web analytics
קטגוריות
שירה

הדיסק הטרנסטקסטואלי של "דקה"

אלון צור מגיש כאן ביקורת על הדיסק החדש של אנשי כתב העת הספרותי "דקה".

וכך הוא מתאר את עצמו:

אלון צור, 42. בן מזל סרטן, אחרי סדרה של הקרנות. נע על קו ניו יורק – בלגיה – אמסטרדם – רעננה.
מנגן בגיטרה למחייתו עם כל מי שמוכן לשלם. כותב ביקורות על מוסיקה ב-"Fabiola" ההולנדי/בלגי [
abiola" ההולנדי/בלגי ואחרים תחת שמות שונים.
לא מאמין בגבולות או אלוהים, אלוהים לא מאמין בו.

ערב טרנסטקטואלי לשלושה קולות וגיטרה (דקה ואבינועם שטרנהיים)

ביקורת (לא-בונה) מפילה
מאת אלון צור

מילת פתיחה: Wow
מה זה היה?

אתם מכירים את ההרגשה שפוגע בכם משהו מכיוון בלתי צפוי והכל משתנה, הפוקוס שהולך לאיבוד לרגע חוזר מייד לסופר-פוקוס ושום דבר שהכרתם כבר לא יהיה אותו דבר? הקשיבו לדיסק החדש מבית קבוצת "דקה", אני מחכה לכם בצד השני.

אני לא איש שירה, לא קורא שירה, לא מבין שירה, ואולי גם לא אוהב במיוחד שירה. אבל את דיסק הבכורה של לבנון (Sunken City, 2006) אני מחזיק קבוע עליי (לצד ווולווט אנדרגראונד, סיד בארט, סוניק יות' וכמה פיקסיז אם אתם באמת שואלים). לכן ששמעתי שאבינועם שטרנהיים התפנה שוב לשתף פעולה עם שירה ובייחוד זו של רוני הירש (כמו שקרה כבר באלבום הראשון של לבנון) לא התאפקתי. את הדיסק ידידה הביאה לי לאחרונה אחרי ביקור בבאר-שבע שעבר.

השם החרוט על המיני EP המיוחד הזה: טרנסטקסטואלי עשוי להטעות – לא טרנס-סקסואלי ולא (מוזיקת) טראנס. אבל כן שבירות של טקסט שיוצרות בליל מלל ורעשים שמדגימים יפה את עידן ה-Mashup שלפתחו אנו רובצים. להבדיל מסֶפֶר הבדיחות של תומר "איש יפה" ליכטש, המתיימר להציג Mashup-ים וקולע בדיוק לאסלה, היצירה הזו של קבוצת "דקה" עושה זאת עם טקסטים ומוזיקה שמביאים בראש.

מי הם קבוצת "דקה"? מברורים בגוגל עולה כי אלו שלושה משוררים: בעז יניב, ערן צלגוב ורוני הירש, שהחלו כקבוצת שירה נודדת מתוך כוונה לעורר עניין מחדש בשירה. הקבוצה עורכת ערבי שירה במקומות בלתי צפויים וזוכה לתהודה לא קטנה. מעבר לכך, עורכת הקבוצה את כתב העת הקטן והחסכוני לשירה "דקה"

היצירה שארכה כ-20 דקות, מכילה רכבת הרים של רגשות המבוטאים בגיטרה הנפלאה של אבינועם שטרנהיים ובטקסטים של אנשי "דקה". הדיסק נפתח בגיטרה שכמו מנסרת את החיבור בין אונות המח הימנית והשמאלית ומייד עוברת להגדרה מויקיפדיה למושג תקשורת. אז כמו ניתן האות לשחרור המושכות של אבינועם והוא מסתער פנימה עם ריפים שנדמים כלקוחים מ-Daydream Nation הנפלא של סוניק יות'. כל מי שאי-פעם האזין ל-Ten Year Riot הפותח את האלבום האלמותי של סוניק, ירגיש בבית עם הריפים של אבינועם. אלו הריפים שליוו את מסע הכומתה שלי (אל הכלא הצבאי), וגם אם החבר'ה האלה צעירים מדי לחוות זאת ממקור ראשון, הם מביאים אותה בהומאג' מעורר הערכה. אבל אין חשש, זו לא העתקה – זה רק מהדהד מוכר, אבל זה שונה לגמרי. כבר שם רציתי להוריד אוזניות ולהתחיל לנער את השיער שנשר באמצע שנות התשעים. אבל לא לפני שהאוזניות של האייפוד יצלו את האוזניים שלי, הריף הופך לצליל כמעט מונוטוני המדמה נסיעת רכבת. ואז מגיע השיר הראשון. בום! שילוב הקולות של המשוררים. והגיטרה מושכת בקטר. מסתיים השיר, ורכבות של גיטרה חותכות באלימות את הסאונד. מדהים. ואז כמו מנטרה שגורמת לך צמרמורת, חוזרת רוני שוב ושוב על השורה: "מי שאוהב…" (למה היא לא צורחת את זה? איפה המפיק של הפאמפקינגס?

לא הספקתי להחליף מצב רוח, ושיר חדש נכנס, אולי קצת באלימות מדי זועק שם המשורר בפתיחה, אבל – שיר אהבה מצמרר על ירושלים. לרגע זה נשמע כמעט כמו אדג'יו לאלבינוני וג'ים מוריסון מתוך-American Prayer (דיסק די שמאלצי למעט מספר קטעים שאסור לאף מעריץ להחמיץ, ראו סקירתי בעניין). כן, זו נשמעת תפילה, כואבת והמוסיקה מלווה וקורעת אותך יחד עם חדירות אלימות של שני המשוררים האחרים. זו אולי ההגדרה הפואטית מוסיקלית ל-Double Penetration. אם כן, אני בעד.

הקטע מסתיים בעוד קיר רעש המספיק לתוך עוד שיר. שקט. והמשוררים מחליפים קולות תוך כדי מוסיקה שכמעט כמעט נשמעת כמו Mother של הפינק פלויד. אבל שוב, רק כמעט. וזה כל הקסם. יש אהבה אבל הרבה הרבה מתח.

החלק הראשון נדמה כמסתיים באמירה כואבת על המיקום הישראלי בלב המזרח התיכון. לא בנאליה שמאלנית. אל חשש: אבל הרבה כאב. ואז מגיעה הגדרה נוספת לתקשורת: אבן שושן. ומייד ציפורים מופיעות ונעלמות והרבה מאד ריפים שזורקים את המאזין לרצף אסוציאציות עירוניות. ולבסוף הפתעה: כמעט קטע בלו-גראס. משהו שהנדריקס יכל לעשות טוב יותר, ועושה ב-Crosstown traffic. אבל השילוב פה מקורי ומסקרן. ונוסק למעלה, עד סוף החלק השני, שמסתיים במוסיקת ים.

ואז נעימה שמחכה לאליס אין צ'יינס להכנס בהמהומים שלהם (נסו אתם לזמזם תוך כדי ותראו שזה עובד) ב-SAP או Jar of Flies. ואז באופן מפתיע נכנס שיר קצרצר ומצחיק על שירה ואוכל בספרדית ועברית לחלופין. אחלה. היו צריכים אולי לפצל את הקולות לאוזן ימין ושמאל להשרות יותר תחושה של דו-שיח אבל בהחלט מקורי.

משם עוברים לקטע כמעט בראפ של המשוררים: הרבה מוות, רעש, ריפים מחוספסים, וחוסר התוחלת של שפה. השפה מתה צועק המשורר בגרון ניחר (תמיד רציתי לכתוב את זה!) ומוכיח שלאו דווקא. אבל למה ולאן רוני נוסקת שם? אני מקווה שהיא נהנתה כמו שזה נשמע. ואז מתחיל שקט ושירים על מלחמה, ואבינועם כאילו מנגן עם קשת כינור על הגיטרה (מישהו אמר ג'ימי פייג'? השיר נותר זהה? – The song remains the same, eh?). הגיטרה מלווה את קרן-האור שרוני מתארת, כמעט תחרות עד להתרסקות בלתי נמנעת ל"עוד פצצה, ועוד פצצה".

ואז אחד החלקים היותר מצמררים, מתחיל בנעימה שנשמעת כמעט חסידית, הזכיר לי שיעורי היסטוריה. כמו ציונות. אהבת מולדת. אבל כמו הנרטיב הציוני, גם פה יש ריפים המאיימים לפרוץ ולהרוס את המנגינה שבאה להסדיר הכל. אם אצל "הבילויים" זה היה מצחיק מרוב שזה עצוב, פה פשוט עוצרים לבכות. לפני ההתפרצות מגיעות כמה שורות קורעות לב על אבדן האמונה במדינה, כשאחד המשוררים נשמע כמעט נחנק מכאב שהוא מקריא. ותוך כדי המוסיקה הופכת יותר ויותר מזרחית, יותר ויותר שבורה, יותר ויותר ערבית, יותר ויותר רועשת, פחות ופחות "ציוניסמוס". שישים למדינה שיוצאת לגמלאות. נגמר.

וכמובן, איך ייתכן היום מפעל שמאלני ללא איזכור הגדר? יש איזכור לגדר, שהופכת ל-חומה על-ידי גיטרה מסתערת. אבל החומה באופן מפתיע צומחת דווקא בנווה צדק. לא הבנתי את המעבר הזה. האם זה הכיבוש המתפרץ אפילו אל תוך הבועה התל-אביבית? אבל כאמור, עם שירה אני מתמודד חלש מאד.

ואז יש כמעט הפוגה, לשירה יותר מינורית. משהו כמעט נעים. אבל בשמיעה חוזרת, זו רק הרמה להנחתה. הטקסטים הופכים פתאום לשירה קשה נגד ניצול עובדים זרים שאפילו את שמם איננו יודעים (קאמלה/לנה), ואולי לא אכפת לנו כלל. הרבה כאב וכעס בשיר, ובכי על השם שאובד ברוח. בוב דילן של שנות השישים היה חותם בקלות על ניסיון כזה.

לסיום כמעט כמו שיר ערש, יש לומר אֶרֶס במקרה זה: מכים אותנו המשוררים במילים הנותנות כוח לאלימות. אמרה מבלבלת אם עיקר עיסוקם הוא מילים? אבל הזעקות מעידות שאפשר אולי גם לנצל זאת לשינוי. אולי.

ואז אקורד סוגר, ושקט בלתי נסבל. דקה יש כבוד!

מספר הערות: הקשבה מדוקדקת תבחין ברעשים ברקע, האם הדבר הוקלט חי? אולי. לגבי החלוקה לחלקים: אין היצירה מחולקת, אני חילקתי לפי הבנתי באופן שתאם את החלפות ההגדרות לתקשורת.

מילת סיכום: WOW. להבא, מפיק יותר אלים וסט של תופים יעזור.

שילוב מרתק ומפתיע. דורש הרבה יותר מהאזנה אחת. אינני מבין איך אפשר לראות זאת פעם ראשונה בלייב (כמו שהבנתי שחברי דקה עם אבינועם עש�
� בב"ש וירושלים), אולי רק עם הסברים מראש, טקסטים לקהל ואולי שילוב קטעי וידאו. אבל בהחלט פרויקט מעניין ושווה האזנה. בוודאי יותר מאחת.

מבחינת דקה – זו קפיצה למים עמוקים. ורב הזמן ניכר שהם מרגישים נוח שם. אבל הם צריכים להיזהר. בעמוקים יש כבר כרישים גדולים מהם. ראו הפרוייקטים שנעשו עם בעבר שירי יונה וולך למשל. אלו האחרונים, הרבה יותר נגישים ויפים מאד.

נ.ב. יופי של עטיפה!
נ.ב.ב. יש להם אפילו פייסבוק. אבל אחרי פרוייקט כזה צריך MySpace.
נ.ב.ג. היכן ניתן להשיג את הדיסק? לפי הפרסומים הוא זמין בערבים אותן עורכת הקבוצה.

ראו גם

 

עוד על "דקה "

השירה כמופע חי

קליפ מהמופע הטרנסטקסטואלי

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

14 תגובות על “הדיסק הטרנסטקסטואלי של "דקה"”

נכון, אתה רב תחומי ומוזיקה היא בהחלט חלק חשוב מאד מהתרבות, אבל אני לא כל כך מבין את המטרה של הביקורת הזאת אם אין לקוראים יכולת לשמוע אפילו קטע קצר מהיצירה או יכולת להשיג אותה אחרי קריאת הכתבה.

בתכלס, למדתי יותר על סגנון כתיבתו של המבקר מאשר על המוזיקה של "דקה". זה שהוא מנסה למקם את עצמו כ"איכותי" ע"י זריקת שמות של להקות בסגנון הפיקסיז, סוניק יות' ואלבומיהם הנשכחים של אליס אין צ'יינז, זה יפה, אבל לא עדיף היה פשוט לספר לנו על קיומה של היצירה ולהגיד לנו איך ואיפה ניתן לשמוע אותה?

אני בהחלט סקרן לשמוע את זה, אבל מה יעזור לי שקראתי שהם צריכים "מפיק יותר אלים", שהמוזיקה מזכירה לכותב שיעור הסטוריה, ושאר ירקות…

לדמיין אני יכול, אבל לדעת איך היצירה נשמעת מקריאת הכתבה – לא ממש.

הבעיה שאתה מתר קיימת לגבי כל ביקורת מוזיקה בעיתונות .
דווקא ברשת אפשר לתקן את זה על ידי מתן קישורים לאתרים שבהם ניתן למכור את הדיסקים ובהם יש קטעים מהמוזיקה .וזה מה שעשיתי בכתבות קודמות על דיסקים של יסמין אבן שבהם נתתי קישור לאתרים שמוכרים את הדיסק שלה ובהם ניתן לשמוע אותו.
במקה הזה לא מצאתי את הדיסק בשום מקום ברשת ,אחרת הייתי מביא קישור אליו.
בכל מקרה אם אנשי "דקה " ובועז יניב ייתנו לי קישור למקום ברשת בו נמכר הדיסק ובו ניתן להאזין לו אני אשים אותו כאן.

הלכתי קניתי. ברדק באוזן. יופי של עטיפה. ויופי של רעיון. אני צריך עוד האזנה. תודה אלון. ותודה אלי.

עזוב אותם יודה, אלי פשוט מנסה להיות כלבויניק כמו שחרזדה. מין מישמאש שלא שווה מבט שני.

לגבי הדיסק – אני דווקא ממש מרוצה.

קשה לפרגן לקצת מקוריות?
מיודה וחבורתו לא צריך להתפלא על הרפש שהם מתגוללים בו קבוע.
אבלמה הקשר של שחרזדה לעניינינו?

ביקורת הזויה קצת אבל עושה חשק, עכשיו נשאר לי רק לחפש את הדיסק. החברה מדקה עדיין מופיעים איתו?

בימים אלו יצא לאור הגיליון הרביעי של"דקה" ובתוכו מתפרסם מחזור שירים מעניין שלאחד מעורכי "דקה" ערן צלגוב העוסק בדינוזאורים כמטאפורה למצב האנושי .
מחזור זה הועלה גם לאתר זה
ראו
הדינוזאורים מחכים :מחזור שירי דינוזאורים
http://www.notes.co.il/eshed/49490.asp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 − three =