מפגש עם היוצר גיורא רוטמן

עופר ברנשטיים שהיה בקהל בעת ההרצאה של גיורא רוטמן רשם לעצמו ראשי פרקים מההרצאה
והנה הם למי שרוצה לקבל תחושה כללית ממה שנאמר בהרצאה אם כי אין כאן את ההרצאה בשלמותה :
א. גיורא רוטמן (בקהל נוכח דב זיגלמן שעבד איתו על מרבית הדברים):
"אנחנו שייכים לדור שספק את ההויה שלו מפלטפורמה מאוד מיוחדת ושברירית מצד אחד אבל מלאת התלהבות מצד שני. הכוונה אנחנו דור ישיר שגדל על האיפו' המיידית מהעבר הקרוב מאוד של הקמת המדינה, של סוף המנדט, של השואה וכד', כולל מחתרות ומפעילים ועליה ב' וכד'. גם מלחמת השחרור קיבלה מרכזיות בעניין. בשנות ה-50 גדלנו על 101 ומאיר הרציון וכד'. הדור שלנו, בלי ציניות, ראה את הציונות כדבר אמיתי. היהודי שהיה בגולה וספג את כל שספג, כמו הסבים והסבתות שלנו שסיפרו לנו על אנטישמיות. ופתאום יש לנו צבא. אני זוכר שהייתי ילד בן 6, וישבתי עם סבי שהיה דתי ציוני קטוע רגל. אני ראיתי שהוא יושב ובוכה. שאלתי למה? אתה לא מבין מה זה בשבילי לראות צבא יהודי צועד ברחוב. הסתכלנו על "הצבר" כעל דור חדש שהוא טוב וצודק מחד ומצד שני עם ראש מורם ונלחם על שלו מאידך. היתה גם השפעה חיצונית של ספרים כמו חסמבה, סיפורי טרזן של ביראוס שהפכו אח"כ לעוד כל מיני מסחורים וסבובים. 12 הספרים המקוריים של טרזן, קרל מאי וכד' – גדלנו על זה. אם לא ספרים, התגלגלנו ברחובות, טיפסנו על עצים והיינו כמו אינדיאנים. היו גם סרטי ראווה כמו בן חור וטרזן עם ג'וני וויסמילר. היו תורים ארוכים ברחובות לראות סרט. מכאן באה גם הגישה שלי לקומיקס.
אגב, למוסינזון היו המון מאיירים שגדלנו עליהם. למשל שמוליק כץ. הוא עשה עבודה קווית אבל עם המון תנועה וחן שהעבירו את המסר יפה. לאחר הרבה שנים, האיורים שלי לחסמבה היו עם אפרוריות וצלליות ומשחקי אור וצל וכד'.
אנחנו ראינו בקומיקס מעין שליחות. למדנו היסטוריה בתיכון וזה היה די יבש באותם ימים. אם היה מורה טוב ידעת היסטוריה ואם לא – אז היית בור. היה ספר זיו טורן שהיה יבש מלא תאריכים וכד'. תלמידים לא התלהבו ולא ראו את מה שמאחורי הדברים ומה הבאמת מאחורי מה שכתוב. אני כילד הייתי רואה בימ"ב אבירים דוהרים ו"זה עשה לי משהו" לשליחות להעביר היסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל. היסטוריה יהודית היתה דבר נפרד שלא התיחסו אליו והתעניינו בהיסטוריה "האחרת" _(הכללית). קולנוע היה עסק שהלכו פעם בשבועיים/חודש. היו ספרים והיה קולנוע שהיה אירוע. בקומיקס ראינו דבר שהוא בין ספר לסרט. האמת השיטה של כתיבת קומיקס די דומה לתסריט וגם התוצר בהתאמה. אנחנו חיינו בתקופה שקומיקס היה תת תרבות. לא כמו היום. התפיסה היום לקומיקס היא אומנות, יצירת רבת חשיבה, עבודה קשה. ההורים שלי היו רואים את זה ואומרים "למה אתה קורא את הזבל הזה". זה נתפס כמשהו שלא מכניס לראש כלום. מספר סופגים. מקומיקס – זה משהו זול. הייתי מחביא אותם. גם לא היה כ"כ הרבה. היו מקומות שמהם הבאנו קומיקס. מארה"ב, פה ושם מחנויות יד שניה. לא היה שוק לקומיקס. היו מליון וחצי איש ולא היה כוח כלכלי. היחידים שיכלו לעשות קומיקס היו העיתונים החזקים שהיתה להם יכולת לשלב במערך ההדפסה וההפצה קומיקס. בד"כ בחוברות ילדים ונוער ובד"כ בדף האחורי. זה משך מאוד את הילדים. הם היו לוקחים ומתחילים לקרוא מהשער האחורי בסיפור בהמשכים. סיפור טוב התבטא במכירות. גם אני בתור ילד הייתי קורא את הקומיקס של אשמן ואלישבע נדל ומתחיל מהם. זה היה המצב לאורך שנים. דבר לילדים, הארץ שלנו, מעריב לילדים וכד' שהיתה להם היכולת. הושפענו גם מאוד בהיבט הויזואלי מהכרזות ענק על בד של סרטי הראווה הענקיים (בן חור למשל). היה קולאז' של כל מה שקורה בעלילה כפרסומת. אחד הדברים שעשינו בקומיקס זה בתמונת הפתיחה לתת קולאז' או ציור ראשי שנותן אווירה כללית של הסיפור. למשל, עמוד הפתיחה של אבירי הכותל המערבי שנותן רקע אווירתי ויזואלי אבל גם רקע היסטורי בטקסט. זו דוגמא טובה. "גם הטיפוגרפיה וסגנון הכתיבה היה דומה לאנגלית עתיקה וזה היה חשוב לשדר בפתיחה- זה מגיע תת הכרתית" (הערה של דב זיגלמן)

ב. יוסקה מאיור – זו דוגמא לסיפור שעשינו לתת מסר מיוחד. זכרנו שמלחמת השחרור לא הועברה כמו שצריך בביה"ס. למדו לפי מה שהיה נוח למורים. עשינו סיפור הכי ארוך שפורסם אי פעם בארץ ובארץ שלנו בפרט. זה גולל את כל מלחמת העצמאות והאלמנטים החשובים שלה לאורך שנתיים. בין הסיפורים הבולטים בקו זה "משעול הפרטיזנים" ממלחמת העולם השניה. גיבור ישראלי שעובד עם הבריטים. גם תמונת הפתיחה שלו הייתה קולאז' עם שפה ויזואלית ושפה טקסטואלית מורחבת.

ג. הקופסא – סיפור שעשיתי עם יריב אמציה (פנחס שדה). כמו בתסריט לאחר שנתתי אבטיפוס לדמות, הייתי חייב לייצר את הרקע שבונה אותה. במקרה הזה, זה קיצוני מאוד. בתחילת הסיפור כבר תיארנו את הדמויות והטיפוסים של הסיפור. ממש הצגת דמויות. לא ישבנו והחלטנו וחשפנו לאט אלא ממש בתחילת הסיפור הצגנו אותם כי הם היו מרכזיים יותר מהעלילה ההיסטורית.

ד. כשבונים סיפור בקומיקס (קצת כמו בקולנוע) היינו צריכים לוקיישן אקזוטי ומושך. למשל הפרטיזנים ביערות יוגוסלביה עם נהרות וסכרים וצמחיה או סיפור שעשינו מתחת למצולות הים (מלכודת במצולה) עם אלמוגים ושוניות וכד' שנותנים אווירה ונפח שונים. גם סיפור מסתורי האמזונס על סוכן ישראלי ומדען ישראלי שנחטף וכד' הלכו למקומות האקזוטיים האלו.

ה. דובי ואני הקפדנו על אותניות. אלמנט מאוד חשוב בכל דבר החל מסרטים וספרות ובטח שגם בקומיקס. אי אפשר למכור לוקשים. אני נוכחתי בזה בקומיקס הראשונים שלי. ילדים ונוער יודעים הרבה יותר ממה שמעריכים. הם חקרנים, הם גם אומרים בפרצוף את מה שהם חושבים. כשציירתי עם פנחס שדה והייתי סטודנט לארכיטקטורה, היה דד ליין והייתי צריך לעבוד בלילה ברגע האחרון. כתוב שהם הגיעו לפריס "עיר האורות". ציירתי עיר בלילה וזה פורסם. אחרי שבוע הגיע מכתב מילד "זה הדר הכרמל ולא פריס". אח"כ היה לי מקרה עם מכונית יגואר ונכתב זה לא יגואר אלא פורד. הבנתי שאין חוכמות עם ילדים וצריך להקפיד. כשהתחלנו לעבוד על הסיפורים בחנו כל פרט ופרט לתת את הדברים הנכונים. בתקופות מלחמת העולם השמייסר היה שמייסר והמדים היו מדוייקים, והמטוס סוקה הגרמני היה כמו שהוא נראה ללא חוכמות. ביוסקה מיור הלכנו למוזיאון ההגנה לראות כלי נשק ולבדוק כל דבר. לא מצאנו משוריין פורץ אז בחרנו אחר אותנטי וכד'. חייב להיות אמיתי.
אפילו בסיפור על ממלכה יהודית ורומאית עם מכונת זמן, הקפדנו שהחרב הרומאית הקצרה תראה נכון ושהשריון יראה נכון וכד'. צוללות U צויירו כמו שצריך, ותא טייס של מפציץ נראה אמיתי. ישבנו עם עיתונים, ספרים, אנציקלופדיות, מוזיאונים וכד'. עשינו תחקירים מעמיקים. דאגנו גם לרקע אמיתי של הדברים. השתמשנו בתמונות של הפצצות כשהיה צריך ובתמונות מפורסמות אחרות. הרקע האמיתי הזה לפעמים גם גרר תגובות. היה למשל קטע ביוסקה מיור על כפר עציון. תפסו שבויים ואמרו להם שמצלמים אותם והעמידו אותם מול הקיר והוציאו מקלע ו"קצרו אותם". אני ציירתי את זה כמו שהיה בדיוק. קיבלנו מכתב מפרופ' באוניב' חיפה שגם היה ימני שטען שאנחנו זורעים שנאה וכד'. דב ענה לו חד וחלק שצריך להראות את האמת.
בשנות ה-70 להדפיס בצבע היה סיפור מהפטרה. אי אפשר היה לצייר מראש בצבע ולצבוע כך ולצפות שההפרדות יצאו טוב. "לא היה מכון הפרדת צבע אחד בארץ שעשה זאת. הכל יצא לאיטליה" (הערה של דב זיגלמן). יעקב אשמן עורך הארץ שלנו לקראת יוהע"צ של שנה מסוימת אמר לנו לקראת החג תקבלו גליון שני צבעים!!!

ו. אנחנו עבדנו בשיטה קווית כי הדפסת צבע, פרוצס היתה מאוד יקרה ובעייתית. זה לקחת את הצבעים כמו שהם. עיפרון הוא כמו צבע והוא היה יוצא לכלוך בהדפסה. כדי לעשות אפור היה צריך לעשות קרוס האצ'ינג או ראסטר (גליונות עם נקודות מודבקות בצפיפויות שונות). באסכולות אחרות היו כאלו שעשו עבודת קו או עבודת כתמים והצללות (למשל התרגומים של סיפורי דיסני). אני עבדתי בשחור לבן ומשטחים כדי לתת עוצמה לתמונות. אנחנו רואים את זה כאן יפה. הכתמים יוצרים עומק לציורים וחיות.
בתור ילד היו לי קומיקס אמריקאי שהיה צבעוני אגב שהיו הקלאסיקס (קלאסיק אילוסטרייטד). זה השפיע על שיטות הרישום אבל לא על עבודות צבע. כשהייתי סטודנט היתה חנות ספרים קטנה בת"א ברח' החלוץ. חור של אדם שמכר שם מספרי קודש ועד זימה. הכל. מרתף כזה. שמו היה סנדו. היו באים אליו מלחים מחיפה והוא היה עושה איתם מסחרה. טיפוס אמיתי. שם נברתי בכל מה שיש וגיליתי קומיקס צרפתי ואיטלקי שעבדו יוצא מן הכלל בשחור ולבן. חלקם עבדו עם מכחול וצל ואור וחלקם בדיו. עד היום יש אסכולה צרפתית שעובדת בשיטות אלו. זו עבודה שתמיד יפה להסתכל עליה. לא ידעתי שמות ולא זוכר אותם עכשיו. הייתי מסתכל על האומנות עצמה.

ז. עלילת משעול הפרטיזנים לקוחה מסיפור מאוד אמיתי. הפרטיזנים של טיטו עשו את המוות לגרמנים. הם היו חזקים מאוד בערים ולבסוף החליטו פלישה להרי הטיטולנד. היו סכרים על הנהרות. בעלות הברית החזיקו את טיטו ותמכו בו כי הוא העסיק את הצבא הגרמני. המודיעין הבריטי שלח כוח שיעזור לטיטו שיפוצץ את הגשרים והסכרים בשבילו. אני לקחתי את הסיפור וסובבתי אותו על פלמחניק ישראלי. הפיצוצים במיוחד הושפעו מהקומיקס הצרפתי שבו הסתכלתי.

ח. זמן עבודה על דף כ-3 שעות (בלילה האחרון לפני הדד ליין). בתחילה היה יותר אבל פיתחתי מיומנות עם הזמן. בעבודה עם שובי זה היה לוקח יותר זמן כי הוא היה עושה לי מודלים והייתי רושם אותם לאמינות. לעיתים הייתי מחלק מראש בעיפרון חלש את השטחים ורושם טיוטא ולעיתים ישר הייתי מתחיל לעבוד עם הנייר. הגודל שצויר הוא כחצי גליון. כשהייתי צריך לעשות פרטים בתוך כתמים שחורים הייתי צובע משטח ומצייר את הלבן עם טיפקס (זה כבר היה בשנות ה-70).

ט. הפורמט הסופי היה מעט קטן מ-A4. כמה כבר אפשר להכניס בו תמונות? בד"כ היו 7 או 8. בעמק הקדום היה דף יוצא דופן עם 10 פריימים שחלקם מאוד קטנים ומפורטים. מה שחשוב הוא שבתמונה עמוסה כ"כ זה לתת הפרדה ברורה בין התמונות. ז"א, אחת כהה, אחת בהירה, לשחק עם דרגות הכהות כדי שירגישו את קולאז' התמונות וזה לא יהיה יותר מדי אחיד כי אחרת זה הולך לאיבוד. כל הדברים נלמדו מניסיון ולא באופן מסודר. הכל החל מטכניקות סיפור, דרך עלילות וכלה באמצעים הטכניים של קומיקס ובניית פאנלים וקומפוזיציות. זוויות צילום/ציור זה משהו שלא היה מההתחלה למשל. אבל כשניסינו לגוון הן התחילו להופיע לאט לאט.
היו כמה אסכולות בנושא "חלונות" (פריימים). יש כאלו שמחלקים 6-8 שווים. יש שמחלקים באופן חופשי יותר – ואני כמוהם. תמונות נכנסו בתמונות, חלק מהפריימים פתוחים וכד". בעיקר כשהיה לי רצון להתמקד בפרטי עלילה או התרחשות מסויימים או כדי לתת לצופים תחושה של תנועה וכד'. האמריקאים מרובעים בהגדרתם (אני יודע זאת גם מכיוון של ארכיטקטורה). אנחנו חושבים תמיד לכל הכיוונים איך משיגים משהו טוב יותר. אמריקאי תן לו מגרש הוא לא יסתכל מהקצה אלא מהמרכז. כך גם תכנון העמוד. ראש אחר מהקומיקס האמריקאי. אם הם לא היו כאלו היה להם תוהו ובוהו.

י. דובי ואני היינו יושבים ובונים שלד של הסיפור. עם אחרים זה היה אחרת. עם פנחס שדה, שלא היכרתי אותו אפילו, הטקסטים הגיעו למערכת והועברו אלי. אני ציירתי הוא לא הגיב ולא היה קשר. לא נפגשנו מעולם. אבל זה התאים לי. כשעבדתי עם מוסינזון שגם היה ידיד שלי שנים הוא ראה אתה קומיקס הראשונים שלי כשהייתי סטודנט. הוא התקשר אלי ואמר/הודיע "אתה הצייר של חסמבה". אני התרגשתי מהעניין כי גדלתי על חסמבה. ציירתי לו 53 ספרים. חלק מהעלילות של הספרים האלו אפילו התרחשו אצלי במשרד. בספרים ראשון ושני הוא היה עושה לי ביקורת כי אני הייתי קורא ובוחר את הציורים שאני רוצה לצייר. אחרי שלושה ספרים הוא אפילו לא בדק. פנחס שדה יותר קיצוני. דובי ואני עבדנו יחד, ובנינו יחד הכל. סצנה סצנה. מסכן דובי שהיה המודל שלי. זה היה סיפור מאוד מיוחד שגם גרר הדים רציניים. אחרי שלד, היינו צריכים לחלק לשבועות ולמצוא נקודת מתח (קליפהאנגר) שתספיק לכל עמוד כי יצא רק עמוד או מקס' שניים בשבוע. לפעמים היינו ממציאים ברגע האחרון את חיתוכי השבועות למרות שהשלד היה מראש. אז כל דף נבנה קודם סיפורית על ידי שנינו. אח"כ התחלתי גם לבד לעבוד כך שדובי עזב לארה"ב. זה היה אילוץ עיתונאי.

יא. בשנות ה-80 עשיתי דברים לעיתון אותיות. שבועות לנוער עם כיוון דתי כיפות סרוגות לאומני. הם התלהבו מאוד מהקומיקס הזה ופנו וביקשו אם אני יכול להעביר להם את הקומיקס אבל בצבע. כי אז כבר היה אפשר להוציא אותם בצבע. תהיתי מה יקרה שאעביר זאת לצבע. אז עוד לא היו מחשבים ולא ידעתי איך לעשות זאת טכנית. איך האורגינלים יהפכו לצבע כמו שהם? זה מה שעשיתי והתוצאה היא סיפורים כמו "העמק הקדום". יחד עם השחור והצבע התוצאות מאוד עוצמתיות. לא היו פשרות ולא היו ברירות. כל מה שהייתי צריך זה להכניס צבע מתאים כרקע. לעיתים פשוט החלטתי לא להוסיף צבעים ולהשאיר לבן כדי להעצים את החוויה. זה כאמור היה ממש מאוחר.

יב. אח"כ באמצע תחילת שנות ה-90 נכנסו למחשבים והעבודה שלי נגמרה והתחלתי לשקוע בארכיטקטורה.

יג. שאלות:
יחס מע' הארץ שלנו אלינו היה שונה ממערכת עיתון הארץ. קודם כל ישבו במקום אחר והיו רק 4 או 5 אנשים במערכת וזהו. במערכת קטנה, מבחינתנו הינו בני בית כמו כל האחרים. אבל שוקן וכד' התייחסו אחרת. כזה על רקע עבודה וכד' כולם נחמדים. אבל בעניינים כספיים מגיעים למערכת אחרת עם האנשים הרעים. המערכת של אשמן היתה מאוד פתוחה. מאוד משתפי פעולה. כשהיה לנו רעיון למשל יוסקה מיור היתה התלהבות גדולה. לא קיצצו כנפיים בשום צורה. מרגע שהתקבל הרעיון היננו חופשיים. בנינו ועשינו וקבילו כמו שזה. לא היתה צנזורה או קווים אדומים. לא זכור לי שהציעו לנו רעיונות (דובי טוען שאשמן הציע את סיפור ה"הרפתקאות במצולה" כחצי שנה הפסקה ליוסקה מיור אנחנו העדפנו להמשיך עם יוסקה מיור). לגבי כסף זה היה להכניס את היד לכיס ולהוציא כסף. אי אפשר היה לחיות מזה. קיבלנו גם פחות מעיתונאים רגילים. פעם אפילו עשיתי "שביתה" לשוקן ואיימתי לא לשחרר את הפרק הבא כי הוא לא הסכים להעלות את השכר שלנו למשהו סביר יותר. הייתי סטודנט – וסטודנט חצוף. דובי – אנקדוטה מעניינת – ליוסקה מיור הינו צריכים דמויות מזדמנות שחוזרות על עצמן. מה עשינו, בחרנו חברים קרובים וכך כשהחברה נפגשו ביום שישי, מה עשיתי השבוע בסיפור, אתה לא נותן לי מספיק מקום, במה כוח וכד'. התייחסות החברים היתה יותר מעניינת מהתייחסות חברי המערכת.

תסריטי פנחס שדה היו מאוד סגורים. עם דובי זה היה בשיתוף. פנחס שדה היה לי קשה לעבוד איתו כי הוא היה סופר. אנחנו היינו מנסים לייצר עניין בכל עמוד. אנחנו מספרים סיפור הרפתקאות שצריך שיהיה שם אקשן כד'. אצל פנחס כל עמוד 2 אנשים מדברים. אולי אומרים דברים חכמים אבל מבחינת עניין של נוער זה היה שמעמם. איך אני הייתי פותר את זה? הייתי מצייר בכל מיני זוויות ושובר כל מיני אפקטים של דמויותב רקע וכד'. כי המדד שלי לענין היה שכשלי משעמם לצייר זה מה מקורה לילד שקורא את זה? לכן הקומיקס שלנו היה כ"כ פעיל כל הזמן. נהנתי לצייר את מצבי הקיצון האקסטרים. בעד זה לא אהבתי את העבודה עם פנחס שדה. זה הפריע לי.

בתקופות מסויימות ציירתי שני קומיקס בשבוע בהארץ שלנו (ד"א אלי אשד מעיר שהוא האמן שצייר הכי הרבה סיפורי קומיקס בעיתונות הישראלית עד לאורי פינק). הוקמיקס הראשון שלי היה בדבר לילדים. זה היה סיפור על חתול שעוזר לילד להלחם במחבלים. אח"כ עשיתי ציורים אצל יעקב אשמן. הראשון היה בהשפעת פנימור קופר "צייד הדובים" ממלחמת צרפת-ארה"ב. זה היה מושפע מקוטל הצבאים, אחרון המוהיקנים וכד'. הנושא של ההיסטוריה היהודית מעבר לא"י תמיד היה חשוב לי. למשל סיפור הפיראט. קראנו המון ספרים והדמיון עבד. היה ספר שקראתי אותו שנקרא "הקפטן מקסטיליה" על בנו של אציל שנרדף ע"י האינקויזיציה והוא נשלח לספינת עבדים לקאריבים. הוא משתלט על העניינים ונהיה פיראט וכד'. אני הלכתי עם זה ולקחתי בחור אנוס יהודי שנטפלו אליו ושלחו להיות עבד והוא הפך להיות פיראט יהודי. הוא עזר לדרייק נגד הספרדים.
הסיפור אבירי הכותל – דובי היה מקבל תגובות שלאנשים העור היה מצמרר. בנינו סיפור שמסתבר שירושלים נכבשה ע"י הצלבנים ב-1099. והיתה ממלכת ירושלים עד שסלאח אדין גירש אותם מים'. זה היה מסע הצלב הראשון. בראשו עמד נסיך צרפתי דה-בויון. כידוע מסעי הצלב עברו דרך אירופה לא"י. בדרך נוסף אליהם אספסוף והיו עושים פוגרומים איפה שהיו יהודים. עשו פוגרום בעיירה כזו ואביר נכנס לבית והורג את המשפחה אבל הבחור הצעיר הורג אותו, שם עליו את השריון שלו ומסתווה כאביר. הוא רוצה לנקום בצלבנים. תוך כדי הוא מציל את הנסיך ונהיה דמות מובילה. הוא מכיר חתיכה יהודיה כשרה ונער שהופך לנושא כליו. כשמגיעים לים' הגנו עליה מוסלמים ויהודים יחד ואחרי הכיבוש טבחו בהם קשות. הוא חדר לים' איתם כדי להפוך צד ולהלחם נגד הצלבנים. העיר נכבשה והוא נהרג בקרב אבל שולח את נושא כליו ומשביע אותו לשמור על ים' עד שיבוא צבא יהודי לים'. ים' נפלה אז ב-6 ביוני. אנחנו חוזרים לשישי ביוני ששת הימים. פלוגת צנחנים נכנסת לים'. הארגדה מספרת שכל 6 ביוני עובר פרש בסמטאות. אביר שמגיע לכותל ובוכה וכד'. כשהחייל יוצא לפטרול מגיח מולו האביר ומסתער עליו מי אתה וכד'. אני חייל ישראלי. הוא מוריד את הקסדה והוא חייל זקן בא בימים. עכשיו אני יכול לנוח וכד'. זה מסתיים עם הצנחנים בכותל וברקע האביר הזה. היו תגובות נרגשות מאוד מהעניין הזה. זה חלק מלספר את מה שקשור אלינו. בעמק הקדום, טייס איש ש.ב. התרסק באפריקה ונופל לג'ונגל ונופל לתהום וצונח ומגיע לאגם בעמק נסתר. פתאום מופיעים מולו לוחמים עבריים מבית שני. מתברר שאלו ממלכות יהודיות ורומאיות וכד'. זה מתגלל שנחרב ביהמ"ק על ידי הרומאים הם פיזרו יהודים לצפון אפריקה והיה מרד וברחו לג'ונגל וכד'. תוך כדי הסיפור כבר יש היסטוריה של שני העמים וכד'.

האמת, כשדובי ואני מדברים על קומיקס חדש, אנחנו חושבים שבשנות ה-90 הקומיקס התגלגל לכיוונים אחרים עם חשיבה אחרת של אנשים צעירים ואינטליגנטים. באמת צורה אחרת של חשיבה. אנחנו חושבים שיש רעב לדברים פשוטים יותר וקרובים יותר למקורות. לכן אנחנו שוקלים לעשות זאת. בטכניקה כמובן יהיה שינוי. הציור יהיה ציור אבל דובי גרפיקאי מעולה והיכולת הממוחשבת שלו טובה בניגוד אלי. התוצאות יהיו מאוד מעניינות עם האפקטים והיכולות החדשים. יש גם היבטים כלכליים. זו השקעה שצריך לראות איך מטפלים בה.

לגבי השפעות של מלחמת יום כיפור ו"שבירת המיתוס" של החייל הישראלי – זה בהחלט השפיע. כל התפיסה שדיברתי עליה בהתחלה איך שראינו את הדברים היתה נכונה לתקופתם. נכון שבנפשנו אנחנו עדיין חושבים כך אבל המציאות תופחת על פנינו. החייל הישראלי הגיבור אינו כזה ג'אבר מסתבר (אחרי 73,). אין ספק שמלחמת יום הכיפורים כמו שעשתה בשאר תחומי חיינו מהפכים גם בתחום זה השפיעה. נהיינו יותר ציניים, הקומיקס נעשה יותר ציני, הגישה נהייתה אחרת. זה מתגלגל כבר הרבה שנים. אנחנו עדיין חיים במדינה צינית ובמיוחד לאור כל מה שמסביבנו. קשה מאוד לא להיות ציני ואנחנו מקווים שיש מקום לרעב הזה לחזור לתמימות של הדברים שפעם חלמנו עליהם ולא התגשמו. דובי – מלחמת יוה"כ היתה טראומה. אני הסטוריון חובב ועדיין לא קורא על מלחמת יוה"כ כי אני לא מסוגל. אני עדיין לא קרוא חומר עליה ויודע שאי אפשר לכתוב סיפור כל עוד לא עושים את התחקיר. היתה זליגה אח"כ לכיוון הקריקטוריסטי כמו זבנ"ג ופחות הריאליטי. אנחנו ידענו שבתקופה ההיא יוסקה היה בעל השפעה על הנוער. זה נודע לנו כי אשמן אמר "יוסקה יהיה בעמוד פנימי" חשבנו שזה בגלל ירידה. הוא אמר שאחת מחברות הפרסום גילו שהילדים באים, הופכים וכד'. כלומר יש רפלקס מותנה לקרוא את הפרק הבא. לכן הם אמרו – אנחנו רוצים לעשות עמוד פרסומת (אלו היו קוקה קולה). התחילו להסביר לנו ואנחנו קצת נפגענו. הסבירו לנו שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהכניסו אותנו לעמוד פנימי. כך היה.

פעם כשעוד הייתי סטודנט, באו אלי באחת ההפסקות בטכניון קבוצה של אנשים לבושים יפה עם עניבות וחליפות והציעו לי המון כסף לצייר קומיקס פורנוגרפי/אירוטי. לצערי, אז עוד הייתי טיפש וסירבתי…