השדים בעידן המודרני

 

 

איך מתוארים השדים בתרבות המודרנית ? והאם יש עדיין שדים ? מסתבר שכן ביצירות ספרות וקולנוע לפחות .   חוקר ספרות הפנטזיה המודרנית שחר לאודון חוזר לאתר במאמר שניתן במקור בהרצאה בכנס מדע בדיוני באוניברסיטת בר אילן ,על התפתחות דמות השד בספרות ובקולנוע  המודרני .

 

השד בבקבוק המבחנה – ביטויי הניאו–דמונולוגיה בעת המודרנית ביצירות מופסן וקיל

מאת שחר לאודון

מאז ניתוץ התפיסות הדתיות והמטאפיזיות, עם "מותו של האל" הניטשיאני והצלחתן של מהפכות מדעיות ואנטי-מטפאזיות כגון המהפכה האבולוציונית והפיזיקלית, חוותה התרבות המערבית טלטלה כה עזה, עד שנדמה שכבר אין מקום למבנים פילוסופיים-מטאפיזיים או תיאוסופיים. ואם המטאפיזי (שמעל לפיזי) נשלל, איזו זכות יש לדבר על העל-טבעי, על יצורים אגדתיים ודמונים ומקומם באגדה ובספרות? עם המהפכה האנטי-תאיסטית ביקשו להתמודד מספר גישות:
יש הוגים, סופרים ויוצרים שביקשו להמנע כליל מהמטאפיזי והעל-טבעי. קרנאפ, פילוסוף המדע של תחילת המאה עשרים, חרט את "שלילת המטאפיזיקה" על כותרת מסתו המפורסמת.
לעומתם, יש שביקשו להמלט אל העולם האגדתי והמטאפיזי, זה שאינו דורש הסבר מדעי כלשהו. תחיית המיסטיקה של סוף המאה העשרים היא ביטוי לכך.
אחרים פנו לגישה סינתטית יותר. הם הטמיעו את הגישות המדעיות הנוקשות, כחלק מתפיסת עולמם, ודווקא כך, ביקשו לאשש את העל-טבעי. כן, בגישה זו, העל-טבעי עובר בעצמו מהפך אבולוציוני, והוא מתאים את עצמו למסגרות התקופה, כשהוא מוכח דווקא ע"י ספקנות פילוסופית ותיאוריות מדעיות מטריאליסטיות.
את הנסיון להוכיח את קיומו של העל-טבעי ניתן למצוא בעלייתן של תנועות איזוטריות ופסאודו-מדעיות בתחילת המאה העשרים, כגון מסדר "השחר הזהוב", או דווקא בהכרה המדעית בחלקים מסוימים של העל-טבעי (בעיקר בפאראפסיכולוגיה, אך גם בפיזיקה המודרנית. ראה גם את ה"על-טבע" של לייל ווטסון כדרך מדעית להכיר בעל-טבעי כשדה מחקר מדעי).
דוגמא נוספת היא הטשטוש בין הפנטסטי למדע בדיוני בספרות, ולאחר מכן בקולנוע. טשטוש, שיש לציין לטובת הספרות, שהיה נוכח הרבה לפני המשבר של המהפכה המדעית ולמעשה בישר אותה (ראה למשל את "פרנקנשטיין" של מרי שלי מתחילת המאה התשע-עשרה, שעד היום מתנהל ויכוח האם הוא נחשב פנטסיה או מדע בדיוני). אמנם, מדובר ברומנים בדיוניים, לא בעבודות דוקטורט שמבקשות לתת הוכחות מדעיות תקפות, אך יוצריהם כן משתמשים במדע כדי לתת מהימנות לעולם הספק מדומיין שאותו הם מבקשים להציג.

הדוגמא שאבקש לבחון כאן היא בעיצוב דמותו של השד המודרני, דמות שאמורה היתה להיות או מסולקת בבושת פנים מהמרחב התרבותי, או כמי שממהרת לתפוס את הכס הריק של האלוהות (ויש שיגידו שמעולם לא ירדה מכס זה), וכדי לבחון אותה אתמקד ביצירותיו של מופאסן, במאה ה19 ואצל ג'ון קיל ופלינגטון במאה 20.

השד במקור אינו רוח רפאים. הוא ישות רוחנית, שהמקור שלה הוא לא מהנפש האנושית, או לפחות שמקור זה מהול בהתערבות חיצונית לנפש זו. השד מציין או שליח של השטן: אלו הם מלאכי החבלה (ביהדות) והדימונים (בנצרות), או ישות אוטונומית, כגון חלק מהג'ינים, הפיות והשדונים שבפולקלור הקדום.

השמכאן

דמות שדית כזו מופיעה בספרו של גי דה מופאסן, "השמכאן". גי דה מופאסאן, הסופר הצרפתי שחי במחצית השניה של המאה התשע-עשרה (1850-1893), פרסם במהלך חייו כשלוש מאות ושישה סיפורים קצרים, ביניהם את "השמכאן". "השמכאן" יצא בשתי מהדורות, והאחרונה, מ1887, היא המפורסמת מביניהן. מופאסאן משתייך לזרם ה"נטורליזם" בצרפת, זרם שהדגיש את קשיי החיים והמציאות ואת חוסר המשמעות שבהם. מופאסאן פסע צעד אחד קדימה, כשמהל לתוך סיפוריו גם את ההיבט הפנטסטי והלא-מציאותי לכאורה.
גיבור "השמכאן" הוא גבר צרפתי, שחי ברואן ומגלה שהוא נרדף בידי ישות בלתי נראית, שעלתה על גבי ספינה ברזילאית שעגנה בנמל. הישות מכלה את כוחותיו, שותה את המים בקנקנו ולאט לאט משתלטת על נשמתו. היא אפילו קוראת בספר במקומו. גיבורנו מנסה להרוג אותה, אבל כושל, ובשלב מסוים מבין שהדרך היחידה להרוג אותה היא להרוג את עצמו.

 

בסיפור יש רמזים רבים לגבי מהותה של הישות. היא לוחשת את שמה באוזנו: השמכאן. השם שהוא כאן. (תרגום מדויק יותר יהיה "מחוצה לעצמו". בצרפתית: "Le Horla", שהיא שילוב של "hors de lui"). מכאן שהישות הזו איננה חיצונית לחלוטין, היא מן "כפיל", "דופלגנגר" של הגיבור והסיפור הוא מטפורה לחרדת הקיום של האדם ולנתק שלו מן הטבע. תפיסה זו תואמת את האופנה המחשבתית והספרותית של סוף המאה התשע-עשרה, זו שלאחר השבר של המהפכה המדעית. אם יש כוח על-טבעי (ברמת הפשט או הדרש), הוא לא בחוץ, אלא בפנים. כך "האדם הדיוניסי" של ניטשה, "האדם-אל" בסיפורי דוסטוייבסקי, מיסטר הייד של סטיבנסון ועוד. חוקרי מופאסן רבים, כלרנר, ברייאנט, מריה בנקוורט, צ'מברס רוס וגרגוריו עמדו על הקשר הזה, על "הכאן" של ה"שמכאן" ואין ספק שבמידה רבה של צדק. אבל אני מבקש דווקא להראות את הצד השני של הישות: "השם".

לכן, אני מבקש להמנע מהניתוח הפסיכולוגי שמתעלם לחלוטין מ"השם" ומצמצם את כל הסיפור לגלגול של שיגעון. אכן, מופסן הכריז שהוא לא מפחד משדים ולא מאמין בעל-טבעי, אלא מפחד מהפחד ומעצמו הוא. אך ציטוט זה לא מבטל את הספק והעירפול המכוון שמופסן יוצר בסיפור הפנטסטי הזה ובעובדה שסופר לא צריך להאמין באגדות כדי לכתוב אגדה, בטח לא סופר אובססיבי כ"כ לעולם השדים כמו מופסן. המשל שהוא יוצר, בלי קשר לנמשל, הוא של עולם פנטסטי, בו ישות מעולם חיצוני, משתלטת על נשמתם של בני אדם. במהלך הסיפור מעניק לנו מופאסן דווקא טיעונים לגבי חיצוניותה של הישות:
1. הטיעון הראשון, על דרך השלילה, מגיע מפיו של נזיר, שהגיבור נתקל בו ליד קתדרלה עטורת דמויות שדיות. הנזיר ששואל אותו האם הוא ראה את רוחות הפרצים, רוחות שממוטטות בניינים ומנפצות ספינות. איננו מסוגלים לראותו ובכל זאת הוא קיים. טענה זו מתייחסת למוגבלות ההכרתית והתודעתית של האדם, לראות אפילו תופעה פיזית ואקלימית כרוח ואם אותה הוא לא יכול לראות, מה עוד יש שם שהוא לא רואה?
2. את ההוכחה החיובית לקיומם של הדברים שמעבר, מקבל הגיבור כבר מהמדע, כהמשך טבעי לכאורה לספקנות הדתית שבתחילת הסיפור. המדע מופיע בדמותו של ד"ר פארן, רופא מהפנט, שלא מאמין בעל-טבעי. פארן מהפנט את דודתו של הגיבור ושולט על מחשבותיה. לאחר שהתנסה שוב ושוב ברדיפותיו של השמכאן, מסכם גיבורנו: הכוח שהקדמונים הכירו בו והלבישו לו את צורותיהם של רוחות, שדים פיות ואצבעונים, והמדענים ניחשו את יכולותיו וכינו אותם מגנטיזם, היפנוטיזם וסוגסטיה, הוא הוא שירש את האדם. אין זה רק כוח שבתוך האדם, אלא גם מחוצה לו.

השמכאן, ע"פ הסיפור, לא הגיע אלא על גבי אוניה מברזיל הרחוקה. כלומר, הוא תושב של הארץ. הוא מתקיף גם את משרתיו של הגיבור כשזה לא נמצא, והגיבור גם מספר שישנם דיווחים נוספים בעיתון על אנשים אחרים שדיווחו על תקיפות מוזרות כאלה, ממש עד כדי מגיפה. אם לא נשלול את דבריו, הרי שהמדובר לא רק ביצור חיצוני, אלא בגזע של יצורים כאלה. "יצור חדש? ומדוע לא? הוא חייב היה להופיע! וכי למה נהיה אנחנו האחרונים! איננו רואים אותו, ככל מי שקדמו לנו?"; "כה מעטים אנו, כה מעטים בעולם הזה, למן הצידפה ועד לאדם. מדוע זה לא יהיה בו עוד יצור אחד, עתה, משנשלמה התקופה שבין הופעת זן אחד למשנהו, משמלאה סאת המינים למיניהם?"; "מדוע לא יופיע זן חדש, ויסוד חדש?"

התפיסה הקוסמית המוצגת כאן, היא של כוחות קוסמיים שמעל לאדם. אלו כוחות בעלות כוחות על-תודעתיים והיחס בינן לבין האדם הוא דרוויניסטי. בעולם הפנטסטי החדש, כוחות הטבע העליוניים לאדם ולחושיו, הם למעשה המדרגה הבאה באבולוציה ובמלחמת המינים, והם שולטים בו ורודים בו, כפי שהוא רודה בבעלי החיים. כמו-כן, אין ל"שמכאן" שיוך של רע או טוב. לא מוזכר מוצאו, אך הוא לא בא כדי להעניש את האדם, כמו הדמונים ושליחי השטן. הוא לא רע, כמו שהאדם שביית את הטבע לצרכיו אינו רע.

בנוסף אין לטבע סיום תכליתי, האדם כבר לא במרכז הבריאה, אדרת העץ, הוא רק חלק, ענף, מדרגה עליה יטפסו מינים אחרים. הוא לא הציר עליו נסוב הקוסמוס. אלא שהסיפור הזה אינו מנשר דרוויניסטי מוחלט. העל-טבעי קיים. הגזע הבא שיחליף את האדם הוא אמנם גזע, אבל גזע של שדים, של ישויות בלתי נראות, השולטות על הגורל ומצויות בין המימד שלנו למימד הרביעי, שמעבר למרחב.

נוצרות שתי מגמות בספרות הפנטסיה והמדע בדיוני: אחת שנותנת את הכוח ליצורים על-טבעיים שמבקשים לרדות באדם, ואילו השניה, מתייחסת לפוטנציאל העל-טבעי הגלום באדם עצמו, התימה של "האדם העליון", דוגמת ספרו של בולוואר לייטון, שהקדים את השמכאן בעשור ודיבר על גזע-על אנושי שיבוא ויחליף את האנושות, וסדרת האקס-מן. גם מגמה זו השתמשה בדרוויניזם באופן בולט. את המגמה של השמכאן המשיך סופר המדע בדיוני האמריקני החשוב של תחילת המאה העשרים, ה. פ. לאבקראפט, שהושפע מ"השמכאן" וכתב את "קריאתו של הקתולהו", במרכזה פולחן המבקש לעורר גזע של אלים-מפלצות רדומים, שהגיעו מיקומים אחרים והשתכנו בקרקע האדמה.

איש העש

לתוך המיתוס האמריקני של הקתולהו, שהושפע מהצד הפנטסי יותר של השמכאן, נכנסים תופעת העב"מים, הצלחות המעופפות וכן אגדה אורבנית על ארועים אמיתיים שהתרחשו בוירגיניה, ושבמרכזם עדויות על ישות מסתורית בשם "איש העש".

בתק' שמאוקטובר 1966 עד דצמבר 1967 פקדו את העיירה הקטנה "פויט פלזנט" במערב ויריגניה כל מיני ארועים ותופעות מוזרות: תושבי העיירה דיווחו כי חזו ביצור מוזר, 2 מטר אורכו, בעל כנפי ענק ועיניים אדומות. בשל חזותו זכה היצור לכינוי "איש העש". תושבים אחדים דיווחו שמאז שזכו לביקור של איש העש, החלו להתרחש בבית תופעות של פולטרגייסט: קולות ואורות מוזרים, חפצים שזזו מעצמם. משפחה אחת אפילו מכרה את ביתה כתוצאה מפעילות פולטרגייסט מוגברת. תושבים אחרים דיווחו גם על ביקורים של "אנשים בשחור", שניסו לחטפם.

העיתונאי והסופר, ג'ון קיל, אסף את העדויות השונות מהאירוע וכתב גם מס' ספרים בנושא, אחד מהם, "נבואות איש העש" שמו, היווה השראה לסרטו של מרק פלינגטון משנת 2002, ובכיכובו של ריצ'רד גיר. ספרו של קיל משלב פיקציה יחד עם ממצאיו העיתונאיים. בבסיס הרומן עומדת התפיסה שהפנומנות הללו קשורות לעל-טבעי, יותר מאשר לפעילות של חייזרים. עיניו הזוהרות של איש העש, תופעות הפולטרגייסט, ESP (תפיסה חושית מוגברת), ופעילויות פאראפסיכולוגיות אחרות, כל אלו מובילים את מסקנותיו של המספר המתוודה, ותמיכתו בתיאורית "החלונות": שבפוינט פלזנט נפתח כמו מן חלון, שמגשר בין עולמנו לעולם או מימד אחר (ה"Interpenetration"). גם לורן קולמן, החוקר הקריפטוזיאולוג ("קריפטוזאולוגיה": חקר חיות שנחשבות ע"י המדע הפורמלי כאגדתיות או בדויות) תומך בגרסא העל-טבעית. את "תיאוריית החלונות" שואב קיל ממחקרם של אלאן גרינפילד וברינסלי לה-פור-טרנש (ואולי גם מספר המד"ב המפורסם, "שטוחלנדיה" של אבוט). תיאוריה נוספת של קיל, השאובה ממקורות דתיים ואוקולטיים, היתה שהפנומנה העל-טבעית עצמה מסגלת את ההתגלמויות שלה לאמונות ולפחדים של אלו החוזים בה.

בנוסף, מקשר קיל את ההתגלויות הללו גם לאסון גשר הכסף, שקרס ב15 בדצמבר 1967, ושהוביל למותם של 46 אנשים. בערב בו התרחש האסון, דווח על יותר מ12 עב"מים באזור, מספר שיא בדיווחים ושנדמה כשיאה של כל שרשרת ההתרחשויות המוזרות שפקדו את האיזור.

סרטו של פלינגטון, למרות ששינה את שמות האנשים והעלילה, המשיך את הגישה העל-טבעית. בסרט, ג'ון קליין, עיתונאי מהוושינגטון פוסט, מתאלמן מאשתו לאחר תאונת דרכים שבה היה מעורבת התגלמותו של איש העש: הפעם, כישות מכונפת וצלליתית, בעלת העיניים האדומות. בהמשך מקבל העיתונאי אזהרות מאותו איש העש, דרך שיחות טלפון מוזרות, שבהן מצליח איש העש להתחקות אחר פרטים אישיים שלכאורה הוא לא יכל לדעת אותם. האזהרות, על אסון שעומד להתרחש. במקביל מופיעות אותן ההתרחשויות מוזרות שעברו על העיירה. האסון שבסוף מתרחש הוא קריסת הגשר, אסון שהעיתונאי לא הצליח למנוע. כלומר, זו חוויה של פרהקוגניציה – לישות הזו יכולת על-מרחבית ועל-זמנית והיא אכן מצויה במימד גבוה משלנו.

במהלך העלילה, נפגש העיתונאי עם דמות בדיונית: אלכסנדר ליק, פרופסור לפיזיקה שכתב לכאורה ספר על נבואות איש העש. לדעתי, למרות השינויים הביוגרפיים של הדמויות, דמותו של הפרופסור משלבת את הדמויות של הנזיר והמדען שפגש גיבור ה"שמכאן". ליד קתדרלה, כמו בסיפורו של השמכאן, מספר לו הפרופסור שדמות העש נתפסה בזמנים העתיקים כנשמה שנלכדה במרחב האסטרלי שאופף את הארץ. שהישויות הללו היו כאן מאז ומתמיד, למעשה הן חלק בלתי נפרד מהתנאים הטבעיים של הפלנטה ושכמוה יש דברים רבים שאיננו מסוגלים לראות, כמו חשמל ומגנטיות – הרי אלו טיעוניו של הנזיר – ושהפנומנה מסגלת את התגלמויותיה לפחדיו של האדם אליה היא נגלית. במקרה אחר, כשהעיתונאי שואל את הישות מהו מראיה, היא עונה לו: "זה תלוי במתבונן". והכי חשוב, שישויות אלו לא פועלות מטעמי מוסר. גם אני תמהתי מדוע שישות כה מרתיעה כמו איש העש תבוא דווקא כדי להזהיר מפני אסון קרב, ולא כדי לחולל אותו. ותשובת הפרופסור פשוטה. הישות הזו לא מבקשת להזהיר את העיתונאי משום שהיא בעלת מוסר אנושי, או מפני שהיא באה לגרום נזק, אלא משום שהדבר תואם את האינטרסים האישיים שלה. אנו תופסים רק חלק מהאזהרות המעורפלות, כמו שאומר הפרופסור בסרט: אתה יותר מתקדם מהג'וק, האם ניסית להסביר את עצמך לאחד מהם?"

ישות זו דומה לישות ב"השמכאן", בכך שמדובר בגזע של ישויות עצמאיות, הניזונות מצד אחד על פחדיו של האדם, משתלטות על נשמתו ותודעתו, אך מצד שני הן חסרות את הזדוניות התכליתי התיאוסופית והן אינן מתפקדות כשליחות של השטן. הרוע והאימה הנתפסים, אינם רוע השייך לשטן, אלא לעובדה שיש כאן כוח על-טבעי אינטרסנטי, שמצליח להכפיף את האנושות לכללי המשחק שלו. האדם כבר אינו מרכז העולם. הוא לא הציר שעליו ייסוב העולם. יש כוחות קוסמיים שנעלים ממנו, זנים אחרים בסולם האבולוציוני שמשתמשים בו לצרכיהם, העלומים משהו, ולא תמיד בעלי אופי נעלה כמו שאנו מצפים.

כדי שנבין את האופי של הישות החדשה, השד של המאה העשרים ואחת, אסיים בדוגמא שנותן הפרופסור לעיתונאי, בעודם עוברים ליד גורד שחקים ברחוב (בתרגום חופשי מתוך הסרט): "אתה רואה את מנקה החלונות שם? אם תהיה תאונת דרכים סביר להניח שהוא יראה אותה לפנינו. עכשיו זה לא אומר שהוא אלוהים, שהוא יותר חכם ממך וממני, אבל מהיכן שהוא עומד, הוא יכול לראות קצת �
�עבר לאופק."

רשימה ביבליוגרפית
– ווטסון, לייל, על-טבע, תל-אביב, זמורה, ביתן, 1984, מאנגלית: יואש מייזלר.
– מופאסאן, גי דה, השמכאן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, 2006, מצרפתית: אביבה ברק.
הטקסט באנגלית

– רקר, רודי, המימד הרביעי: סיור מודרך ביקומים הגבוהים, הוצאת י"ל מאגנס, האוני' העברית, ירושלים, 1984, תרגם עמנואל לוטם.
– Bryant, David, The Rhetoric of Pessimism and Strategies of Containment in the Short Stories of Guy De Maupassant, New York, The Edwin Mellen Press, 1993.
– Houran James, Lange Rense (editors), Hauntings and Poltergeists: Multidisciplinary Perspectives, Jefferson, North Carolina, London, McFarland & Company, 2001.
– Gregorio, Laurence A., Maupassant’s Fiction and the Darwinian View of Life, New York, Peter Lang Publishing Inc, 2005.
– Joshi S. T., Schultz David E., An H. P. Lovecraft Encyclopedia, Greenwood Press, London.
– Keel, John A., The Complete Guide to Mysterious Beings, New York, A Tor Books, 1970, 1940, 2000.
– Keel, John A., The Mothman Prophecies, N. Y, Tor Books, 1975, 1991.
– Lerner, Michael G., Maupassant, New York, George Braziller, 1975.
בויקיפדיה:
על דמות השדים
על איש העש

 איש העש של ג'ון קיל (באנגלית)

על איש העש של פלינגטון (באנגלית)

גברים הם ממאדים נשים מנוגה :השדים בסדרת קוארטאמאס

הערפד מראשיתו ועד ימינו מאת שחר לאודוןן