר חושב, שהמחזה מדבר על טרוף. אבל, לדעתי, הקטן, אלה תשובות שלא נותנות לנו את התשובה המלאה, אם אמורה להיות כזאת בנוגע של מסר של יצירת אמנות. אני הייתי מוסיף, ברשותכם, רעיון אחר. בסצנה שיעורו של עזריאל אנו רואים סימולציה של מורה ותלמידים שהתלמידים חוזרים אחר דברי המורה ובצד עומד חנן שקורא בקול שהוא הולך בדרך שלו. עזריאל מייצג את הדרך הממוסדת, שהתקדשה זה מאות בשנים, והתעגנה במוסכמות חברתיות שכל מי שסוטה ממנה נחשב רשע ואכן ההקשר שבו אנו רואים את המרד של חנן, בעקבות הייאוש שלו מן הדרך הממוסדת, הוא ההקשר של טוב ורע, וחנן במחזה נופל אל ה"צד האחר".

 

בכל מקרה חנן הולך במעשהו, ולא ארחיב את הדיבור כאן על עצם המעשה, המעוגן במוטיבים המיתיים היהודים המצויים במורשת שלנו, ומי שרוצה לדעת שיעיין בבקשה בספרו של חגי דגן "המיתולוגיה היהודית", לעבר ארץ לא נודעת שהיא מחוץ לקונסנזוס, מתוך אמונה שדרכה עם כל הסכנות שבה הוא יגיע אל הגאולה. אם אני מבין נכון חנן בדרכו הצליח לסחוף אחריו במידה מסויימת גם את עזריאל, אשר הולך אחריו כדי להציל אותו ואת לאה. דבר זה קשור אולי גם לעובדה שהעימות הקלאסי הקיים אצל אנסקי בין עזריאל לבין הדיבוק בתוך גופה של לאה, עם המשפט הידוע "דיבוק צא", לא קיים אצל רנה ירושלמי. בהקשר של החברה שלנו העיקר הוא לא כל כך, אני מעז ואומר, הוא לא כל כך המאבק בין טוב ורע, אלא ההתלבטות בין הדרך הממוסדת לבין הכוחות הקוראים שיש לפרוץ דרך חדשה.
התלבטות זאת, עומדת במרכז הפרויקט המורכב הזה של רנה ירושלמי, ואני באמת לא ממליץ על המחזה הזה לכל אחד. אנשים שלא מוכנים לזה עלולים לחשוב שהמחזה משעמם, ובכל מקרה הוא חסר את המרכיב הסנטימנטלי שהיה קיים אצל אנסקי. לדעתי ירושלמי מנסה להעביר את המחזה של אנסקי למקום אחר, שהוא רלבנטי למציאות המורכבת שלנו. .

 

ראו גם :

הדיבוק בקאמרי 

רינה ירושלמי

 

צבי גורן על הדיבוק בין שני עולמות \

פיטפוטים קבליים יופי בימתי :אליקים ירון על הדיבוק

ביקורת על הדיבוק 

קובי ניב על לדפוק חתונה

דיבוק צא !

 

דף הפייסבוק של ירון לייבוביץ'