הופיע בשם "הייתי כלבתו הפרטית של ד"ר אואה " בעיתון "העיר " גיליון 1449 4.7.2008
| הספר "נוטות החסד " הוא ככל הנראה אחד הספרים השנויים ביותר במחלוקת שנכתבו אי פעם על מלחמת העולם השנייה, בוודאי מאז פרסומו של הספר המחקרי "התליינים מרצון של היטלר".דומני שקשה לחשוב על ספר אחר שהתפרסם בשנים האחרונות ועורר סערה כזאת של גינויים,
למעשה המדובר ב"סטלג" בקנה מידה ענק "סטלג" אולטימטיבי . ונשאלת השאלה האם בגלל זה זהו ספר גרוע ומזוויע מעצם טבעו שיש להתרחק ממנו כממגפה כפי שטענו כמה מהמבקרים ? ואולי הוא מגלה תובנות מעניינות ובלתי צפויות על השואה ומבצעיה ? |
"אחי בני האדם ,תנו לי לספר לכם איך זה קרה.
אנחנו לא אחיך אתם עונים ואנחנו לא רוצים לדעת .
זה סיפור קודר אבל גם מאלף ממש מעשה מוסר ,אני מבטיח לכם .
( הפתיחה לנושאות החסד )
ג'ונתן ליטל יצר ספר מסוג מוכר סוגה מוכרת לכאורה, רומן על מלחמת העולם השנייה אך למעשה מסוג חדש. זהו רומן היסטורי על השואה. דהיינו, ספר שנכתב על התקופה ההיא בידי אדם שלא חווה אותה על בשרו מעולם. ליטל נולד 32 שנה לאחר סיומה של המלחמה ועבורו היא מהווה עולם אחר שאותו לא יוכל לעולם לחוות מעבר לקריאה וצפייה בסרטים על התקופה. אך הספר המכיל למעלה מ-900 עמודים הוא תוצר של מחקר מפורט ומדוקדק ביותר שכמוהו לא נעשה בעבר, היות וחלק מהחומר המחקרי שעליו מסתמך המחבר לא אושר לעיון לציבור הרחב עד לפני שנים לא רבות.
ליטל עצמו בעברו סופר מדע בדיוני של רומן סייבר פאנק המתרחש בקטקומבות של פריז בעתיד הקרוב , חיבר במקביל ספר גם מחקר תיעודי על שירותי הביטחון של רוסיה המודרנית זאת של עידן פוטין שמראה על משיכה עצומה אם נרצה "אפלה " למתרחש מאחורי הדלתות הנעולות של מישטרים רודניים שונים .
כאן בספרו הבדיוני השני רחב היריעה כתב ליטל בגוף ראשון ובפירוט כמעט אינסופי של אוסף חוויותיו במלחמת העולם השנייה של רוצח ההמונים, הנאצי ד"ר אואה, באיזורים שונים של המלחמה שבהם הוא השתתף בקרבות ונטל חלק משמעותי בהשמדת היהודים. הספר מתאר את מסכת יחסיו עם מנהיגים נאציים שונים כמו הימלר ואייכמן ואת מערכת יחסיו המסובכיםו עם אחותו (שעימה הוא מקיים סוג של גילוי עריות, לפחות בדמיונו), והמורכבים וטעונים עם אימו (אותה הוא רוצח), ומגיע בשיאו עד לימי הקרבות אחרונים בברלין כאשר הוא פוגש לבסוף את היטלר בסצינה בלתי נשכחת, המעידה עד כמה הפנים הגיבור את האידיאולוגיה של היטלר על מנת לפנות כנגדו, כמי שאינו ראוי לחיות בעולם החדש שלו. לבסוף הגיבור מצליח להיחלץ ממוות ולהימלט לצרפת על מנת לחיות שם את חייו כאזרח עשיר ומכובד. סוף טוב ( עבורו לא עבורנו).
הפלנטה האחרת
ספר מדע בדיוני מאת גו'נתן ליטל.מתאר בפירוט חברה עתידנית "סייבר פאנקית" בפריז.
הספר זכה להתקפות ארסיות של הביקורת בארץ ובחו"ל בעיקר בגלל קטעים האירוטיים. הוא משופע בגילוי עריות בין הגיבור האינטלקטואל-רצחני ואחותו שכמדומה עוררו עוד יותר תשומת-לב וזעם מאשר תיאורי הרצח הבלתי פוסקים.
ואכן, אין זה ברור מדוע החליט ליטל להרבות בהם מאחר ואינם חיוניים כלל לעלילה המרכזית שלו על חיי קצין בכיר בשואה, אלא אם שאף למקד על ידי-כך תשומת-לב נוספת לספר, יעד שהוא בהחלט הצליח להשיגו.
להערכתי טמונה שגיאתו בכך שאם כבר שיבץ אותם בנדיבות שכזאת שלא הלך איתם עד הסוף, ולא להציגם כפנטזיות שאולי לא התרחשו במציאות. ככלות הכל הגיבור רואה עצמו כנציגו של עולם חדש וגזע חדש שכל החוקים שהיו מקובלים עד אז אינם כובלים אותו. אז מדוע שגילוי עריות יהיה שונה באיזו מידה כזו או אחרת?
אחד הדברים המפתיעים לגבי הספר הוא עד כמה המבקרים לא הצליחו להבין על מה בעצם מדובר שם. אחת המבקרות, דנה רוטשילד, הייתה עדינה מספיק כדי לציין שהספר הוא מחליא אבל לא בדומה לספריו של ק. צטניק , אלה שהיו חומר לימוד והם בכל זאת מחליאים עוד יותר. חוסר יכולת זו להבין מה קרה שם בגיהנום הזה אולי אומר משהו על טיבם של המבקרים שלא הבינו כלל את מהות הספר, וכפי שאינם מבינים אותו לא הבינו מעודם את מהותה של השואה, בה הם רואים עוד טבח עם אחד מני רבים שאפיינו את ההיסטוריה האנושית, בדומה נניח למעשי הטבח של המונגולים. איך יוכלו לחשוב, להרגיש ולהבין אחרת כשהם כלואים עם דברי ההבל של האינטלקטואלית חנה ארנדט על "הבנאליות של הרשע" שהופרכו עד היסוד כבר לפני שנים רבות? והרי השואה גם לא הייתה תוצר של אנטישמיות רצחנית "נוצרית" שהוגדלה למימדי ענק כפי שליטל עצמו מראה בספר. ואולי גם אין ולא יהיה ביטוי הולם להגדירה ואין צורך לנסות להסביר את השאול.
היה זה דווקא אותו ק. צטניק המושמץ כל כך היום שהצליח באינטואיציה אדירה של סופר להבין את מה שנשאר לחלוטין מחוץ לתחום הבנתה של ארנדט האינטלקטואלית,כאשר תיאר את החיים באושוויץ כחיים על "פלנטה אחרת ".
. והיום אנחנו יודעים עד כמה שהוא צדק,
והנה הופיע עכשיו ג'ונתן ליטל ובספרו הכרסתני רק מוכיח כמה צדק צטניק.
חשוב לזכור בדיון כזה שספרו של ליטל (שהוא לגמרי לא במקרה סופר מדע בדיוני בעברו שחיבר ספר מז'אנר ה"סייבר פאנק"), והגיבור דוקטור אואה ועמיתיו הבירוקרטיים והמוציאים להורג נאצים בעלי בדרגות בכירות, הם רחוקים מאוד מלהיות פקידים אפורים ועלובים מאיזשהו סוג שאותו דמיינה ארנדט. הם גם אינם רוצחים מתוך שינאה אנטישמית מכל סוג שהוא כפי שד"ר הואה חוזר ומדגיש לפנינו שוב ושוב. הם מקפידים שלא להכניס "אנטישמים רגילים" לאס אס ובזים לשטרייכר האנטישמי "הגס".
אואה ועמיתיו רוצחים מתוך מטרה אידיאולוגית לברוא אדם חדש ועולם חדש- כוכב לכת אחר. למעשה הם אינם שונים בכך מהקומוניסטים פרט למטרות שלהם, כפי שמתברר היטב משיחה הנתקיימת בין הואה ופעיל קומוניסטי רוסי שבוי.שבמהלכה מתברר ששני הצדדים רוצים לברוא עולם חדש ושונה ושונים רק בסוגי הקרבנות שעליהם למות בדרך להשגת המטרה.
…הצעות רדיקליות אף יותר היו שמורות אצלי לאליטה של אס. אס שאמורה הייתה לקחת דוגמה מבני מאדים הירוקים ,אותם בני מפלצת המיתמרים לגובה שלושה מטרים ומצויידים כארבעה זרועות באמצעי הגנה אצל בני המאדים הירוקים כל הרכוש הוא משותף לקהילה להוציא נישק אישי ,עדיים כלי משי ופרוות המיטה..ההזדווגות היא רך ורק שאלה של אינטרס קהילתי ומנוהלת בלי כל התייחסות לברירה הטבעית .
ידעתי שזה ימצא חן בעיני הרייכספיהרר.הקטעים מבוראוז הזכירו לי במעומעם את האוטופיה הנבואית ששטה בפנינו בקייב ב-1941
( נושאות החסד ע' 783-784)
דומה וכל זה מוסבר אולי יותר טוב מכל בשורות בספרו של ליטל בהן הגיבור ד"ר אואה קורא בספרו של סופר המדע הבדיוני אדגר רייס בוראוז "נסיכת המאדים", קטע שבו מתואר המשטר על המאדים קטע המפעיל סוגים שונים של "הנדסה אנושית " על החברה במאדים ואואה מתרשם כל כך מהמתואר עד שהוא שולח מכתב בעניין זה למפקדו הימלר.
הימלר מסכים שהדברים אכן ראויים לעיון רציני.
..אני תוהה אם בגרמניה אפילו אחרי המלחמה תהיה בשלה לקבל רעיונות כה עמוקים והכרחיים .אין ספק שתידרש עוד עבודת הכנה נפשית ארוכה. ..לכשתבריא אשמח לשוחח עימך ביתר פירוט על התוכניות האלה ועל אותו סופר בעל חזון.
הייל היטלר.
שלך
היינריך הימלר
לא, זאת אינה בדיחה תפלה. הנאצים מסוגו של הימלר לא היו בניגוד לכל מה ששמעתם וקראתם סתם בירוקרטיים בנאלים אפורים. הם היו אנשים שעסקו בלב שלם ביצירת אוטופיה פלנטרית .
לפי הבנתם כמובן.
הסטלג האולטימטיבי
עם זאת אין לאמר שליטל באמת מחדש אפילו בעלילה שיצר. לכל היותר אפשר לאמר שהוא לקח נושאים שהיו קיימים בשוליים הבזויים ביותר של הספרות הפופולארית ושם אותם במרכז כספר ענקי ויומרני מאין כמוהו. תופעה מקובלת כיום כאשר ספרים שהיו פעם בשולי השולים עומדים כיום במרכז השיח הספרותי.
כבר לפני עשרות שנים הופיע ספר ישראלי בעל אותה עלילה "הייתי מפקד סטלג" מאת קולונל מרטין רוזנברג. למעשה זהו שם עט של סופר ישראלי, מירון אוריאל, שניסה לתאר במסגרת של ז'אנר הסטלג הבזוי איך באמת חושב קצין נאצי. הוא תיאר אותו כבירוקרט אפור וסדיסט המתעלל בעיקר בנשים, אך עיקר מעייניו נתון למאבקים הפנימיים שהוא מנהל עם קצינים נאציים, תוך שהוא מיישם את האידיאולוגיה שבה הוא מאמין בכל ליבו. מירון אוריאל הקדים בכך את העלילה של "נוטות החסד" בעשרות שנים, אם כי כמובן לא זכה אפילו לעשירית של אותה תשומת-לב ספרותית/
| בהערת אגב כדאי לציין שמאחר שפירסמתי כמה מחקרים על תופעת ה"סטלגים " ( ספרים אירוטיים אלימים וסדיסטיים על מלחמת העולם השנייה )
והייתי קשור לסרט התיעודי על הנושא הזה של ארי ליבסקר שהתבסס על מחקרי , אני מקבל כעת באופן קבוע ורציף פניות מ"חוקרים" פוסט מודרניסטים ופוסט ציוניים ופוסט מה שאתם רוצים מהארץ ומחו"ל שמתכוונים לעשות גם הם את מחקריהם על הסטלגים תמיד עם מטרה קבועה ועם תזה ברורה מראש :להראות על פיהם את המנטליות הנאצית של ישראל והציונות. |
ואכן הספר של ליטל הוא על פי כל קריקטריון תוכני " סטלג" בקנה מידה ענק עבור ראשית המאה העשרים ואחת . גם אין בכך מוזרות . איזה ספר אחר יכול עדיין לעורר את העניין הציבורי בשואה שנבדקה ונותחה כבר מכל זווית אפשרית? הרי רוב ספרי השואה, זיכרונותיהם של ניצולים וכו', לרוב אינם זוכים לכל תשומת לב שהיא.
נשווה זאת לספרו החדש של דניאל מנדלסון על השואה "האבודים". ספר כתוב היטב מבחינה ספרותית ואף מרגש, אבל לא עורר אפילו עשירית מתשומת הלב שעורר ספרו של ליטל. הוא פשוט לא ניפץ טאבואים ולכן לא עורר סערה שכזו. כמה עוד אפשר לשמוע על השואה?
רק ספר כמו "נושאות החסד" שפוגע בכל סוגי הטבואים האפשריים שלנו יכול עוד לזכות בתשומת לב ציבורית (אם כי למען האמת ליטל אינו עושה זאת. הוא מנסה אבל אין לו את האומץ הנדרש ללכת עד הסוף).
כמדומה שהספר המקביל שעורר את תשומת הלב הגדולה ביותר בחקר השואה היה "תליינים מרצון בשירות היטלר" של גולדנהאגן, שגם הוא שם דגש מיוחד על תיאורי רצח פרטניים שלא היו כמוהם. והנה גם הוא זכה לתשומת לב ציבורית שבעוצמתה לא זכה אף לא ספר מחקרי לפניו על השואה. האם היה זה בגלל התזה שלו שהגרמנים רובם ככולם היו אנטישמים מטורפים? או שמא בגלל התיאור הפרטני שלא היה כמוהו של מעשי רצח המוניים?
וליטל מתווכח עימו ועל מסקנותיו על האנטישמיות החסלנית של העם הגרמני בצורה סמויה בספר ,שהרי לדעתו לא המדובר כאן באנטישמיות "אמיתית נוצרית " אלא ברצון ליצור עולם חדש ) .
דהיינו, כנראה שרק סוגה של ספרים כאלה עדיין יכולים לעורר ענין אמיתי בקהל של היום, שרבים בו אלה שחוו והתנסו בכל הקזת דם אפשרית, דרך סרטי פעולה, מדע בדיוני ואימה בקולנוע ובטלוויזיה.
אפשר להצטער על-כך אבל זהו המצב. ליטל יודע את נפש בהמתו הקורא והוא ממלא את תשוקתו. אם לא היה עושה זאת ספרו בן 900 העמודים, אולי היה גם זוכה בכמה ביקורת טובות וזוכה גם בפרס כלשהו ושוקע בתהום הנשייה של האדישות הציבורית, כמו מרבית סיפורי הניצולים. ככלות הכול עד כמה אנחנו ערוכים ויכולים לשמוע עוד על השואה.
אז הנה ליטל הצליח להוציא את המבקרים מאדישותם. הוא הצליח לגרום להם לזעום עליו. בכך כבר עשה מעשה גדול.
המאפיין יוצא דופן של ליטל הוא המחקר העצום שהושקע בספר שבהחלט אינו סתם "סטלג" סדיסטי ותו לא. כאן אנחנו מתעמתים לראשונה עם תמונה מפורטת המראה כיצד המנהיגים הללו שניסו ליצור עולם חדש וטוב יותר עבור הארים, חשבו וכיצד יכלו לפעול בצורה שבה פעלו.
מן הסתם ספר על קצין של החמאר רוז' בקמבודיה שבה בוצע טבח דומה לא היה שונה בהרבה.
אבל מה שיש לנו כאן זה לא סתם רומן היסטורי מפורט. זהו תיאור פרטני ודקדקני של חברה שונה מכל מה שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו סיפור המזכיר את מה שסופרי מדע בדיוני עושים בספרים כמו "חולית" של פרנק הרברט שתיאר בפרטי פרטים עולם מדברי ואת החברות השונות שבתוכו וסביבו, זהו , ניסיון להציג צורת מחשבה זרה בצורה פרטנית וריאליסטית ככל האפשר. כלומר, ליטל אינו מראה לנו עד כמה הנאצים היו דומים לנו ובנאליים כמונו, אלא עד כמה היו שונים מאיתנו ורחוקים מאוד מכל בנאליות.
אני ממליץ בחום על הקריאה. כל מי שמצפה לקרוא עוד ספר על הבנאליות של הרשע צפויה לו הפתעה מזעזעת, אבל מובטח לו שמוחו יפתח לקליטת מציאות אחרת ופלנטה אחרת. הפלנטה של המנהיגים הנאצים.
ראו עוד :
להלן תיעוד של הדיון הנסער שהתקיים על הספר "נוטות החסד " בתקשורת הישראלית.
התליין מעניין אותי יותר מהקורבן :ראיון עם ג'ונתן ליטל
ראיון עם ניר רצ'קובסקי מתרגם "נוטות החסד"
נקיפות המצפון של מקס אואה:פרופסור יהודה באואר על "נוטות החסד "
המתת חסד :אריאנה מלמד נגד "נוטות החסד"
מסע אל קצה הלילה :עומרי הרצוג על "נוטות החסד"
רשע מה הוא אומר :עמנואל פינטו על נושאות החסד
הספר החשוב ביותר שנכתב בנושא הנאצים :יהונתן גפן בעד "נוטות החסד "
סטאלג 941: יובל אביבי בעד "נוטות החסד"
חסד מופרע :אייל רוב נגד "נוטות החסד "
רשמים קצרים מקריאה חלקית :אריק גלסנר על נוטות החסד
מוסר השכל :פאר פרידמן על נוטות החסד
אבי גימל : כתב הגנה על נוטות החסד
מניפולציה מרושעת גאונית ומרתקת : חיים אתגר על נוטות החסד
עוד סיפור שואה על קרבנות ותליינים
תגובה לג'ונתן ליטל :חני שטרנברג על "נוטות החסד "
פרוורטי אבל חובה: אסתי סגל על "נוטות החסד"
מסע אל קצה הלילה :עומרי הרצוג על "נוטות החסד "
החובה להאזין לתליין :נילי קרן על "נוטות החסד "
מתועב ונשגב : שהרה בלאו על "נוטות החסד"
קווי המתאר של הרוע האבסולוטי :יפתח אשכנזי על "נוטות החסד "
נוטות החסד רוקדות ואלס עם באשיר " "מולי בנטסמן על "נוטות החסד"
חשיפת הרוע שבתוכנו :גדי ראונר על "נוטות החסד"
שווה להשקיע מאמץ אינטלקטואלי ב"נוטות החסד "
מי ישחזר את הפשע :יצחק לאור על "נוטות החסד "
"נוטות החסד הישיגוני " נועם לסטר על המילים האחרונות של "נוטות החסד "
עוד ביקורת
ביקורות גרמניות שונות
ג'ונתן ליטל על שירותי הביון ברוסיה
ספר שקדם בכחמישים שנה בנושאו לספר של ליטל דומה לו בתכניו אך לא עורר את אותה סערת רוחות ביקורתית נזעמת.
38 תגובות על “הייתי רוצח המונים נאצי : על "נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל והפולמוס סביבו”
אלי, ההגדרה שלך את ספרו של ליטל כסטאלג עם זיקה למדע הבידיוני היא הגדרה מבריקה.
שלוש המלים הפותחות: "אחי בני האדם!" שכל כך משכו את הצרפתים, לקוחות מסגנון הדיבור של המהפכה הצרפתית. נאצי בחיים לא היה אומר דבר כזה, כי נאצים מעולם לא חשבו שבני האדם הם אחים.
בקיצור: הספר של ליטל, שבחיים לא קרא טקסט נאצי מקורי (נדמה לי שגם ארי ליבסקר לא ממש קרא), משקף את הנאצים, כמו שסטארטרק משקף את המציאות בחלל החיצון.
הסטאלגים מעניינים, בדיוק מהסיבה שאתה חוקר אותם, כי הם משקפים משהו על השואה בדימוי של ישראל הקטנה, לא מפני שיש להם איזשהו קשר לשואה, והמגה-סטאלג של ליטל משקף את השואה בדימוי של אירופה העכשווית, שגם הוא נטול כל קשר לאידיאולוגיה הנאצית האמיתית ולמציאות השואה האמיתית.
מספיק היה לקרוא מבקר ספרות רציני כמו אבי גורפינקל, אומר שלא כל הנאצים היו אנטישמים, בשביל להבין כמה הבורות לגבי הנאציזם חוגגת, והבורות הזאת משרתת מגמות פוליטיות הרבה יותר ממה שקצטניק שירת אי פעם, למרות כל ההאשמות נגדו.
וכל הכבוד לך, אלי.
במאמרו, "הייתי כלבתו של דר' אואה" משווה בלש התרבות אלי אשד את הספר נוטות החסד של ג'ונתן ליטל, לסטאלג מודרני ומאדיר בשבחו. אשד צודק. מדובר אכן בסטאלג מודרני. רק במסווה של ספקות גבוהה. "נוטות החסד" ארוך הרבה יותר מסטאלג ממוצע וגם משעמם בהרבה מאחד כזה. המהלכים בו צפויים, הדעות הפוליטיות והמוסריות שהוא נוקט מוסכמות על כולם בימנו אנו, תיאורי הפורנוגראפיה והזוועה הם ארוכים ומייגעים כאורך הפולמוס שהוא עורר והביקורת שנכתבו עליו. נוטות החסד הוא ספר אינפנטילי, שיותר משהו מספר את קורותיו של רוצח נאצי סאדיסט במלחמת העולם השנייה, הוא מעיד על תפיסת עולמו של המחבר, המקשרת בין קיטש, מין ומוות לנאציזם וזוועות השואה ומעוות אותן לכדי פנטזיה דמיונית, שלצערי הרב, מבקרים כאשד ואחרים, תופסים אותן כעובדות היסטוריות שרירות וקיימות.
בסרטי, "סטאלגים שואה ופורנוגרפיה", ראיינתי את מר אשד כאספן ומומחה בתחום, בעקבות סיפרו "האנציקלופדיה של הספרות הפופולארית: מטרזן ועד זבנג". אשד העיד בסרט כי הוא גילה את הסטאלגים בהיותו ילד ובהמשך גם אסף אותם. למרות שחקר את הנושא, נראה שאשד נמשך והפנים את ערכי הסטאלגים שאותם הוא ביקר ומכנה מושמצים בכתביו אשד. מתלונן על כך שגיבור הספר נוטות החזד לא שכב לבסוף עם אחותו. נדמה שג'ונתן ליטל ואשד היו רוצים לראות בנאצים חיות מין, שפתחו בעצם במלחמת העולם השנייה, רק כדי להגשים את כל הפנטזיות המיניות שלהם. אך העובדות מראות שהאידיאולוגיה הנאצית דווקא דגלה בערכי המשפחה, וכך גם מנהיגה וקציניה הבכירים, שרובם היו נשואים. ביתו הפסטוראלי של רודולף הס, שהיה מפקד אושוויץ, נמצא בסמוך למחנה. לצד המשרפות, הוא ניהל משפחה בורגנית שלווה. דבר מזעזע כשלעצמו. אך כנראה לג'ונתן ליטל ולאשד כל זה כנראה לא מספיק. הם היו רוצים לראות את הס כמי ששוכב עם בנותיו.
בסרט הראיתי כיצד הושפעו הסטאלגים, שנחשבו לספרות נמוכה ובזויה שאף הוחרמה על ידי הצנזורה בארץ, מספריו הקאנונים של ק.צטניק, שהיה אז סופר השואה המרכזי וכמעט יחידי בישראל.
ספריו של ק.צטניק החילו תיאורים מזעזעים ופונוגרפים, בהם הייתה ניכרת משיכה עצומה מצד המספר אל הכח והעוצמה הנאצית. בספרו "בית הבובות" מתאר ק.צטניק בצורה בוטה בית זונות בו הוכרחו יהודיות להיות שפחות מין של קצינים נאציים. כל חוקרי השואה הרציניים הוכיחו, כי בבתי הזונות במחנות לא היו יהודיות וזאת בשל חוקי הגזע. בספרו השלישי והקציני מכולם, מתאר ק.צטניק את קורותיו של נער שהופך לעבד מין של קאפו. הספר כולל כולו תיאורים קשים של אונס ומשכב זכר.
הפורנוגרפיה הקצטניקית והסטאלגית, קוסמות לאנשים מסוגם של אשד, ליטל ולמבקרים שמשבחים את ספרו. אהדה לסוג כזה של ספרות יכולה לנבוע משלוש סיבות. הראשונה, בורות וחוסר ידע. במצב זה נמצא לצערי רוב הציבור. אך על פי רוחב היריעה ההיסטורית אותה מפגין ג'ונתן ליטל בספרו, אני מתקשה להאמין שהוא נמצא בקטגוריה הזו. הסיבה השנייה, היא ציניות. לקבוצה זו אפשר לשייך את אותה חבורה אותה מכנה הסופרת והמתרגמת רות בונדי, שהתראיינה אף היא בסרטי, כקבוצת ה"שואנים המקצועיים", אנשים שמתפרנסים משואה ויעשו כל דבר כדי ללחוץ את הלימון כדי להרוויח כסף. ופה הרשו לי לצטט את אשד שאני מקווה שאינו משייך לקבוצה זו "איזה ספר אחר יכול לעורר את העניין הציבורי בשואה, שנבדקה ונותחה כבר על ידי כל זווית אפשרית. הרי רוב ספרי השואה, זיכרונותיהם של ניצולים וכו', לרוב אינם זוכים לתשומת לב שהיא". הסיבה השלישית, היא פשוט משיכה ופסינאצייה אל המורבידיות של הזוועה ואל הפורנוגרפיה. במצב זה נתונים, לדעתי, גם ליטל וגם אשד. אך הבעיה היא לא אילו הנהנים מסוג כזה של ספרות כתחביב ומקבלים ממנו זקפה. עבורם ישנם כל מיני אתרי פורנו באינטרנט שמתמקצעים בתחום. או אם הם ממש עשירים אז הם שוכרים לעצמם כמה נערות ליווי במדי אסירות במחנות או במדי נאציות, כמו מקס מוזלי, נשיא חברת מכוניות המרוץ "פורמולה 1" שמשהו דאג לתעד ולהעלות לרשת את תענוגותיו עימן. הבעיה האמיתית מתחילה עם אותו חלק ממדרכי השואה המורעלים בפסינאצייה מורבידית או כאלה שהם סתם בורים, שחלקם מובילים קבוצות תיכון לאתרי מחנות השמדה באירופה, ושוטפים את מוחם בתיאורי זוועה ופורנוגרפיה קשה, שברובה פשוט לא הייתה ולא נבראה.
בסרטי אני מראה כיצד מורת תיכון, מוליכה כיתה לביתן באושוויץ ומסבירה כי פה היה בית זונות, כי כך כתב ק.צטניק ומקריאה קטעים על זה מספרו. יש סיכוי סביר שעוד כמה שנים מדריכה אחרת תעמוד במשרפות ותצטט קטעים נבחרים מנוטות החסד של ליטל. לפני כמה זמן נתקלתי בבלוג באינטרנט של מורה לספרות בפריפריה שהתגאה בכך שתלמידה שלה, בת 12, זכתה להיות מועמדת בתחרות חיבורים ארצית. הילדה כתבה חיבור בגוף ראשון על כך שקצין נאצי שרוצח את אביה מציל רק אותה ונושא אותה לאישה. למרות שהוא היה אדם רע ואיום, היא מעידה שהוא קצת מצא חן בעיניה. רבים שואלים מה יהיה כאשר הניצול האחרון ימות. מי יספר את מה שקרה שם. מאד הייתי רוצה לקוות שאלו שישמרו את הזיכרון לא יהיו ספרים כ"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל. לצערי, המיניסטרים הממסדי, גם בספרות וגם בחינוך נוטה לכיוונים האלה. בעולם, אנו רואים זאת בעקבות ההצלחה המטאורית של הספר, ובישראל הדבר ניכר בעיקר בתחום החינוך, וזה הרבה יותר מזעזע ומקומם.
ארי ליבסקר, יוצר ובמאי הסרט "סטאלגים, שואה ופורנוגרפיה"
ידידי העיתונאי והבמאי ארי ליבסקר פירסם היום כתבת תגובה בעיתון העיר בשם "הפלנטה האחרת" שהיא תגובה למאמרי זה .
תודה לארי על התיחסותו הרצינית לכתבה .אני תמיד שמח שעונים למה שאני כותב ברצינות ובעמקות כזאת מן הראוי היה שגם כתבות שאני מפרסם שאינן עוסקות דווקא בסטלגים היו זוכות לתגובות כאלו.אבל למרבית הצער התגובות מגיעות תמיד רק באינטרנט ולא בעיתונות אלא אם כן הן נוגעות לסטלגים אולי עוד עדות להתדרדרותה של העיתונות הכתובה
ארי אגב מעיר שם שהוא ראיין אותי בסרט נכון.( והוא נמנע מלציין בהזדמנות זאת שהסרט מבוסס על הרעיון שלי וחלקו העוסק בסטלגים מבוסס על תחקיר שלי ). .
.
ועכשיו לתגובה הראשונה למאמרו שעליו נגיב בקטעים ובהמשכים ככל שמתיר הזמן .
ליבסקר מתלונן ש"אשד היפנים את ערכי הסטלגים שאותם ביקר והשמיץ בכתביו ".
וזאת מאחר ש"אשד מתלונן על כך שגיבור הספר "נוטות החסד " לא שכב לבסוף עם אחותו .
דומה שאשד וליטל היו רוצים לראות בנאצים חיות מין ,שבעצם פתחו במלחמת העולם השנייה רק כדי להגשים את כל הפנטזיות המיניות שלהם אך העובדות מראות שהאידיאולוגיה הנאצית דגלה דווקא בערכי המשפחה וכך גם מנהיגה וקציניו הבכירים שרובם היו נשואים .ביתו הפסטורלי של רודולף הס שהיה מפקד באושויץ נמצא בסמוך למחנה לצד המשרפות ,הוא ניהל משפחה בורגנית שלווה .אך לג'ונתן ליטל ולאשד כל זה לא מספיק הם היו רוצים לראות את הס כמי ששוכב את בנותיו"
עד כאן ליבסקר
תמהני על ארי שבחר להתייחס דווקא לערכי המשפחה של המנהיגים הנאצים כעדות להפרכת טענותי הוא לא יכול היה לבחור דוגמה גרועה יותר שמפריכה את הטענות שלו עצמו .
"ההנהגה הנאצית תמכה בערכי המשפחה" ?
ארי כנראה לא מכיר באמת את ההיסטוריה של המנהיגים הנאצים .ואלו עובדות שזמינות וידועות לכל
המנהיג האולטימטיבי היטלר בהחלט לא היה אדם של ערכי משפחה.הוא חי עם אחיניתו בקשרים כנראה מיניים שהסתיימו בהתאבדותה.
לאחר מכן היציג את עצמו כמי שחי ללא אישה מאחר שכל נשות גרמניה הן נשותיו. אבל היה לו כידוע קשר כנראה מיני ( עם כי אפילו על זה יש שמטילים בכך ספק ) עם פילגשו אוה בראון אבל הפיהרר הקפיד להסתיר את היחסים בינהם ולא הודה באופיים אפילו בפני מקורביו.
נכון שהיטלר הקפיד להתחתן עם אווה בשעות האחרונות של חייו אבל הוא הקפיד שלא למסד אותם אפילו רגע אחד לפני כן .הוא התייחס לערכים האלו בזילזול .
נמשיך התועמלן של המשטר גבלס נודע במספר האדיר של פילגשיו הוא בהחלט לא היה אדםן נאמן בשום צורה שהיא .
הימלר החזיק פילגש שהולידה לו ילדים
אלו הם ערכי משפחה ? .
מרטין בורמן עוזרו הנאמן של היטלר החזיק פילגש בידיעת אישתו וזאת מתוך ההסבר שבעולם החדש של הנאצים אין צורך לשמור על נאמנות לאישה אחת מאחר שטובת הרייך קודמת לכל וזאת בגלל האידיאולוגיה הנאצית הדורשת שיהיו כמה שיותר ילדים אריים .הוא היה נוהג לפרט במכתביו לאישתו את מה שקורה עם הפילגש .וזאת ענתה לו בעניין במכתבים חסודים משלה שבהם הביעה תמיכה והזדהות .
אכן משפחה בורגנית "ליבסקרית " על פי כל קנה מידה.
אלו הם ערכי משפחה ?
ארי כנראה שוכח שמבחינת המשטר הנאצי מן הראוי היה שכל איש אס אס בעל מוצא ארי טהור ועליון יוליד כמה שיותר ילדים נאציים ולהקים לשם כך בתי זונות מיוחדים שהזונות שבהם נבדקו ונמצאו כאריות . נשים בורגניות קיבלו עידוד לקיים יחסי מין עם אנשי אס אס לשם המשכת הגזע גם אם היו נשואות לאחרים .
אלו הם ערכי משפחה ?
יכול להיות שהמנהיגים הנאציים דיברו על ערכי משפחה כדי לסבר את אוזניו של הקהל הבורגני המטומטם שלהם שלו בזו בכל עמקי ליבם .הם לא האמינו אפילו במילה אחת מכל זה .הם מבחינתם יצרו עולם חדש עם ערכים חדשים של מיניות ( אם כי ערכים אלו כמובן השתנו ממנהיג למנהיג לא היו להם דעות אחידות בעניין ) .
ארי ליבסקר חוששני שוגה לחלוטין בהבנתו את יחסם של הנאצים הבכירים לנושא זה.
וכשאני מתלונן על כך שגיבור הספר אואה אינו שוכב עם אחותו זאת הייתה אכן לדעתי שגיאה מצידו של ליטל שלא היה לו את האומץ ללכת עד הסוף בעניין אותם אנשים שרצו ליצור עולם חדש ואוטופיה חדשה אכן לא היו מהססים ללכת עד הסוף גם בעניין זה כמו שלא היססו ללכת עד הסוף בעניינים אחרים .
לליטל היה את האומץ לתאר את מעשי הרצח שלהם בפירוט אבל הוא מגלה חשש בורגני חסוד מלתאר את סטיותיהם המיניות.
אבל אפשר לסמוך על המבקרים שלנו אריאנה מלמד והשאר ,זה הדבר הראשון שהם התיחסו אליו לגבי הספר.
הם בדיוק כמו ליטל יודעים בדיוק מה יעורר את עניינו של הקורא בביקורתם וזה לא רק תיאור מעשי הרצח אלא תיאור מעשי הסקס הסוטה.
לשאר המאמר לצערי אין הרבה מה להגיב מאחר שליבסקר אינו מעלה נגדי האשמות ספציפיות וקשה להבין מה הוא רוצה מהמאמר שלי , ככל הנראה הוא כבר כתב אותו לפני כמה שבועות ורק השתמש במאמר שלי מהשובע שעבר כעילה למאמר כתוב וזה בולט מאוד מאחר שהטיעונים שלו אינם מופנים ברובם כלפי המאמר שלי ..
הוא מתלונן ש"הפורנוגרפיה הקצטניקית והסטלגית שקוסמת לאנשים מסוגם של ליטל ואשד והמבקרים שמשבחים את ספרו "אהדה כזאת קובע ליבסקר יכולה לנבוע רק מבורות וחוסר ידע ואנשים שמרוויחים מכך כסף שהם שואנים מקצועיים שליבסקר מקווה שאיני נמנע עליהם ( הרשה לי להרגיע אותך ארי אינני נמצא בקרבם אני מקווה שגם אתה אינך נמנה עליהם אחרי הכל הסרט הידוע ביותר שלך עד היום שעבדת עליו כמה שנים טובות עוסק בשואה מה שהופך אותך בין שתמאן ובין שלא ל"שואן מיקצועי ")
ארי מצטט את דברי שכתובים במאמר על המשיכה לפורנוגרפיה ולמורבידיות וטוען שאני שרוי במצב זה.
האומנם ?ואיך היגיע למסקנה זאת ?
האם בגלל שאני חוקר משהו זה אומר שאני נהנה ממנו ? והרי הוא קרא כתבות שלי וראיונות עימי שעוסקים בסרטו שבהם אני מצהיר שלא איני נהנה מסטלגים הם לכל היותר נושא מעניין למחקר ותו לא אם כי נכון הוא שאני חושב שיש כמה מהם ( כמו "הייתי מפקד סטלג " הנזכר למעלה ) שהם אכן מעניינים במיוחד.אבל האמת היא כז'אנר הספרים די משעממים באופן כללי .
ליבסקר חוששני נופל במלכודת שציינתי במאמר של כל מיני חוקרים פוסט מודרניים שמשתמשים בעוסק בנושא מסויים על מנת להשליך מכך מסקנות אישיות .
האם בגלל שרוברט ליטל כתב ספר פרטני על הנאצים זה אומר שהוא נאצי בתת הכרתו ?
האם בגלל שפרנק הרבט כתב את הספר "חולית " שבו דמיין עולם שלם בפרטי פרטים זה אומר שהוא הסכים עם האידיאולוגיה של פול מואדדיב גיבור הספר המשיחי ?
האם בגלל שכמה אנשים כתבו ספרי סטלגים בשנות השישים למשלך שלוש שנים זה אומר שהם היו נאצים בתת הכרתם ושהם ייצגו בכך את הממסד הציוני ?
לא .חוששני שלא . כל מה שזה אומר שבמשך אותם שלוש שנים הם מצאו שכתיבת אותם סטלגים יכול להיות עסק רווחי כמו כתיבת מערבונים .
ליבסקר מביע את זעזועו וחששו מכך שבעתיד "נוטות החסד " עלול לשמש כחומר לימוד .אכן זה חשש רציני אבל העובדה שזה אכן מושך יותר את עניינם של ילדים וקביעתי בעניין שזה מה שאנשים נמשכים אליו בעינה עומדת בלתי מופרכת .
מה האלטרנטיבה שאתה מציע ארי ליבסקר כדי לשפר את המצב חוץ מלהאשים אנשים אחרים שמצביעים על העובדות כפי שהן בשטח שהם סוטים בתת המודע שלהם ?
מישהו יכול להסביר לי בבקשה?
אלי, הזכרת את חולית, כתבת על הספר הזה משהו?
אתה יכול להפנות לשם?
שם הספר לקוח מיוונית
וובאופן ספציפי ממחזה של איסכילוס על על האריחות שהופכות לנוטות החסד שמביאות לא נקמה אלא חסד לעולם .
ועל חולית יש את הכתבה הזאת
עולם המדבר האינסופי
http://www.notes.co.il/eshed/14110.asp
נראה לי שהתלונה של ליבסקר נגד צטניק כשלעצמו היא מופרכת .
ק.צטניק מעולם לא התיימר שהספרים שלו הם יותר מיצירות ספרות ,הוא טען שהם מבוססים על חומרים מחייו אבל בשום מקום לא היציג אותם כאוטוביוגרפיה
כך שלהתנפל עליהם על שהם מציגים דברים לא נכונים זה להחטיא את המטרה. יש לתקוף את אלו שמציגים אותם כאמת מדוייקת לא את הסופר עצמו
בכל מקרה אין ספק שצטניק הבין את המתרחש סביבו לעין ערוך יותר מאשר חנה ארנדט אינטלקטואלית .
אפשר למצוא אצלה ציטוטים גזעניים שונים כמו "
"התרשמותי הראשונית ( בעת משפט אייכמן א.א. ) ,מעל לכל ,השופטים העידית של יהדות אירופה ,מתחתיהם פרקליטי התביעה ,גליצאים אך עדיין אירופאים
,הכל מאורגן בידי כוחות משטרה המעוררים בי חלחלה ,דוברים רק עברית ונראים כערבים יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר .אלה ימלאו כל פקודה .
מחוץ לדלתות ההמון האורינטלי משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסייתית אחרת נוספים לאלה ובולטים במיוחד בירושלים היהודים בפאות ובקפוטות ,ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שגר כאן ".
דהיינו גזענית אירופית ממוצעת שאינה מנסה להתרומם מעל דהדעות הקדומות שלה והיכולת להבין את האחר היא ממנה והלאה.
זה שהיא ל הפכה מאז לסוג של גורו ואורים ותומים ובשנים האחרונות גם בישראל למרות שכל דבריה על "הבנליות של הרשע" הופרכו מזה שנים עד היסוד בידי המחקר אכן מעורר שאלות על קהיליית האינטלקטואלים המודרנית שדורשות בדיקה.
לפי מה שאני הבנתי, חנה ארנדט כתבה את המשפט שאתה מצטט בתור ביקורת על מדינת ישראל: היא מזהה שמדינת ישראל מקיימת מדיניות של הפרדת גזע, שבה השופטים הם גרמנים, התביעה פולנית והשוטרים הם מזרחים. והיא מבקרת את זה, כמו גם את ההפרדה הזו במדיניות השילומים.
האין אתה מוציא כאן משפט אחד מהקשרו?
נראה לי, שפתיחות טוטאלית אינה מחייבת ציניות או סטייה אחרת מהלך המחשבה תקין. אם כי, החשש בהחלט במקום.
מה עושים?- גם אלי אשד שאל, בדרכו שלו.
אולי, רק נניח שהדמיון רב מדי בין המציאות המסופרת ב"ספר הסטלגים המודרני", כלשונו של אלי, ובין התרחיש שהתממש במלחמה ההיא…
מה הרווחנו? נגיד, שהתקרבנו לפסיכולוגיה של התופעה, לסדיזם כסטייה אפשרית וקיימת.
ומה עוד? גייסנו את הקהל, כפי שהוא היום, לטוב ולרע. חשפנו משהו ונחשפו המתעניינים.
אבל חלקו כלל לא מתכוון להימצא שם – בין סטייה לנטייה לחולי! בכך מוטב לא להסכים עם אלי שטוען בביטחון יתר, שכביכול, נמאס לקהל לקרוא על השואה,- הנכון הוא שנמאס לקהל "ממוחשב" לקרוא כלל (נוח לקבל מידע מוכן ללא פרשנות). אך אין זה אומר שיש לנו זכות לשפוט את התכונה הטכנולוגית שלו ולכן, לצנזר את הטקסט בעל קסם שיווקי, ובכך למנוע ממנו את החסד שבגילוי העובדות או ההתלבטויות הנפשיות! אולי הוא זקוק לעצמאות, כדי להתחנך, דווקא, כנגד בנאליות?
צודק, שהאדישות של המוסדות שמטווים את שפת החינוך שלנו, היא זו שזקוקה להתערבות מסיבית וכדאי לנו להזדעזע מתכניות הלימוד ומהדרישות הנמוכות כלפי הדור שלומד. ושווה להפוך את הקערה עם "קלאסיקות" לא בדוקות בחינה חינוכית.
תמיד צודק היוצר, האמן, לפיו, האומה מוכנה לקידום בתחום התובנות אבל הדבר לא בא.
הרי בנוסף למערכת הלא חינוכית, ישנו גם הטיפש שמעדיף את הקיים והנוח, הוא זה שכבר הספיק להפוך להורה והפסיק ללמוד (בשל כך?!), רק לו כבר שום סופרנני לא תעזור… עליו אתה מדבר כעל נוטה-סוטה-מלכלך(רק בסתר).
אבל אין לדאוג לצעירים ברוחם- הם קראו וקוראים היום ובונים את תמונת העולם אחרת, זאת למרות הפתיחות "האלימה" של המערכת!
החומר הפסול לא נדבק אל מי שלומד בעיניים פתוחות לרווחה (להבדיל מכל הנציגים הרשלניים של 40 שנות התרדמת בארץ, ולהפתעתם הצפוייה).
הרי, בבית טוב תימצא באופן טבעי עצמאות מחשבתית זו שעומדת כנגד בורות בוגרת ומפחידה, ראשית כל, את עצמה.
מילים אחרות, ארי- הילדים שלנו לא ירצו לקרוא בצורה מעוותת את "נוטות החסד" – כאשר יקראו, אז ילמדו כל אחד לפי כשרונו האישי. כי הם לא זקוקים לתמיכה נפשית מסוג זו הנואשת…להבדיל מהציניקנים המותשים …
נראה לי שבדברים על "ההמון האורינטלי יש פשוט גזענות סמויה או שאינה סמויה .
וכמדומה שארנדט כלל אינה מבקרת את המצב ( שאותו היא מתארת במכתב ) אלא חושבת שכך הוא צריך להיות .
ומובן שבני אדם הגיוניים ( שהם רק אינטלקטואלים אירופיים ( אינם יכולים באמת לחיות עם המון שכזה ולהבין אותו .
במחנה הריכוז זקסן האוזן יש תערוכה קטנה על אסירות שהועסקו כזונות לשירות האסירים. הרעיון מאחורי היזמה הזו היה, שהדבר יסייע לעלות את תפוקת העבודה של אותם אסירים. היו נשים שהתנדבו לתפקיד מתוך תקווה לקצר את זמן שהותן במחנה.
לפני מספר שנים שודר בטלוויזיה הגרמנית סרט דוקומנטרי על נשים פולניות אשר שימשו כזונות לחיילים גרמניים.
בשני המקרים הפך הנושא לטאבו לאחר המלחמה. הנשים, שלמעשה היו קורבנות, זכו למעט מאוד סימפטיה מהאסירים האחרים/בני עמן הפולנים. ונטו לרוב שלא לספר את סיפורן.
מה שאני מנסה להגיד בכך, הוא שמעבר לענף הפורה של פורנוגרפיה שנוצרה באופן שבו השואה ונאצים מדומיינים בזמננו, יש/היו קורבנות אמיתיים, עם סיפור חיים אמיתי וסבל אמיתי, ואותם אסור להשתיק.
ואלי, הקטע אותו ציטטת (ואליו התייחסו הרבה חוקרים) לקוח ממכתבה של חנה ארנדט לקרל יאספרס, ולא מספרה, שם נזהרה יותר בלשונה. מוזר הדבר כיצד בדבריך על חוקרים ש:"לא הבינו מעודם את מהותה של השואה, בה הם רואים עוד טבח עם אחד מני רבים שאפיינו את ההיסטוריה האנושית…" מהדהדת אמירתה של חנה ארנדט, שאת השואה צריך להבין כאסון חדש וייחודי, ולא כעוד אסון בשורה של אסונות שפקדו את העם היהודי (ראיה אותה היא מייחסת לתובע הכללי ולתנועה הציונית).
מצער הדבר שאתה משתמש כאן במילה "אינטלקטואלית" כמילת גנאי.
ועוד דבר אחד לסיום, שם הפסבדונים ק.צטניק, הוא בעל משמעות מילולית: "יושב מחנה ריכוז". משום כך זה בעייתי לקרוא לנושאו בקיצור, צטניק, חסר המשמעות.
אינטלקטואלית " כמילת גנאי .
אמרי שאני עצמי רואה את עצמי כאינטלקטואל אז מדוע שאתקוף מישהי אחרת במה שאני רואה את עצמי?
מוזר גם שאת בכלל היגעת למסקנה שאני השתמשתי במילה שהייתה רק תיאור כמילת גנאי. האם את אשת אקדמיה ?
האם בחוגים שאת מגיעה מהם מרבים להשתמש במילה הזאת כמילת גנאי ?
וההתקפה שלי על ארנדט היא לא על מה שהבאת אלא על כל הטענות של העל "הבנאליות של הרשע " שהפכו לכה נפוצות במקומותינו בשנים האחרונות למרות שהם הופרכו לחלוטין.
אבל מכיון שלפני שנים בודדות פורסם לראשונה ספרה של ארנדט על אייכמן בירושלים הוא והרעיונות שהוא מביע על הבנליות של הרשע הפכו לאופנתיים למרות שהם כבר הופרכו מזה שנים .
וראו כמה מהביקורות לספר "נושאות החסד " שטוענים שהוא כביכול מחזק את התזה של הבנאליות של הרשע למרות שהוא ההפך הגמור והמוחלט ואתה שואל את עצמך אם המבקרים בכלל קראו את הספר או שפשוט באו אליו על מנת לבטא את הרעיון \האופנתי החדש שאותו קלטו לא מזמן .
למחקר ההיסטורי האמיתי בכל אופן אין שום קשר עם זה.
אגב איך השתמשו ברעיונות של אנרדט על מנת לזייף את ההיסטוריה ראו כאן
אייל סיוון אייכמן וידאו טייפ ושקרים
http://www.notes.co.il/eshed/32228.asp?p=0
לא פורסם לפני שנים אחדות, אלא תורגם לפני שנים אחדות לעברית.
הוא פורסם לפני עשרות שנים, אחרי משפט אייכמן בו היא ישבה כעיתונאית.
בן גוריון התנגד לתרגומו לעברית,כי ארנדט אינה ציונית ולא היתה מעולם ומנתחת את השואה באופן שמאוד לא מתאים לתיזה הציונית.
וזה בדיוק מה שהתכוונתי אליו הספר פורסם בעברית רק לפני מספר שנים אחרי שכבר היה זמין במערב במשך שנים רבות הפך לנושא לדיונים הפך לקונצנזוס והופרך לחלוטין מבחינה היסטורית .
אנחנו כמדומה עוברים עכשיו מחדש את כל התהליך הזה בישראל באיחור של כמה עשרות שנים
אולי כדאי להזכיר בהקשר זה ראיון עם ארי ליבסקר שבוצע בינו ובין רועי רוזן הופיע בגליון מאי יוני של 2008 גיליון 173 של מגזין האמנות " סטודיו ".
וזה יפה משום שקשה להאמין שמבצר כזה של "מצח גבוה" באמנות היה נותן מקום נרחב כפי שעשה לדיון על סרט שעוסק בפורנוגרפיה שנחשבה לזבל הנחות ביותר .
אבל הנה יש בעניין ראיון של שלושה עמודים בשם השגרתי "הייתי כלבתו של הקולונל שולץ "( האם הם לא יכולים לחשוב על שם שונה מהמשפט הזה שכבר הפך לנדוש בכל דיון על סטלגים ?)
.
קשה לאמר שהמדובר בראיון אמיתי משום שאין כאן שאלות ותשובות גם ליבסקר וגם רוזן מדברים על יצירתם שלהם והמדובר במונולוג של כל אחד מהם אל עצמו ולא אל השני אבל עדיין נאמרים דברים מעניינים .
רוזן עוסק בתערוכה שלו "חיה ומות כאוה בראון " שהואשמה בזמנה בידי יוסף לפיד כפורנוגרפיה מציצנית ורוזן מסכים שאכן יש כאן מציצנות מהצד של אוה בראון .
הוא מסביר שמטרתו היא לפקפק בכל דבר שאנו יודעים על השואה ובכל מערכת ממקמת וממדרת אשמה.
מטרתו היא להיעמד באיזור דמדומים מוסרי שם צריך להציב את עצמך במקום שבו צווי מוסר נהפכים לשאלות מוסר.
ליבסקר טוען בראיון שק. צטניק שונה ממחברי הסטלגים בכך שבספריו נוצר הקונפליקט שבמשיכה של הקורבן אל השובה שלו מה שהוא מכנה "הסינדרום של שוער הלילה "."
טענה שגויה לדעתי אלא אם כן קיצצו בעריכה משהו נרחב יותר שאמר שהרי הסטלגים כולם עוסקים במשיכה של השבויים לשובות שלהן.
אבל נכון הוא שהיו מאז רומנים ויצירות ספרות רבים שעסקו בנושא הזה כמו "בחירתה של סופי " ואחרים .
ומה המסקנה מהראיון הזה?
שאכן יותר ויותר אלמנטים של מה שנקרא התרבות
הגבוהה כזאת המיוצגת בידי אנשים כמו רועי רוזן מעמודי הטווח של "סטודיו " מזה שנים רבות עוסקים בחוויה האירוטית הגופנית של השואה .ועל פי כל קריטריון הם יכולים להיחשב בפורנוגרפיה בדיוק כמו הסטלגים בדיוק כמו ק.\צטניק .
אבל כמובן הם לא, מאחר שליוצריהם יש פיתחון פה במגזינים כמו "סטודיו" והם יכולים להסביר בדיוק את מטרותיהם ואת רעיונותיהם שכמובן הם רחוקים מכל פורנוגרפיה לשמה וזה אולי יותר מכל הופך אותם ל"תרבות גבוהה ".
ליוצרי הסטלגים ולק.צטניק " לא הייתה את הפריביליגיה הזאת ולכן אולי בגלל זה אנחנו רואים אותם היום כפורנוגרפיה ותו לא.
למרות שספר כמו "הייתי מפקד סטלג " הוא לעניות דעתי לא נופל בהרבה מבחינה ספרותית " מ"נוטות החסד ".
אולי אם גם למחברי הסטלגים כמו מירון אוריאל הייתה אפשרות לפתוח את פיהם ולהצהיר על מטרותיהם הלא פורנוגרפיות הסטלגים היו נחשבים היום יותר מסתם "זבל פורנוגרפי "?
מכל הבחינות, הן ביחס לטיב הרשע, הן ביחס לעובדות היסטוריות שלא נלמדו (ולאו דווקא על השואה).
נוכל לזרז את התהליך אם לא נראה בכל התפרצות זולה של המגמות החברתיות עניין בנאלי, אלא פשוט נקבל עובדות של רשעות כעובדה ללא תרוצים פרוידיאניים על התפתחותה המלמדת, כביכול.
קל לתקן אם יודעים להציע תחליף שאכן יעבור את המחסומים המאובנים שמזינים את הגזענות הפרה-היסטורית…
"נוטות חסד" הוא אחד הספרים החשובים שנכתבו בשנים האחרונות. ג'ונתן ליטל לוקח אותנו למסע בגרמניה הנאצית מנקודת מבטו של התליין ומראה לנו בדרך מבריקה איך כל אחד מאיתנו יכול היה להיות במקומו ואיך לאורך כל ההיסטוריה עד ימינו אלא קמים תליינים בזכות אידילוגיה כזו או אחרת.
מוסר הוא הגדרה של חברה מסויימת ולכן כל אדם אשר חי בחברה שונה פועל על פי אמת מידה מוסרית שונה. אנו כישראלים אשר רואים בעין יפה את חיילינו ולוחמנו מגינים בעוז ובגבורה על ביטחונה של המדינה היהודית לא יכולים להתעלם מכך שישנם הרבה אנשים הרואים את מעשינו כמעשים לא מוסריים ואף גזענים כלפי מיעוטים החיים בתוכנו. אל לנו לקום ולומר שכל מבקרינו הם אנטישמים ובכך לבטל את דעתם אלא לעצור ולבדוק את עצמנו, האם יכול להיות שבשם המטרה הסופית שלנו והאידיאולוגיה שלפיה אנו חיים ביצענו ולא רק פעם אחת מעשים שהם לא בגבולות המוסר???
הספר ימשיך לעורר דיון רחב כשם שבכל פעם שהאמת מופיעה מול עיניינו אנו מנסים להבין איפה אנחנו ביחס אליה.
אין הבדל בין המשטר הנאצי של היטלר לבין הפאשיזם של מוסליני, הקומוניזם של לנין וסטלין, בורמה, דרפור, טיבט או קולות האימה שנשמעים מזרמי הימין הקיצוני בביתנו שלנו כשל רחבעם זאבי ז"ל, אביגדור ליברמן וראש ממשלתנו לשעבר בינימין נתניהו.
את פרעות קישנייב כולנו זוכרים למרות שקרו לפני המון שנים אך האם הגבנו באותה צורה לפרעות המתנחלים בשכניהם בעל-כורחם הפלשתינים שמתרבים מיום ליום?
ונחזור לספר אשר נותן סקירה היסטורית עם הרהורים פילוסופים על המלחמה הנוראית הזו. מתוארים בו בצורה מדהימה ומזעזעת מעשי השלטון הגרמני והעם הגרמני אשר כעם המושתת על תרבות ענפה ומיוחדת יצר כמעט באותה עוצמה חיובית שלו מפלצת שלילת ונוראית.
העם הגרמני כיום הוא כנראה אחד העמים היחדים שהסיקו מסקנות מן המלחמה ההיא, אך זה אינו מספיק. אנו חיים בעולם שהאימפריה הנוכחית שלו (ארה"ב) בתקופה של פחות מ-10 שנים כבשה שתי מדינות וגרמה למותם של המונים בטענה ש"מה שלא כמונו לא צריך להיות קיים"
אני חושב שזו ספר חובה לכל ישראלי ויהודי בעולם, במיוחד כי אנו אלה שאסור להם לשכוח לא רק את הקורבנות הרבים שהקרבנו במלחמה ההיא אלא גם את הערכים שאותם עלינו לקדם בתוכנו בכדי לא להגיע לזמן שמישהו מאיתנו יכתוב את האוטוביוגרפיה שלו כתליין בשליחותו של המפעל הציוני.
אבל היה הבדל בסיסי בין המשטר של היטלר והמשטר של מוסוליני בכך שהמשטר של מוסליני לא הושתת על אידיאולוגיה של רצח עם או חיסולה המוחלט של כל קבוצה שאינה מוצאת חן בעיני המשטר בכל מקום ברחבי העולם שבו היא נמצאת . .
בסופו של דבר הם הרגו כמה אלפים זה נכון אבל רק בגלל לחץ עז שהופעל עליהם בידי הנאצים לא בגלל שמוסוליני באמת רצה בזה.
ועל פי ההיגיון שלך אז גם אין הבדל בין מישטר היטלר ומישטר פרנקו בספרד ןמשטר סלזר בפורטוגל .או משטר פרון בארגנטינה
ואלו הם הבלים . .
אם היית אומר שאין הבדל בסיסי בין משטר היטלר ומשטר סטליןומשטר החמר רוז' בקמבודיה ואפשר לאמר גם המשטר ביגווסלביה בזמן מלחמת האזרחים כאן אתה צודק כי הייתה התשתית אידיאולוגית מקבילה של הצורך בהשמדת קבוצות שאינן "מתאימות " למשטר.
אם כי שוב הדמיון אינו מוחלט מאחר שאין זה ברור אם כמו הנאצים גם הם היו יוצאים מגידרם כדי לנקות את כל העולם מקבוצות כאלו כמשימה של שליחות של "ניקוי כדור הארץ " גם כשהדבר מזיק למאמץ המלחמה שלהם עצמם
בכך לדעתי הייתה היחודיות של הנאצים שגם סטלין וגם החמר רוז' לא התקרבו אליה.
למעלה של יוסי אני נדהם יותר ויותר מדברי ההבל המטורפים .
"אין הבדל בין המשטר הנאצי של היטלר לבין הפאשיזם של מוסליני, הקומוניזם של לנין וסטלין, בורמה, דרפור, טיבט או קולות האימה שנשמעים מזרמי הימין הקיצוני בביתנו שלנו כשל רחבעם זאבי ז"ל, אביגדור ליברמן וראש ממשלתנו לשעבר בינימין נתניהו.
דהיינו גם ליברמן היה מבצע גנוסייד ברמה של היטלר והימלר אם רק יהיה לו את הכוח
אז מה אנו באמת רוצים מהיטלר .הוא בסך הכל היה מישהו כמו ליברמן או ג'ורג' בוש הבן שבמקרה היגיע לשלטון
דהיינו על פי ההיגיון כאו גם ליברמן אם יגיע לשלטון יצא למלחמה בכל המזרח התיכון ויבשת אסיה כדי להשמיד כל מוסלמי על פני כדור הארץ
ומה אנו רוצים מהיטלר הוא לא עשה שום דבר שג'ורג' בוש לא עזשה באפגניסטן או בעיראק.
למרבית הצער הקשקשת הזאת היא נחלתו של של זרם שלם בשמאל הקיצוני המופרע שכבר אינו מסוגל ללמוד היסטוריה ולהבין את הלקחים שלה .
שמאל שאינו מבין שיש סוגים שונים של רשע וחושב שכולם רשעים ואשמים במידה שווה .
והמסקנה הסופית היא כתוצאה שאין אף אחד אשם שהרי כולם עושים את מה שהיטלר עשה .
אז מה אנחנו רוצים מהיטלר.
הוא בסך הכל היה עוד פקיד בנאלי כמו ליברמן.
האומנם?
בראיון טלויזיוני לפני כשבוע נשאל עורך דין מבריק וידוע גם מיצוגו את משה קצב (לאחר ששיתף את הקהל בהיכרותו הקרובה עם סוגי פושעים מזעזעים, שגם להם מגיע להיות מוצגים, לפי דעתו), האם הוא עצמו, מתוקף הפנמתו הרצונית והאינטימית את עולם הפשע, היה קרוב אי-פעם לביצוע מעשה תקיפה?
תשובתו הייתה –
אני? לא, כי אין בי את האומץ…
הייתי שואלת- מה עומד מאחורי התעלומה של "אומץ" להרוג, לאנוס, לנטרל אדם שלא נוח לנו עם קיומו, לפי האידאלים שעליהם גדלנו?
אלי, נראה, כי לא נכון לדחות את הגישה של יוסי בצורה גורפת כל כך, לא נחקר הדבר מספיק.
בולט כי האדישות טבעית יותר מאיכפתיות, אז למה לא להניח כי איזה אחד שקיבל לפתע אומץ ושליטה, אכן יהפוך את הארץ למלכודת לכולנו, כשאין בחברה מספיק ערכים שיעצרו את המשיכה לכוחניות? הרי, ההומניות היא תרבות עתיקת ימין, שכלל לא טבעית לאדם, אלא בחירתו, בלבד!(ניתן לקרוא על כך אצל ישעיהו ליבוביץ) ודווקא, אכזריות, אפילו מתוך אדישות, אינה חורגת מאינסטינקטים אנושיים ראשוניים. אנחנו יכולים להיראות כחיה טורפת בני-אדם, כפי שנראים בשנים האחרונות לא מעט יצורים מכל הגזעים.
גישת יוסי
קובעת שכולם רעים במידה שווה
מזכיר וכנראה בכלל לא במקרה את הקומוניסטים בגרמניה בשנות השלושים אלו שטענו שהדמוקרטים של רפובליקת ויימר גרועים בדיוק כמו הנאצים ואפילו גרועים יותר מהנאצים "כי הם שומרים על מסווה ".
לכן קבעו הקומוניסטים ברוב חכמתם עדיף שהיטלר והנאצים יהיו בשלטון מאשר הדמוקרטים ,ומשום כל נימנעו להאבק בו עד שהיה מאוחר מדי .
הנה לפניך תמצית הגישה של יוסי וזרם מטורף שלם בשמאל הקיצוני החולני שירש את אותם קומוניסטים
אז כן כולם רעים הם אומרים מה ג'רג בוש רצה? להשמיד את העיראקים והאפגאנים.
לא משנה שהעם האירעקי והעם האפגאני חיים וקיימים ושולטים בעצמם .זה אינו מעניינם .
לא הם צועקים בוש יצא לבצע גנוסייד בעיראקים ובאפגנים .
מה רוצה נתניהו? להשמיד את כל הערבים עד הערבי האחרון .
הוא כמו היטלר . .
הם כולם כמו היטלר.
כולם
כולם! .
אבל לא.
יש סוגים של רשע
וגם של שחיתות .
יש פרנקו שהיה רודן מרושע אבל לא רצח מיליונים ולא התכוון להשמיד עמים ומיעוטים שלמים שחשב שיש לנקות אותפ מכדור הארץ .
האם הוא אם כך גרוע בדיוק כמו היטלר?
יש אוסקר שינדלר אדם מושחת ומרושע לפי כל קנה מידה רגיל אבל שהיציל יהודים בשואה לשם מטרותיו האפלות זה נכון
ן אבל עדיין היציל אותם וסיכן לשם כך את חייו .
האם הוא גרוע כמו היטלר בגלל שחיתותו ? ?
לא .סוג הרשע של היטלר וסטלין ופול פוט שהוא סוג רשע העומד לחלוטין לפני עצמו ומדבר על צורך והחובה להשמיד גם מליונים למען האידיאולוגיה .
זהו רשע אידיאולוגי
אבל יוסי וחבריו המשוגעים בעיורונם האידיאולוגי אפילו אינם מסוגלים לקלוט את זה.
יש הבדל בין גישה סותרת ומנוגדת לזו שלי אבל שיש לה היגיון משלה וצידוק שאני יכול לקבל אותו וגישה מופרכת ומופרעת מן היסוד כמו זאת של יוסי למעלה
שלא לדבר על כך שהוא ממציא ממוחו הקודח את הטענה כביכול של בוש כביכיכול טען ש"מה שלא כמונו לא צריך להיות קיים"
תעמולת זוועה אינטרנטית שקרית רגילה מבית מדרשם של גבלס וסטלין.
יוסי כנראה לא שונה מהם כל כך בנכונותו לעוות את העובדות למטרותיו האידיאולוגיות .
ונעזוב את הקיצונים שבאים בהסוואה מנימוקים המתקבלים על דעת כל, נעזוב גם את יוסי – נניח, שמתוך התמימות הוא העלה את השאלה של ק.צטניק- על הבנאליות המזעזעת של הרוע שאולי, שוכן בכל אחד…
ואז, איך להתמודד עם הטענה על סוגים שונים של רשע?
הרי זו בעיה אחרת – פסיכולוגית במהותה, על טבע הערכים הדמוקרטיים הפרטיים שאמורים לרכך את הרשע הפנימי שמקורו במשיכה יצרית לכוחניות .
זו בעיה אישית ואותה ניתן לפתור באמצעות העלאת המודעות והידע.
אז, אף ספר לא יכול לאיים על מורל הקורא.
אבל חוסר מידע אכן משנה את המאזן בהצטברות מסויימת.
נראה, כי התוצאה של בורות היא דוגמטיות.
האם זה מה שקורה כאן?
אם מניחים שקיימים סוגים או דרגות של רשע, נוכל קודם כל להגיע לדרגות של דוגמטיות?
זה מה שמאפיין אותנו כיצורים אנושיים, ומה תהיה תרופה כנגד?
שכבר הופרך ובכל מקרה אינו של צטניק אלא של ארנדט.
וכל מילה שטענה הופרכה כבר לפני שנים .
רק פה בישראל משום שהספר שלה תורגם לפני כמה שנים עוד מתייחסים אליה ברצינות למרות שקיימים ספרים שמראים איך היא שגתה בכל "העובדות " שלה
אז שוב :
הרשע אינו בנאלי.
היטלר הימלר ואייכמן ושת' לא היו פקידים בנאליי0 אפורים ים ,הם איו אנשים מחוייבים אידיאולוגית שרצו ליצור עולם חדש וטוב יותר עבור הגזע הארי שאותו זיהו עם כלל המין האנושי .
זזאת אינה בנאליות כלל .
האדם המרושע הרגיל הפושע הרגיל הגנגסטר הפקיד המושחת ,אינו מעוניין כלל להפוך את העולם למקום טוב יותר עבור כולם . מספיק לו לדאוג לעצמו.
הוא לא יצא מגידרו כדי לרצוח מיליונים מספיק לו לרצות כמה עשרות או מאות או אלפים כדי לשפר את המצב הכלכלי שלו עצמו.ומרגע שזה הושג הוא אינו צריך לרצוח כל בן קבוצה שאינה מוצאת חן בעיניו על פני כדור הארץ. על מנת "לשפר " את העולם.
אין לו שום מחויבות אידיאולוגית.הוא רק רוצה להיות עשיר ולחיות טוב זה הכל .
זה אינו נכון כלפי האדם המחוייב אידיאולוגית הבן איש האל קאעידה שבהחלט יכול לרצוח
מיליונים בשם האמונה ,אבל הוא אינו "בנאלי
".
וכך גם איש האינקויזיציה שרוצח אלפים בשם האמונה או הכוהן האצטקי שמקריב אלפים ומאות אלפים משום שהוא מאמין שאם לא יקבלו את דמם האלים לא יוכלו להמשיך לתמוך בעולם .
זהו סוג רשע שאכן מקביל לזה של היטלר והימלר אבל אין בו שום דבר בנאלי.
כך שכל הטיעונים שלך ושל יוסי ושל חנה ארנדט
פשוט אינם ממין העניין וגם אין להם שום קשר שהוא לספר בשם "נוטות החוסד ".
אבדת את הקסם שבמחקר מתוך הפתיחות! בשל ההגדרה שתבעת בצורה קיצונית למושג "בנאליות", ודבקותך לתיאוריה בעלת בסיס רופף על דרגות של פשע וכו'.
בנוסף, לא שמת לב כי כבר בקשתי בתגובתי למעלה לעזוב את הנושא של פעולה מכוונת- שבאה מתוך אידאולוגיה, ולעבור לחשיבה על פעולה מתוך דחף כל שהו.
זו שאלה שלא קשורה לפוליטיקה באופן ישיר, וגם לא לגברת או לאדון כל שהו, שרעיונותיהם הופרכו ובצדק.
שווה לתת מקום לבדיקת התנהגותם של בני- אדם קטנים- פקידים, כפי שהגדרת, שלא פועלים כבעלי אידאלים(!), ולא כבעלי אידאולוגיה. טעות שלך שאתה מציג זאת כשאלה ברורה ונושא סגור לדיון, משום שלטענתך לעולם לא ירצו אנשים כאלה לפעול למען קהילה או נגדה באופן גורף, אלא למען עצמם בלבד.אז מה, לא חשוב לדעת איך לעצור את המגפ שמימדיה לא מאיימים לכאורה? נראה שדווקא, מזה התחיל ק.צטניק (ומה שהופרך, הופרך כמו ההשלכה הכוללת על האומות)
אבל לא קל להיפתר מתחושת המשיכה אל הכוחניות שאנשים קטנים נהנים ממנה בחופשיות, בלי לשאול שאלות מטרידות! זו גם התנהגות שהופכת להיות בנאלית. בייחוד אם לא מתייחסים אליה כלתופעה חריגה, כפי שאתה עשית בתגובתך.
השאלה הלא בנאלית ולא ברורה עד היום, איך חוסר האידאלים הופך לאידאולוגיה מסויימת?
מדוע כה קל להתחבר לאידאולוגיות, כל עוד אין לאדם אידאלים ברורים והומניים, כמובן? ובכל זאת איך זה שלא כולם נופלים עמוק כל כך, מה מבדיל בינינו?
שאלתי גם קודם לכן, איזה סוג של "אומץ"(כהגדרת עורך הדין של קצב) דרוש לאדם כדי לבצע בפועל מעשה נבזי?
כלומר, נסיתי לא להכליל ולא להיכנס למצבים הקליניים – של דחפים מתוך אמונה אידאולוגית שכבר ידועים כגוררים תוצאה קטלנית,
אלא לאתר את סוג "הפקיד" שחי בנפש של כל יצור טבעי טרם פנטי, ואז ללמוד לעדן נטייה להרס עצמי וסביבתי…
ואז, נדע איך למשוך את עצמנו מהאידאולוגיות שנכפו עלינו ? למשל, כשנולדנו במשפחה פנטית, מה הסיכוי להינצל מזה?.
אבל יש להבהיר שמי שהופך לרוצח המונים מסיבות אידיאולוגיות אינו פקיד קטן וחסר חשיבות .
אם הוא עושה הכל כדי לבצע את מלאכתו כנגד כל מיכשול אפשרי כפי שאייכמן למשל עשה
אינו יכול להיקרא אדם אפרורי ובנאלי .
לא כל אדם יכול להגיע לדרגה כזאת של רצחנות שבמהלכה אדם עושה ככל יכולתו כדי להביא למותם של עוד כמה מאות אלפים ומיליונים במלחמה שהוא יודע שהיא עומדת להסתיים בתבוסת ארצו .
הרוצח הרגיל הממוצע הבנאלי יהרוג כמה אנשים שעומדים בדרכו הוא לא יתאמץ ויצא מגדרו כדי להביא לרציחתם של עוד כמה מאות אלפים
.
היטלר בתור דוגמה אחת מני רבות כבש את הונגריה ללא כל סיבה מיוחדת חוץ מכדי להספיק לרצוח שם את כלל היהודים .
דהיינו מחשבתו הייתה מונעת לחלוטין בכח האידיאולוגיה וכך גם בשלב זה אייכמן שבשלב הזה כבר היה רוצח אידיאולוגי ובהחלט לא פקיד בנאלי
הוא פעל בשלב מסויים גם נגד ההוראות של מפקדיו שרצו לצמצם את רצח היהודים מסיבות פרקטיות של המלחמה. .
איך הם היגיעו לשלב הזה של הרצחנות האידיאולוגית מהשלב של אנשים רגילים ומהשלב של הרוצחים "הרגילים" שפועלים רק לשם צרכיהם האישיים אבל לא מעבר לכך זאת אכן שאלה גדולה ונכבדה מאחר שאף אחד אינו נולד כשונא יהודים .
ובאמת איני חושב שמישהו פתר אותה או שאי פעם היא תיפטר .
המפורסם פרופסור יהודה באואר על "נוטות החסד "
נקיפות המצפון של מקס אואה
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1010496
שבו קובע באואר סבין השאר שבספר יש אנטישמיות מוסוה מאחר שליטל רומז שהשואה הייתה מזימה יהודית .
הוא קובע שהספר נכשל מבחינה היסטורית .
יכול להיות .
אבל אינני יודע איזה רומן היסטורי אי פעם לא נכשל מבחינה היסטורית מבחינתו של ההיסטוריון המיקצועי הכך שהטענה הזאת היא מיותרת
אלא אם כן יכול ההיסטוריון להביא דוגמאות של רומנים היסטוריים שלא נכשלו מבחינה היסטורית על פי כלליו הדקדקניים .
הפולמוס נמשך
על "נוטות החסד " ( ללא ספק הספר המתורגם
השנוי ביותר במחלוקת שפורסם בעברית בשנים .
האחרונות
וכעת במאמר של ההיסטוריונית שולמית וולקוב
לא אדם רגיל לא גרמני רגיל
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=1012779&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
וכדאי לשים לב שמאמר זה נראה כתגובה ישירה למאמר שלי באתר זה
ולעניות דעתי הגברת וולקוב מאשרת בו את טענותי . .
יפתחו אשכנזי שחיבר עבודה אקדמאית על הסטלגים שפורסמה באתר זה יוצא בביקורת כנגד המבקרים של "נוטות החסד " ובראשם ככל הנראה מאמר זה ,
כאן
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=1020295&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=
ובראש ובראשונה הוא מתלונן הכיצד העזתי (לא היה אף אחד אחר אז
ככל הנראה הוא חשב עלי אם כי אינו מציין את שמי ) להגדיר את הספר שהוא יצירת מופת כ"סטלג " .
לא אתווכח עם ההגדרה של "נוטות חסד " כיצירת מופת ואני די מסכים עימה הספר בוודאי עולה על רוב היצירות שלקראתי מראשית העשור להוציא את ספרי איליום של דן סימונס .
הוא כותב:
קריאת הספר כאילו היה סטאלג היא אולי מחווה "יפה לספרות העברית המתחדשת" (?) , אך כשהיא מועתקת לניתוח "נוטות החסד" היא מסלפת קו מרכזי ומרתק בדרך שבה מציג ליטל את מעשי הרצח. אין בכך לומר כי דמותו של המספר היא שפויה. דמות זו היא אחת המתוסבכות שנתקלתי בהן בפרוזה. הליקויים הפסיכופתולוגיים שלו יכולים לפרנס במקביל מספר דו-ספרתי של פסיכיאטרים. אך עם כל הכבוד לבעיות נפשיות, אותם כשלים במבנה האישיות אינם מסבירים את הפיכתו לרוצח.
"
אז ?
מה הקשר של כל זה לשאלה האם אפשר להגדיר את הספר כ"סטלאג " או לא?"
למרבית הצער לשאלה זאת אין כל קשר גם לשאר המאמר
אז מה עם עם הדמות של הגיבור מתוארת כך או כך מדוע זה הופך את "נוטות החסד " למשהו "שאינו סטלג "?
להזכיר ליפתח אשכנזי שצריך לדעת מאחר שהוא כתב עבודה שלמה בנושא
יש כמה וכמה סטלגים שכתובים בדיוק בפורמט של "נוטות החסד " כזכרונותיו של קצין נאצי רצחני.
ובראשם "הייתי מפקד סטלג " המצויין של ""קולונל מרטין רוזנברג " ( הלא הוא מירון אוריאל ()
ואם קוראים את הספר ההוא ביחד עם נוטות החסד רואים שאין בינהם הבדלים בסיסיים להוציא כמובן אורך הספר
גם בסטלג הזה כמו בספרו של ליטל יש הקפדה חזקה על "אמינות היסטורית " המתבטאת בהפרחת פרטים ספציפיים " ובתיאור האדיש כביכול של ביצוע מעשי זוועה . .
ויש מי שטוענים כמו למשל במאי הסרט על הסטלגים ארי ליבסקר שהסטלג של אוריאל עולה כמה מונים על ספרו של ליטל מבחינה ספרותית מאחר שהוא הרבה יותר קצר הרבה יותר מהודק ולכן גם הרבה יותר דרמטי ומזעזע.
אבל נראה שמה שהטריד כאן את אשכנזי היה עצם הרמיזה ש"סטלג " יכול להיות יצירת מופת .
ונראה שהמסקנה של מאמרו היא ( ככל שהצלחתי להבין ואיני בטוח בכך )
"נוטות החסד הוא יצירת מופת ולכן אינו יכול להיות סטלג "
ובכך אני מציע עיקרון נגדי
""נוטות החסד היא יצירת מופת עד כמה ש"סטלג " יכול להיות יצירת מופת " דהיינו "נוטות החסד " מביא למיצוי סופי את כל האפשרויות הטמונות בז'אנר .
החלטתי לכתוב מייל ולענות מעט על תגובה באתר שלך, שנדמה לי שהיא שלך, ובכל מקרה להסיר ספק לגבי הערכתי את כתיבתך.
המאמר שפורסם בסוף השבוע נכתב לפני זמן רב ( הרבה לפני שקראתי את הביקורת שלך) כך שמושא הביקורת לא היה המאמר שפורסם באתר.
מושא הביקורת היה דווקא המבקרים שלא השתמשו במינוח סטאלג, אך כפו ניתוח פסיכואנליטי על יצירה שאינה בהכרח לגמרי כזו.
נ.ב הסטלאגים אינם נחותים בעיני, ופעמים רבות יש בהם אבחנות הדומות לאלו שבנוטות החסד. מה שניסיתי לומר הוא שלהבדיל מהסטאלגים שנכתבו בעילום שם כאן חותם המחבר על היצירה וחושף את עצמו לבעיתיות ולביקורת. אחריות וחתימה זו היא שהופכת את הספר מיצירה ספרותית גרידא לאובייקט המעלה שאלות מוסרית.
אני מקווה שבכך הבהרתי משהו
"הסטלאגים אינם נחותים בעיני, ופעמים רבות יש בהם אבחנות הדומות לאלו שבנוטות החסד. מה שניסיתי לומר הוא שלהבדיל מהסטאלגים שנכתבו בעילום שם כאן חותם המחבר על היצירה וחושף את עצמו לבעיתיות ולביקורת. אחריות וחתימה זו היא שהופכת את הספר מיצירה ספרותית גרידא לאובייקט המעלה שאלות מוסרית.
"
האם רק עצם חתימה של שם מחבר הופכת ספר ליצירת מופת ?
ומה עם כל המחברים שכבו יצירות מופת בשמות בדויים ?
נזכיר רק כדוגמה אחת מני רבות את פרננדו פסואה שכתב בעשרות שמות בדויים.
בדומה אגב למירון אוריאל מחבר "הייתי מפקד סטאלג " שכמוהו יצר זהויות בדויות לשמות הבדויים שלו .
והרבה מיצירותיו בשמות הבדויים של פסואה מוכרות היום כיצירות מופת.
מה עם ספרי "אמיל אז'אר " שכתב רומן גארי תחת שם בדוי במכווןן ולפחות אחד מהם "כל החיים לפניו" נחשב כמעט כיצירה מופתית .
האם רק עצם החתימה של שם היא שנותנת לספר את כל חשיבותו ?
לא נראה לי .
לי נראה שעצם העובדה שחותמים שם מחבר אמיתי אינה משנה מבחינת הספר ולא כלום .
לא התכוונתי לזה בתור חוק אוניברסלי וגורף, אלא במקרים בהם יש יצירה דרסטית המבקשת תגובה דרסטית מהקורא, במקרים כאלו יש צורך באדם שעומד מאחורי הדרישה הזאת בכדי להפוך את היצירה למשמעותית.
ואני כן מאמין שלו בחלק מהסטאלגים כולל 'הייתי מפקד סטאלג' הייתה חתימה כזו הייתה היצירה הרבה יותר נזכרת ומרכזית בתרבות הישראלית.
[…] הייתי רוצח המונים נאצי :על הסטלג המודרני "נוטות החסד&… הייתי בכנס הסטלגים הסטלגים והאישה הגרמניה מאת מספר 666, בתאריך יולי 19, 2007 בשעה 3:09 pm, בקטגוריה ספרות פופולארית. תגים:אלי קידר, ארי ליבסקר, גבריאל מוקד, חנוך לוין, יוסף ספרא, מירון אוריאל, נאות סמדר, סטלגים, עזרא נרקיס, צפרירה לוין, צפרירה נור-לוין. 23 תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « מצב הצעירים באיטליה הסטלגים :דילמה מוסרית » אהבתיBe the first to like this post. […]
[…] הייתי רוצח המונים נאצי :על הסטלג המודרני "נוטות החסד&… הייתי בכנס הסטלגים […]
אני די משוכנע שרוע שנוצר נגרם מכורך הנסיבות והשתלשות האירועים שגורמים לכך. "זמנים אפלים קוראים מעשים אפלים". הנורמליזציה של רצח וברוטליות נקראת בזמנים שונים, ואני חושב (אני דור של קורבנות וניצולי שואה) שאף אחר מאיתנו לא היה פועל אחרת. כי בסופו של דבר, לא אנו קובעי ההחלטות אלא החייל הקטן שמבצע את הפקודות.
ג'ונתן ליטל מבקר בצ'צת'ניה שבה אנשים נעלמים בלילות ובה הומוסקסואלים נרדפים ונרצחים :
http://www.haaretz.co.il/1.1292208
סופר ג'ונתן ליטל ביקר בארצו של רמזאן קדירוב, צ'צ'ניה, ארץ שבה אנשים נעלמים באמצע הלילה
מאז הוקמה בצ'צ'ניה, השסועה ושטופת הדם, ממשלה בחסות רוסיה של ולדימיר פוטין, תנופת הבנייה מסחררת, התושבים מקבלים דירות ונהנים מפריחה תרבותית. אבל מאחורי מסך הפיתוח והקדמה אנשים ממשיכים להיעלם, לסבול מעינויים ולהירצח. ג'ונתן ליטל ביקר בארצו של רמזאן קדירוב, "הבנאי הגדול ביותר בעולם", האיש שבצ'צ'ניה אומרים כי ארצו היא רכושו וחזר משם עם משל מצמית על מקום בו החסד אינו נוטה ללון
27.11.2009 05:43 עודכן ב: 28.11.2009 19:14
ג'ונתן ליטל, צ'צ'ניה
שמורתגובות2שתף בפייסבוק
רמזאן קדירוב, נשיאה הצעיר של צ'צ'ניה, הוא כידוע לכל "הבנאי הגדול מכולם". לכן היתה זו מקריות מוצלחת שהביאה אותי לגרוזני ב-27 באפריל, ערב ה"דן סטרויטלי" – יום הבנאים – מועד שאמור היה לציין את יום השנה החמישי לקיומו של משרד השיכון. תמיר, נספח העיתונות הצ'צ'ני שעליו הוטל לסייע לי, הזמין אותי לבוא עמו לתיאטרון העירוני. באולם הגדול, מול פסנתר כנף ענק ומבהיק שעליו התנוססו תמונותיהם של הקדירובים, האב והבן, ראיתי את נציגי הנומנקלאטורה (הפקידות הבכירה) הצ'צ'נית עוברים בזה אחר זה דרך גלאי המתכות וסביבם ניצבו אנשי אומון, יחידות העילית והכוחות המיוחדים.
ראשי המינהלות האזוריות ענדו שעוני רולקס גדולים, ראוותניים ומוזהבים ואצבעותיהם עטו טבעות משובצות יהלומים. השרים לבשו חולצות בגוני ורוד או סגול חיוור ועניבות תואמות, חליפות משי בצבעי שמנת ונעליים מחודדות חרטום מעור תנין. רבים ענדו סיכות הנושאות את דיוקנו של הנשיא קדירוב או את עיטור מסדר קדירוב – מדליית זהב שבה מוטבע דיוקנו של אביו, אחמד חאדג'י, על רקע הדגל הרוסי. מבט מקרוב גילה שהדגל עשוי יהלומים צבעוניים משובצים בצפיפות. חלקם חבשו "פס" (pes), כיפת קטיפה שציצה קטנה קשורה אליה. כל צ'צ'ני יאמר שמדובר בכיסוי הראש הלאומי. רק מעטים זוכרים שעד לא מזמן חבשו פס רק זקני הווירד הסופים מקונטה-חאדג'י, האחווה שאליה משתייכים בני קדירוב. כיום כמעט כולם חובשים את הכיפה, ולא משנה מאיזה וירד הגיעו. אפילו האינגושטים חובשים אותה.
תמיר הציג אותי לפני דודו, שר התעשייה אולגוזור עבדולקרימוב. יו"ר הפרלמנט הצ'צ'ני, דוקוואחה עבדורחמנוב, נכנס ברעש והמולה, עקף במכוון את הכניסה המאובטחת והתקדם במהירות לעבר חתן השמחה, שר השיכון אחמד ג'חאייב. במרחק רב יותר, לבוש במדי נאט"ו, חובש כומתה שחורה ואקדח חגור למותניו, עמד שאריפ דלימחאנוב, אחיו של אדם דלימחאנוב, מפקד ה"נפט פולק", יחידה המופקדת על אבטחת מתקני הנפט. דלימחאנוב שוחח עם מאגומד קדירוב, אחיו של אחמד חאדג'י המנוח ואחד הבודדים באולם שלא לבשו מדים או חליפה, אלא מכנסיים ומקטורן, איטלקיים ללא ספק, יקרים ללא ספק ועשויים בד ג'ינס דק ואיכותי. שפת הגוף ההפגנתית של ההנהגה הצ'צ'נית עשויה אולי להעלות חיוכים, אבל היא בהחלט בנויה על אינטרסים והקוד שלה מדויק וברור. בעולם שבו כל אחד מנסה להראות בכל דרך אפשרית מהו מקומו בהיררכיית הסמכויות, נראה כי ככל שאדם ממוקם גבוה יותר מותר לו להפגין פחות רשמיות ולהיות מוחצן פחות. שפת הגוף של האנשים האלה דומה לזו של המורדים הצ'צ'נים בעבר.
כל הגינונים והמחוות שלהם נועדו להבהיר שלמרות השתייכותם לממשלה פרו-רוסית ואף על פי שלמעשה הם פקידים רוסים, כאן לא רוסיה והם אינם רוסים אלא צ'צ'נים. הטקס עצמו הוביל ישירות מעולם המושגים הצ'צ'ני-הסובייטי המוכר לגרסה פוסט-מודרנית, הנוגעת מדי פעם בסוריאליזם ספונטני. האולם הגדול היה מלא "מתנדבים", שגויסו במשרדי ממשלה שונים ובאוניברסיטה. כדי להנעים את זמן ההמתנה הביאו המארגנים ממוסקבה להקת בנות, שלכבוד האירוע לבשו חצאיות מיני, עטו צעיפים שכיסו את ראשיהן וניגנו בכינורות ובוויולות תערובת של מוסיקה קלאסית ופופ.
עם כניסתו של קדירוב – מוקף במעגל צפוף של שומרים ומקורבים – קם הקהל על רגליו והריע. המנחה הכריז: "נשיא הרפובליקה הצ'צ'נית, גיבור רוסיה, רמזאן אחמדוביץ' קדירוב". לאחר שגיבור רוסיה התיישב במקומו, אפשר היה להתחיל במופע. ראשית הוקרן סרט וידיאו, שהציג את הישגיו של משרד השיכון "שהוקם על פי אחת ההוראות האחרונות בחתימתו של אחמד חאדג'י קדירוב". אחר כך נשא ג'חאייב נאום ארוך, שבו דיבר במהירות רבה על ההצלחות שתיאר הסרט, בסגנון של דו"ח ביורוקרטי. הנאום הסתיים במפתיע. על פניו של ג'חאייב עלה חיוך מטופש והוא אמר, הפעם בנימה יבשה ועניינית, "אולי תהיתם מדוע קראתי את הנאום מהר כל כך… זה משום שקודם פגשתי את רמזאן אחמדוביץ', ששאל אותי אם הנאום שלי ארוך. כשעניתי בחיוב, הוא ביקש ממני לקרוא אותו במהירות".
לסיום האירוע עלה לבמה רמזאן אחמדוביץ' עצמו, "גדול בנאי העולם" כפי שטרח המנחה והזכיר פעם נוספת, והשתלט על המיקרופון האלחוטי. בעוד ג'חאייב ושאר משתתפי הערב דיברו ברוסית, קדירוב העדיף לנאום בצ'צ'נית. בקול עמוק ומתגלגל, מלווה בשפת גוף רבת הבעה, הוא עורר את צחוקם של הנוכחים, סחט מהם תשואות ומדי פעם הרביץ בעוז את עיקרי תורתו: "אם המנהיג בסדר, הכל יהיה בסדר. העמיתים, הכפופים לו". אין באפשרותי לשפוט את הצ'צ'נית שלו. הסופר הצ'צ'ני גרמן סעידולאייב, כך לפחות אמרו לי, סבר שהיא ספרותית והגויה כראוי. אבל היו אחרים שההינו לטעון כי ההפך הוא הנכון. הצ'צ'נית של קדירוב דלה בדיוק כמו הרוסית שלו, שלדברי ידיד "גם משובצת שגיאות גסות של דקדוק וסגנון".
כך או כך, המופע הטקסי והמגוחך הזה היה בדיוק המקום ההולם את אישיותו. השליט הוא חיית במה אמיתית, שנהנית עד בלי די מהערצת ההמון. בטלוויזיה הצ'צ'נית, שם הוא הכוכב הראשי – בסיור בכפר, בביקור בבית ספר או בבית חולים – הוא נראה צולל אל תוך ההמון, נותן עצות, מחלק הוראות ושטרות כסף ונראה כאילו הוא שואב את האנרגיה המופלאה שלו מאהבת נתיניו (המתוזמרת היטב). בפברואר כינס על הבמה באולפן טלוויזיה כ-400 לוחמים ותיקים, בהם אנשים מוכרים ומפורסמים, ונאם לפניהם בשידור חי במשך ארבע שעות ועשרים דקות (כשניסה המגיש לעצור בעדו לאחר שעתיים ואמר שהגיע הזמן לשידור החדשות, ענה רמזאן: "אנחנו ממש לא שמים על החדשות! בכל מקרה מראים שם רק אותי").
הטקס הסתיים בשיר הלל שהשמיע דוקוואחה עבדורחמנוב ל"אדם שמאז ומעולם עמד לצד משפחת קדירוב והעם הצ'צ'ני, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין". המלים נבלעו ברעם תשואות. קדירוב, שישב בלב הקהל ודיוקנו הוקרן על מסך ענק בעומק הבמה, צחק, הריע, התלוצץ עם שומריו ושיחק בטלפון הנייד שלו.
1937
"צ'צ'ניה היא כמו השנים 1937, 1938", אמר אלכסנדר צ'רקסוב, מראשי "ממוריאל", האגודה הרוסית הגדולה ביותר להגנה על זכויות האדם, במשרדו הקטן במוסקבה. "הם משלימים תוכנית בנייה גדולה, התושבים מקבלים דירות, יש גני משחקים לילדים, יש אולמות תיאטרון וקונצרטים, הכל נראה רגיל. אבל בלילה, האנשים נעלמים". את ההשוואה הזאת עושים לעתים קרובות מגני זכויות האדם ברוסיה. כפי שהבהיר צ'רקסוב, היא לא דמיונית או מופרכת. לדבריו, מספר ההרוגים או הנעדרים – 10,000 תושבים בצ'צ'ניה בעשר השנים האחרונות – גבוה ממספר הקורבנות בימי הטיהורים הסטליניסטיים הגדולים. יותר מכל, ההשוואה הזאת מנסה להציג את אשליית הנורמליות, שהיא מנת חלקם של אלה שלא נפגעו מהאימה.
הייתי בצ'צ'ניה שבועיים, בסוף אפריל ובתחילת מאי. לו הייתי מפרסם את הכתבה הזאת מיד לאחר ששבתי משם, הדגש היה על הנורמליזציה, על מדינה שלמרות בעיותיה הרבות מצבה טוב משהיה בעבר. השיקום נרחב ואמיתי. אשר לאימה, איש מידידי או מאנשי הארגונים הלא ממשלתיים בצ'צ'ניה – להוציא אנשי "ממוריאל", שעוסקים במקרי היעלמות, בעינויים או בהוצאות להורג מחוץ למערכת המשפטית – אינו מוטרד ממנה יותר מדי. בני שיחי ידעו, במעורפל, שמקרי ההיעלמות והעינויים נמשכים קצת, בהרים, אבל לא הכירו איש שהעניין נגע לו ישירות. הם היו מוטרדים הרבה יותר מהשחיתות שלא תיאמן. הדיבורים על הנורמליזציה היו אמיתיים במידה מסוימת. זו שאלה של פרספקטיבה, של זווית ראייה.
עבדתי בצ'צ'ניה בתקופה של שתי המלחמות. בהתחלה ב-96' ואחר כך, במשך כ-15 חודשים, מתחילת המלחמה השנייה בסתיו 99'. כמו הצ'צ'נים עצמם, אני זוכר היטב את השנים שבהן חיי צ'צ'ני לא היו שווים קופייקה, שבהן אדם היה נעלם, מעונה ונרצח רק מכיוון שהביט ישירות בעיניו של חייל שיכור במחסום, שנערות נאנסו ולאחר מכן נרצחו וגופותיהן הושלכו ככלי אין חפץ בו, שגברים צעירים שנלקחו מבתיהם במבצעי הטיהור הנרחבים, ה"זאשיצקי", נכבלו בחוטי תיל והועלו באש בעודם בחיים. באותן שנים, משפחות אחוזות אימה ניסו נואשות לגייס כמה אלפי דולרים כדי להחזיר גברים שנעלמו בטרם יהיה מאוחר מדי, ורבות מהן שילמו כסף בתמורה לגופות קטועות איברים.
אלה היו שנים שבהן ילדים גדלו במחנות עלובים, ללא חינוך כמעט, אם לא נהרגו או נפצעו בהפצצות. ה"שאחידקי", "האלמנות השחורות", התאבדו בעזרת חומרי נפץ ונטלו עמן את חייהם של כמה רוסים לא בשל אמונה דתית אלא מתוך ייאוש, מכיוון שלא נותר בסביבתן ולו גבר אחד, אפילו לא ילד. עבור רוב הצ'צ'נים, שלא שכחו את כל זה, ברור שכעת המצב "טוב יותר".
תחזוקת הפחד
אנשי "ממוריאל" מסכימים להשקפה זאת במידה מסוימת. ביוני, במוסקבה, שמעתי מפיו של אלכסנדר צ'רקסוב, שעוקב אחר ההתרחשויות בצפון הקווקז מאז המלחמה הראשונה ב-94'-96', תיאור של ה"צ'צ'ניזציה", הכינוי שהוענק להחלטה שקיבל ולדימיר פוטין ב-2002, לכונן ממשלה צ'צ'נית פרו-רוסית חזקה. הממשלה הורכבה בעיקר ממורדים לשעבר ובראשה עמד המופתי הבלתי תלוי אחמד חאדג'י קדירוב. הממשלה הזאת נועדה לשמש כלי שיתפקד לצורך "העברת הסמכויות המלאות לביצוע מעשי אלימות לא חוקיים של גופים פדרליים נגד המקומיים". צ'רקסוב, כעמיתיו, הסכים שהצ'צ'ניזציה הביאה לשינוי אמיתי. עם זאת, הוא אמר כי האלימות אינה אכזרית פחות אבל "יש ניפוי של מקרים אלימים".
אולג אורלוב, יו"ר "ממוריאל", אישר את הדברים: "עם עלייתו לשלטון של רמזאן קדירוב, ב-2007, הצטמצם לפתע מספר מקרי העינויים וההיעלמויות, ובצורה חדה". "ממוריאל" הוא הארגון היחיד שאוסף באופן שיטתי מידע סטטיסטי על מקרי ההיעלמות ומעשי הרצח בצ'צ'ניה, גם אם המספרים פחותים בהרבה מהנתונים האמיתיים. "אנחנו סבורים שמדווחים לנו על 30 אחוז מהמקרים", אמר אורלוב.
ב-2006, השנה האחרונה לנשיאותו של אלו אלחאנוב, הנשיא הזמני שמונה בהוראת פוטין לאחר שאחמד חאדג'י קדירוב נרצח במאי 2004, דיווח "ממוריאל" על 187 מקרי חטיפה. לאחר זמן, נמצאו גופותיהם של 11 מהחטופים, ו-63 נעדרים עד היום. כל השאר שוחררו, ברוב המקרים לאחר שעברו עינויים או לאחר שהופיעו לפתע בבתי המשפט והועמדו לדין. ב-2007 דווח על 35 מקרי חטיפה. אדם אחד מת ותשעה נעלמו. כששוחחתי עם אורלוב ועמיתיו במאי וביוני, הם אמרו שב-2009 היתה עלייה משמעותית במספר ההיעלמויות ומעשי הרצח. מספר האירועים מסוג זה בארבעת החודשים הראשונים של השנה השתווה למספר ההיעלמויות ומעשי הרצח בכל 2008.
גם אם היקף האימה עשוי להיראות סטליניסטי, כשבודקים את המספרים הוא עדיין רחוק מכך. לפי הנתונים של "ממוריאל", בין ינואר ליוני היו 74 מקרי היעלמות, או ליתר דיוק מעצרים לא חוקיים. 57 ממקרי ההיעלמות האלה הסתיימו בשחרור, גם אם ברוב המקרים היה זה אחרי מסכת עינויים. ארבעה מהעצורים הוצאו להורג ו-12 מהם נעלמו בלי להשאיר עקבות. סביר להניח שגם הם מתים. 16 הרוגים ונעדרים בשישה חודשים. אלה מספרים רחוקים מאלה של שנות המלחמה הראשונות, או אפילו מאלה של תקופת אלחאנוב. רמזאן קדירוב, כאדוניו במוסקבה, יודע היטב שמספיקים מקרים ספורים כדי לתחזק את הפחד.
רק לעתים רחוקות אנו מבינים באיזו מידה התפיסות שלנו מתנות את חוויותינו. כאשר אלכסנדר צ'רקסוב אמר לי ביוני ש"הגיהנום נהפך לנוח, אבל הוא עדיין גיהנום", או כשאולג אורלוב אמר כי "תוצאת המלחמה הזאת שאין לה קץ, של כמויות הדם העצומות שנשפכו, של האלימות, היא שכיום נבנית שם מערכת טוטליטרית", חשבתי שאולי הם מגזימים קצת. הטעות שלי היתה כשחשבתי שהתפיסה שבה החזקתי קרובה למציאות יותר משלהם. ומי מכיר את המציאות? המציאות היא שני כדורים בראש.
ב-15 ביולי, בשעות הבוקר, נדחפה נטליה אסטמירובה, אחת מפעילות "ממוריאל" בגרוזני, אשה בעלת קשרים רבים שהיתה מקור למידע רב, בכוח למכונית 2107-VAZ לבנה שעברה ליד ביתה. לפי "ממוריאל", היא צרחה שחוטפים אותה. באותו ערב מצאו את גופתה ביער, לא הרחק מהגבול עם אינגושטיה, ירויה בראש ובגוף. היא חשה בודדה להחריד בדקות הארוכות שבהן הובלה על רצפת ה-2107-VAZ הלבנה, לרגלי האנשים שהתכוונו לחסל אותה. כשהוציאו אותה מהמכונית, במוסך או ביער, כשחבטו בה והידקו את החבלים לידיה עד שזרימת הדם אליהן נעצרה, היה רגע שבו הבינה שכעת הגיע תורה, בדיוק משום שהתעסקה בדברים שבהם לא היתה אמורה להתעסק.
גם אם לא היתה זו חובה לשיר מזמורי הלל לרמזאן קדירוב מעל כל גג, צריך היה להניח לו לענות ולהרוג בשקט את מי שהיה צריך לענות ולהרוג, לא היה צריך להתערב בענייניו. מי שעשה זאת הפך לאויב, לעוד מישהו שיש להעלים מעל פני האדמה. על כן היה עליה לחשוב על בתה בת ה-15, שחששה לגורלה זמן רב. איש לא יידע מהן המחשבות שחלפו בראשה בדקות ההן. איש אינו יודע אם היא שוחחה עם האנשים שבאו להרוג אותה, אם ניסתה לדבר על לבם כשחבטו בה. אבל אם אנסה להעלות בדמיוני דבר אחד, הרי זה שברגעיה האחרונים היא חשבה על בתה, וקרביה התהפכו מעצם המחשבה שעליה לנטוש אותה כך. היא נרצחה בצורה מחרידה וגופתה הושלכה ביער כשק ישן ומחורר, "כדי לעודד את האחרים".
בשנה שעברה מתחה אסטמירובה ביקורת, בטלוויזיה הרוסית, על מדיניות כיסוי הראש שהנהיג קדירוב. היא אמרה שכיסתה את ראשה מתוך רגשי כבוד כשביקרה משפחות בכפרים, אבל סירבה לעשות זאת בעבודה או כשהגיעה למשרדי ממשלה. היא הוסיפה שהממשלה "אינה אמורה להתערב בחייהם הפרטיים של האזרחים". לאחר ימים ספורים זומנה אסטמירובה לפגישה עם קדירוב, שהעליב אותה ואיים עליה. הוא אמר לה ששיער גלוי מגרה אותו ושאם רצתה לגרותו, היא אינה אלא זונה – לא אשה. על פי "ממוריאל", קדירוב אמר: "נכון, ידי מגואלות בדם. איני מתבייש בכך. הרגתי את הרעים ואמשיך להרוג אותם. אנחנו נלחמים באויבי הרפובליקה". ברור שאסטמירובה השתייכה לרעים, לאויבי הרפובליקה.
אורלוב אינו אדם שמאבד בקלות את קור רוחו. לכן כשקראתי את מה שכתב בליל הרצח, הייתי מסוגל לאמוד את הזעם והמרירות שחש. "אני בטוח, אני יודע את מי יש להאשים ברצח נטליה אסטמירובה. כולנו מכירים את האיש הזה. שמו רמזאן קדירוב. הוא נשיא הרפובליקה הצ'צ'נית. רמזאן כבר איים על נטליה, העליב אותה, הגדיר אותה אויבת אישית שלו. איננו יודעים אם הוא אישית נתן את ההוראה, או שזו הגיעה מאחד ממקורביו כדי לגרום לו נחת. הנשיא מדוודב, זה ברור, מרוצה שרוצח עומד בראש אחת ממדינות הפדרציה של רוסיה". אורלוב חש אשמה על מותה של חברתו, אבל הוא יודע מי האחראי לרצח ואומר זאת בקול רם, כדי שהעולם כולו יידע שגם אם רמזאן קדירוב הוא דמות מורכבת, בראש וראשונה מדובר ברוצח.
הבנאי הגדול בעולם
כשביקרתי בצ'צ'ניה חודשים ספורים קודם לכן, כל זה לא היה מורגש. כבר מהמטוס, כשחלפנו מעל סטארופרומיסלובסקי שוס שמצפון לגרוזני, יכולתי לקלוט את היקף הבנייה. כל הבניינים לאורך השדרה נראו חדשים, גגותיהם הירוקים וקירותיהם, בגוון צהוב-קנרי, ייפו את הסביבה העגומה. אפילו שם, בפרברי העיר, צריך לדעת מה לחפש כדי להבחין בצלקות שהותירו החפירות הישנות, או בעמדות כלי הרכב המשוריינים על הגבעות. במרכז העיר הכל חדש ובוהק. הכל. לא רק הבניינים האלגנטיים מהמאה ה-19, אלא גם המדרכות, הכבישים, המדשאות הירוקות והממטרות האוטומטיות, העצים הקטנים שניטעו על איי התנועה, השלטים, הרמזורים. רחוק יותר, בקצה השדרה, מול פסל הארד של קדירוב האב שנחנך באחרונה בטקס מרהיב, ניצב המסגד הפרעוני הגדול של גרוזני, העתק של המסגד הכחול באיסטנבול, בנוי כולו שיש ומעוטר בציורים שיצר צבא של אמנים טורקים. במרחק זוהרות הנורות הזהובות של הקתדרלה האורתודוקסית, ששופצה בהוראת רמזאן וברוח הגלובליזם, בעוד אנשיו ממשיכים לרדוף או לחסל את מעט האזרחים הרוסים שמתעקשים להמשיך לחיות בצ'צ'ניה.
"רמזאן הוא היחיד שצודק", אמר לי בנימה רטורית "מוסא", פעיל זכויות אדם צ'צ'ני. "הוא החוזיאיין (המנהל), ועל כולם לעשות כרצונו". אבל גם אם קדירוב הוא אכן רודן כל-יכול בממלכתו הזעירה, הוא אינו רודן ששואב את כוחותיו מעצמו. בדומה לאביו, רמזאן הוא שליחו של פוטין, וכוחו מבוסס על ההגנה האישית שמעניק לו ראש הממשלה הנוכחי. "אין זה סוד שרמזאן מנהל מערכת יחסים מיוחדת עם פוטין", אמר דוברו של ראש הממשלה, דמיטרי פסקוב. "יש ביניהם כבוד מיוחד". מערכת יחסים זו נולדה מתוך המערכת שנוצרה בין פוטין לאחמד חאדג'י קדירוב ב-2000. "פוטין", הסביר פסקוב, "גילה שלאחמד קדירוב יש עולם פנימי עשיר ביותר, שהיה לו חזון ברור ביותר בנוגע לעתידה של צ'צ'ניה". "פרויקט קדירוב" נראה כעונה בצורה מושלמת לתפיסה שייצגה את ההשקפה הרוסית. אולם ב-9 במאי 2004, בעת חגיגות הניצחון באיצטדיון של גרוזני, התפוצץ מטען שהוטמן מתחת למושבו של אחמד קדירוב והרג אותו. כשהגיעה הידיעה לאוזניו זימן פוטין את רמזאן, שהיה באותו יום במוסקבה. הצילום המפורסם מפגישתם, שבו נראה פוטין מסווה בקושי את הבעת פניו המוטרדת מול רמזאן הלום הצער, הלבוש עדיין בגדים ספורטיביים, הפך לתמונה המזכירה טקס הענקת אבירות.
רמזאן עוקב במדויק אחר הקו שהתווה אביו. "אין לי תוכנית. התוכנית הוכנה עוד בימיו של אבי", אמר הבן בתחילת אוגוסט לכתב רדיו ליברטי, שביקש ממנו לתאר את תוכניותיו. "אנחנו נבצע כל מה שתיכנן הנשיא הראשון שלנו". ה"תוכנית" כוללת, כמובן, דיכוי חסר רחמים של הלוחמים האיסלאמים ושל מתנגדי המשטר, אבל יש לה גם צדדים "חיוביים". קדירוב ממקד את מאמציו בשלושה תחומים: שיקום ופיתוח כלכלי, פיוס הלוחמים הבדלנים הוותיקים והשבתם לצ'צ'ניה וקידום האיסלאם המוגדר "מסורתי".
אפשר לומר שתמיכת פוטין היא העמוד המרכזי שעליו עומד המבנה כולו. ביום שפוטין ינטוש אותו, מסיבה זו או אחרת, רמזאן ייעלם במהירות. העמודים האחרים התומכים במשטר הם האימה, השיקום, שיתוף הפעולה והאיסלאם. אבל כל אחד מהם ממוקש מבחינה מסוימת. האימה יוצרת אויבים חדשים ודוחפת דורות חדשים "לברוח ליערות". מאמצי הפיתוח הכלכלי טובעים בבצת השחיתות הענקית. שיתוף הפעולה מאלץ רבים מהלוחמים-הבדלנים להיות שותפים בדיכוי חבריהם לנשק לשעבר. האיסלאם המחודש מופיע בדרך כלל כמלחמה סמויה נגד החדשנות ובעיקר נגד מעמד הנשים.
בשיחות עם תושבי גרוזני על בעיותיהם, הפחד והדיכוי לא היו הנושאים שהועלו ראשונים, אלא השחיתות. "הכל רקוב, רקוב, רקוב", קונן "עיסא", ידיד צ'צ'ני. "הטרגדיה הגדולה ביותר היא שהצעירים מכירים רק את זה. הם הולכים לבית הספר, והוריהם משלמים. הם לומדים באוניברסיטה, והוריהם משלמים. הם עוברים את הבחינות, והוריהם משלמים. הם רוצים עבודה, הוריהם משלמים. הם אינם מכירים משהו אחר. עבורם, אלה החיים. זה מעולם לא היה כך כאן, וכולם יאמרו את זה", סיכם עיסא במרירות.
הנה כמה דוגמאות: מי שרוצה להיות נהג "מרצ'רותקה" – אחת ממוניות השירות בגרוזני שנמצאות בשליטתו של רמזאן – צריך לשלם 1,100 דולר. קבלה לעבודה כאחות עולה בין 1,300 ל-2,000 דולר ומי שמעוניין להיות כבאי משלם 3,000 דולר. הסכומים האלה שווים שלושה עד ארבעה חודשי משכורת.
גם עובדי המדינה, אלה שהרוסים מאז פטר הגדול מכנים "צ'ינובניקי", חייבים במעשר. מדי כמה חודשים כל עובדי המדינה, כולל שוטרים, רופאים ומורים, נדרשים לתרום חלק ממשכורתם לקרן אחמד חאדג'י קדירוב. זו קרן פרטית שמנהלת איימאני, אמו רבת הסמכויות של רמזאן. ברור שבלתי אפשרי לנהל פעילות כלכלית כלשהי ברפובליקה, בלי שתעבור דרך רמזאן. אם עסק כלשהו מצליח, או אם הבעלים נהנה מהגנה, רמזאן משאיר לו את העסק ומטיל עליו מס. אם העסק פורח ממש, הוא מנכס אותו לעצמו. סיפור טיפוסי הוא סיפורם של תשעת האחים אוזדייב מבאשי-יורט. כמו משפחות אחרות באזור שהתברכו בבנים רבים, גם האוזדייבים הם משפחה חזקה. בבעלותם רשת של תחנות דלק בדגסטן ובצ'צ'ניה. אבל הסכסוך עם רמזאן החל לא בגלל תחנות הדלק, אלא בגלל קרקעות של המשפחה שבהן חשק השליט כדי להקים את ה"ברקאט", שוק מרכזי ענק שאליו דרש להעביר סוחרים מכל השווקים.
ביתו של אחד מתשעת האחים נהרס מול מצלמות הטלוויזיה, בשל "בנייה לא חוקית", וכל התחנות שלהם בצ'צ'ניה סגורות כיום. ידיד צ'צ'ני שסיפר לי את הסיפור אמר: "כאן אין לך זכות להחזיק בכסף. רק לו מותר". רמזאן, כך נראה, אינו יודע גבולות. באפריל, כאשר נדרש להגיש הצהרת הון ורכוש בהתאם לדרישת החוק, אמר כי יש ברשותו רק דירת שלושה חדרים בשטח של 36 מ"ר בגרוזני וז'יגולי, הפיאט-פנדה הסובייטית. כשכתבי רשת הטלוויזיה הרוסית TV-REN ביקשו ממנו להתייחס להצהרת ההון של קדירוב, אמר סרגיי סטפאשין, יו"ר בית המשפט לפיקוח כלכלי ברוסיה, כי "צ'צ'ניה כולה היא רכושו. אל תדאגו לו".
זנב הצפרדע
ואליד קורואייב, סגן המופתי של צ'צ'ניה, קיבל אותי באחד מימי שישי אחר הצהריים במשרד קטן שממוקם באחת מפינות המסגד הגדול שבו ניהל את התפילות באותו יום. האסטרטגיה הדתית של המשטר הצ'צ'ני שקופה והיא מתמקדת בקידום האיסלאם ה"מסורתי", לכאורה, ובאיזונים עדינים בין העדות במדינה. ההתנהלות הפוליטית הזאת, שקוברת אחת ולתמיד סכסוכים שהתנהלו במשך שנים, היתה ללא ספק רעיון של אחמד חאדג'י, שכמופתי שלט להפליא בסבך הפוליטיקה הדתית בצ'צ'ניה.
אבל תהליך האיסלאמיזציה של צ'צ'ניה מתקדם בצורה לא מאוזנת. דוגמה טובה היא האלכוהול, שלמרות הניסיונות לאסור על מכירתו, אין קושי להשיגו ורבים צורכים אותו. את מחיר המאמצים של רמזאן לחזור למסורת משלמות בעיקר הנשים. "הרודנות נבנית גם על בסיס השפלת הנשים", אמרה נטליה אסטמירובה מול המצלמה של מפיקת הטלוויזיה הצרפתית מילן סולואה. הרעלה הפכה ללבוש-חובה בכל בנייני הציבור ובאוניברסיטה. שלט חדש המתנוסס בכניסה לבית העיתונות, למשל, אומר: "נשים יקרות! כדי להפגין כבוד למסורות ולמנהגים הלאומיים, אנו מבקשים מכן בכל תוקף להיכנס לבניין 'דום פשאטי' בכיסוי ראש". רמזאן ומקורביו מטיפים לריבוי נשים ומיישמים זאת בגלוי. הם מסבירים שאחרי המלחמה נוצר מחסור בגברים צ'צ'נים, ואילו על הנשים מוטלת החובה "להתנהג כיאות". לכך נוסף איום בנוסח "עדיף לנשים להיות הרעיה השנייה או השלישית מאשר למות" (בגלל התנהגותן הנלוזה כמובן), כפי שאמר קדירוב באפריל, בראיון ל"רוסיסקאיה גאזטה".
הנשים הצ'צ'ניות חיו מאז ומעולם תחת פיקוח חברתי מחמיר, אבל השליטה בהן היתה בידי הגברים במשפחתן – האב, הבעל או האחים. התנהגותן של הנשים היתה סוגיה משפחתית בלבד, וכל משפחה יכלה לקבוע מהו המרחב שמוענק לנשותיה. היום בני שיחי בלשכת המופתי ובממשלה, אינם מבינים מה הבעיה בפוליטיזציה של הפיקוח על הנשים. סגן המופתי ואליד קורואייב מתפלל לאללה כדי שהממשלה תעביר חוק שיחייב נשים לעטות רעלה. "אם הנשים יכסו את עורן, לא יהיו יותר מקרי אונס, לא כך?" הסביר. "בעבר, כשגבר נראה בחוץ, אשה לא העזה ללכת באותו רחוב! כשהיתה רואה קשיש, היא נהגה לחזור על עקבותיה! זו היתה הפגנת כבוד לזקנים, לגברים. כעת, תראו. חצאיות צרות שסועות… דה-וינצ'י… איך קוראים לו? ארמאני, ורסאצ'ה… כל אלה אינם מיועדים לצ'צ'נים. בממשלה כולם מוסלמים, לא? גם הם לא היו רוצים שבנותיהם יסתובבו ככה". קורואייב סיכם בהגיג עמוק, שלפיו "שכל של אשה הוא כמו זנב של צפרדע".
צ'צ'ניה, בשל המלחמה וההרס החברתי שהביאה עמה, עברה ישירות מהתקופה המסורתית לתקופה הפוסט-מודרנית, לתקופה הגלובלית העכשווית, ודילגה למעשה על התקופה המודרנית. זה לא מדויק. לצ'צ'ניה היתה תקופה מודרנית, אבל בסגנון הסובייטי. גם אם חדרה לכפרים רק בקווי יסוד כלליים, ומעולם לא התבססה במלואה, היא נמהלה באטיות בתשתיות החברתיות הארכאיות והחלישה אותן. אם שנות המלחמה תרמו להתחדשות התחושה הדתית, הן גם גרמו לקריסת הקודים החברתיים החזקים, קודים של התנהגות והתנהלות אישית, שהיו בסיסה של ה"צ'צ'ניות".
הצעירים שהתבגרו באותן שנים, אלה שאבותיהם נהרגו, הוכרזו נעדרים או נותרו משותקים מאימה נוכח חוסר האונים שלהם, לא זכו לחינוך החברתי שקיבלו הבוגרים מהם. הם לא למדו אפילו את כללי הנימוס הבסיסיים, כמו זה שדורש מצעיר לקום כשאדם מבוגר נכנס לחדר. אולם כאשר רואים את הנשיא תוקף ומכה בפומבי אנשים מבוגרים ממנו, לעתים כאלה שהיו מקורבים לאביו, מה הפלא? כך התעורר הצורך לטייח הכל בנאום על המסורת המשופצת, המתוקנת, ולהסיט לצדדים את האיסלאם שהיה מזוהה עם צ'צ'ניה. המבנה הארכאי נשאר במעמקי קוד ההתנהגות, אולם מעליו נערמה שכבה גבוהה שמורכבת מכסף, עסקים, טלפונים ניידים, העדפת קרובים בסגנון מזרחי, דת מומצאת למחצה ורדיקלית למחצה וקיטש ניאו-מסורתי שמפוזר מעל הכל. וכל זאת, בברכת הקרמלין.
ביער
ניצחון הוא לעתים מושג סובייקטיבי ולעתים מונח ביורוקרטי. הניצחון שהוכרז רשמית ב-16 באפריל שעבר, של רוסיה על צ'צ'ניה, כולל את שני המושגים. מי בעצם "ניצח" כאן? מאז תום ה-KTO (המבצע נגד הטרור בצ'צ'ניה, שהסתיים באפריל 2009), חזרו המורדים האיסלאמים-צ'צ'נים להיות פעילים יחסית, ומאז תחילת הקיץ לא חלף שבוע ללא פיגוע או פעולה שהפילו קורבנות בקרב כוחות הביטחון הפדרליים או כוחות המשטרה של רמזאן. לראשונה זה שנים אחדות נוצר הרושם, כי השלטונות מתחילים לאבד שליטה בצ'צ'ניה. אורלוב, מנהל "ממוריאל", אמר לי עוד לפני חיסולה של אסטמירובה, שלדעתו העלייה במספר ההיעלמויות השנה קשורה ישירות לחוסר היכולת של קדירוב להכריז על ניצחון "סופי" או לעצור את נהירת הצעירים לתנועות ההתנגדות. האירועים שעליהם דווח באחרונה מחזקים הנחה זו, מכיוון שברור שלמרות כל המאמצים של רמזאן ומשטרו, למרות התפקידים שהוענקו למפקדי המורדים לשעבר במשטרה ולמרות קידומו של איסלאם מושלם לכאורה, הצעירים ממשיכים "לצאת ליערות". השרירותיות, השחיתות והקשרים המשפחתיים-השבטיים מעוררים גועל אצל רבים; כך הסביר לי אולג אורלוב במוסקבה. "בחברה המסורתית הצ'צ'נית היה מאז ומעולם כוח-נגד. היום יש רק כוח אחד, שנגדו גם הזקנים וגם הקשרים הבין-שבטיים אינם יכולים לעשות דבר". ההתנגדות לרמזאן קיימת בקרב הכפריים העניים, אבל לא רק שם. מקורות אחדים, במוסקבה ובגרוזני, אישרו באוזני שבאפריל 2008 ניצל קדירוב מניסיון התנקשות בחייו, שבוצע בידי צעירים מכפר הולדתו, צנטורוי. הפרשה לא נחשפה והפרטים מעורפלים. מספרים שהקושרים ניצלו מסיבת חתונה כדי להתקרב למטרה (בדרך כלל צנטורוי מוקף וסגור לזרים, וכל תושביו שלא היו ראויים לאמון גורשו לפני זמן רב. אולם, לרגל נישואים או הלוויות מאפשרים כניסת מוזמנים), אבל לדברי כל המקורות, אחד האחראים היה בנו של בכיר בנומנקלאטורה של רמזאן, אחד מראשי המינהל האזורי, באימוראדוב שמו. כתב "נובאייה גאזטה" כינה אותם "זולוטאייה מולודיוז'" – "נוער הזהב". שמועות אחרות מספרות על ניסיון התנקשות נוסף, שהתרחש הקיץ בגרוזני עצמה.
החוזיאיין
עבור הרוסים, קדירוב הוא חרב פיפיות. המעט שאפשר לומר עליו הוא שיחסיו עם הקרמלין נמצאים תחת מסך של ערפל. שאלתי את דמיטרי פסקוב, אם מדיניותו של פוטין בנוגע לצ'צ'ניה – מינוי נשיא רב סמכויות העומד בראש צבא של 20 אלף איש, שבידיו משאבים משמעותיים ושלמוסקבה כמעט אין השפעה עליו – אינה עומדת בסתירה למאמציו להנהיג ברוסיה "שליטה אנכית" (רודנות על פי חוק). פסקוב התפתל מעט, לפני שהודה שרמזאן "מנסה לכונן שליטה אנכית משלו. כך זה נראה". הצ'צ'נים, ברוב המקרים, משוכנעים שהם ניצחו במלחמה. באחת השיחות בינינו צעק ידידי ואחה: "מה רוסיה הרוויחה מכל זה? רוסיה הפסידה. אנחנו עצמאים למעשה. רמזאן יכריז תמיד על נאמנותו לרוסיה, אבל כאן הוא בעל הבית. החוק הרוסי אינו תופס כאן. הרוסים לא יוכלו אף פעם לחזור לחיות בגרוזני". כשחזרתי על הדברים באוזני פסקוב, עלה על פניו חיוך מוזר. "זה נכון? טוב, שיהיה. מעולם לא שמעתי זאת". אבל עבורו, כמו עבור פוטין, יש שאלה אחת חשובה באמת, שאלת הבדלנות. כל השאר פתוח למשא ומתן. הקו האדום של הרוסים סמלי, מקודש כמעט – "זיהום הבדלנות". יישומו בעולם המציאותי, לאחר שהצ'צ'נים יוותרו באופן רשמי על רעיון העצמאות המשפטית, נותר עניין לפרשנות. רמזאן נראה כמי שאינו חדל לבדוק את הגבולות שמוצבים סביבו, לראות עד היכן הם נמתחים. לעת עתה, לפחות בפומבי, איש לא הציב לו גבולות מדויקים. נראה גם שקדירוב, על המרץ, המגלומניה והאלימות שבו, פועל מתוך מניעים עמוקים יותר מאשר השררה. "לאביו היתה שליחות. הוא האמין ששליחותו היא להציל את העם", אמר העיתונאי הרוסי אנדרי בביצקי. בביצקי, העיתונאי הרוסי היחיד כמעט שנשאר בצ'צ'ניה עם תחילת המלחמה השנייה, נאלץ לגלות ממנה ב-2000, לאחר שהיה קורבן למבצע של שירותי הביטחון הצ'צ'ניים, ה-FSB, שכמעט עלה לו בחייו. מאז הוא מסקר את ההתרחשויות בקווקז ברדיו ליברטי ומפעיל אתר מידע ברשת, "פראג ואצ'דוג", שנהנה מתרומותיהם של צ'צ'נים רבים. לדברי בביצקי, "רמזאן נטל את השליחות על עצמו. זו שליחות שהוא קיבל ישירות מאלוהים… הצלת עמו, הענקת עתיד לצ'צ'ניה…"
נותר רק לראות כיצד הרוסים יוכלו לנהל את צ'צ'ניה בטווח הארוך. גם אם הם מרוצים מהמצב כעת, גם אם נראה להם שהכל בשליטה, הם יודעים שהכל יכול להתמוטט ברגע. ברור להם שבצ'צ'ניה הכל נבנה למען אדם אחד. כולם בצ'צ'ניה חייבים להתפלל למען רמזאן קדירוב. אם יקרה לו משהו, הם יפסידו הכל. למוסקבה אין ברירה, אלא לתת אמון ברמזאן. הוא עצמו מבין זאת.
* * *
ידוע שהבלתי מודע נמצא בקשר ישיר יותר למציאות מאשר ההיגיון המודע. בתחילת מאי בצ'צ'ניה, נדמה היה שהמצב נורמלי כמעט לגמרי. המדינה שוקמה באופן נראה לעין, שלטון האימה נראה רחוק והשפעתו מורגשת רק בכמה כפרים. ידידי רטנו בעניין השחיתות, אולם לא נראו מוטרדים יותר מדי. ובהרים, ה-FSB הרשה לכתבים לארגן פיקניקים. לא חשתי בפחד או בדאגה כששוטטתי בגרוזני או בהרים. וכי איזו בעיה יציב כתב זר לקדירוב? מה הוא יוכל ללמוד, אפילו בשבועיים, בעצמו, שטרם למד מאנשי "ממוריאל"? שיכתוב מה שהוא רוצה. לנו זה לא משנה…
זה מה שהם אמורים לומר. זה מה שחשבתי שהם אמורים לומר. ואז, באחד הלילות האחרונים שלי בצ'צ'ניה, חלמתי על רמזאן. שכבתי בשדה גדול וירוק שמשתפל במדרון מתון ומוקף עצים, אולי בפארק, והבטתי בשמים. מעל ראשי, מאחור, ניצב עגורן גבוה, גדול כעגורני המכולות בנמלים, כחול, חלקים ממנו צבועים באדום כהה. רמזאן היה למעלה, בקצה הזרוע האופקית, והשליך למטה אנשים קשורים זה לזה, שניים שניים, אחדים במדים, אחדים בלבוש אזרחי.
ראיתי אותם מסתחררים, נעלמים משדה הראייה שלי ולפתע מתרסקים סביבי בצליל עמום, ששמעתי בזוועה, בפחד אילם. בזמן שהם נפלו חשבתי לעצמי, "שם הם עוד בחיים. ברגע שהם פוגעים באדמה, הם מתים". הם היו רבים ורמזאן, שם למעלה, הביט בהם מתרסקים וצחק. בסוף, כשנשאר לבדו, קפץ גם הוא ופתח מצנח שעירסל אותו בעדינות, כשהוא ממשיך לצחוק, לעבר האדמה.*
תרגום: יעל גרינפטר מתוך Tch?tch?nie An ,III, Jonathan Littell
גלות, עצמאות ושתי פלישות
שורשי הסכסוך בצ'צ'ניה, אזור הררי בצפון הקווקז המוקף כמעט כולו בטריטוריה רוסית, נטועים במאה ה-19, אז דיכאו הרוסים ניסיון של המנהיג הדתי אימאם שאמיל להקים מדינה איסלאמית, וכוחות הצאר כבשו את הקווקז. "האזור האוטונומי הצ'צ'ני" הוקם על ידי הבולשביקים ב-1920, וב-1934 הוא אוחד עם "האזור האוטונומי האינגושטי". במלחמת העולם השנייה האשים מנהיג ברית המועצות יוזף סטאלין את הצ'צ'נים בשיתוף פעולה עם הנאצים, ועם סיום המלחמה הוא ביקש לנקום בהם על ידי גירוש המוני לסיביר ולמרכז אסיה. הם הורשו לחזור רק ב-1957, תחת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב.
לאחר קריסת ברית המועצות ב-1991 הכריז ג'והאר דודאייב, קצין לשעבר בחיל האוויר הסובייטי, על עצמאותה של צ'צ'ניה מהפדרציה הרוסית. במשך שלוש השנים הבאות הרטוריקה האנטי-רוסית של דודאייב הלכה והחריפה, ויחד איתה גבר הטון הלאומני. מוסקבה, שלא הכירה בעצמאות הצ'צ'נים, החליטה ב-1994 לעשות מעשה: בדצמבר של אותה שנה שלח בוריס ילצין 40 אלף חיילים להפיל את שלטונו של דודאייב ולמנוע מהאזור לפרוש מרוסיה.
הפלישה הצבאית, שהיתה אמורה להיות פעולה מהירה והחלטית, הפכה ל-13 חודשים של מלחמה עקובה מדם. הכוחות הרוסים כבשו אמנם – והרסו עד עפר – את הבירה גרוזני, אך ההתנגדות הצ'צ'נית היתה עזה, ובין 50 ל-100 אלף בני אדם משני הצדדים נהרגו בעימות. ב-1996, שלושה חודשים אחרי שדודאייב נהרג בהפצצה, חתמו הצדדים על הסכם שלום, רוסיה נסוגה וצ'צ'ניה זכתה למעמד של אוטונומיה, אך לא עצמאות. מנהיג הגרילה לשעבר אסלאן מסחאדוב נבחר לנשיא צ'צ'ניה, ושלטונו אופיין בפריחה של הפשיעה המאורגנת, חטיפות וניסיונות התנקשות.
ב-1999 שבו החיילים הרוסים לצ'צ'ניה בשנית, בתגובה לפלישת כוחות גרילה צ'צ'ניים לדגסטן השכנה וגל פיגועים במוסקבה, שיוחס להם. הכוחות הרוסיים הצליחו לכבוש את המדינה, והקרמלין הציב את אחמד קדירוב בראש ממשל המזוהה עם מוסקבה. עם זאת, המורדים הצ'צ'נים השיבו מלחמה בלבה של רוסיה: ב-2002 השתלטו קיצונים צ'צ'נים על תיאטרון במוסקבה ולקחו כ-700 בני אדם כבני ערובה. במבצע החילוץ נהרגו 130 מהם.
קדירוב נרצח במאי 2004, ובנו רמזאן תפס את מקומו. שלוש שנים מאוחר יותר מינה פוטין את רמזאן, שנשבע לנקום את מות אביו, לנשיא. ארגוני זכויות אדם מאשימים אותו בחטיפות, מעשי רצח ועינויים של מתנגדים פוליטיים, אך קדירוב, שזוכה לתמיכה מלאה של הקרמלין, מכחיש כל קשר (עם זאת התבטא בעבר בזכות "שלטון ברזל" שנחוץ לדבריו לשמירה על היציבות).
בשנים האחרונות חווה צ'צ'ניה צמיחה כלכלית, אם כי האלימות עדיין לא שככה לחלוטין, ופעילי זכויות אדם עדיין נופלים קורבן לחטיפות ולמעשי רצח. באפריל השנה הודיעה מוסקבה שהמצב בצ'צ'ניה יציב דיו, לכן הכריזה על סיום רשמי למבצע הצבאי נגד המורדים. בשבוע שעבר חזר לצ'צ'ניה עוד סמל של נורמליות – הטיסה הבינלאומית הראשונה זה 15 שנה יצאה מנמל התעופה בגרוזני, כשעליה 200 עולי רגל לאתרים הקדושים בסעודיה. ישי הלפר
בארמון של רמזאן
גורדמס, ספטמבר 2008. משלחת של כ-25 מעצבי דעת קהל מהעולם – פוליטיקאים, חוקרים ועיתונאים – שהגיעו לצ'צ'ניה בהזמנת הקרמלין, עושה דרכה לאחוזה הנשיאותית של רמזאן קדירוב. ביניהם, לראשונה, עיתונאי ישראלי. הם חולפים על פני שער רחב שלצדו שני עמודי אובליסק ושני אריות שיש גדולים. בפנים חונה מרצדס שחורה ונוצצת. חלונותיה משוריינים. מאחוריה ג'יפ גדול וממוגן.
מבט ימינה חושף היפודרום למירוצי סוסים. משמאל – גבעה מלאכותית שעל פסגתה הוצב פסל ענק של נשר פרוש כנפיים. הוא חולש על גן החיות הפרטי של הנשיא הצ'צ'ני. בגן, בין היתר, גם נמרים ודובים. "בזמני הפנוי אני נהנה לשוחח איתם", יספר קדירוב מאוחר יותר. "חיות הפרא משרות עלי אווירה מרגיעה".
סמוך לגן הוקם אגם מלאכותי. שני אופנועי ים חונים בגדת האגם. בפנים מסתובבים טווסים ועופות שונים. אחד האורחים נזכר בדיסנילנד. אחר בספרי גרהם גרין. אנחנו מעדיפים לחשוב על תפאורה של סרט הוליוודי זול, ונתקלים במסגדו הפרטי של קדירוב, הנמצא בבנייה. באופק הקרוב, על גבעה צמודה למתחם, אנחנו מזהים כתובת אבן: אללהו אכבר, נכתב שם בערבית.
כעבור כחצי שעה מגיע הנשיא מלווה במאבטחים. את מדי הצבא המיר בחליפה כהה מחויטת. לרגע מזכיר הילוכו המגוחך את זה של הנמרים שמסתובבים אצלו במתחם. רגע אחר מתנגן לנו בראש פס הקול של נינו רוטה, מתוך "הסנדק". הוא מורה לנוכחים לשבת וכולם מתיישבים מסביב לשולחן עגול. גם דוברי הרוסית מצמידים לאוזנם אוזנייה. "הרוסית שלו נוראה. יש לו אוצר מלים של ילד בבית ספר יסודי", יסבירו אחר כך.
קדירוב פותח במתקפה שלוחת רסן על ארצות הברית ו"הפרובוקציה" שלה בדרום אוסטיה: "האמריקאים דירבנו את נשיא גיאורגיה לצאת למתקפה", הוא אומר. ניתן לשמוע את קול פטרונו, ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין, בוקע מגרונו. קדירוב לועג למיכאיל סאאקשווילי ש"רקד לפי החליל האמריקאי": הנשיא הגיאורגי פתח, לדבריו, ב"מלחמה ברברית" שנועדה לבחון את תגובת רוסיה. אבל זו הגיבה בנחישות. והיא לא היתה לבד: קדירוב מגלה שיחידות צ'צ'ניות נשלחו לשורות הראשונות בחזית בדרום אוסטיה כדי להדוף את ההתקפה הגיאורגית. "הצ'צ'נים הרי ידועים באומץ לבם הנדיר", הוא מתרברב.
ארצות הברית, אומר עוד קדירוב, אינה רק האויבת של רוסיה וצ'צ'ניה אלא של העולם המוסלמי כולו. "היא המקור לאיומי הטרור הגוברים". העיתונאי הישראלי זע בחוסר נחת. הוא בכל זאת מרים את ידו, מבקש לשאול שאלה. זכות הדיבור לא ניתנת לו. "ארצות הברית הוציאה להורג את סדאם חוסיין, והשפילה את כל המוסלמים", ממשיך קדירוב. "היא עשתה זאת בכוונה. כך עשתה גם באפגניסטן ויוגוסלביה".
שוב ושוב חוזר הנשיא הצ'צ'ני על חשיבות האיסלאם עבורו. הוא מבקש לפעול כ"מנהיג הרוחני של האומה הצ'צ'נית". ברוח זו, שלח לרחובות את נאמניו, חברי מועדון פטריוטי הנושא את שמו הפרטי, "רמזאן". הם יחלקו לעוברים ושבים כיסויי ראש ודיסקים שמכילים דרשות דתיות.
בתיק היד של אחד הנוכחים מאמר מערכת של "וושינגטון פוסט": "קדירוב מנהל את הרפובליקה הקטנה שלו כדיקטטורה שנשענת על שיטות סדיסטיות", נכתב שם. "את ראשיהם הערופים של המורדים במשטרו, הוא נוהג להציג לראווה בכניסה לכפרי הולדתם. למען יראו וייראו".
כשעה וחצי ארכה השיחה עם נשיא צ'צ'ניה. ידו של העיתונאי הישראלי התרוממה שוב ושוב. לשווא. אללהו אכבר.
[…] הייתי רוצח המונים נאצי :על הסטלג המודרני "נוטות החסד&… […]
[…] ג'ונתן נוטות החסד / עברית ניר רצ'קובסקי אור יהודה : כנרת, […]