שרוליק לפקודתך :החייל בקומיקס העברי

יוסקה מאיור ,לוחם במלחמת העצמאות .ציור מאת גיורא רוטמן.

הנה נוסח מאמר שהופיע בעיתון חיילי ישראל "במחנה " שבו הכתבת הצעירה של כתב העת מראיינת אותי על תולדות הקומיקס הישראלי הלוחמני .

צייר לי חייל

מאת דנאל אלפלג

תמונה מהסיפור "טיילים בלהבות " על עלילות טייס ישראלי בזמן מלחמת ההתשה עם מצרים.

אפרוח בילבולמח הכניע את הנאצים בהינף נוצההלוחם האמיץ עוזי השפיל את החיילים המצרים באמצעות טריקים זוליםוגידי גזר הצליח להכניע כל אויב אם רק לעס את הירק הכתום תערוכה חדשה מציגה את גיבורי הקומיקס שהיו גיבורים גם בשדה הקרב – ומספקת הצצה לישראליות התמימה של פעם. שרוליק, לפקודתך

"ופתאום – חורבן והרס! / בנהר הזה חונים/ תנינים עם צלב הקרס./ תנינים משוריינים!"
תנינים נאצים? יש רק גיבור אחד שיודע איך להתמודד עם צרה כזאת – זהו אפרוח בילבולמח. בקומיקס שפורסם בשנת 1942 גויס העופיון להילחם בתמסחים עטורי צלבי הקרס. כשהוא וברווזיו לסירה נתקלו בעת מסע הרפתקאותיהם בתנינים, הם זינקו מעליהם בתנופה מרבית והצליחו לעקוף אותם בלא פגע. האפרוח הנועז עצר את אחד הקרוקודילים עם המשוט, והם התבלבלו ובלעו זה את זה. להגברת ההפי-אנד הראה ציור הסיום מעפילים השטים על גב האויב המותש אל חופי הארץ.

הקומיקס על אפרוח בילבולמח, אותו יצרו הצייר אריה נבון והמשוררת לאה גולדברג, הוא חלק מתערוכה המוצגת בימים אלה במוזאון הישראלי לקריטורה וקומיקס בחולון, בשם "קומיקס עברי/ פרק א' – השנים הראשונות". התערוכה, המתמקדת ביצירות מהשנים 1979-1939, מציגה קטעי קומיקס מעיתוני ילדים ישנים, העוסקים בסיפורי פנטזיה, בטיפוח גיבורי על, במעשי קונדס ובתעלולים – וגם במלחמות ישראל.
מספר הסיפורים שתיארו באותה תקופה סיטואציות צבאיות לא היה גבוה – הוא לא עלה על 20. עם זאת, נראה שהשפעתם הייתה לא מבוטלת.

"המלחמות לא באמת עניינו את הקוראים והעורכים", מסביר אלי אשד, בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולרית המדריך במוזיאון. "הם כנראה הרגישו שיש יותר מדי כאלה במציאות ושכדאי לקחת את הקוראים למחוזות אחרים, יותר נעימים".
את הסיפורים הבודדים שהתעקשו לתאר מצבי מלחמה מסביר אשד ברצון לרומם את מצב הרוח של היושבים בציון. כך, למשל, בזמנים קשים כתבה גולדברג לגיבור הנוצתי שיצרה: "הוי אפרוח בילבולמח, אל תיפול ברוחך". "קומיקס כמו זה שמתאר את מעלליו של ילד במלחמת העולם השנייה נועד אך ורק כדי לחזק את תחושת המורל", מסביר אשד. "זו הייתה תקופה שהאיום הזה היה ממשי, והצורך לחזק את היושבים כאן, ובמיוחד את הילדים, היה משמעותי".

טמבל מנצח ערבי

אורי מורי ברצועת עזה. קריקטורה מאת אריה נבון .

גם אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, הזדקקו תושבי הארץ לרוח הגבית של הציורים. והם מילאו את תפקידם נאמנה. כך, התמונה הראשונה המצטיירת בראש לשמע הכינוי "צבר" לקוחה אף היא מעולם הקומיקס: שרוליק, אותו ילד קטן עם כובע טמבל גדול, פרי עפרונו של דוש. האמנים עבדו אז קשה כדי לנסות ולשוות לחלוצים בעלי המראה המגוחך חזות מלחמתית, ולרוב מצאו את הפתרון דווקא בזלזול באויב שמולם.

בציורים המציגים את מלחמת השחרור, מבצע סיני ופעולות התגמול, מצליח איכשהו אותו כובע טמבל ענק לנצח בקלות את האויב, תוך שימוש בתחבולות ילדותיות שלא עולות על התסריט של "שכחו אותי בבית 2".

סדרה "עוזי נלחם במדבר", מביס צבר אחד לבדו את הצבא הערבי כולו. תחילה הוא מצייר נווה מדבר, וכשהחיילים רצים אליו ללגום מן המים, הוא גורר את בלוק הציור במשאיתו. אחר-כך הוא אוסף תותחים מצריים ובונה מהם קו נפט מאילת לצפון, וכמובן יוצא מנצח. "זהו שיר הלל לחייל הגיבור שמביס את כולם", מסביר אשד. "יש כאן ממש בוז למצרים. הם מוצגים כמטומטמים שלא עומדים מול הצבר הפיקח. יש גם סיפורים רבים המציגים את הלוחם הישראלי כשהוא נמצא במצב של תקיפה אוטומטית – כאילו ברור שכל ערבי שמתקרב הוא מפגע שיש לעצור".

עם חלוף השנים השתנתה דמותו של הלוחם בקומיקס, בדומה לתהליך שעברה במציאות. החייל איבד מההרואיות הקסומה שלו, ובמקביל הפכו אויביו למגוחכים פחות ופחות. במלחמת יום הכיפורים, למשל, צויר קומיקס שבו לוחמי צה"ל נופלים בשבי. אמנם בסופו של דבר הם הצליחו לברוח, אך עדיין מדובר במפנה חד בתדמית. אשד מסביר: "אם החייל של 48' היה לא בדיוק חייל, אלא יותר צבר לוחם, אז ב-67' הוא כבר לבש מדים, הצבאיות הייתה יותר חזקה. וב-73' נוצר מהפך: החייל הוא כבר לא כל-יכול, הוא מוצא את עצמו בסיטואציה שהיא מעבר לכוחותיו".

הכיף שאחרי אנטבה

יוסק'ה מאיור, פרטיזן בדימוס, עבר כמעט כל מלחמה אפשרית. היוצר שלו, גיורא רוטמן, פירגן לו לא מעט אקשן: הוא לחם בנאצים, חילץ מעפילים, השתתף במלחמת העצמאות וזכה לגלות את דרך בורמה. דמות מצוירת שחותרת למגע. "בלילה ננסה לשבור את המצור. מוכנים להצטרף אלי?" שאל יוסק'ה את שני חבריו למשימה. "בטח, מה השאלה בכלל", ענו השניים – והשאר, היסטוריה.
יוסק'ה, על אף שעבר את עלילותיו בשנות הארבעים, מדגים באופיו את חיילי הקומיקס שנוצרו בסבנטיז – לוחמים בשר ודם, שקולים ואמינים. לא כמו החברים המצוירים מתקופת קום המדינה: "גידי גזר", שקיבל כוחות פלא מלעיסת הירק הכתום, או "יואב בן חלב", שהמשקה גרם לו לתעצומות נפש.
"סיפורי המלחמה שהתפרסמו בשנות השבעים הקפידו מאוד על אמינות", מסביר אשד. "הם מתייחסים למלחמה בנוסטלגיה ומנסים לתאר אותה בצורה ריאליסטית.

למה? כי הם בעצם רוצים להזכיר לילדים מה היה שם. היוצרים שכתבו, למשל, על המסתננים, היו אנשים שחוו את זה, הם יודעים בדיוק מה היה ומעדיפים לספר את זה כמעין צ'יזבט. משנות השבעים כל מי שכותב על התקופה ההיא, ערכי המלחמה מקודשים בעיניו. הוא רוצה להציג את האמת, או את איך שהיא הייתה צריכה להיות".
לא רק דיוק ופטריוטיות אפיינו את הציורים של התקופה ההיא, כנראה ששם גם התחיל הקומיקס להתפתח כסאטירה, והתחלנו, בשעה טובה, לצחוק על המלחמות של עצמנו. "

הסאטירה הצבאית הראשונה שעולה במוחי", נזכר אשד, "היא בסיפור על מבצע אנטבה. רואים את פעולת החילוץ, ואיך בדרך חזרה אחת החטופות מוקירה תודה לחייל שהציל אותה – בדרכים מיניות. זה קומיקס של דודו גבע, כמובן, וזו הייתה התקופה שבה הקומיקס הפך לכלי סאטירי. שוברים את הכלים ולא משחקים".
והיום, יש מי שעוסק במלחמות ישראל בקומיקס?
"כמעט ולא. היחידים שעושים את זה אלה הדתיים, שתמיד הייתה להם יותר תודעה היסטורית מהאוכלוסייה החילונית. הם כמובן עושים את זה מנקודת מבטם, שהיא שונה לחלוטין. בציורים כאלה נוכל לראות שמי שמנצח את המלחמה הוא בסופו של דבר אלוהים. הלוחמים הם רק כלים בידיו, ומי שמושיע את העם זה האדם הדתי שמתפלל".
ולו היו מציירים היום את מלחמת לבנון השנייה, איך היא הייתה נראית?
"ממש לא כסיפור גבורתם של החיילים בלבנון, אלא כסאטירה", הוא קובע. "ובמיוחד ככאוס".