חייו הכפולים של זאב וולפנזון

ידוע  לנו גם שזאב חיבר שיר תהילה מיוחד למונטיפיורי כחוברת בת 14 דפים כנראה של עותק אחד בלבד שנשלחה למונטיפיורי ונשמרה כנראה באוספיו בבריטניה ( היא אינה קיימת בשום ספרייה בארץ אבל מוזכרת בביליוגרפיה של פריטים על מונטיפיורי שנמצאים באוספי משפחתו באנגליה ).
השיר שאין זה ברור אם הצטיין באיכויות ספרותיות כל שהן כלל משפטים כמו:

 "שיר תהילת ישרים לכבוד ולתפארת
"גולת הכותרת" שר וגדול ליהודים כולו מחמדים " נשיא ישראל " אבן נזר
המתנוסס בעיר לונדן אשר בענגלטירה המדינה ( כך במקור א.א. )
השר משה דיי יוסף אליה ושרת נוהו הגברת מרת יהודית ת"מ נטעי נאמנים מגזע מונטיפיורי …מנחת מרחשת ..
וכך זה נמשך לאורך 14 עמודים שבחוברת שפורסמה בשנת תר"ב.
הפזמון של חיים חפר "השר משה מונטיפיורי" הוא קצת הרבה יותר קריא מזה. (. בכל אופן אם יש מישהו שיש לו גישה לחוברת זאת אשמח לקבל עותק מצולם)

מונטיפיורי ורעיתו בשערי ירושלים.

מונטיפיורי אכן מזכיר את וולפנזון כמה פעמים בספר זכרונותיו "ספר משה וירושלים ספור מסע לארץ הקדושה, אשר נסע השר הגדול… הר"ר משה מונטיפיורי… והוא מסעו השביעית… לדרש בשלום ירושלם, וכתב כל ספורי מסעו בספר… על הבתי כנסיות, והבתי מדרשות, והישיבות ובתי הצדקה והחסד אשר בירושלים " המתאר את מסעו השביעי בארץ ישראל ובירושלים שיצא לאור בעברית ב 1879.
אך הוא אינו מתייחס אליו  שם באופן אישי  מיוחד מעבר לעצם איזכור שמו  כעוד שם ברשימה ביחד עם מנהיגי ישוב אחרים שאיתם נפגש כפי שניתן היה לצפות אם היה מוכר לו הכרות מיוחדת כמדריך ובן לוויה  ויועץ.

  דבר  שמונטיפיורי עשה למשל שוב ושוב לגבי הרב שמואל סלנט שהיה גם ידידו ומקורבו של וולפנזון. .
שמו של וולפנזון מאוזכר שם כאחד מראשי 24 הרבנים שהנהיגו את כוללי ירושלים ושלחו למונטיפיורי מכתב שבו בירכו אותו והבטיחו לו שיש שלום ושלווה ואחדות בין כל הכוללים ובתי הכנסת הרבים אשר בירושלים ( טענה שככל הנראה הייתה רחוקה מאוד ממציאות כל שהיא בשטח ).

עמוד הפתיחה מרשימת מפקד אנשי כולל רייסין ששלחו זאב וולפנזון וחבריו אל משה מונטיפיורי ב-1875. כולל את חותמתו של זאב וולפנזון.

מונטיפיורי גם מזכיר את וולפנזון בהקשר לחברה קדישא שבה פעלו 156 חברים , הוא מזכיר את וולפנזון כאחד משבעת ראשיה כשהוא מציין שבראש כולם עמד רבי מאיר מאנקסט. גם כאן הוא אינו מאזכר את שמו של וולפנזון כמישהו המוכר לו באופן מיוחד.. בכל המקרים האלו וולפנזון מוזכר רק כעוד שם ברשימה.
בכל אופן שמו של זאב קשור קשר בל ינתק  לפרוייקט המפורסם מכל  בי של מונטיפיורי בירושלים לתחנת הרוח במשכנות שאננים. התחנה שהפכה לסמלה של ירושלים.

טחנת הרוח של וולפנזון

טחנת הרוח המפורסמת  של משפחת וולפנזון בשכונת משכנות שאננים צילום ראשון מ-1850.

משה מונטיפיורי, שהגיע לירושלים בפעם החמישית בשנת 1857. הקים בשנה זו טחנת-רוח על גבעה מתוך כוונה שתשמש כמקור פרנסה לתושבי ירושלים העניים. באומרו "אם אין קמח אין תורה "
. טחנה זאת נחשבת למפעל הפרודקטיבי הראשון בחיי היהודים בירושלים.
הטחנה, שגובהה כעשרים מטר, נבנתה לפי דגם של טחנת-רוח אנגלית ופעל בה מנגנון משוכלל שיובא מאנגליה, וכיפתה הסתובבה בעזרת שבשבת מיוחדת כדי לכוון את הכנפיים אל מול הרוח. תחילה הפעילו אותה שני טוחנים אנגלים אך לאחר שהוקמו בתי המגורים היא נמסרה לידי טוחן יהודי בשם יוסף רוזנטל, שהפעיל אותה במשך שנים.שותפיו בהפעלת התחנה היו זאב וולפנזון ובני משפחתו.

יהושוע וולפנזון ,אחיו הצעיר של זאב ,ניהל במשך שנים את טחנת הרוח של המשפחה

איך היגיעה התחנה לידי זאב? על כך יש שתי גרסאות:
על פי המסורת המשפחתית השר משה מונטיפיורי החכיר או מכר לזאב את תחנת הרוח עד לסוף ימיו .
על פי הגרסה השנייה : בכספי זאב ומן הסתם ביוזמתו וביוזמת אישתו רבקה רכש אחיו יהושע וולפינזון בשותפות עם יוסף רוזנטל את תחנת הרוח על הגבעה שליד שכונת ימין משה , וככל הנראה הוא היה אחד הראשונים בארץ שעבדו עם אבני ריחיים.
(יהושע עבד גם בטחנת קמח של יהודי בשם אליעזר לבפקוביץ שפעלה על סוסים ועבדה ביום ובלילה שם היה פועל הלילה ותואר כ"תורני פיקח ומשכיל " חיים המבורגר איש ירושלים שהתגורר בסביבה מספר בספר זכרונותיו  שהיה נוהג להיכנס לשם ולשוחח עימו .)

טחנת הרוח בציור  מ-1862  תחריט על פי הצילום הראשון של טחנת הרוח שכונת "משכנות שאננים" משנת 1860.

הטחנה היהודית הייתה לצנינים בעיני הערבים בירושלים ומספרים שהם שכרו אדם מיוחד לקלל את הטחנה בקללות נמרצות ולחשים איומים כדי להשביתה, אך למרות קללותיו המשיכה לעבוד!  ועמדה על מקומה גם כשבאו גשמים וסערות והבניין נשאר חזק וקיים.

אז אמרו שולחי המכשף כי הבניין הזה הוא אכן מעשה השטן אשר יסעדנו ברב כוחו.

על בני משפחת וולפנזון כל הכישוף  שבוצע על הטחנה שלהם לא עשה כל  רושם ,הם המשיכו להפעיל את הטחנה.,לא הייתה להם שום נטייה להאמין באמונות תפלות .

התחנה המשיכה לעבוד במשך שנים עבור משפחת וולפנזון. המטרה הייתה שתעסיק פועלים יהודים בתנאי שיגורו בשכונה החדשה .את דמי התיקונים התקופתיים  של התחנה כיסה כנראה מונטיפיורי ולא זאב. ולפי דרישת מונטיפיורי זאב גבה בה דמי טחינה מופחתים בהשוואה לאלו שנגבו בתחנות  אחרות.

עסקיו של זאב בתחום זה התרחבו ולבסוף היו לו שתי טחנות  בירושלים .
זאב הקים טחנה נוספת מתחת לפני הקרקע ליד בית הכנסת של קהילת רייסין סמוך לרחוב חברון,איזור שבו היה וולפנזון "הממונה ". זאת הייתה תחנה של שלושה זוגות אבני מסתובבים בעזרת פרדות וגמלים לתחינת תבואות חיטה שעורה ועדשים שאותה ניהלה רבקה .המרכולת לתחינה הובאה מאת ערבים עירוניים כפרים ובדואים שעימם היה זאב נושא ונותן בערבית מדוברת שבה היה שבקי מצעירותו בצפת. זאב היה ומעורב בעסקים עם הערבים אשר סיפקו לו את התבואות הדרושות לשתי התחנות.

טחנה זאת הייתה מרתף   רחב ידיים  ( שנבנה כנראה עוד בתקופה הצלבנית ) עם חלונות אל החצר בו הייתה גם האורווה לבעלי החיים .
את הטחנות ואת הטיפול בבעלי החיים ניהלה בתחילה רבקה אשת החייל אישתו של זאב כנציגתו ואחר כך עברה הטחנה של מונטיפיורי לידיו של יהושע והטחנה  השנייה ליד בית הכנסת של קהילת רייסין נוהלה בידי בן בן ציון בנו של זאב.

הטחנה הזאת התפתחה במשך השנים והייתה אחת הגדולות והמצליחות  בירושלים  ,ובמרתפיה שמרו את החיטה ל"מצה שמורה" בה השתמשו כל עדות היהודים בגלל כשרותה כל העונות השנה.
רחוב חברון הפך במשך השנים למרכז חשוב של ירושלים הודות לעליות של יהודים מרוסיה ופולין שהתישבו בו . ובו הבנה בית כנסת בשם "קהילת ישורון " שבו היה נוהג זאב להתפלל

בסופו של דבר העסקים הללו לא זכו להצלחה ארוכת ימים.

הטחנה של מונטיפיורי -וולפנזון פעלה כחצי יובל שנים 1860-1885) אבל בסופו של דבר לא הייתה משוכללת מספיק ולא תמיד פעלה כנדרש גם כשהייתה מספיק רוח. הרחיים התאימו לתחינת גרעיני החיטה הרכים והעסיסיים של אירופה ולא של אלו הקטנים והקשוחים של המדבר.
וולפנזון אמנם החליף את הריחיים בגדולים יותר אך מאחר שאין בירושלים רוח קיץ סוערת כפי שיש באירופה הם לא הסתובבו במהירות הראויה.
אחר שהוקמו טחנות-קיטור בירושלים, אבד הבסיס הכלכלי להפעלתה של התחנה ולבסוף לאחר 25 שנות פעילות הושבתה לבסוף התחנה.וולפנזון הרים לבסוף ידיים.
ולכן נאלץ יהושע למכור את התחנה לאחר שפעלה במשך כשני עשורים מתי שהוא בשלהי שנות השבעים של המאה ויסד בעיר העתיקה ליד בנין הסוריאיה הישנה תחנה המונעת בכוח סוסים.
אחרי מותו של זאב יהושע עבר ליפו ובנה בשוק אל דייר תחנה מונעת בכוח סוסים גם היא התחנה היהודית הראשונה ביפו בה עבד שנים רבות והתפרנס ממנה.
מעת לעת הועלו רעיונות לשקם את התחנה של מונטיפיורי שהפכה לסמל של העיר ולהפעילה מחדש אך רעיונות אלו נותרו בגדר שאיפות ולא יצאו אל הפועל העלות הגבוהה של תיקון התחנה או החלפת חלקיה השבורים מאחד והפעלתן של תחנות חדשות שפעלו בכוח הקיטור הפחיתו את כדאיות השימוש בתחנה הפועלת בכוח הרוח בלבד. והתחנה נשארה שוממה במשל יובל שנים .רק בשנות מלחמת העולם הראשונה כשהיה מחסרו בדלק ניסו להפעילה שוב לזמן מה. ולא יספו.

במשך שנים עברו על הטחנה גלגולים רבים.. בשנות השלושים נערך שיפוץ יסודי במבנה וסביבתה קרובה הפכה לגינה ציבורית היחידה בסיבה שהוקמה בהשתדלות דוד ילין . . ועל קיר הבניין נקבע לוח זיכרון נחושת בעברית ערבית ואנגלית שנקבע על הקיר מבחוץ ב- 1936 ובא לציין את פועלו של מונטיפיורי. "תחנה זאת הוקמה על ידי משה מונטיפיורי ורעיתו בשנת תרי"ז ( 1857) הבניין נתחדש על ידי צאצאיהם והוקדש לעיריית ירושלים -1936

טחנת מונטיפיורי -וולפנזון כסמל של המדינה.

גגה  של  הטחנה שימש כעמדת תצפית לאנשי ההגנה במלחמת העצמאות ובראשית אפריל 1948 פתחו בחלק' העליון של התחנה עמדת מקלע ,הבריטים שראו בצעד זה פעולה המסכנת את האינטרסים שלהם פוצצו את העמדה והבריטים ואת הכיפה מבלי לפגוע במבנה התחנה עצמו.

לאחר מלחמת ששת הימים בשנים 1967-68 שופצה התחנה תוקנו מסגרות הכנפיים ועל קצה המגדל הותקנה כיפתה הקבועה של התחנה עטיפת הבטון והנחושת .ובשנת 1982 הוקם בה מוזיאון צנוע שהנציח ותעד את פועלו של מונטיפיורי למען יהודי העולם ולמען פיתוח הישוב היהודי בארץ ישראל ,במקום הוצבה גם מרכבתו של מונטיפיורי ותבליט קיר של לאה מג'רי מינץ שמנציח את פועלו של מונטיפיורי למען יהודי ארץ ישראל.

רק לפני שנים אחדות שופצה מחדש על-ידי "הקרן לירושלים" ובה שוכנת, כאמור, תערוכת מונטיפיורי.

בכל אופו נראה שהמוזיאון אינו פעיל יותר.

הטחנה שפעם שימשה את משפחת וולפנזון היא כיום  סממן דרך מרכזי של ירושלים החדשה,אבן דרך מוכרת לכל של התפתחות העיר. .

בול למלאת 100 שנה לבניית טחנת הרוח בשנת 1960.

אבל בשום מקום  אין משום מה ולו מילה אחת על משפחת וולפנזון שתיפעלה את התחנה במשך מרבית שנות קיומה.

עסקן ציבורי תמיד

הוא היה העסקן הגדול בצרכי ציבור ובהתלהבות נפלאה ..הוא היה העסקן הגדול בכל ענייני האשכנזים ולולא הוא לא היו עוסקים בזה כלל  .. והציל את כבוד האשכנזים בהתלהבותו … ועל שמו נכתב עד היום הבית קברות של האשכנזים ."

( הרב חיים הירשנזון "חידושי הרח"א …חלק ג')
זאב  וולפנזון  נחשב בירושלים כסמל אולטימטיבי לעסקנות ציבורית  נמרצת.
כחמישים שנה עסק בעבודת הציבור על כל סעיפיה כאחד העסקנים הראשיים של עדת האשכנזים הפרושים והיה מעמודי התווך של כולל הפרושים והי החבר המועצה הגדולה של עדה זאת משנת תר"ב ועד מותו .חזק בגופו וברוחו ועודד הלבבות בפתגמיו התורניים .והיה ידוע כמקורבו של הרב האשכנזי הראשי ישעיהו ברדקי שעימו "הלך תמיד יד ביד ".
למעשה היה האיש מאחורי הקלעים של הקהילה האשכנזית והמוציא לפועל של החלטותיה ומבצעיה השונים.

וולפנזון סוחר ועסקן ציבורי היה הממונה על כולל רייסין וגבאי של החברה קדישה.
הוא היה אחד מהעוסקים בחברת "בוני ירושלים " וחברת "מרחביה הכללית " שעל ידה נוסדו השכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים .ומיסדי חברת פתח תקווה.
הוא השתתף במאמצים לקנות אדמה לבניית יישוב בשם "פתח תקווה " בשפלת יריחו ,אך קניה זאת סוכלה ואז השתתף ברכישת אדמתה חקלאית של כפר יהודה ליד פתח תקווה המוכרת לנו ביחד עם אישים כמו משה סלומון ואחרים .
הוא עצמו עבר לישוב היהודי ביהוד והתגורר בו במשך שנה לפני שחזר לירושלים .
עבור בנו בן ציון בנה בית בשכונת מאה שערים שנוסדה בשנת 1874 וכך היה בן ציון אחד מעשרת בעלי הבתים הראשונים של מאה שערים השכונה המודרנית הראשונה אז בירושלים.

הוא היה האיש שפעל להשגת עצמאותה של העדה האשכנזית מאפוטרופוס ותה של העדה הספרדית בירושלים.
אנשי העדה האשכנזית חשו את עצמם תמיד כמקופחים בידי אחיהם הספרדים ,עד שהרגישו שהיגיעו מים עד נפש ועל מנת להשיג יתר יעילות ומהירות בהשגת צרכיהם השונים עליהם להשיג הפרדה חוקית ומוכרת בעיני השלטונות העותמניים מהקהילה הספרדית.
וולפנזון התפרסם כמי שכאב לו במיוחד העלבון על זה שהאשכנזים אינם מוכרים בידי הממשלה העותמאנית בתור יהודים אמיתיים . רבי חיים הירשנזון סיפר כיצד היה פעם בבית הסוחר בן ציון לאון במאה שערים כאשר בא זאב לבית והתלונן בדמעות ממש על העלבון הזה של הממשלה שאינה מכירה באשכנזים כיהודים כלל .שאר האנשים בבית צחקו על בכייתו ואמרו לו :מה לנו שהתורכים אינם מכירים אותנו כיהודים אמיתיים ,אם אלוקים לקח אותנו לעם יהודים אנחנו " זאב ענה בקול בוכים :אלוקים לקח אותנו לעם בארץ לא בשמים בלבד ובארץ אנחנו צריכים להיות מוכרים כעם ישראל בין העמים אשר ככתוב "יצב עמים למספר בני ישראל ".
זאב היה נחוש בדעתו לקבל הכרה של השלטון העותמאני בזכויות העדה האשכנזית.

לשם כך נאלץ וולפנזון להשיג פסק דין דתי מוסלמי ואישור דבר המלכות כי גם היהודים האשכנזים הם בני אברהם יצחק ויעקב .תודות להצלחת פעולותיו נוסדה שחיטה אשכנזית עצמאית והספקת בשר בהתחשב בצרכי הבשר של האשכנזים בני אירופה.
האשכנזים מעולם לא יכלו להסתגל לאכילת בשר כבשים ועזים ( בהמה דקה ) כפי שהיו רגילים באכילת בשר הבקר ( בהמה גסה ) בארצות מוצאם בגולה ולכן דרשו מנהיגי האשכנזים שחיטה עצמאית משלהם אלא שספקי הבשר הערבים התנגדו לכך בתוקף מאחר שראו בכך פגיעה בזכויותיהם ובפרנסתם . לבסוף הצליחו מנהיגי האשכנזים וולפנזון ניסן בק ויהושע ילין ( אביו של דוד ילין המפורסם ) לקבל רשיונות לבניית איטליזים מיוחדים לבשר בקר . הם היצליחו לבצע את המשימה על ידי מתן שוחד לפקיד העותמאני הממונה שקבע כי "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה עם עדת השוחט תעיד עליו כי הוא מזרע בני ישראל ".
מאז קיימת שחיטה נפרדת של ספרדים ואשכנזים בירושלים .
שני אטליזים כאלה הוקמו ברחוב היהודים אחד של יהושע ילין והשני של זאב וולפנזון .
בין השניים התפתחה תחרות מסחרית עזה ומרה שעליה כאמור מדווח יהושע ילין בצורה לא אובייקטיבית בספר זכרונותיו.  הדבר עורר את זעמו של הרב חיים הירשנזון שתקף בתגובה את בנו של יהושע , דוד ילין על שהוציא לאור ספר מלא בבדיות כאלה.

בדיעבד ההפרדה הזאת הייתה רק הראשונה בהפרדות שונות שחילקו את הקהילה האשכנזית למגוון עצום של תתי קהילות מחולקות על פי מקום מוצאן "כוללים , וזאב עצמו עמד בראש כולל יוצאי קהילת רייסין .
אבל כמדומה שהביזור הזה רק הביא להחלשתה של הקהילה באופן כללי

בונה "החורבה "

בית הכנסת המרכזי של ירושלים  "בית יעקב"" נבנה בידי זאב וולפנזון.

שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר ייחלנו לה .אשר נכונים להיפתח שערי בית כנסת הגדול המעתיר אשר בחצר רבינו יהודה החסיד.
העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים . קירותיו פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אמנים נפלאים .חלונותיו כ"ח:ט"ז בקירותיו .כל אחד מהנה כשער גדול וי"ב כמספר שבטי ישורון .בתוך הזר אשר הכיפה סובבת עליו.
יוסף ריבלין  בכתבה בהמגיד כ"ו תשרי תרכ"ה ( 1864)

"

זאב וולפנזון  השתתף ביסוד הישיבה המפורסמת "עץ חיים " ושימש כסוכן הראשון שלה ( דהיינו האחראי בפועל )  ובית המדרש "מנחם ציון " בשנת תקצ"ז בפינה שבחצר חורבת רבי יהודה החסיד .
כן היה בין האחראיים לבניית בית החולים "ביקור חולים "בשנת 1867 

 ללא ספק  הפרוייקט החשוב ביותר מבחינת הקהילה שהיה  זאב מעורב בו היה כמפקח וגזבר ההוצאות וההכנסות על הבניין ומנהל העבודה הראשי על בניית בית הכנסת הגדול"בית יעקב " בחורבת רבי יהודה החסיד מתחילתו ועד סופו .
בניית בית הכנסת ארכה שבע שנים. לבנינו נאספו תרומות רבות בארץ ובחו"ל.,וחלקן הגדול נאסף בידי זאב עצמ בפעילותו המגוונת כשד"ר. גם המון העם תרם לבניה.

במקביל לאיסוף  הכסף עסק זאב בבניה עצמה. י
זאב היה מקבל כסף מידי שבוע מקופת הכולל להוצאות הדרושות לבניין .הוא היה נוסע בעצמו לחברון ובית לחם ועוד מקומות לעשות חוזים בדבר החומרים הדרושים להשתדל שלא יגרם כל עיכוב בעבודת הבניין .
עבור זאב הייתה זאת פעולה התנדבותית במשך שמונה שנים רצופות מראשיתה בנייה ועד סיום בניית הכפה על הבניין וחניכתו . בלי תמורה כספית כל שהיא ובזמן זה נוהלו עסקיו בידי אישתו רבקה .
הוא סבל רבות ביחד עם שותפו יוסף יואל ריבלין מדברי נרגנים בקשר לבניין בית הכנסת הגדול בחורבה ש"חצי כסף ההוצאות " נבלע אצלם.
וולפנזון בכל אופן רשם את כל ההוצאות בפנקס מיוחד שנשמר בידי צאצאו בן זאב . החוקר לונץ שראה את הפנקס מדווח שלמרות שכל הוצאה שהוציא הייתה רשומה בפירוט לא היה שם כל רישום של סכום כסף כלשהו שוולפנזון קיבל על עבודתו הקשה והמסקנה היא שכנראה עבד חינם.
היסוד לבית הכנסת החדש הונח ביום טוב, י"ז בניסן תרי"ז. בשל מחסור בכסף ארכה הבניה זמן רב והוא נחנך בכ"ד באלול תרכ"ד, שנת "הבית הזה יהיה עליון". אבן הפינה של הבניין נורתה בידי הברון אלפונס דה רוטשילד, אחיו הבכור של "הנדיב הידוע", אבי ההתיישבות החקלאית בארץ. בני רוטשילד הרימו את תרומתם להקמת בית הכנסת, ולפיכך הוא נקרא, "בית יעקב". על שם אביהם.
. מסופר שנבנו הכתלים, הכניסות, המחיצות, אך טרם נבנה הגג, הכיפה המכסה את הבניין.
והנה בלילה אחד, נתאספו תושבי העיר, הביאו חומרי בניין וסולמות, ובמשך שעות הלילה בנו את כיפת בית הכנסת, היו בין הבונים שאמרו פרקי תהילים, להשלמת הבניה, והאחרים מיהרו לעשות במלאכה, בטרם יעלה השחר, שכן חוק הוא בממלכה, שאסור לבנות בלי רשיון, אך בנין שהוקבע גגו,אין להרוס.
לאחר שהושלם לבסוף בית הכנסת בערב ראש השנה של 1864 נחנך   בנוכחות הברון מונטיפיורי ואלפונס רוטשילד .

על פי העדויות בית הכנסת היה מדהים ביופיו.
בית הכנסת "בית יעקב " הפך מאז למוסד התפילה המרכזי של העדה האשכנזית ומרכז הרוחני של היהדות החרדית בארץ ישראל בירושלים.
כן היו בחצר זאת תלמוד התורה והישיבה עץ חיים שגם בבנייתה שנים לפי שהוקם בית הכנסת נטל וולפנזון תפקיד מרכזי. כאן ישב הרב הראשי של ירושלים שמואל סלנט במשך 70 שנות ישיבתו כרב ראשי בירושלים.כאן הישמיעו הרבנים האשכנזיים הראשיים את דרשותיהם . . בבית הכנסת החורבה נשא הרב קוק כרב הראשי של ארץ ישראל את חלק מדרשותיו המפורסמות.
.  "בית יעקב " היה הרבה יותר מעוד מקום תפילה ולימוד הוא היה גם מרכז דתי וחברתי חשוב בעל מעמד לאומי סמלי ובו נערכו עצרות וחגיגות עם גדולות של הישוב היהודי. . כאן היה בית הדין הרבני הגדול. כאן הועמדו דגלי הגדוד העברי שלחם בסוף מלחמת העולם הראשונה בתוך הצבא הבריטי וכאן היו גם אנשי ההגנה מרגישים כבתוך ביתם .מקום זה עיצב במשך עשרות שניים את דמותו של הישוב בעברי
אם ניתן לאמר על בית כנסת כלשהו שהיגיע במאות התשע עשרה והעשרים למעמד שהתחיל להזכיר את זה של בית המקדש בימים עברו הרי זה בית הכנסת "החורבה ".
למעשה בית הכנסת התמודד מבחינת צורתו ויופיו כשווה בעם שווים עם מסגד כיפת הסלע בהר הבית מצד מזרח ועם כנסיית הקבר הנוצרית מצפון.עם בניין זה הראה את עצמו זאב וולפנזון כאחד מבוניה הגדולים של ירושלים בכל הדורות כמעט שווה ערך עם שלמה והמלך והורדוס ובוני כנסיית הקבר ומסגד אל אקצא .

 ומה עוד שהאמצעים שעמדו לרשותו היו מוגבלים בהרבה.

המבנה עמד על תילו עד מלחמת העצמאות ב-1948 שבה חרב בשנית בידי פגז ירדני לקראת סיום המערכה על הרובע היהודי, היות שלהערכתם שימש מבנה זה כמבנה אסטרטגי במערכה של יהודי הרובע היהודי.ובכך בא בית הכנסת לקיצו לאחר 84 שנות קיום במקביל נחרב גם בית הכנסת "תפארת ישראל " של ישראל וניסן בק שהושלם שנה לאחריו . שני בתי הכנסת החדשים המפורסמים ביותר של ירושלים שנוצרו בידי ידידים סבלו גורל דומה.
מבית הכנסת, , נותרו רק עמודים אחדים, ויסודות.

אחרי מלחמת ששת הימים, במסגרת שיקום הרובע היהודי, במשך שנים הוצאו תוכניות שיקום ושיחזור שונות לבית הכנסת ובהם תוכנית לבנות אותו בכניין מונומנטאלי מרובע וגבוה המתנשא מעל המרקם הבנוי של בתי הרובע היהודי ומתמודד בגובהו עם כיפת הסלע בהר הבית . אך דבר לא יצא מהם גם בגלל החשש ששחזור בית הכנסת יראה כמתחרה עם כיפת הסלע שבהר הבית בגודלה
שאלת שחזור בית הכנסת עורר חילוקי דעות שלא פסקו עד עצם היום הזה לגבי צורת המבנה שיש ליצור .היו שטענו שיש לבנות אותו כמחדש כפי שהיה והיו שטענו שיש לעצבו באופן מודרני בהתאם לרוח התקופה ותוך שימוש בחומרים וטכנולוגיה עכשווית שבונה ביתה כנסת המקורי וולפנזון לא יכול היה להשתמש בהם. ויש גם מי שטוענים שיש להשאיר את הבניין כפי שהוא חרב עדות וזכר להרס שזרעו הירדנים ברובע בשנת 1948.
לבסוף ממשלת ישראל שיחזרה קשת אחת מארבעת הקשתות שתמכו בכיפה הגבוהה שהתנשאה ברום הבניין והיא עומדת היום כאתר הנצחה ותיעוד לבית הכנסת . . קשת. זו הפכה לסמל בית-הכנסת למינהלת הרובע ולמוסדות רבים בשכונה.
אך בכך לא היה סוף פסוק בשאלה מה לעשות עם בית הכנסת.האדריכל ישעיהו אילן היציע ב1991 לבנות את הבניין מחדש תוך שימוש בטכנולוגיה עכשווית משחזרת את אדריכלות העבר. הוא היציע לבין השאר לשחזר את ארבעת הקירות של בית הכנסת כמשטחי זכוכית על מנת להבליט את הניגוד בין שרידי ההרס הירדני ובין השחזור המודרני המוצע . תוכנית שנויי במלוקת זאת זכתה שתמיכתו של שר המסחר והתעשייה דאז אריאל שרון שראה בה ביטוי ארכיטקטוני מסורתי מודרני לזקיפות קומה לאומית כחלק מנסיונותיו לחיזוק האחיזה והמעמד הפיזי הפוליטי של ישראל בעיר העתיקה אך היא הוקפאה לבסוף.

 בעת כתיבת מאמר זה  התבצעו  במבנה עבודות שחזור ושיפוץ נרחבות, שהביאו לבסוף לפתיחתו המחודשת של המקום כבית כנסת דומה עד כמה שאפשר לצורתו המקורית   כפי שנבנתה בידי זאב וולפנזון  בשנת 2010.

מן הראוי בכל אופן שבמקום תושם לוחית שתציין את תרומתו הגדולה של אחד זאב וולפנזון לבניית בית הכנסת החשוב ביותר של ארץ ישראל במאה ה-19.

הנוסע

כתב האמנה של זאב וולפנזון כשד"ר

"הוא הלך בשליחות ירושלים לרוב מדינות אירופה וגם בערי אפריקה הצפונית ,וסיפורים רבים היה מספר מהקורות אותו במסעיו ".  
( יעקב גולדמן גיסו של וולפנזון )
כמו אביו אברהם וכמו גיסו  גם זאב היה שד"ר.  הוא ואביו  שימשו כשד"רים במקביל תופעה בלתי ידועה עד אז . .וככל הנראה הייתה לו חיבה גדולה למסעות .והוא יצא פעמים רבות למסעות בחו"ל .

מכתב חשוב מראשי קהילת ווילנה אל העדה האשכנזית בירושלים, בעניין מסעות השד"ר רבי זאב וולפינזון וביקוריו אצל גדולי הדור – תרכ"ד? [1864]
מכתב מאת רבי צבי הירש מוולאזין [?] בשם ראשי קהילת וילנה.
המכתב כתוב בכתב ידו של סופר הקהילה ומראשיה, רבי אברהם דוד שטראשון, וחתום על ידי רבי צבי הירש הנ"ל.
וילנה, תרכ"ד [?].
בתחילת המכתב התייחסות לסכומי הכסף שהגיעו לישוב הישן בירושלים מאת עדות ישראל באירופה.
לאחר מכן כותב רבי צבי הירש:
"משולחם הר"ז וואלפינזאהן היה פה ובקאוונא ודעת הה"ג דמחוז קאוונא לירד עם משולחם לד"ת ויקוב הדין ביניהם…". כנראה הכוונה לרבי יצחק אלחנן ספקטור, שהתמנה לרבנות קובנה באותה שנה בה נשלח המכתב.
"והנה נסע משולחם להגאון דסלוצק [=רבי יוסף פיימר, מגדולי דורו], ומשם למינסק, ועדיין אין אתנו יודע מה פעל שמה. ושלחו לנו חשבון כמה קבלו כבודם מידינו ומהגרא"ק נ"י…".
"הכותב וחותם בפקודת הרבנים הרוזנים נ"י, צבי הירש מוולאזין יצ"ו".
השד"ר ["המשולח"] הנזכר כאן הוא רבי זאב וולפנזון .המכתב נמכר במכירה פומבית בסכום התחלתי של 197 דולאר.

בשנים 1857-1862 הוא היה השליח הרשמי היחיד של האשכנזים הפרושים לענייני גיוס הכספים ותרומות בענייני מוסדות "ישיבת  "עץ חיים" "  של בית הכנסת הגדול "בית יעקב " ( שראינו שלבניה של שניהם היה קשור ישירות )  ושל "ועד כל הכוללים כנסת ישראל " שהנהיג אתה קהילה האשכנזית בירושלים שבו היה חבר במשך שנים רבות. .  .
אלה היו בדרך כלל מסעות מסוכנים שליחי ארץ ישראל כמו וולפנזון וגיסו מנחם מנדל העזו לחדור למקומות נידחים שונים שנוסעים אירופאים רגילים לא העזו אפילו לחלום עליהם.והם הצליחו בזאת הודות ליהודים שמצאו בכל מקום . הם לא באו כצופים זרים אלא חיו זמן מסויים. בכל מקום והספיקו להכיר שם את החיים בלי לעורר כל חשד וחיו בעצמם את חיי התושבים בארצות שבהן עברו .
אם נרצה אפשר לראות בהם מקדימים לטיילים התרמילאים של היום .אלא שכמובן למסעותיהם הייתה מטרה שלא לשם ההנאה מהטיול אלא השגת כספים.
הוא נסע בשליחות הכולל לחו"ל לרוסיה לפולין לברלין ופרנקפורט שעל המיין בגרמניה ללונדון באנגליה לאוסטריה להונגריה לאמסטרדם בהולנד ולארצות המזרח לטורקיה בגדד לבומביי שבהודו מצרים מארוקו ותוניס,היה מתאכסן בבתיהם של רבנים ועסקנים עשירים והביא מנסיעותיו ממון רב שצבר לועד הכללי של כוללי הישוב בירושלים.
בשנת תר"ז על רקע מצב חמור בקהילת ארץ ישראל מחמת הרעבה שפקד את הארץ בשנת 1846 כשהוא מגיע לשם דרך מלטה בדרך הים . פעולתו בתוניס זכתה להצלחה והוא יצא משם בשנת תר"ח והרחיב משם את פעולתו לקהילות אחרות טריפולי הסמוכה ואחר כך בערים אחרות . כמו קונסטנטין ואוראן וארג'יל ואנה ( בון )
הוא היגיע גם למחוז רייסין ברוסיה לוילנה ולשקלוב בעסקט כוללות רייסין שהה בהם חודשים רבים והתקבל בכבוד רב כנציגם הראשי בארץ ישראל .
בנסיעות אלה היה לעיתים מסכן את חייו שכן אז הנסיעות בחו"ל היו קשות מאוד וקשורות בתלאות ובהתנפלויות של שודדים ואסונות שונים.  אבל הוא השיג את המטרה הוא.רכש בחו"ל תומכים למען בניין ירושלים והחזקת מוסדותיה.
הנסיעה האחרונה שלו הייתה בגיל 72.  .
כתוצאה מכל הנסיעות האלו נהגו להשוות בינו ובין משה מונטיפיורי באהבתם לנסיעות וטענו שאכן הייתה בינם התקרבות גדולה.
הוא גם נודע כאחד המארגנים החרוצים של שיירות עולים לארץ ישראל וסיכן נפשו בתפקיד זה.

הרב יהושע  ליב דיסקין מבריסק .הובא לארץ על ידי זאב וולפנזון והפך למנהיג הזרם הקנאי בישוב החרדי.

גיסו יעקב גולדמן סיפר עליו הוא הלך בשליחות ירושלים לרוב מדינות אירופה וגם בערי אפריקה הצפונית וסיפורים רבים היה מספר מהקורות אותו במסעותיו ".בשובו משליחותו לרוסיה עלה איתו לארץ ישראל הרב יהושע ליב דיסקין מבריסק והשליח וולפנזון  ליוה אותו מביתו בחו"ל  ועד לביתו בירושלים.
לשליחות זאת היו תוצאות בלתי צפויות מאחר שבמהרה הפך דיסקין הנ"ל לאחד הרבנים המרכזיים של ירושלים לנביא ומנהיג המחנה הקנאי הפנטי בעיר וקוץ מתמיד בצווארו של הרב הראשי שמואל סלנט שאותו ביקשו דיסקין ואישתו להחליף ויהי מה.
( הרבנית הינדה רחל  אישתו של דיסקין אישה פנטית חזקה ונחושת החלטה מעין כמוה  שהפכה ל"מלכת " הזרם הקנאי בירושלים , התגרשה קודם מאדם שלא יכל לסבול את קנאותה ונשא אישה אחרת. והבן שנולד לו מהאישה השנייה היה מיכאל הלפרין שהתפרסם בכך שנכנס לכלוב עם אריה ).

הדיפלומט

קצין עותמאני

לאחר רעידת האדמה הפך זאב לפעיל בכיר של הקהילה הפרושית בירושלים.
בשנת 1840 לאחר שכבש הצבא התורכי את סוריה וארץ ישראל מדי איברהים פחה הטיל קצין בצבא התורכי עזיז פחה האשמה חמורה על יהודי ירושלים בטענה שהם עזרו לאיברהים פחה במרד שלו נגד השולטן.
האשמה לא לגמרי חסרת היסוד שהרי יהודי ירושלים השתדלו לרצות ככל האפשר את אברהים פחה כמו שניסו לרצות כל כובש אחר.

ומסיבות טובות מאוד מאחר שאיברהים פחה ( שיש אגדות שהיה במקור בן של אישה יהודיה מאיזור סלוניקי שהתאסלם והפך לבנו המאומץ של מוחמד עלי ) היה אדם יעיל ועד כמה שניתן לאמר זאת על שליט באותה התקופה, הגון ועומד בדיבורו שמבחינות רבות סייע לישוב היהודי בארץ. ואף אישר להם לתקן את בתי הכנסת שלהם דבר שלא נשמע כמוהו במהלך שנות השלטון המוסלמי בארץ.
עזיז פחה אדם עריץ ציווה כעת לאסור את ראשי העדה בהאשמה ( כנראה לא חסרת יסוד כלל ) שנתנו לאיברהים פחה מתנות גדולות של מטילי זהב.
ראשי העדה בירושלים שלחו אליו משלחת לדבר איתו על העניין בראשות הרב הראשי ישעיהו ברדקי בהשתתפות רבי אליהו ריבלין בעל הספר "אוהלי יוסף " וזאב וולפנזון האיש מאחורי הקלעים של הקהילה.
עזיז פחה דיבר קשות עם חברי המשלחת והודיע להם שפקודה היא מצד השולטן האדיר לתלות את כל מי שהיגיש עזרה באיזו שהיא צורה לצבא איברהים פחה .
חברי המשלחת שכולם סייעו בדרך זאת או אחרת לאיברהים פחה הסבירו בחשש לעזיז פחה כי יהודי ארץ ישראל כולם נאמנים ומסורים לשולטן ירום הודו ומתפללים כל יום וכל שעה לשלומו וכו'. וכי המתנות ששלחו לאיברהים פחה היו לרגל הגנתו על היהודים מפני קבוצת שודדים שהתנפלו על היהודים והרגו בהם אנשים נשים וטף ועוד הסברים מסוג זה שאמנם היו נכונים כשלעצמם.

עזיז פחה לא נראה כמשתכנע ורק גזז את ציפורניו בסכין חדה ודקה תוך שהוא מאזין בעיניים עצומות להסברים המגומגמים הלא משכנעים.
אז פנה וולפנזון שהיה בקיא יותר בהוויות העולם מעמיתיו לעזיז פחה והודיע לו שהיהודים מתכננים להגיש לו אישית מתנה חשובה ויקרה מאוד לטובת הצבא התורכי והשולטן כמובן אך שתינתן לו אישית.
עזיז פחה פקח בפתאומיות את עיניו( ומן הסתם הצהרה זאת הייתה מה שהוא חיכה לו כל הזמן ).
כעת שינה עזיז פחה את יחסו למשלחת ונראה כאוהד יותר.

אבל אז שאל פתאום את וולפנזון בכעס:
" אולי יסביר לי אדוני :מה זה הדבר הזה שלכם "חזון ציון " שקופה שלו מצאתי בחיפוש אצלכם? כלום לא הייתה זאת קופה למטרות מדיניות נגד השלטונות ?אולי למטרת בגידה בשולטן ירום הודו ?"

סמל השגרירות האוסטרו-הונגרית בירושלים.

שנים מאוחר יותר היה זה זאב שנבחר ביחד עם זלמן צורף סלומון לנסוע בשליחות הקהילה לעיר וינה להתייצב לפני הקיסר האבסבורגי פרנץ יוזף בבקשה להושיב קונסול אוסטרי בארץ ישראל שיגן על הקהילה היהודית בכלל והיהודים ההונגרים נתיני הקיסרות בפרט מרדיפות של השלטון ושל השכנים הרעים .אל הקיסר לקח זאב מתנה מיוחדת שולחן מפואר ועליו כתר מלכות חקוק מאבנים מסביבות בית לחם מעשה ידי האומן מרדכי שניצר שהתפרסם בירושלים ביצירותיו האמנותיות המיוחדות. .ושולחן זה נמצא מאז בבית הנכות הקיסרי.

קיסר האימפריה האוסטרו -הונגרית פרנץ יוזף ,פגש את זאב וולפנזון.

וולפנזון שניצר וזלמן צורף סלומון עמדו לפני הקיסר במשך רבע שעה ודיברו והיציעו למלך את בקשתם .פרנץ יוזף ציוה למלא את בקשתם והם חזרו עם קונסול אוסטרי לארץ ישראל הראשון בירושלים הד"ר פיצאנאצה.

הבלש

 זאב וולפנזון שימש גם כמעין חוקר מיוחד של הקהילה בעניינים חמורים של פשיעה וכך יהושע ילין מספר לנו בספר זכרונותיו שכאשר הוקם בנק בירושלים ואנשי החברה שלחו נציג מעמם ללינדון שיקים שם בית מסחר .אבל הנציג מעל בכסף ב2000 לירות שטרלינג וברח איתו לוורשה לבית אביו.
בירושלים קמה אז מהומה גדולה בין בעלי המניות של החברה והמלווים והם שלחו את חברם המזכיר זאב וולפינזון בעל נתינות אוסטרית שנודע כבעל עניין ויכולת לפתור פשעים ותעלומות בלשיות שונות .
וולפנזון נסע לוארשה בחיפושים אחרי הפושע השתדל אצל הרשויות וביצע חקירות משל עצמו והביא לבסוף ללכידת האב ובנו ומאסרם והצליח להחזיר חצי כסף שנגזל אלף לירות שטרלינג.

בעלי המניות קיבלו בחזרה לפחות 60 אחוז מהשקעתם.

מנהיג הגברדיה היהודית

 על פי מידע המובא בספרים כמו "מוסדי ארץ " ו"מיקירי ירושלים "  זאב היה הדמות המרכזית של האירגון החשאי   ה"גברדיה היהודית " שהייתה מורכבת מיהודים אשכנזים וספרדים ופעלה גדולות ונצורות בהגנת הישוב היהודי של אז נגד פורעים ושודדים ערבים . .
( הכתיב אגב משתנה במקורות השונים מ"גברדיה " ל"גורדיה " או גוורדיה " ונראה שאין אחידות בעניין וכך יהיה גם כאן , אבל נטען במקור מסויים שהוא צריך להיות "גברדיה" משום שבגימטריה עולות המילים "אנשי גברדיה " כמספרן כמספר "ירושלים".)
שמו  המלא של הארגון  היה "שערי צדק " " ראשי תיבות של שמילים "שמירה עבודה רפואה ,ישועה ,צרכי צבור ,דברי קודש ". בכל אלה עסק הארגון .ויש האומרים שמם היה "החברה לשמירה על אחינו בארץ הקודש –אגודת המגינים ". תואר החבר בגברדיה היה "חלוץ צבאי " בגימטריה שווה 277 השווה ל"חזון ציון " ( 277)

סיסמת אנשי הגברדיה הייתה  " אם בא להרגך השכם להרגו ".

 תולדות הגברדיה -שלב ראשון

על פי הסיפורים השונים הגברדיה הייתה קיימת כבר משנות העשרה של המאה ויש האומרים מ-1812.
למעשה זאת הייתה חברת השמירה וההגנה העצמית היהודית הראשונה בארץ.אם כי הוקמה על ידי תלמידי הגר"א והיא כללה יהודים אשכנזים וספרדים פרושים וחסידים גם יחד.

. זה היה  אחד המפעלים הראשונים והיחידים שבו פעלו בני שני העדות בתיאום האשכנזים היו מעוניינים לצרף אליהם צעירים ספרדים כי הם ידעו ערבית והיכירו את אורח חייהם של הערבים וזה היה חשוב לגברדיה.

. הם התאמנו בכלי נשק ושקדו על לימוד טקטיות מלחמתיות מכתבי הקודש ואף הייתה להם רשת מודיעין ענפה ומלשינים שכורים מבין הערבים  רובם תושבי כפרים ערביים מהסביבה שהיו מדווחים להם לפני התרחשויות אחד ממנהיגיה היה נתן נטע בן רבי מנחם מנדל משקלוב ,והיא נלחמה בהתקפות של פורעים ערבים שנהגו לתקוף לשדוד ולאנוס גברים ונשים בשיירות עולים לארץ . יש האומרים "לולא הגברדיה היהודית בתקופה ההיא ,לא יכול היה הישוב היהודי להתקיים אפילו שעה אחת ".

רוב הכספים לצרכי הגברדיה באו מהכנסות "החלוקה " שנשלחו מארצות הגולה .בספרי החשבונות היו נרשמים הכספים במדור "הוצאות למנגיני הארץ ".
אנשי הגברדיה היו אנשי מעשה מוכשרים עסקן בהגשת עזרה לנגועי המגפות ,שמירה והצלה בימי פרעות ,גם בימי "מנוחה ושלווה " היו מקרי גניבות רבים ומעשי סדום שכיחים .ואנשי הגוורדיה עשו כמיטב כוחם לביאור הדברים האלה . דהיינו מן גרסה מוקדמת ומורחבת מאוד של משמרות הצניעות דהיום.
פעולות הגברדיה התרכזו בשתי תקופות זמן הראשה בעשור הראשן לפעילות הקהילה הפרושית בירושלים ובעיקר בשנים 1819-1820 ואז הנהיג אותה כנראה נתן נטע בן מנחם מנדל משקלוב ואחריו רבי ישעיהו ברדקי . .
והתקופה השנייה במשך כמה עשרות שנים משנות השלושים ועד שנות השבעים הירושלים כאשר זאב וולפנזון עמד בראשה.

הסיפורים על הגברדיה הם כלדקלמן :
ב1819 כאשר בעיר ירושלים  פשטה מגיפת החולירע גילה מודיע ערבי לקהילה כי כנופיה  הגדולה של ערבים מתכוונים לתקוף לפרוץ  את מחסני המזון של הקהילה היהודית  שבהם אגרה חיטה ומצרכי מזון נוספים לשדדם ולשרוף  את כל מה שלא יקחו.

.הגברדיה מהרה להעביר בחשאי חלק מהמצרכים למקומות מסתור בטוחים.

 ובנתיים אנשיה שמו מערב  במחסנים ולכדו את חברי כנופית השודדים .

הגברתנים של הגברדיה עשו שפטים בערבים במכות ואחר כך הללו  נכבלו הובלו בסך דרך לסמטאות העיר העתיקה ונמסרו לידי השלטונות התורכיים ( ויש האומרים ששוחררו בתוספת הזהרות חמורות ) .
וכך ניצל המזון ופסקו הנסיונות הגנבה וההצתה לזמן ארוך .

הגברדיה התפרסמה במיוחד בזכות סדרת פעולות שביצעה בשנת 1820 שזכו לכינוי "הניסים של שנת תק"ף ".
בשנת תק"פ 1820 הם היצילו שיירה שלמה של 70 עולים יהודים מנמל יפו שנתפסו בידי כנופיה ערבית והועברו צפונה ואחד מאנשי הכנופיה דרש עבורה כופר של אלף נפוליונים מאחד מראשי העדה הילל ריבלין שלו מסר מכתב בכתב ידו של שאר בשרו יוסף לוריא ( שהיה קרוב לחתנו של ריבלין שמריה לוריה ) שהיה בין החטופים.

אנשי הגברדיה שלחו שני אנשים שהעמידו פנים שהכסף בידיהם והחזיקו שני שקים  ריקים מכל כסף אך העמידו פנים שיש בהם מטבעות זהב .

שאר אנשי הגברדיה עקבו אחריהם עד שהיגיעו למקום בו הוחזקו השבויים בנחלת דן באיזור בני ברק של היום שם הסתערו אנשי הגברדיה על אוהלי הערבים ושיחררו את העולים

.לפי המסופר נהרגו בהתקפת פתע זאת כמה מאנשי הכנופיה הערבית ובינם מפקדם ויתרם נמלטו על נפשם. העולים ומשחרריהם עלו לירושלים בשירה והודיה .ומאז ניתנה חסות הגוורדיה לשיירות עולים מאורגנות מחוף יפו לירושלים .
כעבור כמה חודשים  נודע כי קיימת התארגנות ערב רב של בדואים מחוץ לחומות העיר מתכוונים להתנפל בלילה על רובע היהודים בירושלים נפל פחד רב על הכל ונשים צעירות אך היו מוכנות ליפול בבורת מים ובלבד שלא להיאנס בידי פרעי האדם . על פי הסיפור ראשי הגוורדיה פקפקו אם לצאת כנגד הבדואים מחוץ לעיר או לארוב להם בתוך החומה והתקבלה דעתו של רבי נתן נטע כי יש לצאת נגד האוייב ולא לחכות לבואו בשערי העיר דהיינו שהתקפה היא הגנה הטובה ביותר היא ההתקפה .מצויידים בכלי נשק וגם בכמות גדולה של קמיעות הם התגנבו דרך השער הקטן של העיר פשפש של דלתות השער שהיה נפתח רק בלילה הם היגיעו למחנה הערבים בעמק יהושפט בקרבת יד אבשלום שם התכוונו להתקיף את רובע היהודים שם הסתערו עליהם אנשי הגברדיה בקריאות "אנה השם הושע נא !" וביריות אקדח והבהילו אותם והבריחום . רבי נטע שהנהיג את הפעולה נדקר באותו מקרה בעינו שנוקרה בדקירת פגיון ערבי והוא היה מאז עיוור בעינו האחת .בקר נהרג גם רבי יוסף שיק מלאדי .
כל זה למען הוכיח שאין היהודים "בני מוות ".
לשיאם היגיעו פעולות הגברדיה בשלב הראשון בשנת תק"ף היא 1820 כאשר התחוללו קרבות של ממש בין חברי הגברדיה וחברי כנופיות ערביות ומנהיגם אחד אחמד שוקרי אל פאחמי.איש זה הפיל את חתיתו על איזור ירושלים ובעיקר על היהודים שפהמי היה חוטף אותם ומשחרר אותם רק עבור כופר כסף גדול מהקהילה שהקפיד לשחרר כל אחד מהחטופים אם כי הייתה דלה בנפשות ובכסף.
על פי הסיפור הגברדיה היהודית הצטרפה למשרה התורכית בחיפושיה אחר הכנופיה ומושל המחוז הפחה אף זיין את הגברדיה שהייתה נאמנה עליו בכוחה ,באומץ ליבה ובמסירות נפשה .זמן רב העל חרס בחיפוש והחיפושים הסתיימו בלא כלום .הגברדיה העמיד המרגלים וגששים מערבים העיר ואמנם מכאן הייתה הצלחתם .באייר תק"ף נודע מפי מרגל ערבי מקום מחבואו של ראש השודדים באחד העמקים במרודות הר הצופים . הגברדיה יצאה בפעולה מהירה שמה יתחמק הרוצח מידיהם .הם ארבו לשודדים כאשר אלו חזרו למקום מחבואם
בשלב מסויים תקפה אותו הגברדיה במערתו ואחד מאנשיה השחיל את עצמו למערה של שוקיירי כרת את ראשו (!) ושאר חברי הגברדיה התנפלו על הכנופיה חסלו אותה כליל ושבו לעיר עם שללם בידם וראש הרוצח בידם
.המרגל קיבל שכרו בכסף הגוורדיה קיבלה תודת הפחה וליהודי ירושלים הייתה הרווחה .
עד כאן הסיפורים על השלב הראשון של קיומה של הגברדיה בשנות העשרה והעשרים של המאה ה-19.

הגברדיה -שלב שני

הגברדיה היהודית התחזקה בימי איברהים פחה שנתן לצבאו הוראות להגן על חיי יהודים ורכושם וגם עשה שפטים בחמורים בשודדי ורוצחי היהודים שקמו אז מבין המתמרדים נגדו . מאחר שאיברהים ראה ובצדק ביהודים יסוד נאמן נתן להם בהסכמה שבשתיקה אפשרות לתחמש בהגנה עצמית וזאב וולפנזון היה אחד הדמויות המרכזיות בהתארגנות זאת . דמות מרכזית אחרת היה קרוב משפחתו שמריהו לוריה עשיר גדול שעסק גם בהספקת כלי נשק לצבא הרוסי שעלה מרוסיה ובמשך שנות פעילותו הקצרות בארץ לפני ש"נשבר" וחזר לרוסיה ניצל בידי חברי הגורדיה שאותם חימש בשתי תיבות נשק שהביא מרוסיה . כאשר חזר לבסוף לוריא לרוסיה לאחר שעסקיו בארץ ישראל נכשלו הואשם שהעביר כלי נשק לממלכה אחרת.
הגברדיה המשיכה לפעול בראשותו של וולפנזון עד סוף שנות השבעים של המאה ולפי דעה אחת הפעילויות אורגנו מהטחנה התת קרקעית של וולפנזון שמשם יצאו האנשים לפעולותיהם השונות.

אנשי הגברדיה בהנהגת זאב וולפנזון עסקו בביעור וביבוש ברכות מיים רעים שעמדו "מאז חורבן בית המקדש "בסביבות ירושלים והפיצו מגפות שונות .ונטעו גן גדול של עצי זית ושקדים על שטח קרקע שרכש הילל ריבליו בקרבת מערת שמעון הצדיק ולפי המקובל הייתה זאת פעולה בעלת לשיבות מיסטית לשם אתחלתא הקץ המגולה שבחז"ל ולפי הגר"א.
מנהיגים אחרים כללו את רבי אליהו יהושע בן הרב משה מגיד ואת רבי הילל שרלין. את רבי אליהו לוצ'נר ,שמריה גולדשמיד לייב קלעצקר וישראל לייבסון . מרדכי בן נח שולמן לייב צייטלין ,שלמה בירער ,אלטר וילנר ,ישראל מוהליבר ,דוד ציבי ריבלין ,יודל שרייער ועוד ( ואלו שמות חברים אשכנזיים בלבד אך היו גם חברים ספרדים ). .
כאמור תמיד היה להם שירות ביון שפעל בתוך האוכלוסייה הערבית והביא ידיעות מוקדמות על מזימות שנועדו לפגוע בישוב היהודי
במסגרת פעולותיהם השונות אנשי הגוורדיה סללו דרך ביטחון אל מחוץ לעיר העתיקה בין שלוש השכונות החדשות "נחלת שבעה " "מאה שערים " ואבן ישראל " שביל ביטחון שנסלל בתוך שדות הטרשים השוממים כדי ליצור קשר בין תושבי השכונות במקרה הצורך. . על טוואי שביל זה נמצאים כיום רחוב הרב קוק ורחוב החבשים המובילים משכונת נחלת שבעה אל מאה שערים וממאה שערים נמשך השביל לשכונת אבן ישראל כאשר המשכו הוא רחוב יפו וחלקו עבר דרך מה שהפך להיות כעבור שלוש נים לשכונת זכרון משה ". לשביל ביטחו זה נשקפה סכנת ניתוק כאשר הרוסים עמדו להגדיל את שטחם ולקנות שטח נוסף בקרבת בית דוד ברחוב הרב קוק ,אלך הישוב היהודי הקדימם ומיהר לקנות את הקרקע.
לפי המסופר השר משה מונטיפיורי שלח במחצית המאה ה19 שני יהודים צעירים מאנגליה משוחררי הצבא הבריטי לאמן את אנשי הגורדיה .אבל גם קונסול אנגליה וקונסול ארה"ב בירושלים נהגו לעזור לה לפעמים בנשק ובעיקר בידיעות וסבורים שהקונסול הבריטי עשה זאת הודות למונטיפיורי שהיה ידוע לו שיש  לו מהלכים גם בחצר המלכה ויקטוריה .

ידוע שלמצטיינים בשורות הגברדיה מסר מנהיגה וולפנזון מכתבי תודה כעין צל"ש ציון לשבח של ימינו. למכתב זה קראו קר"ק על יסוד ראשי התיבות של הפסוק מהתורה שהיה מובא בראש המכתב "קרני ראם קרנין ,בהם עמים ינגח" והם דברי הברכה של משה רבנו לשבט יוסף, שהתגורר בשומרון.

ב1872 נחטפו ונהרגו שני ילדים יהודים .וכן נהרג על ידי שודדים ערבים יהודי צעיר בעיר העתקיה ואשתו נאנסה על ידם בנוכחות ילדיה . אנשי הגברדיה חיפשו וגילו את הרוצחים בשני המקרים וחיסלום בחנק.

  פעולת השיא של הגברדיה הייתה ב1873.
ב1873 (תרל"ג ) נתרבו מעשי הכנופיות במידה שלא הייתה כמוה .המוני ערבים פרועים התרכזו בכל סביבות ירושלים ומידי לילה בוצעו מעשי שוד והתעללויות בבתיהם של יהודים בעיר העתיקה .הפחה מושל המחוז אמר שאין בכוחו לדאוג לשמירה בכל הסמטאות וכל שכן כאשר השודדים חודרים לבתי היהודים דרך הגגות של בתי הכנים הערביים .
ראשי העדה ובהם וולפנזון פנו אל הקונסולים הזרים בבקשת עזרה . קונסולי אנגליה וצרפת הבטיחו את עזרתם ונתנו לגברדיה היהודית של וולפנזון כמות נשק להגנה .כן סייעו בגילוי סודות של הכנופיות ומקומות מחבואיהם באמצעות משרתיהם הקוואסים הערביים.
בחודש סיוון תרל"ג החליטה הגברדיה לא רק להגן על בתי היהודים שבתוך החומות אלא לצאת החוצה מן העיר ולגרש את הכנופיות מן ההרים שבסביבות העיר . בליל י"ח בסיוון יצאו אנשי הגוורדיה מצויידים בנשקם ,התפצלו לשלושה ראשים ,ופשטו על ההרים בסביבות העיר. הם הקיפו את מחנות הבדווים ובקריאה גדולה "לה' הישועה !" ירו מטחי אש ברובים ובאקדחים על הבדואים המופתעים.מתוך מחנות הבדווים נשמעו רק יריות בודדות שהשתתקו מיד .כל המערכה ערכה כמחצית השעה.השודדים נסו על נפשם בהשאירם אחריהם שלל גדול של כלי נשק ובין אנשי הגברדיה רק פצועים אחדים.
זאת הייתה התנגשות רבתי בין הגוורדיה ובין כנופיה גדולה ולפי הסיפורים המוגזמים כנראה נפגעו בהתגשות כ150 שודדים ושלל רב של כלי נשק נפל בידי אנשי הגברדיה.
.סופר שמאז חגגו בירושלים היהודים את ליל הישועה הזה ליל י"ח בסיוון תרל"ג והיה נהוג להגיד בו את ברכת "ההלל "במשתה ובשמחה במשך שנים.

מסופר שב1877 נקמה הגברדיה בערבים שפרעו פרעות בשכונת"אבן ישראל " בירושלים .המתנפלים שדדו והיכו באכזריות כמה מהמתיישבים היהודיים וכתוצאה מכך מתה אישה אחת כעבור כמה ימים .אנשי הגברדיה התחקו אחרי עקבותיו של אחד השודדים מצאוהו והרגוהו.

גם כן ב1877 גנבו צוענים באחד הלילות ספרי תורה מאחד מבתי הכנסת בעיר החדשה וכיסו בירויעותיהם את אוהליהם . אנשי הגוורדיה הסתערו עליהם והחזירו את הגניבה.
לאחרונה אנו שומעים על הגברדיה ב1879.באותה השנה באו שני שליחים מיוחדים מפתח תקווה לוועד כל הכוללים בירושלים וסיפרו כי קיים חשש של התנפלות ערבית על המושבה הצעירה בפתח תקווה .הם ביקשו מספר גדול של שקים ריקים להקמת ביצורים סביב המושבה . בו ביום נאספו בין יהודי העיר אלפי שקים ריקים שהועמסו על חמורים וגמלים ונשלחו לפתח תקווה בלויית כמה מחברי הגברדיה ובראשם המוכתר אליהו קוסובר .

לאחר מכן התפזרה הגברדיה כנראה בגלל פטירתו ב-1881  של זאב וולפנזון ששימש כמנהיגה והרוח החיה שבה ואולי גם בגלל הטבת המצב הביטחוני.

 נשאלת השאלה :עד כמה אפשר לסמוך על כל הסיפורים האלו על הגברדיה היהודית בראשות זאב וולפנזון ?
יש הטוענים שהמדובר שבסיפורים דמיוניים לחלוטין ומומצאים ומוזכר שמו של  חזן בשם זלמן ריבלין כמי שיצר את הסיפורים על הגברדיה בספרו "חזון ציון ". .אבל יש לדעת שסיפורים אלו פורסמו לא רק על ידיו אלא גם על ידי אנשים אחרים בספרים אחרים כמו "מוסדי ארץ "  שטענו שאבותיהם היו בגברדיה .
ייתכן שיש לראות  את הסיפורים על פעילויות הגברדיה ב"שלב הראשון" של פעילותה בשנות העשרה והעשרים של המאה ה-19 כ"דמיוניים"  בעיקר .
בעוד שארגון חשאי מעין זה התקיים רק באמצע המאה בהנהגת וולפנזון,  וייתכן שהיו אלו אנשיו של וולפנזון ( ואולי הוא עצמו ?) שהמציאו במקור את הסיפורים על מעללי קודמיהם כדי לתת לעצמם "עתיקות וסמכות".
נטען שבארכיון הועד הכללי בירושלים מצויים מסמכים מתקופה זאת הנוגעים לענייני הגוורדיה ,הוראות שונות ,דוחות על פעולות,עדויות של אנשי הגוורדיה וכו' אם כי נראה שפעולותיהם היו בהקף הקטן יותר מהאגדות שיצאו עליהם.

באבא רבקה וולפנזון אם כל חי

אישתו  של  זאב וולפנזון באבה רבקה הייתה עסוקה בניהול העסקים של המשפחה בזמן שזאב עסק בנסיעות לחו"ל ופעילות ציבורית .היא נקראה "אישה גדולה מהתקופה הראשונה
אישתו רבקה באבא נודעה כאם כל חי ליושבי הארץ הקדושה ובין השאר הקימה את אירגון הצדקה לנשים "אגודת נשים שאננות " שחילקה מזון לעניים בדרך כבוד ובה נטלה חלק נכדתה רחל
רבקה שככל הנראה הייתה אישתו השנייה של זאב  אחרי אישה בשם זלדה , הייתה אשת חיל ונשאה בעול עסקיו הכלכליים הרבים ושחררה את זמנו להיות פנוי ענייני הציבור
זאב אהב אותה אהבה עזה כל חייו וכינויה בפי הבריות היה "וולויל ( זאב ) באבעס " על שם אישתו האהובה .היא ילדה לו 11 בנים ובנות אך כפי שאירע ברוב המשפחות בארץ ובתקופה רובם מתו במגפות ובמחלות התכופות שהיו אז בירושלים ונשארו בחיים רק בן ציון ( סבו של דוקטור בן זאב )ובתו בתיה בריינה.
. בריינה בעשה ( אימו של אליהו לנדא שנקראה על שם סבתה שנהרגה ברעידת האדמה )
.בתייה בריינה הייתה ידועה ברחוב היהודים כ"מאמלה " ובבגרותה כ"מאמקה " בגלל יופיה .

ההיסטוריון של ירושלים פנחס גרייבסקי אחיו של יעקב גולדמאן גיסו של וולפנזון מספר עליה בספרו בנות ציון ירושלים :
.הרבה אגדות מהלכות בפי זקני ירושלים על האישה הגדולה הזאת ( ולגודל חשיבותה נקרא בעלה על שמה רבי זאב באבעס ) .מצויינת הייתה במעשיה ופעולותיה לטובת ירושלים ויושביה .ביחוד הצטיינה במצוות הכנסת האורחים .דאגה לאותם החלוצים הראשונים שבאו ירושלמה כל עוד נפשם בה לחזק את בריאותם וקיומם בארץ .כאם רחמניה ואחות נדיבה התהלכה אתם והשתדלה בשבילם בכל צרכיהם.

גידלה יתומים ויתומות בביתה ודאגה לעתידם .
אישה גדולה הייתה רבת הפעלים ורבת החסד . 

 אז זה היה מכובד עבור בכירים ובכירות הקהילה הפרושית ליטול חלק בפעילויות צדקה בניגוד להיום ומבחינה זאת אין לאות בזמנינו שיפור לעומת ירושלים של המאה ה-19.

משה מונטיפיורי מזכיר את רבקה ב"ספר משה וירושלם סיפור מסעו השביעי לארץ ישראל( שם הוא מזכיר מידי פעם גם את זאב ) .
הוא פגש כמה נשים כבודות שביקשו ממנו לטעום מתבשיל שהכינו לעניים והתברר לו הן באופן קבוע נותנות צדקה לבתי התבשיל לעניים "האנשים אשר היו עמי " מספר מונטיפיורי " סיפרו לי שהנשים הכבודות האלה הן הנה מבנות המעלה ,מיקירי וחשובי ירושלים , מבנות העושר הן מנדבת לבן ורוחן הטהור לעשות חסד נשא לבן אותנה בחכמה למפעל הטוב הזה

 ולמלאת בקשתן ,טעמנו כולנו מהמאכלים אשר הביאו בקערות ,והיה טעמם טוב כל כך ,אשר ביקשתי מהן שישלחו לי עוד יותר מהמאכלים האלה להיות לי לסעודת הצהריים עבורי ? 
בית המבשלות הזה בירושלים הנקרא בשם "תמחוי " או "הכנסת אורחים " נכשה שי..שילקו בכל יום מרק וירקות לשלושים אנשים זקנים ועניים ,אשר יבואו לקחת את חלקן עימהם לבית המיוחד לדירתם וגם לשלוח חלקם לביתם ,לאלה העניים אשר לא יוכלו לבוא מפני זיקנתם או מפני חולשתם .כל עבודות בית התמחוי ,הכנת המאכלים והבישול ,ויתר העבודות ,כולם עשויים על ידי נשים כבודות מנדבת לבן ,הכנסות הבית הוא מנדבת אנשי החסד ,ומאש אלה יוכלו לשלם כל חודש דבר מועט בעבור אכילת מזונם .והוא תחת השגחת רבי מרדכי יפה ורבי פישל לעפין ,והגברת יעפפא ,רובי ליפא אנקסטר שייגע העשע יאסווני חנה חיה רעהמאן ורויזע סלוסק ורבקה וואלפהזאהן .הוצאות בדרך כלל הוא לערך 16000 פיאסטר בכל שנה ( 160 לירא ).
אחרי שנתתי לנשים הכבודות תודת לבבי ואמרתי שמאוד יגל לבבי בבתי החסד כאלה אמרו לי האנשים אשר היו שמה אז "אנחנו האשכנזים תודות לאל ,יש לנו לא פחות ממשה עשר בתי חסד כאלה למעשה הצדקה ".
ומכאן מתחיל פירוט מדוייק של הפרטים שהביאו למונטיפיורי על אגודות הצדקה השונות שהיו בירושלים והאנשים ושמות האנשים החברים בהם ( מונטיפיור ספור משה וירושלם ע' 44) .
הצרה היא שרבקה הייתה אמורה כבר להיות בין המתים ב-1875 שנת ביקורו של מונטיפיורי מאחר שלפי הכתובת על הקבר שלה היא נפטרה בשנת 1873 .

הכתובת  על מצבתה היא זאת : מ"ק אשה יראת, ה' אשר בצדקותיה, עשתה לה מרבדים, ותשחק ליום אחרון, מ' באבא רבקה בת, הר' אהרון דוד הלוי ז"ל, נלע"ע ה' בשבת כ"ד ניסן ש', תרל"ג תנצבה. (21.4.1873).

אבל האם ייתכן שמונטיפיורי היה טועה בדבר כזה ? מדומה שבמקרה זה יש להאמין למונטיפיורי ולא למצבת קבר שאולי נפלה בה טעות.

רוכש בית הקברות האשכנזי

"עד הלום היינו האשכנזים תחת צל הספרדים ,ומהיום והלאה נפרדנו מהספרדים ,וקנינו שדה אחוזה לבדנה ונתייסדה ביננו חברא קדישה מאשכנזים עם כל עוסקי גמ"ח של אמת ,ועתה ירשם שמות הנעדרים נוחי מפש מהאחוזה החדשה מתחילה שנת תרט"ז והלאה .

יבולע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים .

( העמוד הראשון בפנקסה של חברה קדישה האשכנזית של ירושלים  בהנהגת זאב וולפנזון )

זאב וולפנזון היה ידוע כמי שהיה נוהג תמיד להתפלל תפילה מיוחדת לבניית ירושלים "בזכות רבנו אליהו " ( הגר"א ) .בחגיגות של חנוכת הבתים בשכונות הראשונות היו רוקדים ושרים "ירושלים הבנויה בזכות רבנו אליה וקץ המגולה נעירה מן המיצר למרחביה " זאב היה תמיד מהמנצחים על הקהל וכששר את המילים "בזכות רבנו אליה " היה מתלהב עד השמים ".
ומכאן אנו לומדים משהו על הערצה העצומה שחש לגאון מוילנה. מן הסתם היה לכך קשר להחלטתו להשיא את ביתו בתייה בריינה לנינו של הגאון אליעזר לנדא שהיה מבוגר ממנה בהרבה .
הוא הישיג גם "עצמאות" ( דהיינו הפרדה ) אשכנזית בקבורה.

זאב היה ביחד עם יוסף זונדל מסלנט הרב הראשי של ירושלים ממייסדי החברא הקדישה האשכנזית של ירושלים והגבאי שלה כל חייו.

עד אמצע המאה ה-19 שלטה העדה הספרדית בקבורה וייצגה בתחום זה את כלל יהודי העיר .והיא גבתה דמי קבורה גבוהים מאוד שהיגיעו לסך 30 פרנק לכל נפטר ולעיתים קרובות עיכבו קבורה כאמצעי לגביית חובות דבר שעורר מורת רח רבה בעדה האשכנזית.

הסיכסוך בנושא הלך והתעצם כשהרב הספרדי אסר בשנת 1849 לקבור יהודי אשכנזי בגלל סיכסוך על חוב .על רקע זה נוצרו התנגשויות בין אשכנזים וספרדים .,וכאשר עוכבה גם קבורתו של שלמה זלמן צורף אבי משפחת סלומון וממנהיגי העדה הוגדשה בכך    הסאה סופית .

בית הקברות היהודי בהר הזיתים בראשית המאה ה-20.

זאב וולפנזון היגיע למסקנה שהיגיע הזמן שלאשכנזים יהיה בית קברות נפרד משלהם .הוא נעזר לשם כך   בקונסולים הזרים על מנת להתגבר במכשולים ששמו הספרדים בעניין ומבחינה כספית נעזר בהשפעת הקונסולים הזרים  שאותם ידע להפעיל תמיד לעזרת היישוב היהודי ,  ובנדבנית מהעיר קניגסברג ושמה דבורה פולאק שרכשה ב1856 את השטח הראשון של 1500 רגל מרובע לצורך הקמתו של בית העלמין האשכנזי .הדבר גרם להדים נרחבים בעיתונות העולמית הלא יהודית שמסרה תחילה שהגברת רכשה את הר הזיתים כולו.

בית העלמין האשכנזי בהר הזיתים נרכש בשנת תרס"ז בכספי הציבור האשכנזי ונרשם על ידי השלטון העותמאני על שמו של זאב. ( חלקה שנייה נרכשה עבור האשכנזים בכספי האישה הנדיבה דבורה פולק ) . . על פי המסורת המשפחתית זאב נאלץ לממן את הרכישה גם בכספי הנדוניה של רחל בתה של בתיה בריינה .
ברישומי החברה קדישה מצוין שוולפנזון היה ה"סוכן"בשנת טרט"ו.ואחר כך שנים אחדות מהגבאים .חלקת האדמה שמשמשת כיעד היום ללבית הקברות של האשכנזים בהר הזיתים נרכשה על ידו ועל שמו
לבנו בן ציון ולבתו בתיה בריינה צווה שמכיוון שעמד בראש חברה קדישה של האשכנזים שאסור יהיה להם להיות בין מנהלי בית הקברות הזה הרשום על שמו כרכושו הפרטי ולקבל זכויות שכל שהן בו.

הר הזיתים. ציור משנת 1839.

הוא האריך ימים ונפטר  בהגדרת פנקס החברא קדישא "לפתע פתאום" ( מה שאומר שהיה עדיין במלוא כוחו ) ביום ל' בניסן על פי האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו אבל על הקבר כתוב אדר"ך א באייר) תרמ"א ( 1881) ( ויש אומרים תרמ"ג אבל זאת כנראה טעות דפוס ). הוא היה נשיא החברא קדישה עד יום מותו . הוא נקבר בבית הקברות האשכנזי שאותו רכש עבור הקהילה האשכנזית.  .

על קברו כתוב
פ"נ ( פה נקבר ) מו"ה ( מורנו הרב ) זאב וואלף וואלפינזאהן " בן הרב אברהם שהיה דיין ב"ק"ק ( קהילת קודש ) צפת גלב"ע אדר"ח אייר ש. תרמ"א .

זאב וולפנזון איש ירושלים במאה ה19 עבר תהפוכות רבות בימי חייו ובפעולותיו השונות והמגוונות למען הישוב היהודי בירושלים הוא הפך אותו למקום שונה מאוד בסוף חייו. ספק אם אפשר להצביע על דמות אחרת של התקופה שפעלה למען הישוב בתחומים שונים ומגוונים כל כך.

מצבת הקבר של זאב וולפנזון בהר הזיתים.

נספח :תקופתו של זאב וולפנזון בספרות היפה

 ארץ ישראל באמצע המאה ה-19, זמנו של זאב וולפנזון  ובעיקר תקופת רעידת האדמה בצפת   שִמשו רקע ליצירות ספרות מעטות. ביניהן: 'עיר קסומה:הגדה של שלושה דורות ( 1949) '  של יהושע בר-יוסף,  שמתארות את ימי רעידת האדמה  וספרו של  אהוד בן-עזר: 'אפרת. מחזור סיפורים', הוצאת תרמיל, תשרי תשל"ט/אוקטובר 1978. הספר הורחב לרומן שכתיבתו טרם הסתיימה בשם 'והארץ תרעד'. עריכה אחרונה: 14.2.2004. פרקי הרומן המורחב פורסמו בהמשכים בגיליונות העיתון המקוון: 'חדשות בן עזר' החל מיום 9.3.2006. 2. וכדאי להזכיר כאן גם את שני ספריו של אהרון ירושלמי "דודו של מחבר "אקסודוס "ליאון יוריס שחיבר שני ספרים על   חיי ישראל ב"ק המדפיס ומשפחתו ( אישתו של ירושלמי הייתה צאצאית של ב"ק )
ספרים אלו הם הגזע : סיפור על רקע היסטורי (תל-אביב : טרקלין, 1978 ויצא לאור שוב בהוצאת ירון גולן 1995 ) <על ר' ישראל ב"ק> והמשכו הענפים : ספור על רקע היסטורי (תל אביב : אל"ף, תש"ם 1980) על ילדיו של ב"ק . ( אבל זאב וולפנזון אינו מוזכר שם ).

ירושלמי השלים את הטרילוגיה על תולדות משפחת ב"ק בספר "הבית מאבני כורכר (תל אביב : ירון גולן, 1993)שבו הוא מתאר את התקופה מראשית המאה העשרים ועד היום בחיי המשפחה .

כן כדאי להזכיר גם את אלבום הקומיקס של אלי וגוט אלי וגולד" ( אלי גוט מחבר ודוד גולדשמיט צייר) גלגולה של מזוזה ( הוצאת המחברים , 2004) אלבום קומיקס לילדים חרדים על סיפור עלילותיהם של שני יתומים חרדים בגליל בזמן רעידת האדמה הגדולה של 1837 השר משה מונטיפיורי הוא אחת הדמויות

אלי וגולד חיברו עוד אלבומי קומיקס שעוסקים בתקופה זאת ובמרכזם עומד מונטיפיורי .

הם חיברו מאז אלבום המשך בשם :בין שתי טיפות  ( אלי וגולד קומיקס, 2005)  " שמתרחש ב-1841 בעקבות עלילת הדם בדמשק . עלילות נער צעיר והקוף שלו  ומכניס אישים כמו מוניטיפיורי ומכניסים דמויות ידועות אחרות בעולם החרדי הרב שמואל סלנט רבה של ירושלים לעתיד בדרך לארץ ישראל .והמשיכו לעסוק בתקופה בסיפוים נוספים כמו "הכתר שניצל ".

ב-2008  יצא לאור  הספר "המשורר השביעי "  של יוסי יזרעאלי במאי תיאטרון ואחיינה של החוקרת שושנה הלוי " שבו  הוא מתאר את גילגוליו של ספר מיסטי נורא שהודפס בצפת לפני חורבנה ברעידת האדמה

.זאב  וולפנזון  שהתעניין מאוד בספרים  קדומים ומסתוריים כמו "חמדה גנוזה "  מן הסתם היה מתעניין  גם   בספר זה שבמציאות ההיסטורית בלא בדיונית  הוא היה אמור להיות המגיה שלו אם היה יוצא לאור …  

אם מישהו יכתוב בעתיד יצירה ספרותית על תקופה זאת כדאי שינצל את דמותו הססגונית של זאב וולפנזון ,כאחת הדמויות היותר מעניינות של בני התקופה .

.מ. טוקאצינסקי "חצר רבנו יהודה החסיד ןבית התלמוד תורה הכללי וישיבת עץ חיים הגדולה . " לוח ארץ ישראל שנה ט' תרס"ד ( 1903-1904) . הופיע שוב ב"לוח ארץ ישראל א' :מבחר מאמרים בעריכת אלי שילר ,הוצאת אריאל ,1980 .

כולל תאור של בניית ישיבת "עץ" חיים " והשתתפותו של זאב וולפנזון במבצע כסוכן הישיבה. 

אברהם משה לונץ "יובל בית הכנסת "בית יעקב " בחורבת רבי יהודה הנשיא תרכ"ד –תרע"ד  הופיע במקור ב"לוח ארץ ישראל כ-כא  תרע"ה ( 1914-1915 )  הופיע גם בתוך " "נתיבות ציון וירושלים :מבחר מאמרי אברהם משה לונץ . הוצאת מוסד הרב קוק ,1970ושוב  בלוח ארץ ישראל:מבחר מאמרים כרך ג' . ערוך בידי אלי שילר  הוצאת אריאל ,1981.

תיאור בניית בית הכנסת "בית יעקב " בידי זאב וולפנזון . 

יהושע ילין זכרונות לבן ירושלים  תקצ"ד-תרע"ה / תקצ"ד-תרע"ה / ירושלים : (דפוס ציון), תרפ"ד. ,מהדורה מצולמת הוצאת אריאל ,1991.
יהושע ילין , זכרונות לבן-ירושלים : תקצ"ד-תרע"ח הוצאת בני משפחת המחבר , 1924. "ל ע"י בני משפחת המחבר במלאת לו שמונים שנה ; העריכה וההגהה והטפול בהדפסה נעשו על ידי אבינעם ילין (נכד המחבר, בן בנו הבכור דוד ילין ). מהדורה שנייה הוצאת גנזי ירושלים , 1972 , מהדורה שלישית ,הוצאת אריאל 1991 .

הרב חיים הירשנזון  חדושי הרח"ה : למסכתא הוריות בבלי וירושלמי: 

חלק שלישי  הוא קונטרס חליפות מכתבים. הערות רבנים ותלמידי חכמים על חלק ראשון ותשובותי עליהם ובהם גם נקודות היסטוריות והשקפות מעניינות בפרק התחיה ובכל ההופעות בענינים העומדים על הפרק .  ירושלם,  דפוס העברי תרפ"ו  1926

כולל התקפה על הדרך שבה מתואר זאב וולפנזון בספרו של יהושע ילין ותיאור איך פעל להכרתם של האשכנזים כיהודים לכל דבר בעיני השלטון העותמאני .

אריה לייב פרומקין תולדות חכמי ירושלים : משנת ה"א ר"ן ליצירה עד ה"א תר"ל ליצירה יצא לאור בשלשה חלקים עם תולדות המחבר ותמונתו, ועם הערות והוספות רבות ; מלואים ומפתחות מאת אליעזר ריבלין ירושלים : דפוס סלומון, תרפ"ח-תר"ץ /
פנחס בן צבי גרייבסקי בנות ציון וירושלים : ספר זכרון לשמותיהן ופעולותיהן של אחיותינו … העסקניות בחמר וברוח על שדי הישוב הישן-החדש בירושלם, עריה ומושבותיה , ירושלם : דפוס צוקרמן, תרפ"ט-תרצ"ג, מהדורה חדשה ירושלים : יד בן צבי, תש"ס.
כולל פרקים על אישתו של זאב וולפנזון רבקה, ועל בתו ""ממקה".

חיים מיכל מיכלין "כולל הפרושים בירושלים בסוף המאה השישית " "תבונה " שנה שנייה גליון 4.1.1933

כולל  רשימת חלוקה של הפרושים משנת 1838 ? ומוזכרים בו " ר' אברהם משקלאב ובנו זאב וולף " כולל סכומי הכסף שקיבלו מרוסיה.

\אליהו לנדא "מצבת קבורת רחל עד היום הזה "לזכר מרת רחל רלבג ז"ל תר"ץ. –תרצ"ד " בתוך "גנזי ירושלים קיח קיט, תרצ"ד .
מאמר הספד על רחל נכדתו של זאב וולפנזון שכולל מידע רב גם על הסב.

 ועד היובל לחיים מיכל מיכלין " תפארת שיבה :ספר החיים למע"כ… מוהר"ר חיים מיכל מיכלין, ליום הגיעו לתפארת שיבה ((כ"ט שבט תרכ"ז-שבט תרצז))  ירושלים : (דפוס עדני, תל אביב), תרצ"ז .כולל רשימת של מנחם וולפנזון שבה הוא נזכר בסבו זאב ובמקורביו .

חיים מיכל מיכלין בראי הדורות :אוסף מאמרים, זכרונות ורשימות על ירושלים, תל-אביב : צ. ליינמן, תש"י,1950.

יצחק יעקב ילין "החלוץ הראשון " ( ר' וולעלויל באבעס" ) בתוך "אבותינו : פרקי -היסטוריה והווי, דמויות וסיפורים מחיי בוני הישוב הראשונים .ירושלים : מוסד הרב קוק, (תשכ"ו, 1966 ). ע' יח-כ.
אברהם בנימין ריבלין ירושלים :תולדות הישוב העברי במאה התשע-עשרה ; הקדמה – דוד בן-גוריון.הוצאת אלי"ך , 1966 .

יהושע קניאל היחסים בין הספרדים והאשכנזים בישוב הישן בירושלים:<מהתישבות תלמידי הגר"א עד שנות ה-80 של המאה ה-19 .  עבודת גמר לתואר שני ,אונ' בר אילן , 1970

 יהושע קניאל "מאבקים אירגוניים וכלכליים בין העדות בירושלים במנאה הי"ט" בתוך פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים: כרך ב ' הוצאת יד בן צבי  ,1976

רות פ. גודלשמידט-לעהמאנן משה מונטיפיורי, :   1885-1784    ביבליוגרפיה  משגב ירושלים, המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח, תשמ"ה (1984.

כולל איזכור יחיד של שיר תהילה שכתב זאב וולפנזון לכבודו של מונטיפיורי.

אמנון מיכלין מעשי רוקחים : פרקים בתולדות הרוקחות בארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון ,1999

אמנון מיכלין הוא נכדו של חיים מיכל מיכלין שהיה שכן  וידיד של זאב וולפנזון ושל צאצאיו.

יהושע קניאל במעבר: היהודים בארץ-ישראל במאה הי"ט : בין ישן לחדש ובין יישוב ארץ הקודש לבין ציונות מבחר מאמרים, יד בן צבי 2000

מרגלית שילה נסיכה או שבויה? :החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים,אוניברסיטת חיפה ומורה ביתן ,2001

שבתי זכריה סיפורי חצרות ובתים בין החומות :פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים העתיקה בדורות האחרונים,הוצאת ראובן מס ,2006 . כולל פרק על אברהם הדיין ועל בנו זאב וולפנזון .

אריה מורגנשטרן השיבה לירושלים :חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה"הוצאת שלם ,ירושלים ,2007.
ישראל בן זאב "שלושה ממיסדי ישוב האשכנזים הפרושים במאה התשע עשרה רבי ישראל משקלוב ,רבי אברהם הדיין וולפינזון ובנו רבי זאב איש ירושלים ". מאמר גדול שלא פורסם בדפוס.

קישורים רלבנטיים:

סיכום כנס בני משפחת וולפנזון צאצאיו של זאב וולפנזון 

החוקר של ירושלים הבלתי נודעת ובני משפחת וולפנזון 

הבלוג של חיים פרידמן :חוקר שושלות

ראשיתו של הדפוס בארץ ישראל

סיפורו של בית הכנסת "החורבה" שנבנה בידי זאב וולפנזון 

הספר שהחריב את העיר צפת :  מאמרה של פרופסור נורית גוברין על "המושרר השביעי " רומן מיסטי על ספר שהודפס בצפת לפני רעידת האדמה

שבתי זכריה חוקר תולדות משפחת וולפנזון
היה היה איש גיבור : עוד חקירה משפחתית
התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון .

שיר סיום של זאב וולפנזון לספר שהגיא.