היה זה בלילה אפל וסוער-ירון ליבוביץ' על "ליל העשרים"של יהושע סובול

היה זה בלילה אפל וסוער –
"ליל העשרים" בבית הספר של סופי מוסקוביץ'

מאת ירון ליבוביץ'

לרגל חגיגות הששים של מדינת ישראל בחר בית הספר לאמנויות הבמה של סופי מוסקוביץ' להעלות את המחזה של יהושע סובול "ליל העשרים".

נדמה לי שהמחזה הזה הוא הפך להיות, למחזה שמעלים אותו רק בהזדמנויות מיוחדות כמו ימי הולדת למדינה. אינני חושב שדבר זה הוא לטובתו של המחזה, ולו רק בגלל שלטעמי מחזה חשוב ומעניין זה הוא מחזה המתאים לכל זמן כי הוא מעורר אותנו לחשוב וזה טוב לעשות בכל זמן. אבל אולי, מצד שני, לחשוב ברצינות על דברים חשובים הוא דבר הדורש תשומת לב מיוחדת וזמנים מיוחדים, כמו חגיגות הששים למדינה, הם הזדמנות מצוינת לכך. (סלחו לי על הסגנון הרשמי במקצת אני מנסה להיות חגיגי).
המחזה של יהושע סובול עוסק בהתרחשויות שקורות בלילה אחד של העשרים באוקטובר 1920 על הר בגליל בקרב קבוצה של צעירים בוגרי תנועת השומר הצעיר המתכוננים לעלות להתיישב במנסורין, קיבוץ בית אלפא של היום. את ההתרחשויות אפשר לתאר במילה אחת: "שיחה". ארבעה בחורים ושלוש בחורות בשנות העשרה והעשרים לחייהם אידיאליסטים ממרכז אירופה ומגליציה עסוקים בערב האחרון שלהם בהכשרה החקלאית שלהם לקראת עלייתם על הקרקע בחיבוטי נפש או אם תרצו חיטוטי נפש באשר לייעודם כקבוצה וייעודו של כל אחד מהם. השיחה הנוקבת מטלטלת את כל חברי הקבוצה ומביאה אותם לחשיפה הן פיסית ובעיקר נפשית.
נשאלת השאלה למה מחזה היסטורי המבוסס על אירועים שהתרחשו לפני כ – 90 שנה, שנמשך מערכה אחת ובו לא קורה כמעט כלום מלבד דיבורים חשוב ומעניין לאנשים החיים במדינת ישראל והחוגגים את שנת הששים להקמתה? (וזה נוסף לגילוי הנאות שאני אישית אוהב בעיקרון מחזות היסטוריים).

ראשית, מכיוון שהאירועים שקרו בתקופת העלייה השלישית הייתה להם השפעה נכרת מהרבה בחינות על התפתחותה של המדינה שבדרך ועל מדינת ישראל. לא רק זאת אלא גם זאת, הדילמות שעמדו בפני החלוצים בשנות העשרים של המאה הקודמת עומדות בפנינו גם עתה בפתיחת העשור השביעי למדינת ישראל. בנוסף לזה, שיחת הנפש המתגלעת בין הנפשות הפועלות במחזה מעידות על אנשים משכילים מצפוניים בעלי נפש סוערת, שאת מסעם הפנימי אנו יכולים לראות מבעד למילים. לפעמים המסע בנפש האדם הוא מרתק לפחות כמו מסע קונקרטי מנקודה א' לנקודה ב'.

יהושע סובול לא היה צריך להמציא את חיבוטי הנפש הנועזים של הנפשות הפועלות. המחזה מבוסס ברובו על הקובץ "קהיליתנו" שפרסמו אנשי ביתניה קיבוץ א' של השומר הצעיר באביב תרפ"ב ערב עלייתו להתיישבות בבית אלפא.
(הערה אחת לסדר, לפי המהדורה של הקובץ שיצאה לאור בהוצאת יד בן צבי בשנת 1988 ושמוקי צור הוסיף לה הארות ומבואות העלייה לקרקע של היישוב בית אלפא הייתה ב4 בנובמבר 1922 ולא ב20 ב אוקטובר 1920). אינני יודע למה נקב יהושע סובול במחזהו את התאריך הנ"ל, אולם נראה שאין זה חשוב כל כך, כי אין זה משנה במאום את התרשמותנו על התקופה הסוערת ההיא. רמת החשיפה במחזה הזה נראית ממבט ראשון מדהימה, אולם היא מבוססת על רגשות אותנטיים העולים מן הקובץ של אנשי ביתניה.
כאמור, המחזה הוא בן מערכה אחת שלא קורה בה כמעט כלום. העלילה מתמקדת במערכות היחסים הנוצרות והמתפרקות תוך כדי שיחה בין חברי הקבוצה הצעירים. במחזה כזה יש חשיבות רבה לרעיונות המובאים תוך כדי השיחה וגם מערכת היחסים שבין חברי הקבוצה. אני אעבור עליהם בקצרה:
1) חלום מול מציאות – במהלך הלילה מתווכחים החברים על עצם החברה שהם יקימו כשיגורו ביישוב שלהם. והשיחה בין חברי הקבוצה נעה בין דימיון סנטימנט לי ואידילי של החיים ביישוב החדש לבין ביקורת נוקבת מפיו של משה, הבוגר מבין חברי הקבוצה, על היומרה ליצור דבר מה חדש השונה לגמרי מן החיים שהיו לעם היהודי בגלות בשעה שהגלות עדיין נמצאת בקרב חברי הקבוצה גם כשהם נמצאים על אדמת ארץ ישראל.
2) היחס כלפי הדור הקודם וכלפי ההורים – היחס כלפי העולם שחברי הקבוצה עזבו וגם היחס כלפי העולם שהם פגשו כשהם באו לארץ ישראל. במחזה מובא כמה פעמים היחס המורכב והקשה שלחברי הקבוצה יש כלפי החברה שעזבו ובייחוד ההורים שלהם. סצנות חזקות מאד במחזה הן הסצנות ששנים מחברי הקבוצה מדברים על הוריהם. כוונתי לאפרים המזכיר את יחסו המתנשא והמזלזל של אביו אליו, הפעיל הציוני והמונולוג המצמרר של שפרה בו היא מספרת על מערכת היחסים המאד לא מפרגנת ששררה בין אביה לאמה שהתבטאה בין השאר בכינויי הגנאי שאביה היה מכנה את אמה. גם כלפי אנשי העלייה השנייה יחסם של חברי הקבוצה הוא מורכב. אמנם, כשהצעירים אנשי העלייה השלישית הגיעו ארצה היו לגביהם ציפיות גדולות, שהם ימשיכו להגשים את התכניות של אנשי העלייה השנייה, אולם לאנשי העלייה השלישית היו חלומות משלהם ואפשר לזהות בתחילת המחזה את היחס המזלזל שיש לחברים כלפי קיבוץ דגניה למשל.

3) היחסים בין המינים ומעמד האישה – נקודה חשובה שעולה שוב ושוב במשך המחזה היא עמדות הקבוצה לגבי מערכת היחסים המסורתית בין הגבר לבין האישה ומקומה של האישה בחברה. אנו רואים בהתנהגותן של שלוש הנשים בקבוצה התמודדות שונה עם התפיסה המסורתית של מקומה של האישה הן ביחסיה עם כלל החברה והן ביחסיה עם כלל החברה והן ביחסיה המיניים עם הגברים. מרים, מתייחסת לאהבה במין פתיחות. היא רואה בהתנהגות מינית מתירנית כסימן למימוש עצמי. ורואה באקט המיני דרך לגיטימית של תקשורת. נחמה, מנסה להיות חזקה ולעבוד בדיוק כמו הגברים ובהתנהגותה הקשוחה היא מייצגת את הפמיניסטית הקלאסית שויתרה על נשיותה למען המהפכה הציונית וההגשמה האישית. האישה השלישית שפרה, מייצגת את האידיאל הנשי המקובל, הבחורה השקטה והמשכילה, והא ראיה היא מחוזרת אחרי שלושה מחברי הקבוצה. במהלך המחזה אנו מגלים שהחזות המאופקת מסתירה מאחריה הר געש של יצרים מודחקים.
4) הפרט מול הקבוצה – הצעירים האידיאליסטים עולים לקרקע כקבוצה מלוכדת ומנסה להגשים את חלומם כקולקטיב. עקב כך חברי הקבוצה עומדים על כך שהם יתנהגו כקבוצה והם לא מרשים סטייה אינדיבידואלית בתוך הקבוצה. דוגמא מאלפת לכך היא התעקשותה של נחמה ואחריה גם כל הקבוצה על כך שלא יהיו סודות בקבוצה וכתוצאה מכך הקבוצה מכריחה את נפתלי ועקיבא שיספרו לקבוצה על מה הם מסתודדים בזמן העבודה. דוגמא נוספת היא התדהמה שתוקפת את הקבוצה לאחר שחבריה מתבשרים מפי אפרים ומרים על כוונתם להיות זוג ולגור באוהל נפרד משאר חברי הקבוצה. חוץ מזה שיש כאן חזרה לתא המשפחתי המסורתי נוסף לכך אנו רואים נטייה להתבדל כפרטים הנפרדים מתוך הקבוצה. מעניין שההודעה המפתיעה הזאת קוראת מיד אחרי ההחלטה של חברי הקבוצה להתפשט. בכלל, מוטיב ההתפשטות מיצג אצל סובול הן את הרצון של הקבוצה לעשות דברים כישות אחת והן את הדרישה של חברי הקבוצה לחשוף את עצמם מכל המסורות הרקובות.
5) הדילמות המוסריות של כובש ונכבש – הדילמה המוסרית הקשורה בזכותנו על הארץ. האם זה צודק לכבוש את הארץ מידי ערבים החיים בה? הצורך להלחם על האדמה והמחיר שחברי הקבוצה ישלמו על כך. שאלות אלו זוכות לליבון על ידי חברי הקבוצה. אנו שומעים את דבריו המפוכחים של משה שכדי להצדיק את כיבוש הארץ אנו חייבים להיות חברה מוסרית ומצד שני אנו חווים את ההתבטאויות הילדותיות הששות אלי קרב של עקיבא ונפתלי הנאמרות ספק בצחוק ספק ברצינות.
הדבר השני החשוב במחזה הוא יחסי הגומלין הקיימים בין חברי הקבוצה. לכאורה חברי הקבוצה נראים כקבוצה הומוגנית ומלוכדת אך התמונה הזאת אינה מדויקת. הקבוצה מחולקת לשני חלקים שמעבר אחד עומד משה והשאר עומדים בעבר השני. משה הוא מבוגר בכמה שנים משאר חברי הקבוצה. הוא בא מגליציה, הוא בן של חייט עני והוא נלחם במלחמת העולם הראשונה. לעומתו, שאר חברי הקבוצה כולם בני טובים למשפחות מבוססות, אינטלקטואלים מגרמניה ואוסטריה. משה המבוגר וזה שטעם את טעמה המר של המציאות מאלץ את החבורה הנאיבית במקצת כשבראשה אפרים האידיאולוג שלה, לראות את הדברים כמות שהם. הפעולה הסמלית שדרכה מאלץ משה את החברים לראות המציאות היא דרך ההתפשטות.
מחזה שבו לא קורה כמעט כלום יש בו סכנה שיהפוך יבש מדי. במחזה ניסו לפצות בכך שמזיזים את השחקנים על הבמה באמצעות יחסי המשיכה והדחייה של הנפשות הפועלות במחזה. בהפקה הזאת מכניסים גם אתנחתאות מוסיקליות של ריקודים ושירים כשהחברים נסחפים אל הדמיונות שלהם. אהבתי בעיצוב הבמה איך שהצליחו לאפיין באמצעם דלים כל אחד ואחד מפינות השינה של חברי הקבוצה. כמו למשל הסירים בפינתה של נחמה או המזוודה עם הספרים בפינת השינה של שפרה. ההפקה הזאת היא דוגמא טובה לכך שמחזה כתוב הוא רק חלק אחד, גם אם חשוב מאד, מכלל ההצגה. בהפקה זאת הפרולוג והאפילוג שבהם משה מדבר שנים רבות אחרי ספור המעשה, מושמטים לגמרי. מונולוג הפתיחה ומונולוג הסיום של משה נועדו כנראה לתת לנו פרספקטיבה על מעשי העבר ומן הסתם הם שיקפו את הפרספקטיבה של סובול. בהפקה הרגישו צורך להוריד אותם בכדי לתת לקהל להגיע לפרספקטיבה שלו, וכן גם להבהיר לנו שהתהליך עוד לא נגמר. המונולוגים האלה הם לא הדברים היחידים ששונו בהפקה הזאת. בסופה של ההצגה מי שעוזר לנפתלי להתלבש אחרי ההתפשטות האחרונה הוא משה בעוד שבמחזה הכתוב נפתלי הוא זה שמתלבש בעצמו. כמו כן ההצגה נחתמת בדבריו של משה "לכולנו יהיה קשה" בעוד שבמחזה הכתוב משה ממשיך לדבר ואפרים מהסה אותו ורומז על הנזק שהוא חולל. הדברים האלה הושמטו מן ההצגה ובכך הם נותנים למשה אופי יותר אנושי מן הדמות הפלקטית במקצת המופיעה לנו מן המחזה הכתוב.

לסיכום :
נהניתי מצוות השחקנים שהצליח בדרך כלל להראות את הנפשות הפועלות כדמויות בשר ודם. הדס אלתרמן המגלמת את נחמה היטיבה להציג בפנינו את נחמה כצור החלמיש שהיא מנסה להיות אבל מתפרקת לרסיסים בסוף ההצגה. רובי פיינברג , נפתלי הצליח לתאר נכוחה את דמות המתלבט אשר מחפה בבדיחות על המצוקות שלו. עידן בוסיאן ודניאל בוצר הטיבו לשחק את שני עמודי התווך האידיאולוגיים של הקבוצה אשר מנסים להכיל את דרכם על חברי הקבוצה. דניאל ארליך המגלם את עקיבא בהחלט מעביר לנו את דמות ההרפתקן שרעיונות לא ממש מעניינים אותו. דבי סביאן ששחקה את מרים הציגה את "שובבותה" של מרים בחינניות כובשת ומיה שנידרמן הייתה מרגשת מאד כששחקה את שפרה המהוגנת כלפי חוץ אבל הרוחשת כלפי פנים.
, המחזה האקטואלי והחשוב הזה הועבר לנו על ידי בית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ' בצורה מאלפת ומעוררת מחשבה ועם זאת מרגשת.

ראו עוד על ההצגה

עיבוד טלוויזיוני ל"ליל העשרים "

ליל העשרים בויקיפדיה

וגם על ההצגה

ביקורת על ההצגה של סופי מוסקוביץ'

עוד ביקורת של פרשן

השורדים של ליל העשרים

דף הפייסבוק של ירון לייבוביץ'