web analytics
קטגוריות
תקשורת

כשצביקה פיק חזר בתשובה :"להיטון" סיפורו של מגזין

עטיפת הגליון הראשון  של "להיטון " עיצב אשר דיקשטיין.

יש כמה וכמה מגזינים שהייתי שמח יוo  אחד לכתוב את תולדותיהם :מעריב לנוער בראש הרשימה . ואחריו "דבר לילדים " "הארץ שלנו " "משמר לילדים " "לאישה " ו"העולם הזה " וגם אחרים . במקום טוב באמצע נמצא מגזין הבידור המפורסם והמצליח ביותר של שנות השבעים והשמונים "להיטון ".. והנה כתבה שהופיעה במגזין מיוחד לרגל שישים שנות מוזיקה ישראלית ועוסקת במגזים שפעפ נחשב לסמל של כל מה שהוא תת רמה והיום נראה כמודל של טוב טעם ואנינות  תרבותית בהשוואה למה שיש בתקשורת היום  .

כשצביקה פיק חזר בתשובה : להיטון : תולדותיו של מגזין בידור

מאת אלי אשד

 

הופיע בגליון מיוחד של שישים שנות מוזיקה ישראלית של "מקור ראשון" Lahiton.jpg

 

שנת 2008 העולם שלנו רווי לחלוטין ובכל מקום במוזיקה מכל הסוגים ובכל מקום יש כתבות על זמרים ומוזיקאים ויוצרי מוזיקה. יש מגזינים כמו "פנאי פלוס" ו"רייטינג" שמקדישים להם חלקים נרחבים ( בעיקר לרכילויות ) המגזינים "מעריב לנוער" ו"ראש 1" שפעם הוקדשו לנושאי נוער ובעיותיו מוקדשים היום לחלוטין לנושאי תרבות הפופ והמוזיקה. . בריטני ספירס ובעיותיה צרותיה היא בכל מקום גם בעמודים מרכזיים של העיתונים היומיים וכך גם זמרי "כוכב נולד" למיניהם ולדורותיהם אבל זה לא היה כך עד שנות השבעים כאשר נושא הדגל בתקשורת של המוזיקה , ומאוחר יותר גם הקולנוע הטלוויזיה ועולם הבידור הפופולארי היה מגזין אחד ויחיד השבועון "להיטון ". עד סוף שנות השישים המוזיקה הפופולארית נחשבה לכמעט משהו מוקצה בתחום התקשורת. כאשר אנשי להקת הביטלס רצו לבקר בארץ החליט מי שהחליט במשרד החינוך שאפשר לוותר על ביקור זה. וכך "הביטלס" מעולם לא ביקרו בארץ דבר שיש מבין מעריציהם שרואים בו היום בכייה לדורות. היה תחום אחר נחשב קצת יותר הקולנוע ועליו הופיעו שני מגזינים מתחרים "קולנוע " שיצא לאור כבר 1939 ו"עולם הקולנוע" שיצא מאז 1951.

השניים ניהלו בינם התחרות מלווה בצילומים ופוסטרים ורכילויות על כוכבי הקולנוע של הוליווד ( וקצת מאוד על כוכבי ארצנו הקטנטונת ) . תחרות שהסתימה לבסוף בניצחון נוק אאוט של "עולם הקולנוע" ששרד הרבה אחרי המתחרה הוותיק יותר שלו. אז היה חומר קריאה עבור חובבי הקולנוע ,אבל לחובבי מוזיקת הרוק והפופ לא היה כלום. . עד שנת 1967 כאשר ייסד אורי אלוני את מגזין הפופ הישראלי הראשון . אורי אלוני היה בעברו כתב הנוער הראשון של השבועון מעריב לנוער ועיתונאי של "העולם הזה",וגם חובב פנאטי של מוזיקת רוק ופופ מילדותו ( והוא זה שהכין את פס הקול לסרט "אסקימו לימון " על הנוער של שנות החמישים והשירים החביבים עליו )( והיה לו חזון ליצור את מגזין המוזיקה והבידור העברי הראשון ,והוא יצר מגזין כזה ביחד עם שותפו,דוד פז.

אורי אלוני

 

 

 

 

 

אורי אלוני : מאז צעירותי אהבתי את מוזיקה הפופולארית ועשיתי על כך מדור בשבועון "לאישה" באמצע שנות השישים בשם "עושי הלהיטים" ( על שם הסרט הפופולארי אז "עושי הלהטים") וזה היה בתקופה שאף אחד לא ידע מה זה זמר ואף אחד לא נתן לזה מקום ולא כלום. והייתה למדור הצלחה ואז היה עוד מדור בודד על זמרים בעיתון"ידיעות אחרונות " של יום שישי שכתב רמי דרומי, מדור של עמוד בודד וקיבלתי על עצמי לכתוב גם את זה,אבל זה כל מה שהיה על מוזיקה פופולארית. .ואז בא שמואל מור עורך המגזין האירוטי השערורייתי "בול" ( שהתפרסם אז בגלל שעורכיו נאסרו בידי השב"כ מאחר שחשפו שישראל מעורבת ברצח המנהיג המרוקני בן ברקה.א.א. ) והפגיש אותי עם דוד פז שאז ערך אצלו את בול וחשבנו להוציא מגזין על מוזיקת פופ זה היה ה-67 . והוצאנו מגזין כזה עבור שמואל מור שקראנו לו "פופ".הוא שרד למשך גליון אחד הוא הצליח מאוד. אבל לשמואל מור נכנס פתאום שיגעון בראש לעשות עיתון של יום שישי וזה נכשל ושבר אותו והוא פשט את הרגל. ועם זה בא גם הסוף של "פופ". אבל לא ויתרנו הרעיון היה יותר מידי טוב והירגשנו שהחברה הישראלית בשלה למגזין כזה.

הושפעתם ממגזינים מחו"ל ?

אלוני : קראנו עיתונים מחו"ל ששימשו לנו מקור השראה. שבועונים אנגלים כמו "מלודי מייקר" ו"ניו מוזיקל אקספרס" שבועון גרמני בשם "אוקי" שהייתי מנוי אליהם והרבה מהכתבות נלקחו מהם ואצל הגרמנים זה היה בעיקר כתבות מעמיקות . .אלו היו המקורות אבל הם היו מסוג שונה ממה שבחרנו לבסוף הם היו כמו עיתונים וטבלואידים ולא מגזינים. אנו יצרנו משהו שמתאים לכאן. עברה שנה ופז אני פגשנו את אברהם אלון אמרגן קטן בתל אביב ובעל מועדון ברמלה שהייתה אז ה"מכה" של המועדונים והדיסקוטקים במדינת ישראל, היום הוא חי בצרפת מנהל אולמות חתונות , פגשנו אותו ב"פינתי" בית קפה המוביל של אז והיצענו לו לעשות שותפות . והוא שם כסף . והמגזין "להיטון" נוצר והחל לרוץ ב-1969.

א.א. מי נתן את השם "להיטון "?

אלוני : השם "להיטון " היה הצעה של רבקה מיכאלי אבל גם אהוד מנור היציע אותו והחלטנו שזה השם המתאים וצדקנו . הוצאנו את העיתון ב26 לתשיעי 69 בסוכות ואני רוצה לאמר לך זה היה מה שכינו אז " שלאגר" מההתחלה.

הכותרות של הגיליון הראשון היו באותיות הפסיכודאליות האופנתיות אז "מי מכיר את הצ'רצ'יל בתחתונים " והתייחסו לאחד מחברי להקת הצ'רצ'ילים בתחתונים, וכתבה על הגירסה העברית של "תנו סיכוי לשלום" עם אריק אינשטין להיטון החל את דרכו כדו שבועון אך בתוך שנה הפך לשבועון מצליח.

 

אלוני :אני ודוד פז ערכנו שנינו את המגזין . אני הייתי בחוץ כותב כתבות ופוגש אנשים אני טיפוס מוחצן יותר . דוד פז היה מופנם יותר ממני ועושה הכל לבד. והוא היה עושה את העבודה הפנימית השקטה מעמד הכל ובוחר תמונות .

 

 

 

 

 

 

דוד פז שותפו של אורי אלוני היה עורך במגזין 13 שנים 1969-1982

פז : מהגיליון הראשון של "להיטון " הדפסנו 5000 עותקים שאזלו כולם . והתחיל גרף עלייה מתמיד שהיגיע לשיאו לפני מלחמת יום הכיפורים היגענו למכירות של עשרים וחמישה אלף עותקים וזה היה משמעותי מאוד אז. השבועון הביא לקהל צמא הבידור חומר שכמוהו לא הוגש עד אז בשפה העברית , הוא הביא מידע נרחב על כוכבי מוזיקה ובידור של הימים ההם, דירוגים של מצעדי הפיזמונים, רכילויות, ביקורת תקליטים, חדשות וכתבות על כוכבי פופ בארץ ובחו"ל, "להיטון" יצר דירוג שנתי ללהיטי התקופה, ואף יזם את מופע "תקליט הזהב של להיטון". היה זה להיטון שהכניס את הפוסטרים לתודעה , תחום שהיה כמעט בגדר בלתי ידוע עד אז לישראל . העיתון היה מפרסם פוסטר ענקי של אמן שמורכב מחמישה שישה פוסטרים בגודל טבעי ,והיו סוגים שונים פוסטרים של דמויות כמו מייק ברנט וכמו רבקה זוהר . הפוסטרים הפכו לחלק חשוב בכל בית של מתבגר צעיר . אלוני : הפרדת צבעים עלתה המון כסף ובשערים הופיעו רק זמרים שהיו להם תקליטים וחברת התקליטים שלחה לנו תמונות צבעוניות שלהם. כשהצבע נעשה יותר זול התחלנו בפוסטרים אחר כך עשינו פוסטרים גדולים על גליון של יוצרים בגודל מלא פוסטרים בארבעה חלקים. וזה היה פטנט מיוחד שלנו גם בחו"ל לא היה דבר כזה . והנושא הפופולארי ביותר אחרי הפוסטרים וביחד עם הרכילויות היה מדור בשם "מילים ללהיטים" שהיה מאוד מבוקש וזה היה אחד המניפים הגדולים של להיטון ויבלו כל שבוע מילות השירים . היום זה קשה להאמין .עם כל המילים באינטרנט . ולא הסתכלנו אחורה התפוצה הייתה בשמיים .

 סמל "להיטון". עיצב אשר דיקשטיין.

דוד פז: הלוגו המקורי היה של גיטרה בתוך הלוגו. המעצב הראשון היה בחור מוכשר מאוד בשם אשר דיקשטיין טיפוס בוהמייני והוא חזר מאז בתשובה. הוא יצר לנו פוסטרים פסיכודליים שונים מרשימים מאוד .אחר כך כל המגזין הפך לצילומים של אמנים בלבד. (היום מה שמוערך בידי האספנים של המגזין במיוחד הם הגליונות הראשונים האלו של סוף שנות השישים וראשית שנות השבעים ). .

היו לכם מתחרים ?

אלוני : היו מתחרים קצרי ימים שבאו והלכו . הדבר המדהים באמת הוא שאנו היינו במשך יותר מעשור יחידים בתחום .תבין אז זה היה כמו עולם אחר עולם שבו העיתונים לא כתבו שום מילה על כוכבי זמר זה כמו לתאר את העולם היום בלי אינטרנט.

דוד פז: :המתחרים היו מגזין שנקרא "עולם הבידור" בהוצאת רמדור שיצא לאור לפני שהחל להיטון 1968 ולא האריך ימים. כאשר להיטון כבר היה עיתון פופולארי וידיעות ניסה להתחרות בו , נח מוזס המו"ל שלו קרא לי לשיחה והיציע לי לעבור לידיעות ואני סירבתי כי היה לי טוב בלהיטון עיתון מצליח והייתי שותף בו אז ואחד הבעלים ומוזס היציע לי רק עבודה כשכיר . לבסוף הם פירסמו אותו בתור מגזין בשם "נוער 71 " בעריכת שלום כהן לשעבר עורך "העולם הזה" הוא החזיק מעמד שנה בלבד. באותה התקופה שום מתחרה של להיטון לא שרד זמן רב ,להיטון היה בגדר יחיד במינו. ללהיטון לא היו מתחרים המון זמן כי איש לא חשב להתחרות בו. הייתה אז שממה מוחלטת בתחום הבידור. אלוני : הייתה לנו מטרה יעוד לקדם את עולם הזמר העברי להראות שיש בו יוצרים מוכשרים לא פחות מכל תחום אחר באמנות בפיסול ובקולנוע ואני חושב שהצלחנו בכך . להיטון נועד לשרת את הזמרים ואף פעם לא לכתוב עליהם מילה רעה, זה היה חשוב לנו. רצינו רק לקדם אותם. אז נכון היו אנשים רגישים במיוחד כמו אבי טולדנו שהתלוננו על שכתבנו עליהם ככה וככה ,אבל היום זה פשוט מצחיק ,לא כתבנו עליו שום דבר רע באמת ,בטח לא בסטנדרטים המקובלים היום שזאת חובה להשמיץ ככל האפשר את כוכבי הבידור והזמר. היו לכם כוכבים מיוחדים ? אלוני : כל הזמרים היו שלנו ואתנו אנחנו טיפחנו את כולם.

להיטון נצמד לאמנים בשלב מוקדם בקריירה שלהם ופירסם  אותם והם מצידם פירסמו את להיטון כשהיו מצטלמים כשהם קוראים גליון שלו.

אבל דומה שללהיטון היו יחסים מיוחדים במיוחד עם הזמרמייק בראנט ( שהיום מוצג על חייו הטראגיים מחזמר ) שלהיטון אימץ ותיעד את כל מהלכיו ומסעותיו כאשר שאר העיתונים התעלמו ממנו לחלוטין . להיטון אף פירסם אלבום של מייק בראנט כשהיה בשיאו. מיק ברנט שצמח במידה גדולה בגלל להיטון ולכן היה בקשרים טובים עם להיטון כשהיה כוכב גדול בצרפת ולכן להיטון יכל לספק עליו חומרים בשיאו שאף עיתון אחר לא יכל לספק. וגם לאחר ניסיון התאבדותו היה להיטון העיתון היחיד שקיים עימו ראיון גדול . לאחר מכן התאבד ברנט ולהיטון פירסם גיליון לזכרו .

אורי אלוני : את מיק ברנט אנחנו אימצנו .היינו חבילה אחת.

צביקה פיק חוזר בתשובה.

להיטון גליון מספר 550 - צביקה פיק / להיטון

"יש לו פני מלאר,עיניים של קדוש מעונה ועצם ההתבוננו בו נוסכת הרגשה של עצב …

אורית ירקוני על צביקה פיק בלהיטון .

עוד אמן שלהיטון היה אחראי במידה רבה לפירסומו היה צביקה פיק.

רק להיטון כתב על צביקה פיק בתקופה שהיה אמן חוץ ממסדי בזוי בידי קובעי התרבות . להיטון גם טרח ויצר מתיחה מפורסמת סביב צביקה פיק כאשר פירסם כתבת ענק של חמישה עמודים כי בכוונתו של אליל הזמר לחזור בתשובה ואף להצטרף לישיבה בבני ברק. ( וזה כמה שנים לפני שכוכב אחר אכן הלך בדרך זאת אורי זוהר). העיתון פרסם תצלומים שבהם ניתן היה לראות את צביקה פיק בבגדים "מסורתיים " בפתח ישיבה בבני ברק. הקוראים נרעשו והתחילו להציף את הזמר בטלפונים ובאלפי מכתבים לבקשו לבל יפסיק להופיע . הזמר מיהר להכחיש ,אבל הטלפונים ומכתבים בעניין המשיכו להציף אותו עוד במשך שלוש החודשים לאחר פירסום הגליון . היום מודה דוד פז :המתיחה נעשתה בעצה אחת עם הזמר ואנשי יחסי הציבור שלו על מנת לרכוש תשומת לב ציבורית .

עוד זמרת שלהיטון תרם רבות להתפתחותה ופרסומה הייתה של הזמרת . העורכים נזכרים שהמנהל של עופרה חזה שבצלאל אלוני בילה הרבה במשרדיהם.

 

ולמעשה היו הרבה אחרים . שלום חנוך ואריק אינשטין אולי לא נזקקו ללהיטון אבל עם רוב הזמרים האחרים היה קשר הדוק איתם וזו רשימה מאוד ארוכה של יוצרים ,למעשה כמעט כל הזמרים מאותה התקופה.   בנוסף, יזם "להיטון" את תחרות היופי לצעירות "נערת היופי", והקפיד להביא לתחרות כוכבים נערצים באותן שנים, דוגמת השרירן האוסטרי ארנולד שוורצנגר, דייויד סול ופול-מייקל גלזר (כוכבי הסידרה "סטארסקי והאץ'") ופיטר שטראוס (כוכב הסידרה "עשיר ועני"). ואולי יותר מכל התפרסם המגזין הודות לכוכבי הטלוויזיה ( אז רק ערוץ אחד ממלכתי ) שהביא לארץ לביקורים מתוקשרים היטב.

עטיפת מגזין מיוחד שהוציא "להיטון " על ביקור רוג'ר מור "המלאך " במדינת ישראל.

בתחילת שנות ה-70 הביא "להיטון" לישראל , את רוג'ר מור כוכב סדרות הטלוויזיה "המלאך" , כאשר בא רוג'ר מור לביקור מלכותי בישראל של ראשית שנות ה-70 זכה לקבלת פנים נלהבת וחסרת תקדים בנמל התעופה בידי קהל ענק של מעריצים שאיים לרמוס אותו באהבתו . הוא סייר בארץ במשך כמה ימים והכריז על עצמו כציוני נלהב ואף נפגש עם משה דיין. בתקופת שיא הפופולאריות של סדרת "המלאך " בכיכובו של רוג'ר מור בטלוויזיה הישראלית "להיטון" החל לפרסם גם מדור סיפורי קומיקס בצבעים על הרפתקאותיו של "המלאך " סימון טמפלר אבל קומיקס זה לא האריך ימים. הקהל התברר לא התעניין בקומיקס ,הוא רצה את הזמרים . להיטון הביא גם את ריימונד באר כוכב "איירונסייד" ואת כוכבי הסדרה הבריטית "האחים" בביקור מלכותי שכלל סיור בכותל .

את סיפורי הקומיקס האלו על "המלאך" תוכלו לקרוא בבלוג זה כאן :

דוד פז : הייתה היסטריה ממש בביקורים האלו כשהם ביקרו בארץ כאילו המדובר היה באלים שירדו מהאולימפוס והאנשים לא יכלו לשבוע ממראה פניהם במציאות. הביקור של רוג'ר מור המלאך .זכה להד הכי ענק . אבל גם סטרסקי והאץ' הביאו להתרגשות יוצאת דופן.

באמצע שנות השבעים התמזג להיטון עם המגזין הוותיק "עולם הקולנוע " שאותו ערך עד סגירתו אריה רייכמן . "עולם הקולנוע" עסק במוזיקה במדור של בני דודקביץ' ולפני להיטון אבל הדגש היה על קולנוע ולא על רוק בניגוד ללהיטון .

 

דוד פז : אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה נפילה חדה . כולנו גוייסנו אז. ואחרי המלחמה הייתה ירידה בתפוצה לאנשים לא היה אז ראש לבידור והייתה החלטה להתאחד עם המגזין "עולם הקולנוע" שהיה אז בצרות ושינה מאוד את התמונה היגענו בשנות השבעים לתפוצת שיא של 35 אלף עותקים. אורי אלוני : החלטנו להתאחד עם "עולם הקולנוע" כי הירגשנו ששוב אין ע טעם לתחרות עימם ונוכל .למשוך את קוראיו אלינו אבל חצי מהם במילא כבר קנו אותנו,אז הרכישה לא באמת עזרה לנו.

 

"להיטון" והחל כעת להקדיש מקום שווה לסיקור עולם הקולנוע והטלוויזיה והמוזיקה הפכה לחלק מרכזי הרבה פחות במגזין.

אריה רייכמן עורך "להיטון -עולם הקולנוע " בעבר וגדול אספני ישראל בהווה.

אריה רייכמן היה עורך "עולם הקולנוע" ואחר כך עם התאחדו עם "להיטון" הוא היה עורך למדור הקולנוע שלו ואחר מכן עורך המגזין כולו.

רייכמן : נכנסתי ללהיטון כשהייתה שם כבר מערכת משומנת והמגאזין היה חלק חשוב מעולם הבידור הישראלי ריכמן: בזמני להיטון היגיע לשיא התפוצה שלו ולמספר העמודים הגדול ביותר מאחר שהייתה אז פריחה ההשג הבולט שלי היה טיפוח תרבות הטלוויזיה דבר שלא היה קיים קודם והייתה שם כמות גדולה מוקדשת לתרבות הבידור .

בין הכותבים ניתן היה למצוא שמות כמו המשורר דוד אבידן ( !) הסופר יצחק בן-נר.אהוד מנור, מני פאר, עמוס אורן, יגאל גלאי, יואל ריפל, אביק גלבוע), דודו דותן, פנינה רוזנבלום, יורם מארק-רייך, דב זעירא, שאול גרוסברג, הלל אברמוב כמה כתבים ידועים של "להיטון " עברו אליו מ"עולם הקולנוע ". אלו כללו את כתב רכילות ידוע של להיטון ג. עיטור ( עיטור גלבץ ) אדם שכל חייו סבבו סבי הקולנוע ונודע כמי שמכיר את כל הכוכבים וכל השחקנים ,אך לא היו לו שום חיים מעבר לזה. הייתה ג'ודי סלומן שירדה לארה"ב והייתה יושבת הראש של תא כתבי החוץ שנותן את גלובוס הזהב ואיש לא העיז לסרב לראיון עימה . היא נודעה בתור הכתובת הראשונה לכל ישראלי שיצא להוליווד היא התחילה בעולם הקולנוע ומשם עברה ללהיטון ומשם למעריב. . להיטון גליון מספר 511 - עפרה חזה / להיטון

 

להיטון היגיע לשיא הצלחתו הכלכלית כאשר הוא היגיע ל140 עמודים באמצע שנות השמונים עד שקרסה הבורסה ואז כל המשק קרס ואיתו המגזין. הוא גווע לבסוף בגלל עצם הצלחתו .הוא הצליח כל כך יפה להחדיר את הערכים והרעיונות של תרבות הפופ המערבית עד שמגזינים אחרים החלו לחקות אותו ולבסוף להתעלות עליו .

אורי אלוני : היחוד שלו היה ב10-12 השנים הראשונות אחר כך הוא החל להתדרדר כי כבר לא היה יחיד . רק מאוחר מאוד העיתונים הגדולים גילו את פוטנציאל עולם הרוק. ידיעות ניסה זאת עוד ב1971 " עם נוער 71 " אבל אז זה לא הצליח.

דוד פז : הירידה החלה בהתחלת שנות השמונים כתוצאה מניהול לא נכון של מו"ל חדש,יעקב אלון שהיה במקור בעל בית דפוס . הוא השקיע מעט מאוד במגזין וזה הביא לסופו . אתה לא יכול לעבוד על אנשים יותר מדי זמן עם מוצר גרוע. והחלה תחרות מהעיתונים היומיים שחיסלה את המגזין סופית . היו עכשיו עוד עיתונים שהביאו את החומרים שפעם היו בלעדיים לנו . רק מאוחר מאוד העיתונים הגדולים גילו את פוטנציאל עולם הרוק . "מעריב לנוער" גילה בסוף שנות השבעים את הפוטנציאל של עולם הבידור ושינה את פניו לגמרי . עם כותבים כמו יוסי חרסונסקי ואחרים והם החלו לתפוס את מקומו של להיטון.

 אלוני : ותבין בשבילם זה היה השפלה להתחרות בלהיטון מאחר שלהיטון היה בעיניהם תרבות שוליים אבל בשלב מסויים הם החליטו להשפיל את עצמם ולהתחרות עימו .ולהיטון לא יכול היה להתחרות עם מעריב ולכן יצא מהתמונה.

.

"להיטון " נסגר בסוף שנות השמונים לאחר שנערך בידי דודו אורן .הוא גווע לאח שהתקיים יותר מאלף גליונות. להיטון שוב אינו קיים היום אבל גם אין בו צורך.   מאז כל העיתונים החלו לעמול על הרחבת מדורי הבידור והוצאתם לאור של שבועונים דומים.. המגזינים "מעריב לנוער" "וראש 1" שאותו הקים וערך דוד פז, לשעבר עורך "להיטון עולם הקולנוע" ושבועון הטלוויזיה "פנאי פלוס" (שאף אותו ערך דוד פז) הם העתקים של "להיטון" תחת שם אחר , וכולם עוסקים בנושאי בידור ומוזיקה. דומה שכיום אין יותר מגזין כזה שאינו נוהג לתקוף את הזמרים השונים אבל דומה שהיום בעולם היחצנות שהתחום שלה לא היה כה מפותח בימיו הגדולים גם אין צורך בכך יש יחצנים שידאגו לאמנים והם אינם זקוקים לכתב עת שיעשה זאת עבורם.

א.א. איך היית משווה את להיטון למגזינים הבידוריים היום ?

אורי אלוני . איך אתה בכלל מעז להשוות איך ? הכתיבה הייתה רהוטה , לא היו קשקושים פרכייים כמו ב"פנאי פלוס" היום אנחנו לא ירדנו על האנשים האלו האמנים כי רצינו לטפח אותם.באופן סובייקטיבי היינו תומכים לא ביטאנו את דעתנו . דוד פז : אנחנו רצינו לתת את התמונה אמיתית על האמנים ולא לחפש את הליכלוך והשערוריות שזה יותר מוכר אולי היינו יותר נאיבים והיה לנו יותר שיתוף פעולה עם האמנים . בגדול הגישה הייתה לפרגן לא לחפש רפש עליהם . שאר התקשורת בזה להם ירון לונדון כשפגש את אחד הזמרים בתוכנית טלוויזיה זילזל בו בהתנשאות . ,רק אבי טולדנו התלונן קצת אבל כל השאר תמכנו בהם. אפילו אמני שוליים. תמכנו בקהילה זאת . היום זה נכון אין שום צורך בזה. . היו לנו רכילאים ואמרתי להם אין סיפורים אין אייטם לא סתם לספר שההוא וההיא ישבו כשם במקום ואכלו חסה או הביטו מעורערים על החשבון שאותו היגישה להם המלצרית .את מי זה מעניין ? תמיד היה צורך בסיפור שהיום זה דבר שדי נשכח ברכילאות. היום התחרות כה גדולה שהיא הביאה לירידה דרסטית ברמת הכתיבה והכתיבה באינטרנט היא בכלל זוועה. אי אפשר להשוות את מה שכותבים היום לרמת הכתיבה ב"להיטון". להיטון גליון מספר 441 - לי מייג'ורס / להיטון

אכן אירוני אם נחשוב על כך שפעם בשנות השבעים "להיטון " נחשב למגזין של "תת רמה". וכעת עורכיו מתלוננים על "תת הרמה " בתקשורת כיום . להיטון היה כתב העת שהחדיר רוח מערבית "פרכית" לתרבות הישראלית ,הוא נתן לה "רוח גבית " והחדיר אותה לתודעה . והוא עשה זאת בהצלחה גדולה כל כך עד .עד שכיום נראה שתרבות השוליים שאותה ייצג פעם המגזין "להיטון" שוב אינה תרבות שוליים היא הזרם המרכזי וכיום תרבות השוליים של המוזיקה ועולם הבידור השתלטה לחלוטין על העיתונים הגדולים שכתבות שפעם היו ייחודיות ללהיטון בלבד   מופיעות היום בעמודיהם הראשיים.   גם אם להיטון מת רוחו איתנו ויותר מתמיד.

 

 

להיטון גליון מספר 23 - אריק איינשטיין ושלום חנוך / להיטון

ראו גם :

להיטון בויקיפדיה

להיטון בפייסבוק

הקאמבאק של להיטון בפייסבוק 

המלאך ולהיטון

פלאש גורדון במגזין להיטון 

פללהיטון גליון מספר 278 - שלמה ארצי / להיטון

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

14 תגובות על “כשצביקה פיק חזר בתשובה :"להיטון" סיפורו של מגזין”

יצא לי לסקור כמה גליונות של "להיטון" שנמצאים אצל חבר העוסק בתקליטים נדירים ואספנות. אהבתי איך שהעיתון נראה – מין נוסטלגי כזה. יותר מידע קריא. היום יש יותר רכילות צהובה, פחות תוכן. חבל.

בספריה הלאומית באוניברסיטה העברית בגבעת רם יש את כל הגליונות של העיתון, אם לא קרעו בנתיים דפים מהם. אני צילמתי עמודים שהיו חשובים לי. עשיתי זאת לפני כמה שנים, אני לא יודע מה המצב היום

נעמת שמעון רמת גן

ושכחתם להזכיר את אהרון מורג, שהיה כתב המוזיקה של להיטון ואחר כך החליף את אורי אלוני כעורך תחום המוזיקה. לימים גם היה ממייסדי "ראש 1" ו"פנאי פלוס" עם דוד פז.

קראתי את הכתבה – אלוני ופז מנכסים לעצמם את כל התהילה – נכון – אבל היה גם דודו אורן שהיה עמוד תווך בלהיטון שבזכותו והתמדתו נעשו רוב הכתבות והמבצעים – משום מה מוזכר רק כי היה העורך ש"סגר את העיתון "- חברה קצת צניעות –

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

nineteen − one =