| הסופר-משורר אלכסנדר קוברינסקי שכבר פירסם שירה ושני סיפורים באתר זה חוזר עם סיפור לכאורה דמיוני אך בהחלט עם משמעויות רלבנטיות למציאות שלנו כאן .
|
נבואות מהבטן
תרגום :
חלקת היבשה הפופולרית הייתה ממוקמת בשולי אוֹיקוּמנה. ארץ גבעות.
היא העלתה אשליה של מרחבים פתוחים – הקווים הגליים נשקו לשמיים חסרי הענן. המתבונן היה מבחין עד כמה הארץ ריקה מאדם, למעט אותו הר בשם רָה, עליו, מעט מעל המרגלות, היו ממוקמות בחצאי מעגלים שתי התיישבויות: נָגַא-לַאב (נ"ל), ובָּאל-אַגָן (ב"א) עם גדר מפרידה ביניהן.
.
בבעלות כל אחד מהישובים היה נמל תעופה. מסלול ההמראה של בִּין-לָה שירת את תושבי ב"א, בעוד שהמסלול של בּין-גוּ – את אוכלוסיית נ"ל. בבאל-אגן הקפידו לשמור על דעות שמאליות. בנגא-לאב – דעות ימניות.
מה פה, מה שם – פנאטים. מוכנים להקריב את חייהם למען אמונתם. לקיצוניים במיוחד קראו מתאבדים. גם הימניים, גם השמאליים הצטיינו באומץ לב יוצא מן הכלל וחוסר הפחד מהמוות בא להם בתורשה, כמו גם היחס הרציני-תהומי לזה שהר הגעש יתעורר יום אחד והגבעה הקדושה תעלה השמיימה בלהבה. מילולית.
בהתיישבות ב"א, בפחון שטוח גג, גר לו פלוני בשם אָל-לַפָּנִים. דעות מוצקות משלו בצדקת הרעיון הבאל-אגני קשה היה למצוא. גזר על עצמו חיים של דלות ואת כל תורותיו קיים עד הפרט היומיומי האחרון. כך חסך הוא לעצמו סכום קטן של כסף. חשב וחשב במה ואיך להשקיע והחליט לקנות מקלט רדיו… הגודל – כרבע אגודל בלחץ, והעוצמה? חודרת קירות… לא שהוא ניצל זאת לרעה. היה מקשיב בלי להתרברב ותקע רק באוזן השמאלית.
כל הסטיות מהשמאל הוחרשו ללא רחמים.
עד שנשבר לו! – בוקר מוקדם אחד תקע באוזן את החדשות הטריות, חבש על עצמו חגורת מתאבדים, חפר מנהרה מתחת לגדר המפרידה ומצא את עצמו במחצית העויינת של ההר. התפוצץ לו לא הרחק מהשוק, אך האדון-הגורל דאג לפזר את הרסיסים בכזה אופן שאף אחד לא נפגע; ולא רק זה – הטרנזיסטור הננסי עבר מעצמו לווליום הגבוה ביותר וגל ההדף כיוון אותו היישר אל בין מלתעותיו הפעורות (וכתוצאה מכך, לקיבה) של כלב רחוב בכינוי שאמאן.
האירוע עבר בלי קורבנות וכולם מייד שכחו שהיה פיגוע. אך הנה החלו להזדחל שמועות ששאמאן למד לדבר. וכמה אף היו עדים לכך שהכלב באמת ובתמים מוציא מפיו נאומי הסתה. כעבור חצי שנה ידעו כל אזרחי נ"ל על יכולות הכישוף של אוכל השאריות המשוטט. בהתחלה היו מתייחסים לנאומים שבקעו מבטנו בשנאה. אחר חיית הרחוב החל מצוד. אך שמוט האוזניים גילה כישרון ותושייה שעלו על אלה של בני העיר בכל הנוגע להיכרות עם כל הסמטאות ומעברי הביוב ביישוב. את התקיפות קיבל לא רק בכבוד, אלא, אפשר להגיד, בתבונה. הבחין היצור שדברי מעיו משפיעים על העצבים וקנה לו מנהג להופיע במקומות הומי אדם. על הדרשות השמאלניות היו מגיבים בגלי קללות המוניים אך בהדרגה חדרה בהם האמונה ביעודו האלוהי של הכלב וקולו של המטיף הבאל-אגני החל משפיע את השפעתו ההיפנוטית, כך שבמהרה, הצורך בגדר מפרידה נשכח מעצמו והפיגועים נפסקו ושתי ההתיישבויות בהר רָה התלכדו לאחת, שהפכה לעיר שקיבלה את השם נגא-באל.
אובייקטים נוספים עברו שינויים. קיום שני נמלי התעופה, בין-לה ובין-גו הוכר כבלתי יעיל כלכלית ואלה, אחרי ארגון מחדש, נקראו 'נמל בין-לה-גו'. בשטחים הצמודים לבסיס ההר הופיעו מפעלים, בתים וכבישים סלולים באספלט. המדענים קבעו חד-משמעית ש'רה' הקדוש מהווה הר געש כבוי לחלוטין ולפיכך, בלועו הוקם לאלתר מפעל ענק למחזור שאריות. מפלסי הזבל פחתו, אך החיים השתנו לרעה. רעב ולמוד פחד-אדם, התנודד שאמאן בלילות בחיפוש אחר אוכל. וכשדעכה הסוללה, הבין המנודה, בחוש הכלב השביעי שלו, שכבר לא מצדיק את תואר נביא- הבטן. והשתרך הלאה משם עם אוזניו המשתלשלות, בשממה שנותרה, בתקווה למצוא מקום בעולם בו שתי התיישבויות ממשיכות לעמוד איתן זו מול זו, מקום בו, אם ירצה הגורל, לתוך לועו הפעור יוכל לזנק טרנזיסטור מדגם חדיש יותר.
.
ראו עוד מיצירתו של קוברינסקי :
אצבע לרקה : סיפור אימה מאת קוברינסקי
איש עורב :עוד סיפור אימה מאת קוברינסקי
אלכסנדר קוברינסקי
4 תגובות על “נבואות מהבטן-אלכסנדר קוברינסקי בתרגום עידו ארמיאץ'”
מאוד מיוחד, מאוד מאוד.
את בלק מתמול שלשום, לא?
היהודית והמפגש שלה עם הפנטסיה?
על התופעה שנקראית יידעונית
מפתיע אותי שלא התייחסת לזה עדיין:
http://e.walla.co.il/?w=/236/1261783
אדלג על המבנה והמשקל הגרוטסקי של הסיפור, גם לא אלך לבדוק את איכות התרגום, המסר החברתי-פוליטי ברור. אולם ישנם קטעים שרק הספרות היפה תוכל להביאם לעולם. אחד מהם :
"… שמוט האוזניים גילה כישרון ותושייה שעלו על אלה של בני העיר בכל הנוגע להיכרות עם כל הסמטאות ומעברי הביוב ביישוב… הבחין היצור שדברי מעיו משפיעים על העצבים וקנה לו מנהג להופיע במקומות הומי אדם. על הדרשות השמאלניות היו מגיבים בגלי קללות המוניים אך בהדרגה חדרה בהם האמונה ביעודו האלוהי של הכלב וקולו של המטיף הבאל-אגני החל משפיע את השפעתו ההיפנוטית, כך שבמהרה, הצורך בגדר מפרידה נשכח מעצמו…"
כלומר, בזכות האמונה נשכח ההבדל בין המוני הישובים משני הצדדים, אך הבעיה היא שהאמונה המוצגת בעלת צביון מקרי, אף היפנוטי וחייתי! אין בה יסוד יציב כגון זה שמכונה "אלוהי", לכן ממחר ניתקע בכלב-מטיף מסוג אחר, ושוב יסתובב גלגל השנאה…
בחינה זו לא נראית לי היטב, הפתרונות לא באים בעקבות הטפות להמונים, לפחות לא בתקופה שלנו המתיימרת להיקרא מודרנית. במדינות דמוקרטיות ישנה אפשרות להטיף לפיתוח האינדיבידואליות, – לא למתן תשובות חד-משמעיות להמונים, אלא למימוש יכולתה של הנפש הפרטית לפתח רגישות למצבים אנושיים משני צדי הגדר. לאחר מכן יוכל האדם לחבר בין דעות המטיפים ולבחור לו באנושי לעומת הכלבי, אף אם הוא -הכלבי- מקובל יותר בקרב חבריו.
מתנצלת על הבנאליות של תגובתי, הדבר עדיין נראה לי כלא מובן מאליו ברוב תרבויות האיזור.
ברוסיה התייחסו ברצינות רבה לספרות אלגורית, אולי משום שלא היו פתוחים השערים לאמירה ישירה, אבל מלבד זה, הרומנים והשירה נכתבו לנפש פרטית, לאישיות – מאישיות, ישירות ובצורה מרגשת כפי שידוע לכולם . בכך התחנכו דור אחר דור- בצורה פרטנית, לא מהטפות להמונים, אף שהמשטר אף פעם לא הייה שם דמוקרטי…
מדוע כאן והיום לא מסתדר לנו ללמוד לבד- מהיחס האישי שמאפשרת קריאה בסיפור אמנותי? תגידו, כי הספרות לא מספיק גדולה כדי להגדיל את נפשנו?
או החיים בקרב השפה של רחוב משכיחה את הצורך בספרות לירית, או מחשב אשם בכל דבר… לא רואה בכך תשובה. האם יש למישהו קצה חוט?