טיפול ראוי-כרמי איתן

טיפול ראוי

מאת כרמי איתן

אין לך דבר מענג ומגרה יותר מאשר נתח בשר עסיסי עשוי בדיוק במידה, על אחת  כמה וכמה, כאשר נתח זה מיושן כהלכה ומטופל כראוי ע"י האיש אשר על האסכלה. וכשברנש מן היישוב טורח להשתחל ולהתמקם במאורה המתהדרת בבשרים עסיסיים ומיושנים בדיוק כפי המידה – ברור ונהיר לו, שאומצה המטופלת כראוי, למעשה, אינה מטופלת כלל ועיקר. בעצם, כל תפקידו של האיש אשר על האסכלה להניח לה לאותה אומצה לנפשה לשוחח עם צלעות המתכת הלוהטות על הא ודא בעוד חום הגחלים משזף אותה במרץ רב. אין ספק שאותה אומצה עסיסית לוקחת את דברי צלעות המתכת של האסכלה עמוק עמוק לליבה מאחר ואלה, מצליחות דרך קבע להטביע בה את חותמן ואף משכנעות אותה לשאת על גופה לעולם ועד את צורתן הישרה.
אני מוכן להניח כהימור בטוח את כל המרשרשים שבחשבון הבנק של ביל גייטס – ברנש
יקר וחביב, ובעיקר יקר – שאין לך בעירנו אפילו לא אחד שמוכן לנהל שיחה עם צלעות האסכלה כשהגחלים רוחשות תחתיו. למעשה, אין לי ספק, וגם על כך, לו הפרוטה מצויה בכיסי, אני מוכן להסתכן בהימור נאה, שאותו בר-בי-רב אומלל מקפץ ומתנדף לו מהאסכלה במהירות הקול, ובעצם מצב העניינים מתחמם באחוריו מאד מאד, עד שאותו ברנש כבר מזמן איננו בסביבה בעוד קול זעקותיו עדיין ממשיך להדהד דקות ארוכות בחלל אותה מאורת בשרים מהוללת.

לא כך הם הדברים לגבי אותה אומצה המגלה סבלנות רבה בעודה משתזפת לה בנעימים
על האסכלה. מגדילות לעשות אומצות המיושנות בדיוק כפי המידה. בניגוד ליכולות התעופה במהירות הקול שמפתח אותו ברנש המטופל כראוי על צלעות האסכלה, האומצות רק רוחשות זמזום חרישי שנשמע כמו שיחת חולין רגועה ואולי אפילו עליזה. גם ברגע בו עניינים מתחילים להתחמם ולקבל גוון רציני יותר מאשר סתם שיחת חולין, אומצה אמיתית אינה קמה ברגע שדברים מתלהטים ומסתלקת לה למקום רגוע וצונן יותר, אלא תולה את עיניה באיש אשר על האסכלה, ומבקשת ממנו במבט להפוך אותה ולאפשר לצלעות האסכלה להעניק את אותו טיפול חמים, מסור ומשכנע גם לצידה השני. שכן, כל אומצה שמכבדת את עצמה יודעת אל נכון להיזהר מקיפוח שעלול לפגוע ברגשות אחד מחלקיה ללא סיבה ראויה ומוצדקת.

רק ברנש מנוסה באמת ובתמים המבין לליבן של אומצות, מסוגל להקשיב ולהבין את השיחה המתנהלת בינן לבין צלעות האסכלה ואף להיות רגיש מספיק כדי לקלוט את מבטן המבקש ממנו ללא קול להפכן על צידן השני. מלאכת זיהוי רגע האמת קשה שבעתיים שעה שצלעות האסכלה מנהלות בו זמנית שיחה ערנית וקולחת עם כמה וכמה אומצות, מה גם שלכל אחת ואחת מהן – כדרכן של אומצות – יש מה לתרום לאותה שיחה עירנית, ולמעשה האסכלה כולה נראית ונשמעת כמו אולם ההימורים בבורסה של הוול-סטריט ברגע פתיחת המסחר.

וכך, בלילה חורפי וגשום במיוחד, בעודי פוסע במעלה המדרחוב היחיד של עירנו הקטנה משגרת אלי בטני אותות של מצוקה אמיתית. עוצמתם של אותות אלה גובר ומאמיר עד כדי הטרדה של ממש ברגע בו נתלות ארובות עיני על פתחה של "ללקק את האצבעות", הלא היא מאורת בשרים ידועה השולחת לכל תושבי העיר שחולפים למול פתחה שובל של ניחוחות 'על האש'. ניחוחות אלה מוכרים לכל דרדק בעירנו כערמומיים ביותר מאחר והם מתגלים כבעלי כישרון אמיתי למשוך ברגליהם של האזרחים התמימים ולכוונם הישר אל פיתחה של אותה מאורת בשרים ידועה. ניחוחות ה'על האש' מתהדרים בהקפדתם היתירה על שיוויון זכויות מוחלט, ומשום כך הם דואגים להעניק משיכה לבבית ברגליהם של כל העוברים ושבים ללא הבדל דת, גזע ומין ולהזמינם להתלבש על אחד הכיסאות העגולים חסרי המשענת המקובעים מסביב לדלפק הסועדים. מכיוון שאינני יוצא מן הכלל, תופסים ניחוחות 'על האש' ברגלי ללא היסוס וכך, לפני שמספיקים הרהורים עגומים בדבר כמות המזומנים שבכיסי למנוע ממני נעיצת שיניים באותה אומצה אחריה אני כרוך כל כך, אני מוצא עצמי ממוקם עמוק עמוק על הכסא הסמוך ביותר לאסכלה וזאת משום שזהו הכסא בו הסיכויים להתחמם בטוחים בדיוק כמו סיכוייו של מיכאל שומאכר, סייס המירוצים הנודע, לזכות בפעם השלישית ברציפות במירוצי פורמולה 1.
מאחר ואיכות חיי ושמי הטוב חשובים לי מאד מאד, הריני מפטיר ללא כל דיחוי שלום רחב אל הנוכחים הספורים השורצים אותה שעה במאורת "ללקק את האצבעות". מרביתם של טיפוסים אלה, ידועים בעירנו כתושבים הגונים עד מאד המקפידים על נימוסין והליכות. חלקם אף מתכוונים באחד הימים לשלם מיסים לרשות העירונית, כאשר המגבלה היחידה שמונעת מהם מעשה כל כך מתחשב ואצילי, הינו מחסור חמור ביותר של מרשרשים בכיסם. למעשה, באותה עת של רצון טוב המגיע לעניות דעתי עד לרמה של פזרנות, אפילו המצלצלין לא משמיעים את קולם בכיסם וכך, בעצם מתקפחת לאותם תושבים הזדמנות הפז להיחשב ליקירי העיר. מאחר ותושבים אלה נוהגים לשמור על דיסקרטיות ראויה להערצה ולא להתערבב בענייניו של אחר שלא לצורך, רק אחד או שניים טורחים להשיב לברכתי במנוד ראש קטן ובלתי נחשב בעליל.

היחיד שממהר לקראתי הוא משה 'חריץ', האיש אשר על האסכלה המטפל כראוי מאז שנים רבות באומצות הבשר של מאורת "ללקק את האצבעות". את שמו מקבל משה מהוריו ביום היוולדו מאחר ובאותם ימים נוהגים הורים רבים לקרוא לעוללים שאך זה נולדים בשם משה. לדעתם של הוריו, דומה משה הזאטוט לכל משה אחר שנולד – שער שחור, אף באמצע הפרצוף ובכי מורט עצבים מרוח על לקקנו – ועל כן אין שום סיבה לכנותו בשם אחר. שיטה זו מסייעת מאד לכל  העניינים באותם ימים, בעיקר בשעות הערב בהן הורים רבים קוראים לילדיהם לחדול ממשחקי הרחוב ולהתייצב בבית, שכן הסיכויים הולכים ומשתפרים משמעותית כי אכן משה, זה או אחר, אכן מגיע הביתה ולא ראובן או אברהם. לימים, זוכה משה לכינויו ה'חריץ' על שום חיבתו היתירה להשתחל בעיצומן של השיחות שמגלגלות האומצות עם צלעות המתכת של האסכלה ולחרוץ בהן חתכים עמוקים באמת ובתמים. לכשעצמי, אין לי כל התנגדות לחיבתו של משה להטביע את חותמו באומצות בצורת חריצים עמוקים, במיוחד כשמדובר באומצותיהם של אחרים. ואולם, כל נסיונותי עד כה, לשכנע את משה 'חריץ' להעניק לאומצה המיועדת לי טיפול כראוי בלבד, ללא חתכים והתערבויות הסכין החביבות עליו כל כך, עולים בתוהו. מצב עניינים זה מעציב אותי עד מאד ואף מציף את ליבי בהרהורים נוגים, שכן לצפות במשה 'חריץ' מתעלל שוב באומצה עליה אני חולם חלומות הינו מחזה עגום לכל הדעות.

וכך, בעוד אני נשמט למעמקי הכסא חסר המשענת שבסמוך לדלפק הסועדים מקדם משה 'חריץ' דנן את פני בברכת שלום רחבה ביותר כשעל פרצופו מרוח חיוך רחב ביותר החושף מחסור משמעותי בשיניים. אינני סקרן מעולם לדעת לאן הולכות שיניו של משה 'חריץ' ומדוע הן בוחרות לנטוש את פיו לעולמי עד, אם כי אין לי ספק שבהזדמנות הנאותה העניין מתבהר מניה-וביי וזוכה לסיקור רחב ויסודי עד מאד. "משה" אני מודיע חגיגית ל'חריץ', "מטרת ביקורי בלילה חורפי וגשום זה היא לזכות בנתח אומצה עסיסית ללא חתכים וללא צלקות ניתוח שאינן מתאחות עוד לעולם. ומאחר ורק מעטים ממבקרי המזללה הקבועים טורחים לאכלס את המקום בלילה כל כך קר וסגרירי, נופלת בחלקי הזדמנות נדירה לנעוץ את ארובות עיני במעשיך ולהשגיח מקרוב שאכן הינך מעניק לנתח האומצה העסיסית שלי טיפול כראוי ללא כל תוספות". ומיד אני מוסיף ומצהיר באוזניו של ה'חריץ' שאין ספק בליבי שהאומצות אותן הוא חורץ קצת מתרעמות על ההפתעה שהוא מכין להן בעזרת סכינו הגדולה, מה גם שזו קוטעת את שיחת החולין העליזה שיש להן לאותן אומצות עם האסכלה. חלקן אפילו נעלבות עד עמקי נשמתן מאחר ונהיר להן שאת הצלקות שמשה משאיר על בשרן העסיסי והענוג אפילו צוות שלם של עובדי חדר ניתוח הכולל גם כירורג בכיר ומומחה פלסטי אינם מצליחים לאחות ולתפור חזרה למצב הקודם.
למעשה, אינני משוכנע כלל ועיקר שגילוי הדעת בדבר אכזבתן של האומצות מיחסו של משה עושה עליו רושם מיוחד, לא נותר לי אלא להסיח את דעתו מן האומצה ומתהליך החריצה. כך, תוך הבעת עניין כנה באמת ובתמים, אני תמה בקול רם כיצד זה שברנש שכל עיסוקו סביב נתחי בשר ואומצות מניח למרבית שיניו לעזוב אותו ולנדוד למקומות אחרים לבלי שוב. מה גם שעניין נטישת השיניים מקפח כמעט לחלוטין את הנאתו מלעיסה הגונה של אומצה עסיסית שטופלה כראוי.

"ובכן", מפזם לי משה 'חריץ', "ידוע לך בודאי, עד כמה גדולה חיבתי לנתחי בשר מיושנים ומטופלים כראוי, אולם יותר מכל, נוהה ליבי אחר "פרגיות" צעירות, אלה שבשרן רך וטעמו ללא צל של ספק כטעם גן עדן".
בעניין הפרגיות חוששני שלמרות היותן צעירות ורכות, ואולי אפילו שוות נגיסה הגונה מעת לעת, אני מעדיף שלא להעניק להן יותר מאשר הצצה חטופה ולא הרבה מעבר לכך. זאת, בעיקר בשל כוחן המופלא לשבש לברנשים השורצים בעירנו את דעתם, וברוב חוצפתן אף לנצל את רגעי היסח הדעת ולגרום לאותם סייחים לעשות דברי הבל ושטות כמו קרקורי חיבה ושריקות חמדה. במקרים קשים עוד יותר, מסוגלת פרגית ראויה להביא ברנש מיושב בדעתו עד לאבדן שליטה מוחלט על תנועות הידיים שמנצלות את רגעי פיזור הדעת ונשלחות כאילו מעצמן לאחוז בחלקיהן העסיסיים של אותה פרגית. עניין שליחת ידיים, גם אם הוא נעשה מתוך אובדן הכרה מוחלט וטשטוש חושים עמוק, מתברר לרוב כהערכת מצב שגויה בעיקר אם בקרבתה של אותה פרגית מצוי "תרנגול" המייחס לעצמו בעלות עליה. בעיקר משום כך, הריני מעדיף דווקא את אותן פרות עבות בשר, למודות ניסיון ובעלות יכולת מובטחת להעניק לברנש שעה של עליצות וטעם לחייו, מה גם שאני סמוך ובטוח שאין בשטח פר זועם שעלול לנגח. ועדיין, למרות שהעדפותי בענייני בשר שונות מאלה של משה ה'חריץ', הריני מוכן לעשות הכל כדי לחסוך מהאומצה המשתזפת לה בהנאה על האסכלה את הפתעת החיתוך לעומק שמשה 'חריץ' מכין לה בחשאי, ומשום כך אני מניע בראשי להסכמה מלאה ומלאת עניין שמעודדת אותו להמשיך בתיאוריו בדבר הפרגיות הצעירות.

"וכך", ממשיך משה 'חריץ' ומפזם באוזני "יום בהיר אחד, בתקופה בה שיני עדיין ממוקמות אצלי בטור מאורגן היטב, מי נכנסת ומפסיעה למאורה אם לא ליסה 'המונה דופק', וכפי שידוע לך", מצהיר ה'חריץ', "אני כרוך אחרי אותה ליסה באמת ובתמים ומוכן לעשות הרבה כדי לזכות בתשומת ליבה. למעשה, אין לך דבר שמשמח אותי יותר אם ליסה זו קופצת ביום מן הימים ומקלת החלטה להפוך לאשת חיקי הנצחית וביחד אנחנו מקימים לנו בית קטן וחמים ובו מתרוצצים כמה זאטוטים ואולי אפילו זאטוטות קטנות."

ליסה 'המונה דופק' הינה דמות ידועה ומוכרת היטב בעירנו. עיקר עיסוקה מתמקד בענף הבידור והשעשועים, כאשר תחום התמחותה הוא להציג את נתוניה לכל ברנש שמוכן להפקיד בידיה תמורה הולמת. ליסה דנן, ברוכה בנתונים מרשימים עד מאד אותם היא אוספת בקושי רב לתוך מחלפותיה וזאת משום חיבתה היתרה להתהדר ולעטוף את חמוקיה במלבושים קטנים כדי לפחות שני מספרים ממידותיה. לעניות דעתי, חשיפת יתר זו של חלקים נכבדים כל כך פוגעת בפרנס
תה פגיעה של ממש שהרי רק ברנש מטושטש וחסר בינה שולח את ידו לכיסו למימוש הזכות בצפייה הגונה במה שכבר גלוי בהתרסה.

כנראה שאינני מבין דבר וחצי דבר בשיווק מאחר ועסקיה של ליסה 'המונה דופק' לא רק שאינם נפגעים כלל ועיקר, אלא אף פורחים ומשגשגים בזכות אותם מלבושים צנועים בגודלם. הנה כי כן, ככל שאותם בגדים יותר קטנים כך יותר ויותר הם המעוניינים בצפייה הגונה במחמדים ואף במגוון שירותים כאלה ואחרים, והדגש הוא פחות על כאלה ויותר על השירותים האחרים. הכינוי 'המונה דופק' מוענק לה לאותה ליסה משום שככל שזמן הצפייה (או השירות האחר) מתארך ומתמשך כך התשלום שדורשת אותה פרגית מאמיר ועולה.

"ובכן", ממשיך משה 'חריץ' בתיאור, "ברגע בו דורכת כף רגלה של ליסה 'המונה דופק' בפתח המאורה אני מחסיר פעימה בליבי ואפילו שוכח לחרוץ את האומצות שמבלות בנעימים באותה עת על האסכלה. אולם, מאותה הצצה הגונה שאני משגר אליה נהיר לי שמצב רוחה מדוכדך כהוגן, ובעצם, היא נראית לי עצובה מאד מאד. מאחר והמאורה מלאה באותה שעה בברנשים וחתיכות הכמהים לאומצה מטופלת כראוי, אין מושב פנוי למעט זה שהינך נעוץ בו ברגע זה ממש, שם שומטת ליסה את מכמניה ומתיישבת תוך שהיא פולטת אנחה כבדה הנבלעת ברחשי השיחה הקולחת בין האומצות לאסכלה."
מהיכרותי רבת השנים, אני יודע אל נכון, שאין לך דבר שנוגע יותר לליבו של ה'חריץ' מאשר פרגית בוכייה הפוצחת ביבבות אל מול עיניו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בכזו שמסוגלת גם בלי היבבות ושאר מבטי העצב והתוגה להחסיר פעימה מליבו של משה.
"'חריץ'", אני ממהר לקטוע את סיפורו בקול מודאג, "נהיר לי שאתה מאוהב באותה ליסה עד מעל לראש, ובאמת ותמים אין דבר שאני מעוניין בו יותר מאשר לשמוע את הסיבה האמיתית לדמעותיה של אותה פרגית עסיסית. אולם," אני מצהיר באוזניו של משה, "זאת אני עושה בשמחה רק לאחר שאתה הופך את האומצה שלי שמשתזפת לה להנאתה ובבקשה, בלי חיתוכים ושאר תעלולים שעלולים לפגום בהנאתי. וכדי להיות בטוח שאינך מתפתה לעשות כמנהגך, אני מבקש שתניח את הסכין המהוללת שלך כאן לידי ובעודך הופך את האומצה על צידה השני. בנוסף, אני רוצה לראות את מעשיך כדי לוודא שאינך שולף סכין מסתורית ומבצע את זממך." בימים כתיקונם, ציוץ שעלול להישמע כביקורת חלילה על אופן טיפולו של משה באומצות, עלול לזכות את אותו ברנש נרגן בחריצה הגונה על גופו הוא. אולם, מאחר ונהיר לי ש"החריץ" מעוניין להמשיך בסיפורו יותר מאשר לחרוץ בפני את טביעת הסכין, אני לוקח על עצמי את הסיכון שהוא ממלא את בקשתי ומוחל על כבודו המקצועי.

לשמחתי הרבה, ממהר 'החריץ' להפוך את האומצה המיועדת לי מבלי להעניק לה ולתוכן שיחתה עם האסכלה תשומת לב מיותרת. "ובכן," ממשיך משה את סיפורו, "מסתבר שאותה ליסה 'המונה דופק' זוכה לצביעת גוף בסימנים כחולים מטיפוס חסר נימוסים והליכות השורץ באיזור עבודתה בכל עת שאינו מטגן את ישבנו מאחורי סורג ובריח. אותו ברנש מנסה לטעון לבעלות על ליסה ובעיקר על הכנסתה, אותה הוא מייעד למימון השקעותיו בעסקי התרופות והכימיקלים לצרכיו הפרטיים ומעת לעת גם לשם מסחר. למעשה, אותו בעל זרוע מקפיד להציע את מרכולתו ללקוחותיה של ליסה 'המונה דופק' ובכך הוא מקפח את פרנסתה פעמיים. פעם אחת בלקיחת שכר עבודתה שמושג בעמל רב ופעם שנייה בחיבוט לקקן ועוד כמה שיניים של כל אלה המסרבים לרכוש את סחורתו כתנאי לקבלת הזכות להעיף מבט מקרוב בליסה. למעשה, החיבוט החביב ביותר על אותו ברנש הוא חיבוט הארובות, הלא הוא אותו שילוח של צמד אגרופים מהיר וכואב לארובות עיניו של הלקוח. חיבוט זה גורם להתנפחות עד כדי סגירת העיניים לשלושה ימים במהלכם אינו רואה האומלל לא את ליסה 'המונה דופק' ואפילו לא את עצמו גם אם הוא ניצב למול מראה הצמודה לחוטמו. למען האמת, לקוח שסופג חיבוט ארובות צריך לצאת מכל העניין מרוצה שהרי בתום אותם שלושה ימי עיוורון מוחלט הוא כבר מסוגל לראות צללים דרך חרכי התצפית שלו. ותוך זמן לא רב הוא אף חוזר לראות כבעבר למעט שני עיגולים כחולים שממשיכים להאיר את דרכו כצמד פנסים. רע שבעתיים מצבם של אלה שזכו לריסוק לקקן, שהרי כאן, גם לאחר שלושה ימים, שבוע או יותר, השיניים שעזבו את פיותיהם אינן חוזרות למקומן לעולם למעט לאלה שמסוגלים להפקיד ערמה נכבדה של מרשרשים לכיסו של רופא מומחה בעל שם עולמי בשיקום פה ולסת. ובכן," נאנח ה'חריץ' תוך פליטת נשיפה כבדה ועגמומית, " אחרי שאני רואה את הסימנים הכחולים על גופה של ליסה, ומצרף לאותו מראה את עיניה העצובות ומבטה העגום, הדבר נוגע לליבי מאד מאד ואני מחליט לשוחח עם בעל האגרופן ולהסביר לו שכך לא נוהגים באשה. הרי ברור לכל בר-בי-רב שליסה שלי אינה נופלת בחוב ומועדת אלא זוכה לחיבוט הגון בדיוק כמו אותם לקוחות אומללים הזוכים לחבטה הגונה במקום צפייה מהנה."
כאן המקום לציין שמשה 'חריץ' אינו נמנה עם הטיפוסים רחבי הכתפיים, ארוכי הזרוע, ומהירי האגרוף. למעשה, משה שלנו אינו מתמחה בקרבות מכל סוג שהוא ועיקר המוניטין שיוצא לו הוא בשליטה בסכין הבשר ובחריצת חתכים על אומצות במהירות ראויה להתפעלות.
"לא אלאה אותך בפרטים על טיב אותה שיחה והסגנון בו היא התנהלה," מפזם לי משה בחיוך שמסתיר יותר מאשר מגלה, "אמנם, כבר בתחילתה של אותה שיחה אני מאבד את שיני ומשאירן בידיו של אותו עבדקן המכה את ליסה 'המונה דופק', אך בסופ
ה, אנחנו מגיעים להסכמה והבנה שהוא אינו מרים עוד יד על אשה בכלל ועל ליסה שלי בפרט, ובעצם הוא מפנה את השטח לעולמים."
סיפורו של 'החריץ' נוגע לליבי מאד מאד מאחר והוא מוכיח שבתוך תוכו פנימה מסתתר ג'נטלמן אמיתי שמוכן לעמוד ולהגן על אהובתו. זאת, למרות שבריא ונהיר לו שזו אהבה שלעולם לא תתממש מאחר וליסה 'המונה דופק' מצטיירת כקרייריסטית מובהקת המקדישה את מרבית זמנה לעבודתה ולא להקמת משפחה.

* *
*
מעבר לעניין הסכין והחריצה הנחשבים בעיני למקפחי תענוג, אין ספק שמשה הינו מקצוען אמיתי בכל הקשור לטיפול כראוי בבשר אשר על האסכלה. שהרי רק מקצוען אמיתי מסוגל לספר ברהיטות סיפור כל כך קרוב לליבו ובה בעת להשגיח על האומצה ולוודא שהיא אכן זוכה לטיפול כראוי.
"'חריץ'", אני מצהיר ומודיע לו, "אתה גבר שבגברים וג'נטלמן במלא מובן המילה. לדעתי אותה ליסה חייבת לך הרבה ואני מקווה באמת ובתמים שהיא גומלת לך כראוי. אולם עכשיו,
כשמונחת לפני הצלחת עם אומצה עשויה באופן החביב עלי – ללא כל חריץ וחתך – אני מתמקם ברשותך באחד השולחנות הרחוקים מעין כל ומבצע בה את זממי".
וכך, בעוד אני מתענג על האומצה המטופלת כראוי מי מזדחל למאורת "ללקק את האצבעות" אם לא כחול המדים אברמיקו 'אזיקו'.

כל מי שמכיר את אברמיקו יודע אל נכון שהוריו רוצים להעניק לו בעת הולדתו את השם משה שהיה מקובל יותר מאברהם באותם ימים. אולם ניכר בו בילד שאך זה יצא לאוויר העולם שיופי אינו אחת מתכונותיו הבולטות. למעשה, אברהם מצליח לשבור שיאי כיעור רבים ומעטים הם המוכנים להתחרות בו בתחום זה. בהצמדת השם אברהם ולא משה, מפגינים הוריו רגשות של חיבה ואף מגלים התחשבות רבה בנפשו העדינה מאחר והם מונעים ממנו את הדחיה ע"י הורים אחרים הקוראים לילדם משה לעלות הביתה ובטעות מתייצב בפתחם
דווקא אברהם. וכדי לחזק את הילד הם אפילו מכנים אותו בכינוי של חיבה – אברמיקו. ואכן, אברמיקו מפצה את עצמו על היעדר חן ויופי בהרבה שרירים ומזג חם המסייעים לו לסלול את דרכו לכחולי המדים. למען הכנות, אברמיקו אינו לובש מעולם את הבגדים הכחולים מאחר ועיקר עיסוקו בעבודת הכחולים היא לבלוש אחרי אחרים ולחטט במעשיהם, ומדים, אינם מסייעים לו כלל ועיקר להצניע את מראהו בעודו בולש. את הכינוי 'אזיקו' מרוויח אברמיקו כתוצאה מחיבתו היתירה לעטוף את ידיהם של טיפוסים כאלה ואחרים באזיקים וללוותם בנימוס אבירי לשיחה צפופה במקום אפל בו הוא מצליח לעורר את זכרונם בעזרת חיבוט הגון. רבים מעונדי האזיקים מתלוננים על כך שידיהם צמודות אחת לשניה יתר על המידה ובכך נמנעת מהם זכותם החוקית להשיב לאברמיקו על שאלותיו תוך המחשת התיאור בשפת הידיים המסייעת להבהיר טיעונים חשובים.
אינני שש לפגוש את אברמיקו 'אזיקו' באף אחד מרגעי היממה, על אחת כמה וכמה בלילה סגרירי וגשום, ובמיוחד, בעודי מתענג על אומצה שסוף סוף זוכה לטיפול כראוי, דהיינו ללא חיתוכים בכלל וחריצות סכין בפרט. כל מפגש עם כל כחול שהוא גורמת לי ללחץ מיותר, אך כאזרח המעוניין לשמור על יחסים תקינים עם כל הנקראים בדרכי, הריני מפטיר הללו רחב ביותר לאברמיקו 'אזיקו', ומתפלל בעמקי נשמתי שהוא אינו רואה או אולי מגיע לשם מטרה אחרת ואינו פונה לקראתי. אולם לאחר שהוא סורק בארובותיו את שולחנות "ללקק את האצבעות" בוחר 'אזיקו' מכולם לצנוח ולהתמקם דווקא אל שולחני.
"מה העניינים, כחול?" אני מפזם לו בחגיגיות רבה וממהר לתחוב אל פי נתח בשר רחב כתפיים וזאת לפני שאברמיקו מחליט לטעון לאחוזים באותה אומצה. "מה מעשיך מחוץ למיטתך החמה בלילה קודר ורטוב?" אני מוסיף מתוך דאגה אמיתית לבריאות של אברמיקו דנן.
"ובכן," מודיע לי אברמיקו 'אזיקו' "אותך אני מחפש ולא אחר. וכפי שאתה יודע היטב, כשאני מחפש מישהו, לא גשם, לא קור, ולא לילה מזופת עומדים בדרכי".
אלמלא נתח הבשר הממלא את פי עד תום ודאי מגיע לאוזניו של אברמיקו הרעד הבלתי נשלט שגורם לשיני לנקוש זו בזו כצמד קסטנייטות של רקדנית המפליאה בריקוד הפלמנקו.
"כן, אותך אני מחפש," ממשיך 'אזיקו' דנן. " מאז ומעולם רואה בך אדם ישר המקפיד לשמור סוד. למעשה, אני מחשיב אותך כחבר אמיתי ובפני מי יכול ברנש בעירנו רוויית הפשע לחשוף את ליבו אם לא בפני חבריו".
"בודאי, כחול," אני ממהר להצהיר בקול באוזני אברמיקו, למרות שאין לי מושג קלוש על סמך מה מבסס שוטר החרש את הנחתו כי אכן אנחנו חברים. "אינני יכול לחשוב על חברה ראויה יותר בלילה שכזה."
"אם כך, הקשב ושמע," פוצח הכחול תוך שהוא פולט אנחה כבדה ועל עיניו ניכר כי דבר מה מציק לו וככל הנראה אף מכביד על ליבו עד כדי כך שהוא חש צורך עז לפרוק ולהוציאו לאור.

"ידוע לך שאני עוסק בבילוש מאז זמן רב, ובימי אני מספיק לראות מכל הבא ליד; ברנשים מרקידים זה את זה לקול נגינת העופרת הנפלטת מפי ה'מוחקנים' שלהם, פרגיות מפוזרות לחלקים במוקדי בילוי שונים בעיר ועוד כהנא וכהנא מעשים טובים. מרביתם של אותם אירועים מופיעים בכותרות ובחדשות, וחלקם עדיין נסתרים וחסויים מפאת הצורך לשמור על כבודם של אזרחים שונים ששירבוב שמם בהקשר לאותם אירועים עלול לפגוע באמת ובתמים בעסקיהם ואולי אפילו בבריאותם. יש גם את אותם מקרים שאינם מפוצחים לעולם והסיכוי למצוא את האחראים הוא כסיכוייו של דג לחצות את הסהרה בהליכה בצהרי יום." אברמיקו קוטע את סיפורו ודולה לעצמו מעשר ממנת התפודים המופיעה כתוספת נאה לאומצה מטופלת כראוי.
"כחול, תתכבד ותאכל, אתה נראה לי רע מאד מאד ואולי אף כדאי שאתה גורר את עצמך על הרופא הקרוב ולו רק כדי לוודא שהעניין שאוכל אותך הוא זמני ואינו מזיק לטווח הארוך." כך אני מצהיר בפניו ובכל ליבי מקווה שאין בדעתו של אברמיקו להוריד גם לקט, שיכחה ובעיקר פאה מהאומצה שלי.
"אכן, דאגתך לבריאותי מעידה שוב עד כמה חבר טוב אתה," מפזם כחול המדים שמעולם אינו לובש מדים כחולים, "אך הסר דאגה מליבך, הינני בריא כשור רק המראה שאני רואה לפני זמן רב מטביע בי את חותמו עמוק עמוק ועדיין חקוק בזיכרוני כאילו הוא קורה כעת.
משום כך אני מחפש אותך כדי לפרוק מעלי את אותה מעמסה שמכבידה עלי בעבודתי בכלל ובפרט בעת תרגילי ריצה, קפיצה ושאר אקרובטיקות שאני נאלץ לבצע כדי לזכות באפשרות להציג לכמה אזרחים שאלות חשובות. ודאי זכור לך אותו מקרה של חיסול אכזרי ולא מפוענח של בכור 'בית מרקחת' – אותו דרדק מגודל גוף ומהיר אגרוף הממוקם דרך קבע במאורה סמוכה למשרדה של ליסה 'המונה דופק', משם הוא מוכר ללא מרשם רופא חומרים מטשטשים מסוגים שונים. ובכן, יום בהיר אחד נעלם בכור 'בית מרקחת' מהשטח ואינו שב עוד. אזרחים רבים בעירנו מתלוננים מאז על קושי מסויים להשיג את הסחורה אותה הוא משווק דרך אותה מאורה מעופשת בה הוא יושב, והיובש שנוצר עקב עזיבתו הפתאומית וללא כל הודעה מראש גורם למרירות רבה ולתרעומת לא רצויה. לכשעצמי אין בליבי נים אחד של עצבות על הסתלקותו של בכור 'בית מרקחת' מהשטח ולמעשה אני רואה בהיעלמו את אחד המעשים הטובים היחידים שבכור דנן עושה בכל ימי חייו, שהרי בכך הוא תורם תרומה גדולה לנקיון משמעותי ברחובות העיר ועל כך נתונה לו ממני בירכת הדרך. אולם, שאלה אחת שנותרת ללא כל מענה מטרידה את מנוחתי ומדירה שינה מעיני – היכן הוא מתמקם לו כעת אותו רוקח מהולל שהרי אם אינו מוכר את מרכולתו בעירנו ודאי הוא עושה זאת במקום אחר ומנהג ידוע ומקובל הוא בין הכחולים להזהיר אחד את השני מפני רעות שמתרגשות עלינו בטרם עת".
מאחר ואברמיקו 'אזיקו' זקוק באמת ובתמים לאוזן קשבת, הריני מקשיב לסיפורו ללא הפרעה ואף מנצל את הזדמנות הפז לסיים את האומצה שלי ללא כל הפרעה.
"והנה," ממשיך אברמיקו, "יום בהיר אחד אני מוזעק לחורשה שבפאתי עירנו, שם נוהגים הילדים לצאת ולשחק במלחמות שוטרים וגנבים ושאר משחקים שילדים כה אוהבים לשחק. למעשה, אותה חורשה חביבה ביותר גם על ברנשים ופרגיות שנוהגים לשהות בצל העצים ולשחק בכל אותם משחקים המקובלים על מבוגרים ואולי אף להבעיר אש ולצלות עליה נתח בשר עסיסי. כך או אחרת, אני גורר את רגלי לאותו מקום כדי לבדוק שמועה בדבר הכנת בשר על האש שלא לצרכי מאכל. והרי אתה יודע היטב עד כמה ריחו של בשר שמתיישן יתר על המידה יכול לקפח את הנאתם של הילדים, הפרגיות והברנשים ששורצים באותה חורשה ירוקה ונעימה. אינני מצפה לעבודת בילוש מסובכת ומורכבת שהרי מיד עם כניסתי לאותה חורשה קופצים עלי אותם ריחות בעושים, תופסים ברגלי ומכוונים את צעדי למקום נסתר ומרוחק. ומה רואות עיני אם לא את בכור 'בית מרקחת' כשהוא שכוב על גבו כאשר ידיו ורגליו קשורות לו בחוטי מתכת אל אחת מאותן אסכלות הפזורות ברחבי אותה חורשה לרווחת המבקרים. תחילה, יש בדעתי להביע בפני בכור דנן תרעומת מסויימת על הסירחון שהוא גורם אך מיד מתחוור לי שהוא זוכה לצלייה הגונה כולל חתכים וחריצים ולמעשה הוא אפילו קצת מת ועל כן אינו יכול לזוז ממקומו ולשוב ולספק ללקוחותיו את מרכולתו.
אין לי ספק שבכור 'בית מרקחת' מטופל כראוי על יד מאן-דהוא, אם כי אינני מצליח להעלות על דעתי אפילו טיפוס אחד בעירנו שנהנה מממדי גוף גדולים מספיק כדי לגרור את בכור עד לאותה חורשה שבפאתי העיר ואף לשכנע אותו לעלות מרצונו על האסכלה. וביני לבינך, גם אם יש כזה הוא חייב לבוא אל משה 'חריץ' וללמוד שאין חורצים אומצה או כל נתח בשר אחר כלל, בדיוק כמו כשם שאותה אומצה עסיסית שאתה מחסל כעת אינה זוכה לחתכים וחריצים כלל ועיקר."

ראו עוד :

שיחת הבהרה  סיפור מאת כרמי איתן