שיחת הבהרה- סיפור מאת כרמי איתן

המתרגם אליעזר כרמי בין אנשי הברודווי שאת סיפוריהם תרגם בשפה מיוחדת לו. ציור מאת מ.אריה.

שיחת הבהרה
סיפור מאת כרמי איתן

יש בו ל'מוות' יכולת מופלאה להעסיק את כולנו גם אם איננו מעוניינים בכך כלל ועיקר. עובדה זו עומדת בניגוד גמור לאופיו של 'מוות' שאינו אלא טיפוס שקט, שונא כותרות וזרקורים, נעים הליכות ונוח לבריות. למעשה, הוא כל כך שקט ובלתי מורגש עד שאיש אינו מבחין בנוכחותו אלא רק אחרי לכתו. לכשעצמי אני מוצא בדמות כל כך שקטה ורגישה לפרטיותם של הבריות חברה ראויה באמת ובתמים ללגימה הגונה של בירה, מאחר ואין לי ספק שכך מנוחתי אינה מופרעת והנאתי מהלגימה הצוננת אינה מתקפחת כלל ועיקר.
והנה, למרות תכונות חיוביות אלה, הביקוש בציבור למפגש אישי עם 'מוות' דנן נמצא בשפל המדרגה ורק קומץ קטן של אזרחים טורח לפתוח את היומן ולסמן מועד נוח לפגישה איתו, וגם אז, התאריך המיועד רחוק ככל שניתן עם הערה בצד שהתאריך יכול להשתנות ולהידחות בגלל עניינים חשובים יותר או בלתי צפויים. גם באותן הזדמנויות מיוחדות ונדירות בהן אין כל שינוי בתאריך, ממשיך 'מוות' להפגין אבירות ראויה לציון, וברוב המקרים מסרב בנימוס רב, להטריח את המבקשים לראותו. מסתבר, שרק כאשר מאן-דהוא מביע רצינות כנה באמת ובתמים ביחס לרצונו ליציאה לטיול יד ביד, נענה 'מוות' להזמנה ומגיע בדיוק בזמן שנקבע.

פעמיים בימי חלדי יוצא לי לעבור ליד מעונו של ברנש ולחוש בקור מוזר ולא שיגרתי העוטף את המקום. רק למחרת היום מתברר ש'מוות' אכן ביקר כאן וההוכחה לכך ניתנת על גבי מודעות האבל התלויות בחזיתות הבתים. תחושה מוזרה ומקפיאת דם זו נצרבת מאז היטב בזיכרוני וככל שאני עושה מאמצים להדחיקה כך היא נאחזת בתאי האפורים עמוק עוד יותר. משום כך, אינני רואה כל טעם ותועלת בהתחקות אחרי 'מוות', וכיצד הוא מתפנה לכמה רגעים מעיסוקיו הרבים לטובת פגישה בארבע עיניים. מה גם שבעירנו התעניינות מיוחדת במעשיו של אחר או הצצה ביומנו נחשבת לחוסר נימוס ואפילו פגיעה גסה בפרטיותו.
לאחרונה נשמעות פה ושם טרוניות ואפילו טענות בגין חוסר התחשבות מסויים של 'מוות', מאחר והוא מצליח לא פעם לגרום לשיבוש התוכניות של ברנשים וחתיכות. מסיבה זו ומעוד רבות אחרות, נתפס תחביבו המוזר לטמון אזרחים רבים עמוק עמוק באדמה בטרם עת ועל לא עוול בכפם כמעשה חמור ואולי אפילו נבזי. ביני לבין עצמי אני סבור שמקורן של טענות אלה אינו אלא חישוב זמנים מוטעה או פשוט עניין של עיתוי לא מוצלח ולא יותר. וכדי לא לפגוע באופן בוטה, או בכל אופן שהוא, ברגשותיו של 'מוות', אני חייב לציין לזכותו את כל אותם מקרים שבהם הוא רק חולף סמוך, מאותת בדרישת שלום קרה "אני כאן", קוטף לעצמו מנת חיים הגונה של ברנש כזה או חתיכה אחרת, וממהר להסתלק כדי להספיק ולהגיע בדיוק מופתי למקום בו אישיות מסויימת מחליטה לחבוט את ראשה במדרכה שניות ספורות לאחר שרגליה עוזבות לעולמי עד את מרפסת הקומה השלושים.

בעניין אחד אין עוררין. יש לו ל'מוות' חוש הומור מפותח, ובמיוחד הוא כרוך אחרי הפתעות. "השליפה" היא אחת ההפתעות היותר מפורסמות של 'מוות' והיא מתבצעת בדרך כלל בעיצומה של חגיגה גדולה שנערכת לכבוד ברנש או פרגית ולעיתים נדירות יותר, של שניהם גם יחד. "השליפה" איננה אלא מחטף נשמות זריז ומפתיע ש'מוות' מארגן כדי לעורר את מצב רוחם של החוגגים ולהעניק להם את הזכות להיות נוכחים באירוע בלתי נשכח בעליל הזוכה למחרת היום לסיקור נרחב בעיתונים. לטענת בריות רבות מקפח 'מוות' בתעלוליו את הנאתם ובלי משים מבטל כהרף עין את השמחה הרבה. יתכן ויש בכך מידה של חוסר התחשבות ואולי אפילו הומור מעוות, בייחוד בהתחשב בעובדה שבאותה חגיגה גדולה הושקעו ממון רב, מחשבה מעמיקה, טרחה רבה ואוסף מרשים של כוונות טובות. למען האמת, תעלולים והפתעות כמו אותה שליפה מהוללת, מעוררים אותי למחשבה שנייה בדבר הבילוי המשותף שאני מייעד לנו, אפילו שקשה מאד למצוא בימים טרופים אלה חברה שקטה ממנו ללגימת בירה הגונה.
אינני יודע אם בכל אותם מקרים בהם 'מוות' עובר לידי, קוטף אישיות ומנופף לי בדרישת שלום קרה, הוא אינו מנסה לרמוז לי שרצוי לפנות זמן ביומן מאחר והמפגש שצפוי לי ולו בארבע עיניים קרב ובא. בעצם, מאחר ונקודה זו מטרידה אותי עד מאוד, אני מגיע למסקנה שאם ברצוני תשובה מהימנה, כנה ואמיתית רק 'מוות' בכבודו ובעצמו מסוגל לפתור את התעלומה.
ובכן, קבלת תשובה מפיו של 'מוות' היא עניין רציני שכרוך לעיתים בתשלום גבוה ויקר שרק מעטים מוכנים ויכולים לשלם. למעשה איש אינו רוצה להתעסק עם 'מוות' שלא לצורך ובוודאי שלא לגרום לו להתייצב בפניהם כדי להביע כלפיו טרוניה כלשהיא. זאת ככל הנראה הסיבה בגינה עורכי עיתוני הבוקר עצמם מעדיפים לוותר מדי יום ביומו על שני עמודים המיועדים לפרסומות שמכניסות לקופתם מרשרשים רבים, ולהקדישם במקום להצגת רשימת הישגיו של 'מוות' ביממה שחולפת. כשלעצמי, נהיר לי שיש כאן סוג של שיתוף פעולה בין אותם עורכי עיתונים לבין 'מוות' מאחר ובסופו של דבר, רגע לאחר חתימתו של עורב הרפואה על תעודת המשלוח של אותו בר-מינן, ממהרים קרובי משפחתו להוציא מזומנים מכיסם בעבור פרסום ידיעה במדור הקבוע בן שני העמודים בדבר עזיבתו של הקורבן את העולם לבלי שוב.

זהו מצב הדברים ביום בהיר אחד, כאשר בניגוד לכל תוכניותי המיועדות במיוחד לימים בהירים, אני מוצא את עצמי יושב במסדרון שכולו צבוע לבן בבניין אפור המאכלס רופאים, אחיות וחולים רבים. מסדרון זה רחב וארוך מספיק כדי לאפשר למבקרים השונים לשהות בו כל עוד יקיריהם נתונים תחת סכין המנתח שם. במקרים רבים מנוצל אותו מסדרון לבן כמקום בו הבריות יכולות להזיל דמעה ללא מפריע ולהתפלל ליושב במרומים כדי לבקש ממנו אישור וסימן כלשהו שיקירם אינו נמצא דווקא באותו יום בסידור העבודה של 'מוות'.
משחר ילדותי אינני מרבה לשאת תפילה לבורא עולם. למעשה, יש לי אליו כמה וכמה שאלות נוקבות ונושאים חשובים ללעוס ולעכל יחדיו. מאחר ובאותם רגעים העניינים שביני לבינו חמים מאד מאד, וכולי עסוק בשיגור טענות קשות כלפיו, אינני מרגיש את המשב הקריר שחולף בסמוך נושא איתו למרומים את נשמתו של אבי שבוחן באותם רגעים ממש את התושיה ואת הידע ברפואה של פרופסור אחד ושלושה רופאים. והנה לך שליפה אמיתית כפי שרק 'מוות' מסוגל לבצע. אין לי ספק שאלמלא 'מוות' תופס את אבי בשעה לא נוחה, מרוכז כל כולו בעניינים רציניים ביותר כמו תחזוקת החיים עצמם, הוא מארגן לו ל'מוות' מתיחה ראויה וחומק לו מבין האצבעות. למעשה, מתוך היכרות אישית ארוכת שנים אני יודע אל נכון שאלמלא המצב הרגיש בו נתון אבי, במקום שליפה, 'מוות' זוכה לראות רק את האצבע האמצעית מנופפת לו לשלום בליווי פרץ צחוק רם.

אינני רוצה לפגוע ברגשותיו, אך אני סבור שהשליפה שהוא מבצע מאחורי גבי הינו תרגיל ערמומי וחסר כל התחשבות, ולמען האמת, בכך נפגמת מעט הדעה החיובית שיש לי עליו כטיפוס נעים הליכות, שקט ונוח לבריות. בשליפתו, מערער 'מוות' את חייהם של רבים, גורם לצער עמוק ולתסכול רב. מכריו של אבי אינם מקבלים את העניין ברוח טובה ולמעשה הם, ובעיקר הן, דואגים להביע את חוסר שביעות רצונם בצעקות רמות ואפילו בבכי ודמעות. היבבות שאני שומע נוגעות לליבי מאד מאד, ובדיוק שם באיזור של הלב, אני משתכנע שעלי לפגוש את 'מוות' ולנהל איתו שיחה גלויה, כנה ואמיתית. כמובן שזו אינה שיחה שגרתית בין שניים המעוניינים ללבן עניין כזה או אחר, ובודאי שאין בדעתי לידע מראש את 'מוות' דנן שמחכה לו זימון לבירור על מעשיו. אמנם קיים כאן סיכוי סביר בהחלט ששיחתנו עלולה להסתיים בטיול משותף עם 'מוות' ללא דרך חזרה, אך הנושא חם מאד ואפילו קצת לוהט. איסוף אינפורמציה בנושאים כל כך רגישים אינה נחשבת בחוגים רבים למלאכה קלה כלל ועיקר, אך במהלך שבעת הימים בהם באים כולם להזיל דמעה ולשאת בצוותא תפילה, נופלת לידי הזדמנות פז לראיין כמה ברנשים נעימי הליכות הידועים כמעורים היטב בתוכניות העבודה של צבא השמיים. הסברה היא שלחלקם יש אפילו את האפשרות להיפגש מעת לעת עם המנהל הראשי שם למעלה ולהחליף איתו כמה מילים על עניינים שמתרחשים כאן למטה. אינני מתקשה במיוחד במלאכת הזיהוי של טיפוסים אלה מאחר ורובם חובשי כיפה או כובע לראשם, כנראה מפני השמש הקופחת, הם לבושי שחורים, צנועי הליכות ותמיד, אבל תמיד, יש להם תשובה לכל שאלה. משום כך אזרחים רבים מעניקים להם את התואר – המחזירים בתשובה. ובכן, מאותן שיחות חשאיות ובירורים שאני מקיים מתחוור לי ש'מוות' ממונה לא רק על איסוף הבריות ונשיאת הפנס המאיר באלומה זוהרת את דרכם לעולם שכולו טוב, אלא הוא גם זה שמשגיח ומוודא שאף אחת מאותן נשמות, טועות וטהורות כאחת, אינה חוזרת בה מכל העניין ויורדת לדווח ליושבים בתחתונים מה מזג האוויר שם למעלה. כנראה שתהליך בחירת התאריך המתאים לשליפה, ארגון שיירת האסופים והמסע למעלה כרוכים בכאב ראש אמיתי ואולי אפילו בהוצאות כבדות ועל כן מקפיד 'מוות' שלא לחזור על אותו תעלול פעמיים ולשלם בגין כך הוצאות כפולות. זאת פיסת מידע חשובה לכל הדעות משום שהיא מצביעה על המקום הבטוח בו אני מוצא את 'מוות' – בית העלמין שם קבור אבי.

וכך, בשעת חצות של אחד מלילות הירח המלא, אני מתיישב על אחד ממצעי האבן המצויים לרוב בבית העלמין מנהל עם עצמי קרבות עזים כשבמרכזם הסוגיה אם להישאר או לאסוף את רגלי ולהתקפל מהמקום במהירות שאינה מביישת צ'יטה מורעבת. ובעוד חלק מהקולות טוענים בעד וחלקם זועקים נגד נתקף עורי בצמרמורת מקפיאה כתוצאה ממשב חרישי וצונן המבשר לי ש'מוות' בסביבה. הוא כנראה עסוק עד מעל לראש ומרוכז כולו בספירת מלאי, וזאת ללא ספק הזדמנות פז מאחר ואין לך רגע מתאים יותר להפתיע מאן-דהוא מאשר הרגע בו הוא סופר ועורך מסדר נוכחות.
'מוות' אני קורא לו, "אמנם אני מתכנן ביום מן הימים לשבת איתך ללגימה הגונה של בירה אך כרגע יש לי עניינים חשובים ודחופים יותר ולכן אני שומר את הזכות לפעם אחרת. וכעת, אני מבקש להחליף איתך מילה בנושא דחוף, בעיקר משום שלדעתי נופלת אצלך טעות קטנה וזה המקום והזמן לתקן את המעוות."
"כרמי ג'וניור, נכון?" שואל אותי 'מוות' בקול רגוע בעודו פונה מעיסוקיו ומתקרב אלי, "הבן של כרמי הזקן. אכן, איש חביב הוא אביך, שנון, מלא בחוש הומור ומתיחות לרוב. אין פלא שאתה מוצא אותי כאן. אני נאלץ להשגיח עליו אישית מאחר וברור לי שאם אני מוריד ממנו עין ולו גם לרגע אחד הוא מארגן לי תעלולי התחמקות ממסדרי הנוכחות שאני מקיים ואולי אפילו מצליח לעורר לי את המתים ששוכבים כאן בשקט ודממה מאז זמן רב."
"ובכן 'מוות' ", אני מצהיר, "אני שמח שאתה פותח בנושא. זהו בדיוק העניין לשמו אני מחכה לך כאן כבר שעות רבות. אני יודע שהינך טיפוס עסוק מאד מאד, וזאת ככל הנראה הסיבה מדוע אינך מרבה לנהל שיחות עם בני תמותה כמוני. כמו כן," אני מוסיף בעוז ומכריז "נהיר לי היטב שאתה מסוגל ברגע זה ממש להעלות אותי על הדרך שאין ממנה חזרה. אולם, כפי שעיניך רואות, אני כאן לבדי ללא כל תמיכה ועזרה, שם את נפשי בידי – או יותר נכון בידך – מתוך תקווה שדעתי עליך כברנש הגון העובד לפי תוכנית מסודרת וקבועה מראש אכן מוכיחה את עצמה כנכונה ואינך מבצע לי תעלול שליפה, לקיחה או חילוץ בטרם עת."
"ג'וניור," מפזם לי 'מוות', "אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאינני שולף אותך מכאן לשום מקום אחר. היום כל כולי עסוק בספירת מלאי ומכיוון שכך, פנקס הכתובות לפיו אני מבקר את הבריות השונות אינו מצוי עימי. ואכן אתה צודק, עלי לבקר עוד הלילה בבתי עלמין נוספים ועל כן אני מבקש שתזדרז לפני שמשהו כאן פוקח עיניים ולמארגן לי מהומה אמיתית. רק אתמול, בעוד אני עמל על הדלקת מערכת התאורה הזוהרת שתאיר את דרכם של המנוחים, קופצת נשמה אחת ועושה לי אחורה פנה וחוזרת לה לגוף החולה וחסר התקנה ממנו אני שולף אותה. כמובן שאינני יכול להפקיר את היתר לנפשם ועל כן, אני מוותר מראש על אפשרות של מרדף. למזלי אני מספיק למחוק לאותה נשמה מהזיכרון את הדרך למעלה כאשר רק האור הלבן נשאר חקוק בתודעתה כדי לסנוור את עיניה. אל תשאל איזה צעקות אני חוטף מהבוס הגדול על המשלוח החסר, הפגיעה באמינות כלפי ספקים כמו החבורה מקדישא שחופרים קבר לשווא ועל ההוצאות המיותרות שיוצרות בעיה בתזרים המזומנים".
" 'מוות', אינני מתכוון להוסיף על צרותיך ובודאי שלא לפגוע במערכת היחסים בינך לבין ה'ביג-בוס', במיוחד עכשיו כשאני יודע שהוא יכול לעשות לך את המוות," אני מצהיר בקול,
"ולכן אני ניגש ישר לעניין. התעלול שאתה מבצע לאבי מאחורי גבי ממש, נחשב בעיני רבים לחוסר התחשבות מופגן. ממש לא ראוי לאישיות נכבדה כמוך לחלוף על פני כשאני עסוק בשיחה עם הבוס שלך, לנצל את מצבו התשוש של אבי ולקלף אותו מעל מיטת חוליו למסע כל כך ארוך, מתיש ומייגע. הרי ברור לך שמסע כזה יכול להזיק לבריאותו עוד יותר. וכאילו לא די בכך, אני יודע אל נכון שהוא מצוי באותה עת בעיצומה של כתיבת רומן גדול, סיפור שכל חייו הוא חולם לכתוב ואתה למעשה קוטע את המלאכה ומשאיר את גיבורי הסיפור יתומים ומבולבלים ללא שום סיכוי למצוא את דרכם בעתיד. ומה עם האכזבה שאתה מארגן לרופאים שכל כך טורחים ועמלים להעניק לו עוד תקופת חיים הגונה, ואינני מזכיר כלל את היגון הרב, הצער והסבל שאתה גורם לקרובים, לחברים ולמשפחה כולה. מה קורה איתכם שם למעלה, אי אפשר לארגן את אירועי הפרידה כך שרק בר המינן נושא בהוצאות ובהפקת האירוע? מי לדעתך משלם על מודעות האבל, ממש פירסום חינם לברנשים וחתיכות שלא מסוגלים להפיק ממנו כל תועלת. כל אלה מעלים בקרבי את התחושה שאולי כל עניין השליפה של אבי מקורו בטעות ואתה בכלל מתכוון לפנות חולה אחר ממיטה סמוכה…" אני משתתק מאחר ו'מוות' נועץ בי את ארובותיו במבט צונן עד שלרגע נדמה לי שנשמתי פורחת ומוצאת לה מסתור ומחסה מתחת לאחת מהאבנים הכבדות הרבות המצויות באותו בית עלמין. "ת'שמע ג'וניור," מצהיר בפני 'מוות', "הטרוניה שאתה מעלה בפני אכן מצערת אותי עד מאד, אולם אני מארגן טיולים לשמיים כבר שנים רבות ועד כה לא שמעתי על מקרה אחד שחלה בו טעות. תגיד לי אתה," ממשיך 'מוות' את הסבריו, " כמה פעמים שמעת ברנש או פרגית זועקים למרומים 'שאני אמות' או 'קח אותי במקומו'. ביני לבינך, פעמים רבות ההפצרות נשמעות כל כך נרגשות ואמיתיות עד שאני נאלץ לעבור עם בוס הגדול על הרשימות ולבדוק את האפשרות להיענות לפחות לחלק מאותן תחינות. ומה קורה לדעתך כמה ימים אחרי שאותם מגישים  קשה ללקיחה או חילוץ נרגעים? הם מאוהבים מחדש בחיים ואם אני בא ומציע להם טיול למרומים הם מסרבים בכל תוקף ואפילו מכחישים שאי פעם הם גילו התעניינות בדבר. הריני מצהיר בפניך ובפני כל הברנשים והחתיכות שנחים כאן את מנוחת העולמים שלהם, ומבטיח לך נאמנה ששליפות, בניגוד למה שאתה חושב, מתבצעות מתוך שיקול דעת כבד ומעמיק ביותר. הנה, אתה רואה לימינך את שוורץ תנצב"ה," מצביע 'מוות' על מצבת אבן מהודרת וכפולת מצע, "מיד עם החילוץ שאני מארגן לו פוצחת אשת חיקו הנצחית ביבבות קורעות לב ובפיה גם טענה קשה שלא מפרידים כך בני זוג הכרוכים יפה יפה זה אחר זו במשך עשרות שנים. היא אינה מפסיקה למרר בבכי, ובקשותיה ותחנוניה שאצרף גם אותה לאותו טיול מאורגן מגיעות עד למצב של קריעת בגדים. ובכלל, כל העניין שבעלה קופץ ללא כל הודעה מראש ויוצא לו לסייר במרומים ומשאיר אותה מאחור להשגיח על הילדים, נכדים ושאר סידורים שברנשים וחתיכות מטפלים בהם בעודם בחיים אינו נראה לה כלל ועיקר, ובעצם, כל היא טוענת, נופלת על ראשה טרחה רבה מכפי שהיא מסוגלת לשאת. והנה, בתום שבעה ימים של יללות בלתי פוסקות המטרידות את מנוחת השכנים באמת ובתמים, היא עושה מעשה, פזיז לדעתי, ומתפגרת לה ולא מותירה לי כל ברירה אלא לאסוף את נשמתה שמסתובבת לה ברחוב ללא גוף להשתכן בו."
" 'מוות' " אני מצהיר, "זהו באמת ובתמים סיפור נוגע ללב, אולם הוא רק מחזק את ההנחה שלי שהינך טיפוס טוב לב בסיכומו של דבר, אולם עדיין…" מוות מסמן לי בידו לחדול ומיד הוא ממשיך, "אמת ויציב, נוגע ללב המקרה, אולם כאן רק מתחילות הצרות האמיתיות," מקונן באוזני 'מוות'. "מסתבר שאותו שוורץ קשישא, מייחל כבר שנים להזדמנות שמאפשרת לו לתפוס קצת מרחק מאשת חיקו, ובסתר ליבו הוא אף זומם לא לחזור כלל כדי למנוע סופית את האפשרות שהוא מוצא את עצמו ביום מן הימים קשור כבעבר בחבל הטבור לחיקה של אותה עגבניה משומשת. והנה, לא חולפים להם שבעה לילות מאז ההמראה שאני מארגן לו, וכבר הוא מוצא את עצמו במיטה כפולה, שוב שרוע לצד אישתו, הפעם לעולם ועד וללא שום אפשרות לחמוק לביקור חטוף אצל אחת מהפרגיות הצעירות והעסיסיות שמשתקעות וקובעות כאן את מקום מגוריהן ואולי אפילו משוועות לקצת חברה ושעשוע. צעקות השבר של הגברת שוורץ לאחר מותו של בעלה האהוב מתגמדות למול השערוריה ששוורץ עצמו מארגן לי כאן לאחר בואה אליו."

"אין ספק שמתרחשת כאן טרגדיה נוראית ואתה נקלע לעסק ביש רציני ביותר," אני מפזם באוזני 'מוות'. "אכן כך," נאנח 'מוות' בקול יגע, "אבל, כרמי ג'וניור, אתה מפספס את הנקודה החשובה. אני מנסה בעצם להסביר לך שתמרוני הלקיחה, החילוץ והשליפה שאני אישית אחראי על תכנונם וביצועם, אינם בהכרח רעים וזדוניים כפי שכאן אצלכם למטה נהוג ומקובל להסתכל עליהם. הם אפילו לא הומור שחור או מוזר כפי שכמה אזרחים סבורים. מכאן אתה בוודאי מבין שתמרונים אלה הרבה יותר מורכבים, עדינים, רגישים וסבוכים מכפי שזה נראה, ולכן, בלתי אפשרי למי שאינו אמון על מלאכה זו לרדת לעומקם של דברים ולהבין את הסיבות ועל אחת כמה וכמה את העיתוי.
ובנוגע לאביך, תיבדל לחיים ארוכים, אכן אתה צודק. בעת שאני מסייר לי לתומי במסדרונות אותו מוסד רפואי בו מבלה אביך את ימיו האחרונים, אין הוא מופיע כלל בסידור העבודה שלי לאותו יום. למעשה, אינני מסייר כדי לדוג לי בר מינן פה ושם ואולי גם לסגור חשבונות עם כמה מהנוכחים. עיקר מעשי באותו יום מיועדים לארגן את סידור העבודה למחר ולוודא שלא נופלות כאן טעויות מהסוג שאתה מציין בפני. אולם, כאשר אני משגר מבט חטוף אל גיליון המחלה של כרמי הזקן ברור לי שאנחנו צפויים להיפגש תוך זמן קצר ביותר ויתכן שאני אפילו מוזעק לאחד מאותם ביקורים ליליים השנואים עלי כל כך. ובעוד עיני מפענחות את כתב החרטומים שרק רופאים ורוקחים מסוגלים לפעניח ולהבין, מצייץ אלי אביך הפצרה כנה ואמיתית שכמותה אינני שומע כבר שנים רבות. " 'מוות' " הוא לוחש אלי, "פעמים רבות מידי אני מאכזב אותך בכך שאינני רוכש כרטיס לטיולים שאתה מארגן למרות שהם מוצעים לי חינם אין כסף. פעם אחת זה במדבר המערבי בעיצומה של הפגזה גרמנית על שוחות החיילים הבריטיים ממנה אני יוצא ללא שריטה, ופעם זה במלחמת השחרור. זכורה לי היטב גם אותה הפגנת סטודנטים בעת בילוי בספרד, אליה אני נקלע בטעות ואגב כך חוטף כדור גומי הישר בין הצלעות ורק השד יודע מה מונע מבעדי לחטוף את מנת העופרת שנשפכת שם מקני הרובים של מפזרי ההפגנות. האמת, בחשבון פשוט, לדעתי אני חייב לך את חיי. דברים אלו שמפזם לי אביך באותם רגעים, "מצהיר 'מוות' באוזני, "נוגעים לליבי מאד מאד, ואז הוא קופץ ומודיע לך כך: ובכן, 'מוות', ברור לי שהעניינים שלי כאן אינם מתנהלים כפי שהייתי רוצה, ולדעתי אנחנו צפויים להיפגש כבר בקרוב. ומכיוון שאין בדעתי לעזוב את העולם ולהשאיר אחרי חובות, אני מבקש ממך במעט הכוחות שנותרו בי, קח אותי איתך עכשיו. כך אתה גואל אותי מכאבי לפיתת הצבתות של הסרטן שמשתקע ומתנחל בבטני ולא פחות חשוב, כך גם אינני חייב לך יותר דבר."

אלה הן כמובן תגליות מרעישות ששופכות אור חדש על כל האירועים האחרונים. אולם בטרם אני מספיק לעכל את החדשות ממשיך 'מוות' ומצהיר באוזני, "נהיר לי כשמש בצהרי אותו יום בהיר בו אנחנו יושבים ומעלים-גירה אביך ואני, שגופו אינו מסוגל עוד לשאת את נשמתו ולהסתובב איתה בכל אותם מקומות שהוא חפץ לבקר. בעצם, המצב כל כך ירוד עד שהגוף החלוד בעצם מונע מאביך אפילו את מלאכת הכתיבה שמשמשת בנאמנות רבה כתמצית חייו. וככול שאנחנו מלבנים את העניין לעומקו ומחשבים את הסיכויים לחיים ראויים, מתברר לי שאני עושה לאביך טובה גדולה בכך שאני שולף אותו לא רק מגופו הקורס אלא גם מידיהם של אותו פרופסור ושלושה רופאים. רביעיית 'אסים' זו שאולי מצליחה לשמור על נשימת חוטמו אך בה בעת הם גורמים לו לפגיעה של ממש בציפור נפשו עד לכדי לעלבון צורב. שהרי אין לך דבר גרוע יותר מנשמה שרוצה לראות עולמות, לכתוב ספרים, להצחיק את הבריות ואילו גופה אינו מאפשר לה אפילו להרים את ידה ולסמן – די, לא עוד."
" 'מוות'," אני מכעכע בקול צרוד וחנוק מדמעות, "אתה מעניק לי עכשיו טלטלה וחיבוט רציניים באמת ובתמים. מעולם אינני משער לעצמי עד כמה רגישות נדרשת בטרם השליפה מתבצעת. ואכן, אין לי ספק שבמקרה של אבי התעלול אינו שליפה כלל ועיקר אלא חילוץ טהור המבוצע במקצוענות ראויה לתשבחות. ועל כן," אני ממשיך לזמר באוזניו, "אני סבור שמגיעה לך ממני התנצלות הן בגין הטלת הספק ביושר מעשיך והן על הזמן שאני גוזל ממך לשווא – זמן המיועד לטיפול בנשמות אחרות שכמהות לפגישה איתך לא פחות ואולי אפילו יותר ממני. ומכיוון שהשעה אכן מאוחרת ועוד מעט השמש כבר זורחת, אני מחשיב את עצמי לבר מזל גדול אם אנחנו נפגשים בהזדמנות ללגימה הגונה של בירה – אני משלם."
"כרמי ג'וניור," מודיע לי 'מוות', "התנצלותך מתקבלת, חברתך נעימה לי מאד מה גם שאתה מתגלה כאיש שיחה לבבי בהחלט. אכן, אני שמח מאד לקבל את הזמנתך אבל כעת, עלי להיות בקצה השני של העולם ולכן אנחנו נפרדים. יחד עם זאת, אינני בטוח כלל ועיקר שבן אנוש כלשהו, למעט אביך אולי, שמח לשמוע ממני את הברכה – נתראה בקרוב, ועל כן אני מסתפק באמירת שלום בלבד."

כך, בעוד 'מוות' מטפל בעניינים דחופים בחלקו האחר של העולם, אני משאיר את הזוג שוורץ להתבודד עם עצמם וללהג אחרי פרידה בת שבעה ימים על כמה עניינים שבינו לבינה, ומנצל את ההזדמנות לאסוף את עצמותיי ולהתקפל לביתי. והרי אין לך תענוג מרגיע יותר בבוקרו של יום מאשר לגימת קפה ריחני תוך כדי הצצה בעיתון הבוקר. כדרכי, מכל המדורים, הראשון אותו אני קורא ביסוד
יות רבה הוא מדורו של 'מוות' שם מפורסמים ברבים שמותיהם של הברנשים והחתיכות שהוא שולף או מחלץ ביממה האחרונה. עיני בוחנות כל מודעה ומודעה מאחר ונהיר לי שגודלה של מודעה מרמז עד כמה אותה אישיות חשובה ומוערכת, כאשר לפתע נופלות ארובות עיני על משבצת קטנה עטופה במסגרת שחורה כמקובל באותו מדור וכתוב בה כך:

אתה תקבע היכן
אני אחליט מתי

ראו עוד

טיפול ראוי :עוד סיפור מאת כרמי איתן 

אליעזר כרמי :המתרגם שהמציא שפה עברית

ברנשים קשוחים עם לב של זהב: על דיימון ראניון