ציפו לצבר עברי וצמח לו יהודי :שורשיו של חנוך ברטוב

הופיע במקור ראשון ,תחת השם "שורשיו היהודיים של הצבר "

לאחרונה יצא לאור ספרו של הסופר הוותיק חנוך ברטוב זוכה פרס ראש הממשלה השנה " "לגדול ולכתוב בארץ ישראל " הוצאת "זמורה ביתן " , 2007 .
ספר מסות שבו הוא מעלה על נס את הקשר בין הצבר הארץ ישראלי הציוני כמוהו ויהדות הגולה ובו הוא יוצא נגד כל הטוענים ( כמו אנשי התנועה הכנענית רטוש ,אמיר , אנשי השיח המזרחי כיום ואחרים רבים אחרים ) שאין ולא היה שום קשר בין השניים או שהאחד הוא "בוגד " בשני .
חנוך ברטוב, נחשב לאחד מבכירי הסופרים בארץ, מהחשובים ומהמרכזיים של מה שמכונה "דור המדינה" בספרות הישראלית. אישים כמו ס. יזהר, משה שמיר אהרון מגד, יגאל מוסינזון, שהגיעו לשיא פרסומם בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת למרות שהחלו לכתוב כבר בעשור שלפני הקמת המדינה.
חנוך ברטוב, כמקביליו הסופרים, נראה כמייצג טיפוסי של הדור שנולד וגדל בארץ "הדור הראשון לגאולה", דור "הצברים", כשביטא היטב ביצירותיו את שאיפותיהם והתלבטויותיהם של בני דורו.
ברטוב ביסס את הקריירה שלו על ספריו האוטוביוגרפיים שמתארים את גדילתו כילד בפתח תקווה ולאחר מכן בספרו הידוע ביותר פצעי בגרות את תיאור המפגש של גיבורו שהוא הוא עצמו עם פליטי שואה כחייל בבריגאדה היהודית .
ושנים לאחר מכן כתב ספר המשך שהוא מעין השלמה לטרילוגיה ( אלא אם כן יחליט לכתוב ספר חמישי ) שבו הוא מתאר את חייו של גיבור פצעי בגרות אלישע קרוק לאורך שנות המדינה עד לרצח רבין .
אבל ….ברטוב עצמו לא התלהב מהזיהוי ש"הודבק" לו על ידי הביקורת כ"צבר " , כפי שמראה השם של אחד מספריו – קובץ המאמרים "אני לא הצבר המיתולוגי" (1995) –
ובכל זאת קשה להתעלם מכך שבספריו ישנה הצגה מקיפה, ובמידה מסוימת אופיינית של בני הדור שנולד וגדל בארץ בתקופה שלפני הקמת המדינה ושניהל את ענייניה במשך עשרות השנים. סגנון זה של כתיבה, אשר אפיינה אותו, הומחש היטב בספרי העיון שכתב.
חנוך ברטוב הוא לכאורה, אם כך סופר צברי מהסוג "הרגיל", זה המתאר את צמיחתו של גיבור (אוטוביוגראפי) בשכונות פתח תקווה, סופג את המיתוסים של העם העברי החדש (כמו זה של השומר של פתח תקווה אברהם שפירא), ושואף ליצור כאן אומה חדשה בדומה למשל למשה שמיר.
אולם לאמיתו של דבר, וכפי שאפשר היה לראות מספרו "פצעי בגרות", חנוך ברטוב מעולם לא ייצג את האידיאולוגיה הצברית-כנענית, נהפוך הוא, הוא דחה אותה כבר בגיל צעיר.
וזה ניכר יותר מכל בספרו "פצעי בגרות" הוא מתאר את אלישע קרוק, צבר צעיר שכל כולו מלא באידיאלים של הצבריות, ושל הצורך להיות לוחם אמיץ, זה הידוע לשמור את רגשותיו לעצמו, על מנת להתמודד עם הגויים כשווה בשווה, וזה העולה עליהם ובז להם, ומתרחק מהיהודי הגולה (המזכירים יותר מכל אחד אחר את האב שבו הוא מתבייש), אולם בהדרגה מוצא שליבו יוצא אל יהודי הגולה, וכי הוא מזדהה דווקא איתו ובתרבותו, ושהוא מייצג יותר מאשר התרבות הצברית דקת השורשים מהארץ.

וכעת הוא מפרסם מעין קובץ חדש של מאמרים רובם לקוחים מהעיתונות ומהרצאות .ובהם הוא מחוה את דעתו על עניני תרבות וענייני השעה.

הסופר העברי כתורם ליחצנות

וכאן כדאי לציין בימים אלה זה נדיר מאוד עבור סופרים ( בדיוק כמו שזה נדיר אצל פוליטיקאים עכשוויים ) לפרסם קבצי מאמרים מעין אלה. אלא אם כן כמובן הם סופרים וותיקים כמו א. ב. יהושע או עמוס עוז שדעתם תמיד נשאלת בענייני השעה והאומה.
אבל לא כך הוא אם הם סופרים צעירים יותר ( אם כי בהחלט יש בודדים ונדירים כמו ניר ברעם ויונתן יבין שהם יוצאים מהכלל הזה והם לא במקרה בנים של דמויות ציבוריות ידועות ) ודה חבל. זה מראה על התנתקות של סופרים צעירים מענייני השעה ודיונים רעיוניים שוב וכמי ששוב אינם רואים את עצמם כמחויבים להשמיע את קולם בשער.
באחד המאמרים בספר  "חצי מוזמן-חצי פגישה " ( שפורסם במקור ב"מעריב ב-1987) מספר ברטוב באירוניה על מפגש סופרים שנפגשו אי אז בשנות השמונים עם ראש הממשלה דאז יצחק שמיר על מנת להראות עד כמה אין לסופרים כל השפעה על פוליטיקאים.

בדיעבד האירוניה של המאמר היא אכזרית יותר ממה שברטוב העלה על דעתו כשכתב אותו.
לכל הפחות הפוליטיקאים אז ( לכל הפחות יצחק שמיר וגם שמעון פרס ) החשיבו סופרים מספיק כדי לרצות להיפגש עימם לצרכי יחסי ציבור .
האם מישהו היום מעלה  על דעתו את אהוד אולמרט ( או אהוד ברק או בנימין נתניהו …) מזמין סופרים צעירים כמו ניר ברעם או אתגר קרת או את רן יגיל או אלונה קמחי לפגישה מעין זאת ?

שהם או היחצנים שלהם אפילו יטריחו את עצמם להעמיד פנים שיש להם את העניין הקלוש ביותר במשהו שיש לברעם או יגיל או קרת  להגיד על משהו ואפילו לצרכי יחסי ציבור  ?
אין ספק שהירידה במעמדו של הסופר דהיום היא כזאת שאפילו פגישה עימם לא תביא כל תועלת לפוליטיקאים .

חלק מהמאמרים שאותם מביא ברטוב בספר הם דיונים בבעיות פוליטיות של השעה שבה נכתבו שאין בהם עניין רב לקוראים שאינם מעוניינים לקרוא את כלל כתביו המקובצים של חנוך ברטוב ( וקשה לדעת כמה כאלה יש אם בכלל ) .אבל יש גם כמה מאמרים מעניינים בהחלט שהעניין בהם נשאר גם זמן רב לאחר שפורסמו. .
כמו אלו שבהם הוא עוסק בנושא המעסיק אותו מאז ומתמיד הקשר בין הצבר והעם היהודי לאורך הדורות. ואחרי הכל מאז ומתמיד בניגוד לאחרים ) חנוך ברטוב ניסה תמיד להראות על הקשר בין הצבר והיהודי ולבטל את טענותיה של התנועה הכנענית כי כאן בארץ קם עם חדש . הוא קובע שבין התרבות הישראלית והיהודית חייב להיות קשר בל-ינותק וכי אין תקומה לישראלי ללא שורשיו היהודיים הגלותיים.

הוא מבחינות רבות הדובר הצברי הראשי של האנטי כנענות . מעין האנטי תזה לבן דורו אהרון אמיר הדובר הבולט של הכנענות ( שנפטר בעת הכנת רשימה זאת ).

אהבתי  בספר את המאמר הסרקסטי על אוכלי המסמכים  וגודש המסמכים שאיש אינו קורא בהם .

עניין מאוד גם המאמר "יום שבתי צבי " שבו ברטוב מספר על מאמר בשם זה שבו נתקל תוך דיפדוף בעיתון "דבר " משנת 1925 מאמר שמשווה בין אירועי התקופה היא וימי שבתי צבי ,השוואה שברטוב בדיאבד חושב שהיא תקפה גם לזמנו כאשר זרם משיחי השתלט על גוש אמונים .

ראו גם

לגדול ולכתוב בארץ ישראל

חנוך ברטוב בלקסיקון הסופרים

חנוך ברטוב בויקיפדיה

חנוך ברטוב בהוצאת עם עובד

על חנוך ברטוב באנגלית

לא נולד מן הים אורי הייטנר מגיב למאמר

"הסטלג" האולטימטיבי של חנוך ברטוב

"אדם ושמו דוברין" :סיפור קלאסי מאת חנוך ברטוב