הנסיך דרקולה : החיים שלאחר המוות

 

 

כצאצא של משפחה וותיקה ממחוז טרנסילבניה ברומניה של היום משפחה שכוללת דמויות ידועות כמו המנהיג הציוני אליהו בלנק והמנהיג הסובייטי ולאדימיר איליץ' לנין יש לי עניין רב בדמותו של הטרנסילבני המפורסם שבכולם ולאד דרקולה . את עבודת הגמר הזאת על חייו של הנסיך הרומני המפורסם מכולם ולאד דרקולה המקור (?) לסיפרו של בראם סטוקר "דרקולה , חיבר התיכוניסט המוכשר לב ז'באייב בהנחייתי . וזוהי עבודה מצויינת והסיכום הטוב והמלא ביותר הקיים כיום בעברית על חיי הנסיך הרומני מהמאה ה-15 שהיה בלתי ידוע לחלוטין מחוץ לרומניה עד שנות השבעים כאשר כתוצאה מהגילוי של השפעתו על דמות הערפד הספרותי של בראאם סטוקר "דרקולה " הפך לדמות פולחן בינלאומית ,ומושך תיירים מספר 1 לרומניה . הודות לעבודה זאת היגיע לב לגמר בתחרות לתלמידים מחוננים וזכה על עבודה זאת לציון לשבח מהנשיא שמעון פרס. אז לפניכם החלק השני מעבוודתו של לב ז'באייב על ולאד דרקו העוסק בחייו שלאחר המוות.עבודה שהייתה  מועמדת לציון לשבח של נשיא המדינה שמעון פרס .

דרקולה -החלק השני  : החיים שאחרי המוות

מאת לב ז'באייב

מנחה אלי אשד

 

החלק הראשון של העבודה "דרקולה :חייו של נסיך עסק בחייו המזוויעים למדי של הנסיך הרומני דרקולה .

אבל הקריירה של דרקולה לא הסתיימה עם מותו .

תעמולות סקסוניות  נגד דרקולה

* בעקבות מותו של ולאד ה-III דרקולה ואלאכיה נפלה תחת השפעה טורקית לתקופה של כ-100 שנה (!). כעת אפשר היה לזרוק את האשמה על המת, ופירסום העלילות המפלצתיות החל בכוח מחודש. עם המצאת מכונת הדפוס הפירסום הרע הועצם, והאנקדוטות הפכו ל"רבי מכר" של ממש מאין ספרי אימה, שחזרו לדפוס במשך יותר ממאה שנים לאחר מותו של ולאד, כעת למטרות בידור יותר מאשר לתעמולה.

"…סיפור מופלא ומפחיד על אכזר גדול וצמא דם בשם דרקולה הוויווד, שגרם לעינויים לא-נוצריים…"
כך נכתב באחד הפמפלטים הסקסונים המפורסמים, אותו ניתן כעת למצוא במוזיאון הבריטי, שהיו לרבי-מכר של ממש בזמנם, והפכו את דרקולה (או את שמו, לפחות, ממש כמו במקרה של סטוקר) למפורסם ביותר וידוע לשמצה ברחבי אירופה ושאר העולם הנוצרי. כתבים אלו ואחרים מסוגם היו ל"פצצה" של ממש. הם היוו את עיקר "תקשורת ההמונים" של התקופה, וככל תקשורת המונים אחרת השפיעו על דעת הקהל בעוצמה אדירה. התחריטים על דרקולה סיפרו סיפורי אימה וזוועה על סאדיזם ורצח עם, שלוו בציורים גסים של אדם בעל עיניים נוקבות, ולו דימיון סמלי בלבד לולאד האמיתי, ושל סעודות בלב של "יער" מוטות שיפוד, אותם ולאד לכאורה קיים.* בדקדקנות גרמנית תוארו תאריכים, לרוב של חגים קדושים, מספרים אסטרונומיים של הרוגים ושיטות ההרג. היו שהשוו את ולאד להורדוס ולנירון, ואף שטענו שהוא "עקף" אותם, פושע נתעב, שפל ושנוא על הכל. כך תואר טבח יום ברתולומאוס הקדוש ב-24.08.1460 בעיר הטרנסילבנית אלמש (שהיתה מעולם תחת סמכות ואלאכית), בו בבוקר אחד רצח 30,000 (מס' טיפולוגי בסיפורים הללו) איש. פעם אחרת שחט 10,000 איש בבראשוב בחגיגות הפסחא. בנוסף נאמר, שהמושבות הסקסוניות, בראשוב וסיביו, הן אלה שסבלו יותר מכולן מנחת זרועו של דרקולה (אלפים על גבי אלפים), ואף שולאד רצח יותר גרמנים מטורקים.
מה האמת ומה השקר בעלילות הללו? אם ולאד באמת היה מקיים פוגרומים בכמויות כאלו, לא היה נשאר דבר מהישובים הסקסונים באיזור, כשלמעשה השגשוג בקרבם לא נפסק גם בתקופת הדיכויים והרפרסיות של דרקולה. בנוסף, כמויות כאלו היו משנות לחלוטין את פני הדמוגרפיה של האיזור, והיו מעבירות הד בכל אירופה, אך לאירועים הללו אין סימן וזכר, פרט לאותם כתבי תעמולה. דרקולה העז לצאת נגד מסורת בת מאות שנים, שאיפשרה את הפיכתם של המתיישבים הסקסונים לקבוצת לחץ בעלת עוצמה בלתי מבוטלת. למען שגשוג ארצו הוא הטיל הגבלות על רשת המסחר המקיפה והדומיננטית שלהם, ובהמשך חוקק נגדם חוקים. כל זאת מאוד לא מצא חן ביניהם, והם אף העזו לתמוך ביריביו של דרקולה לשלטון, ולהעניק להם מקלט בעריהם. כאן, ולאד אכן נאלץ לצאת לפשיטות בבראשוב ובסיביו, בשביל לחסל את יריביו ואת תומכיהם, לשפד אותם, ובכך להפחיד את שאר האויבים הפוטנציאליים. הוא ערך הוצאות להורג קולקטיביות דמונסטרטיביות של עשרות, אך בשום אופן לא עשרות אלפים, והסקסונים שנאו אותו קודם כל על כך שמנע מהם רווחים גדולים, ולא על הפשיטות הסטנדרטיות יחסית.
מעניין לדעת, שבתחילת שלטונו של שטפאן ה-III גם עליו חוברו עלילות סקסוניות, אך לאחר מכן ייסד רשת מסחר מפותחת עם טרנסילבניה, והסקסונים נרגעו.
יש לציין, שגם בתקופת השיא של העלילות הסקסוניות, לא נאמרה מילה על ערפדיות. מוצץ הדם היחיד שהשוו את דרקולה אליו היה עלוקה פאראזיטית, שניזונה על חשבון אירופה. ערפדיות וולאד חוברו רק אחרי בראם סטוקר.

אגדות עם, מעשיות ואנקדוטות

העם הפשוט היה זה, שתמיד התלהב מדרקולה, העריץ ואהב אותו. כך, לפני מאות שנים, "נולד" הדרקולה המיתולוגי (או, אם תרצו, המיתולוגיה הדרקולית) בזכות התעמולות הפוליטיות והילולי הפולקלור.
מעשיות על מעלליו הופיעו מהר מאוד עם עלייתו לשלטון, והיו מועברות מדור לדור בעל-פה מאב לבן. המסורת חיה בכפרים הרומניים עד היום, והיוותה מעולם בסיס להשקפותיהם של ההיסטוריונים על דרקולה. לפולקלור, אמנם, אין הרבה מן העובדתיות ההיסטורית, אך יש לו יתרון אחר: "הוא משמר לאורך מאות שנים את מהות האירועים כפי שהובנו על-ידי קבוצת אוכלוסין נרחבת" – ס. נ. אזבלב.
הדרקולה הפולקלוריסטי הוא שליט קשוח, אכזר, אירוני, בעל חוש הומור מעוות. בגרסאות הרומניות והרוסיות – חכם וצודק, בגרסאות הגרמניות מטורף וחסר מוסר. חשוב לציין, שהגרסאות הרוסיות והגרמניות הובאו לדפוס, בעוד שהמסורת הרומנית הועברה בעל-פה בלבד, ולכן עברה שינויים רבים. העם הפשוט מעולם לא ראה בשיטות האכזריות של דרקולה איזשהו מום, להפך העריצו את דרכיו "הקשוחות אך צודקות", ועל כן הוסיפו לשמו יותר ויותר זוועות במשך המאות. לכן המפלצתיות של דרקולה נראית אבסולוטית וחסרת גבולות לצופה זר, שאינו בקיא בעניין, ואינו מבין את כוונותיהם האמיתיות של הכפריים.
להלן אחד-עשר מהאגדות הכי מפורסמות, מהכתבים הגרמניים והרוסיים. מספר היסטוריונים אף מתייחסים לחלקם כלמקורות אמינים. אנסה להוכיח את שגיאתם בחלק מהמקרים. אין בהן "אמת" ברורה וחד משמעית, אבל הן בהחלט מייצגות את רוח התקופה ואת ניתוח אישיותו של ולאד בידי בני תקופתו.

1. הבויארים הבוגדניים

בפסחא הראשונה לשלטונו ולאד דרקולה אסף את כל הבויארים, 500 במספר בלי לספור את המשפחות, לארוחה חגיגית. אז שאל "לכמה נסיכים שירתתם בזמנכם?" התשובות היו מרשימות: עשרים, חמש-עשרה, ורק הצעירים שבבויארים שירתו לשבעה בלבד. אז דרקולה הורה להם על העובדה, שהסיבה למספרים הגדולים היא בגידותיהם ותככיהם של הבויארים, ולאחר מכן הורה להיפטר מהם (בגרסאות שונות: שיפוד, עבודות כפיה, שריפה).

אחד הסיפורים האהובים עלי, שמציגים, לדעתי בצורה הטובה ביותר את הפורטרט הפסיכולוגי של דרקולה בתודעת ההמון: ראוותני, מתחכם וסארקסטי, פומבי בעשיית הצדק שלו וזדוני בשיטותיו. הסיפור גם מציג בצורה יפה, כיצד נוצרים סיפורי פולקלור, בהם אמת מתערבבת עם בדיה ועם עיוות ספרותי.
כל המספרים מוגזמים, כמובן. ולאד גם מעולם לא חולל הוצאות להורג המוניות בבויארים, היה לו מספיק סיבות להרוג אותם בתורם, בלי לחפש תירוץ מיוחד. מעולם גם לא הרג כל-כך הרבה בבת-אחת, חוץ מאשר בשדות הקרב.
לעומת זאת, בסיפור הזה, בניגוד לסיפורים אחרים, תאריך חג האביב הקדוש, למעשה, מתאים לעונה בה ולאד עלה לשלטון. בדרך-כלל ממציאי העלילות השתמשו בתאריכים קדושים כדי להעניק לדרקולה גוון של חוסר מוסריות וחילול הקודש והאל.
ייתכן שאירוע דומה אכן התרחש, אך במידות צנועות יותר. הוא מתאים לאופיו של דרקולה, כפי שהוא מצטייר בעיני.

2. השגרירים הזרים
שגרירים זרים (אירופאים אצל הגרמנים, וטורקים אצל הרוסים) הגיעו אל ולאד דרקולה. כשלא הורידו את כיסויי ראשם בנוכחותו, שאלם: "מדוע הנכם מבזים אותי כה?" הם ענו לו, שבארצם לא נהוג להוריד כובעים בשום אופן, אפילו בפני השליט. על כן ולאד הורה להצמיד את כובעם לראשם במסמרים, שלא יאלצו לעולם להפר את מנהגיהם, באומרו: "לא מביאים מנהגים שונים לביתו של שליט זר".

סיפור נוסף מהאהובים עלי, בדיוק מאותן הסיבות הנ"ל.
ראשית, דרקולה הכיר את מנהגי הטורקים מצוין, ולא יכל להיות מופתע מחוסר הרצון שלהם להוריד טורבנים. בנוסף ולאד אף פעם לא היה במצב פוליטי וכלכלי ראוי, בשביל להרשות לעצמו התנהגות כזו כלפי שגרירים אירופאים. ההפך היה תלוי באירופה, וזקוק לתמיכתה. בנוסף אין שום סיכוי לחוסר כבוד מצד השגרירים, שכן פירושו – כשלון במשימה.
סיפור זה יכול להוות ביטוי ל"קונפליקט" שלו עם השגריר קאטאוולינוס הערמומי והחלקלק: יווני נוצרי שבגד בעמו ובמסורתו, התאסלם, ושירת את הטורקים נאמנה. על כן הדרישה "להוריד טורבן", ומה שיצא מהסירוב תואם בהחלט את גורלו של קאטאוולינוס.

3. הבויאר הרגיש

בטבח יום ברתולומאוס הקדוש, הנזכר לעיל, החליט ולאד דרקולה לסעוד את נפשו ב"יער" המשופדים בחברת אציליו. באמצע הארוחה הוא שם לב, שאחד הבויארים מחזיק את אפו בניסיון להרחיק את הריח הנורא של הגוויות המשופדות. דרקולה מיד הורה לשפד אותו על מוט גבוה במיוחד, שריחם של שאר הקורבנות לא יפריע לו.

"טבח יום ברתולומאוס" של דרקולה הוא המצאה, שנועדה לפגוע בשמו ובו עצמו. בסיפור מוצגות השיטות האופייניות לעלילות מסוג זה: מספר קורבנות אסטרונומי טיפולוגי, ויום חג על שמו של נוצרי קדוש. לא סבירות כלל גם הטענות, שדרקולה ערך סעודות בתוך "היערות", או נהנה מריח הריקבון.
לעומת זאת ניתן לראות הגיון בטענות, שניסה להתרברב באמידותו ובכח הסיבולת שלו מול הבויארים, אויביו הפוליטיים, תוך כדי טיול בין הגופות, אולי, אך בטח לא ארוחה.

4. האציל הפיכח

אציל אחד ביקר בארמונו של דרקולה (הגרמנים מציינים את שמו ומוצאו של האציל, וגם תאריך מדוייק, בו האירוע התרחש כביכול). פעם בשעת ארוחת הערב ולאד הורה להביא מוט-שיפוד מצופה זהב ומקושט אבנים יקרות, ושאל את אורחו למה, לדעתו, עשה לאת. האורח ענה שהוא מתאר לעצמו, שאיזשהו אציל רם מעלה שגה בפני ולאד, ושהמוט, ודאי, מיועד בשבילו. על כן ולאד ענה: "אתה הוא האציל". האציל לא איבד את העשתונות, ואמר שאם שגה בצורה כלשהי, מקבל על עצמו את האשמה, וולאד רשאי לעשות בו כראות עיניו. דרקולה אהב את התשובה, הורה לתגמל את האורח, וטען ש"אם היה עונה בכל צורה אחרת, היה משופד".

סיפור אנקדוטי ברור, המציג את ולאד כאגומניאק כפייתי, המשתעשע בהרג. הנתונים הגרמניים הנוספים נועדו להוסיף מציאותיות לשקר, כפי שעשו בתיאור הפוגרומים. הסיפור מעלה נקודות אופי חדשות של דרקולה. על-פי העם, הוא גם חובב גדול של חנפנות, שנינות ובעל שיגעון גדולה.

5.

הסוחר הזר

בשומעו על סדרי הברזל, שהשליט דרקולה בארצו, סוחר זר חשוב אחד השאיר עגלה מלאה באמצע הרחוב בלילה. כשחזר גילה לתדהמתו, ש-160 דוקטים (מטבעות) נעלמו מן העגלה. הסוחר הלך להתלונן בפני ולאד, אשר מיד הורה למצוא את הגנב, ובסתר, בלי לחכות לתפיסתו, השלים את הפסדו של הסוחר מאוצרו שלו בתוספת דוקט אחד נוסף. למחרת בבוקר הסוחר הנדהם סיפר לולאד, שהגנבים החזירו לו דוקט אחד יותר. על כן דרקולה ענה לו, בהצביעו על הגנב המשופד כבר: "לולא דיווחת לי על הדוקט הנוסף, היית מוצא את עצמך על השיפוד ליד לגנב".

אנקדוטה, המציגה פורטרט פסיכולוגי מעניין. הסיפור מבטא את התערבותו הפעילה והאישית של דרקולה בעינייני המסחר.

6. שני הנזירים

שני נזירים הגיעו לארמונו של ולאד דרקולה בטרגובישטה. השליט הראה להם את המשופדים בחצר, ושאל לדעתם. אחד טען ש"אלוהים מינה אותך להעניש את עושי הרע בעיניו", השני העז להוכיח את ולאד בפניו. דרקולה הורה לשפד את השקרן הצבוע הפחדן, ולשחרר ולתגמל את הנזיר הכן והאמיץ.
*בגרסה הגרמנית ההפך הוא הנכון, ולאד הורג את האמיץ החוצפן ומתגמל את השקרן.

סיפור זה מוצג במגוון גרסאות שונות, בהן משתנות השאלות, התשובות וכל מה שמסביב. ההתעסקות בנזירים שוב מציגה את האנטי-נוצריות של דרקולה.

7. המאהבת השקרנית

לולאד דרקולה היתה מאהבת בעיר, שאהבה אותו מאוד, וחיפשה לרצות אותו בכל. פעם כשולאד היה עצוב ומדוכא מתמיד, החליטה לשמח אותו בידיעה, שהיא בהריון. ולאד שלח רופאות לבדוק את הדבר, שהתברר כשקר. אז דרקולה החליט "למצוא את התינוק בעצמו", וחתך לה את הבטן מהנרתיק עד החזה.

סיפור בדוי לחלוטין על-ידי אויביו ושונאיו. בכל הסיפורים, המציגים את דרקולה בתור רשע מושבע וסאדיסט חסר לב, אין אמת כלל. "אכזריותו" של דרקולה היתה קודם כל כלפי אויביו, פומבית – לצרכים פוליטיים וצבאיים במטרה להפחיד את אויביו, ההיסטוריון האובייקטיבי לא יכול לומר, שולאד באמת נהנה לשפוך דם.

8. האישה העצלנית

פעם נסע ולאד דרקולה בדרכים, ונתקל באיכר עם קאפטאן (חולצה) קצר מדי. הוא הורה לקרוא לאישתו של האיכר, ושאל אותה על סדר יומה. האישה המבוהלת ענתה, שהיא מנקה, מבשלת ותופרת. דרקולה הסיק מהקפטן הקצר שהיא שקרנית ועצלנית והורה לשפד אותה, ולבעלה להעניק אישה חדשה. טיעוניו של הבעל, שהוא מסופק מהאישה הקודמת לא עזרו.

אנקדוטה זו יכולה לבוא כביטוי לנוהג הרגיל של שליטי התקופה והאיזור להתערב בענייני פשוטי העם, ולבצע עונשים, ואף הוצאות להורג פומביות. הדבר עזר לביסוס מעמדו של השליט בקרב אנשיו והגדלת אהבתם אליו, מפני שהקדיש תשומת לב וזמן אפילו להם, ל"עלובים".
מעשים כאלו (מסיבות יותר משמעותיות, סביר להניח) תמיד התקבלו בברכה ובהערצה.

9.

העניים והחולים

 

פעם ולאד דרקולה שם לב, שבארצו ישנם המון עניים, קבצנים, חולים ונכים, בעוד שולאד דאג שכל אזרח יביא תועלת לממלכה. הוא זימן את כל עניי ארצו למשתה גדול באולם מפואר בטרגובישטה. כשהגיעו, אכלו ושתו, בא אליהם בעצמו ושאלם: "האין עוד משהו שהנכם רוצים? האין ברצונכם להיפטר לתמיד מהרעב והעוני?" כשקיבל תשובה חיובית, הורה לסגור את כל הדלתות ולשרוף את המקום, בכדי "שלא יהיו עניים בממלכתי".

סיפור אופייני למעשיות פולקלוריסטיות של אותה תקופה, מציגות סאדיזם חסר שכל למען הסאדיזם, וצימאון לדם חוצה גבולות.
גרסה אחרת של האנקדוטה מציגה את שריפתם של קבוצת צעירים מרודים, שהגיעו לואלאכיה "ללמוד שפה". בלשנים ולינגוויסטים למיניהם מפרשים מושג זה בתור "לרגל", מה שהופך את הסיפור להגיוני הרבה יותר.
לסיכום ייתכן בהחלט, שבשנים ששלט, ובמבחר העינויים, שעמדו לפניו בתקופתו, נמצא מקום לשרוף איזושהי קבוצה סועדת.

10.

החיות הקטנות

בזמן השבי בצינוק אצל מתיאש הוניאדי ולאד דרקולה מחוסר ברירה נאלץ לספק את הצמאון שלו לדם, את הדחף שלו לאכזריות ואת אהבתו לשיטת השיפוד על-ידי שיפודם של חיות קטנות, שניתן היה למצוא בצינוק, כגון: עכברים, חולדות וציפורים. לפעמים אפילו שיחד / שכנע את סוהריו להעניק לו תרנגולים. לאחר המעשה היה מסדר את קורבנותיו מסביב לתאו בהדמייה של "יער" משופדים.

שוב הצגתו של ולאד בתור סאדיסט מטורף. הסיפור נכתב על-ידי אנשים, הרחוקים ממציאות השבי ההונגרי של דרקולה. גם אם הוחזק בצינוק זמן מסוים, קצר ביותר (וגם זאת בספק), את רוב שנותיו במאסר בילה במגורי אצולה, בארמון מפואר, שם התייחסו אליו כיאה לשליט זר ממעמד אצילי, וסיפקו לו את כל צרכיו פרט לחופש, כמובן.
חוץ מזה, סאדיזם ביחס לחיות קטנות היא תכונה, אשר היתה לטיפוסית בסיפורי פולקלור של התקופה ביחס ל"רשעים" רבים.

11.

גביע הזהב

ולאד דרקולה העמיד גביע זהב עם אבנים יקרות בכיכר בירתו טרגובישטה ליד הבאר הראשית של העיר, בכדי שכל תושביו, האיכרים הפשוטים, יוכלו להשתמש בו למזיגת מים ולשתיה. איש לא השגיח על הגביע היקר, אך איש גם לא העז לגנוב אותו. הכל ידעו, שהצדק יהיה מהיר ולא מתפשר, ושמוט-השיפוד מחכה לכל פושע נתעב: מרוצח עד גנב. כך עמד הגביע ושירת את העם, ולעיתים כשהיה נעלם ידעו, שנסיכם עזב את העיר.

סיפור חביב ונחמד, אחד היחידים, שמציגים את הצדדים הטובים והמועילים במעשיו של דרקולה, כגון הורדת רמת הפשע ל-0% (גם כאן בצורה מוגזמת, כמובן). האנקדוטה מציגה בצורה מצוינת את דעתו של העם הפשוט על ולאד, על מעשיו ועל שיטותיו, וגם את אופיו הדמונסטרטיבי.
ואכן בתקופת שלטונו אחוזי הפשיעה ירדו פלאים.

אנו רואים, שדרקולה היה לגיבור מעשיות ברחבי העולם עוד מימים ימימה, עוד לפני שהפך לערפד ב"זכותו" של בראם סטוקר. על כל פנים אכזריותו של דרקולה (כלפי אזרחי ארצו, לפחות) היתה קודם כל דמונסטרטיבית, ללמד לקח, להביא לציות ולהשליט את הקוד המוסרי שלו. אין כל הוכחות ממשיות או סבירות להיותו סדיסט מעורער.

יצירת המופת של בראם סטוקר: היסטוריית המחקר והכתיבה

 

בראם סטוקר כתב מספר רב של רומנים וסיפורים קצרים בסגנונות שונים, אך היום ניתן להגיד בבטחה, שמהם זכור רק אחד. "דרקולה" אינו רומן הערפדים הראשון, כפי שחושבים אחדים, אך הוא ללא ספק בעל ההשפעה והחשיבות הרבה ביותר בספרות הערפדית, בספרות בכלל ובתודעת האנושות כולה. מהו הסיפור מאחורי הרומן הזה, שמושך אליו קוראים ומפיקי קולנוע חדשים לאורך השנים הרבות?
הרומן יצא לאור ב-1897 (השנה שבה התכנס הקונגרס הציוני הראשון), בסוף המאה ה-19, כאשר תנועת הרומנטיקה השתלטה על הספרות והאמנות, וערפד הגווייה המפלצתי-עכברי מהפולקלור הקלאסי פינה את מקומו למפלצת יותר מעודנת – הערפד האריסטוקראט. כך הרומן הגותי החל להיוולד. עם זאת סטוקר הצליח להכניס משהו חדש לנוסחא, שממנה הושפע בהחלט. הערפד שלו הוא יותר מסתם סנוב, קר, בריטי/מתורבת, הורס שלווה ומשפחות בדמותו של הלורד ביירון, אשר תרם רבות לז'אנר הן בכישוריו הספרותיים והן באופיו, דמותו וקורותיו, הידועים לשמצה. דרקולה של בראם סטוקר הוא קודם כל זר. חבל הבלקן, אפילו בסוף המאה ה-19 היו ברובם תקועים בימי-הביניים, כשאמונות הפולקלור, ערפדיות ביניהן, חיות בלב העם בדומיננטיות מוחלטת.
חשוב להבין, כי הדבר אינו נקלט בקלות בתודעתנו: תושבי האיזור האמינו, למעשה האמינו, בערפדים במשך מאות שנים. הם כיסו את עצמם ואת ביתם בשום, דאגו תמיד לענוד צלבים, האשימו ערפדים במגיפות ומחלות חדשות ומוזרות, ערכו טקסים מיוחדים בעת הקבורה, פן יקום המת, ולעיתים היו פותחים קברים כדי לתקוע יתד מעץ בגופה.
אך אין לחשוב שסטוקר ביסס את גיבורו על הנסיך הואלאכי בלבד ובאופן חד משמעי. אפשר למצוא נקודות דמיון מעניינות בחייו הפרטיים. הוא עבד בתור מנהל עסקים בתיאטרון של השחקן המפורסם הנרי אירווינג. אישיותו של אירווינג היתה הפכפכה, היה לעיתים קר, שתלטני ומתנשא. אם זאת יחסי אהבה-שנאה בינו לבין סטוקר נמשכו כל החיים, והם היו חברים טובים. סטוקר ללא ספק העריץ ואהב אותו. בזכותו עבד בתחום התיאטרון אותו אהב כל-כך, התפרנס טוב ואף נכנס לחברה הגבוהה. כנראה, העתיק את המנריזם של אירווינג, את צורת הדיבור שלו ואת מזגו החם לדמות הערפד שלו. יש המשווים את הקשר ביניהם עם הקשר התלותי של רנפילד בדרקולה מהרומן.
אז קרא מהפך גורלי בכתיבתו: הוא נתקל בשם "דרקולה" כנראה בתוך פמפלט גרמני. תחילה התכוון לקרוא לערפד שלו בצורה נדושה ויבשה "הרוזן "Vompyr, אך השם האקזוטי הדהים אותו. "מעצם השם נידף ריח של רשעות" – כך כתב ביומנו. עם השם הסיפור השתנה בבסיסו: הערפד לא יהיה שוב אותו "לורד ביירון" מוכר, הוא יהיה רוזן זר מארץ רחוקה ופנטסטית, ממש ארץ מהאגדות, שונה מכל המוכר לקורא הבריטי.
האיש, שכנראה, אחראי על התגלית של סטוקר, מוזכר ברומן בשורתו של ואן הלסינג: "יש להיוועץ בידידי ארמיניוס מבודפשט" (תרגום חופשי), ויש אומרים, שאף היווה השראה לדמותו של הפרופסור – משמיד הערפדים. ארמין ואמברי היה חוקר המזרח, יהודי הונגרי מלומד, מרגל בשירות המלכה (את זאת סטוקר, כנראה, לא ידע). נהוג להניח, שהיו ידידים, ושסיפק מידע לסטוקר אודות הוויווד הואלאכי. מכאן הגיוני להסיק, שבתור פטריוט הונגרי המשיך את מסורת העלילות הזדוניות על דרקולה, ועזר, לא במודע, להביאן לשיאן דרך הרומן של בראם סטוקר.
התוצאה הסופית חקוקה בתודעת העולם עד היום. ספר עב קרס מרשים, הרשום בסגנון אפיסטולארי*, רווי ברמזים מיניים בתקופה ויקטוריאנית-פוריטנית**, שהיווה את השיא בהתפתחות הז'אנר הגותי והערפדי, הפך לאבן יסוד בספרות ובתרבות העולמית.

יצירת המופת של בראם סטוקר: דמיון ושוני בין ולאד לערפד

ספרו של בראם סטוקר הוא, למעשה, תערובת מבולבלת ומופלאה בין אגדות עם, פולקלור והיסטוריה. הוא ערבב ביחד את רוב מאפייני הערפד מאגדות שונות מרחבי אירופה ו"זרק" לתוך "קדרה מהבילה" זו את דמותו המפולפלת של השליט הואלאכי, השנוי במחלוקת.
כאן אנסה לרכז כל דבר מתוך הרומן הקלאסי, שניתן איכשהו לקשר ולהשוות לולאד ה-III דרקולה "צפש".

* השם "דרקולה" יכול להתפרש כ"בנו של השטן", או סתם כ"שטן", כפי שכנראה, סבר סטוקר. שם כזה מתאים בהחלט לדמות הערפד המפחיד.
* ברומן מכונה דרקולה רוזן. במציאות היה נסיך וויווד – שליט בארצו, אשר רשאי היה לקבל את תואר הדוכס מהונגריה על מספר מחוזות טרנסילבניים קטנים, אך העדיף להישאר "שליט". במילים אחרות סטוקר "הוריד" את דרקולה בדרגה.
* הרוזן דרקולה המאיים מתגורר בטרנסילבניה. לולאד ה-III, אמנם היה קשר הדוק וישיר עם טרנסילבניה, אך היה קודם כל ואלאכי ושלט על ואלאכיה. כך שיבש סטוקר את כל הגיאוגרפיה, ולטירת בראן, נקודת התיירות המפורסמת בזכות הרומן, המוצגת לטיירים בתור "טירת דרקולה", יש, למעשה, קשר מאוד סמלי לולאד האמיתי (אולי בילה שם יומיים במאסר עות'מני).
* הרוזן דרקולה משתייך אתנית לסקלרים (סקויים), בעוד שולאד ה-III הוא ואלאכי.
* לא הרבה מודעים לכך, אבל הרוזן של סטוקר לא נראה כמו הקלישאה הקולנועית המוכרת, אלא הרבה יותר כולאד ההיסטורי, תלתלים מרהיבים, שפם גדול, אף דק ארוך, מצח גבוהה – הרוזן נראה, למעשה, כפי שולאד ה-III יכל להיראות ב"זקנתו".
* סטוקר מזכיר בפירוש את הקרבות בטורקים ואת הקרבות על נהר הדנובה, ואז גם יוצר זיהוי בין הדרקולה של המאה ה-15 לרוזן דרקולה – הערפד שלו.
* ולאד "צפש" נודע ברחבי העולם בזכות "אהבתו" הרבה לשיטת השיפוד. ייתכן והיא מצאה את מקומה ברומן בתור השיטה להרג הערפד, אם כי השיטה ביחס לערפדים היא נחלת הפולקלור.
* רנפילד הפסיכופת אובססיבי לאכילתן של חיות קטנות בשביל להעניק חיים לעצמו ולאדונו. זה יכול להיות ביטוי לעלילה, המתארת את דרקולה שוחט ומשפד חיות קטנות בצינוק בזמן מאסרו.
* שנאתו של הרוזן דרקולה כלפי הצלבים והחפצים הנוצריים הקדושים האחרים יכולה לבוא כביטוי לדעה שולאד ה-III שינה את דתו מסיבות פוליטיות. מעבר כזה מיד היה הופך אותו ל"מקולל" בדתו המקורית – הדת האורתודוקסית.
* הרוזן דרקולה מתגורר עם הרמון של שלוש נשים, כאילו מושפע מאורך החיים הטורקי.

אנו רואים, שהקשר בין הרוזן דרקולה של סטוקר לולאד ה-III דרקולה "צפש", הוא בעיקר קשר שמי.

 

מותו של ולאד ה-III :

דרקולה "צפש" בעולם המודרני

כולם מכירים "אותו". כולם ראו "אותו" אינספור פעמים. "הוא" הפך ליותר מסתם רשע בספרו של סופר אירי אחד. "הוא" יותר מסתם ערפד. "הוא" מלך הערפדים, מנהיג בני מינו. "הוא" הפך לאחד המיתוסים הגדולים של הפולקלור הבינלאומי המודרני. אנשים כבר לא מכירים את המקור הספרותי (שלא לדבר על ההיסטורי). הם לא יודעים איך הכל התחיל, מאין הוא בא, מתי נוצר. דרקולה תמיד היה. הוא חלק בלתי נפרד מן העולם. הוא הפך לקלישאה. יש כאלה שאוהבים אותו, יש כאלה ששונאים אותו, יש אדישים, ויש שאוכלים אותו לארוחת בוקר בתור קורנפלקס.
ומה עם הרומנים? הרומנים שהו תחת מסך ברזל במשטר טוטליטרי קומוניסטי בהנהגתו של הרודן צ'אושסקו. ספרם של בראם סטוקר לא הגיע אליהם, והם היו די לא מודעים לפנומן אליו הפך אחד הגיבורים הלאומיים שלהם (או לפחות שמו) עד סוף שנות ה-80. בינתיים צ'אושסקו כיאה לכל דיקטטור חיפש איך להרים את מורל עמו ואת גאוותו הלאומית והלאומנית. הוא עשה זאת בין היתר בעזרת התעמקות בשורשים ההיסטוריים של מדינתו, מציאת המנהיגים והגיבורים הגדולים והעלתם על פני השטח. בין הגיבורים היה גם ולאד "צפש" – המשפד, שנודע לימים בשמו המקורי ולאד ה-III דרקולה, ששהה כמה מאות שנים בשכחה חלקית. צ'אושסקו הפנה את עמו לדמותו של הוויווד מהמאה ה-15, המכוסה בשכבה עבה של עיוותים פולקלוריסטיים, שהפכו להיות ל"אמיתיים" בעני הרומנים, ובנה סביבו קאלט של הערצה וגאווה נציונאלית. בדרקולה השתמש גם בשביל להצדיק את שיטותיו ומעשיו בפני עמו, תוך כדי ש"שכח" על פר הזמן והתרבות ביניהם. על כספי הממשלה אף הופקה סדרה של סרטים היסטוריים-פטריוטיים על שליטים מהתקופה, ביניהם אחד על שטפאן הגדול ואחד על ולאד "צפש". ממעט הקטעים, שהצלחתי להשיג מהסרט הנדיר בשפה הלא מובנת, ניתן לראות, שאת דרקולה מגלם שחקן בעל מראה סמכותי, קר, חזק ובעל קול נמוך ועמוק. בביצוע שלו ולאד נראה תמיד קשוח, החלטי ובטוח בעצמו, לא מרבה בשפת גוף וזורק פקודות באיפוק ובסמכותיות.
ובינתיים בשאר העולם נהנים מסרטים על דרקולה קצת אחר עם ביצועים קצת שונים. דרקולה הפך לרומני המפורסם בעולם הרבה לפני, שהכירו את ולאד "צפש". עם התפרקות הקומוניזם ברומניה המוני תיירים הציפו את המדינה בחיפוש אחר ערפדים ומנהיגם. כמויות של חובבי ערפדים עשו זיהוי בין הערפד לאדם והפכו את הבסיס ההיסטורי לערפד בעצמו. רוב מוחלט של תיירים כאלו לא יודעים דבר על הנסיך הרומני, וכשמגלים אותו, לא מגלים עניין. הם ממשיכים בשלהם: הם רוצים את הערפד ואסמכתות לקיומו שלו. היום אחד הגורמים המכניסים ביותר (אם לא הכי מכניס) לכלכלה של רומניה הוא ענף התיירות. רומניה מוצפת בכל דבר "ערפדי": חולצות, תמונות, מזכרות וסובנירים. ממש חיה על המורשת התרבותית של בראם סטוקר.
כסף דמים? המצב הנוצר אינו כל-כך קל ונעים לרומנים הפטריוטיים: גיבורם הלאומי מוצג בתור ערפד בכל העולם, וכעת גם בארצם. מה עליהם לעשות עם נחלתם ההיסטורית וגאוותם הלאומית (שבין היתר טופחה ע"י צ'אושסקו לפני זמן לא רב מדי)? פטריוטים מתנגדים לערפד ורואים בו, מן הסתם, עלבון כבד. ובינתיים ולאד ה-III מתמזג עם הרוזן דרקולה בהצלחה. גימיקים תיירותיים רבים ברומניה בנויים על השילוב הזה. טירת בראן, למשל, מוצגת בתור "טירת דרקולה", למרות שאין לה (כמעט) שום קשר עם ולאד "המשפד", ויש בה מגוון של אטרקציות ערפדיות בסגנונם של לונה-פרקים למיניהם. סרטים מערבים את דמותו של השליט הואלאכי בעלילתם הערפדית, ודווקא הפופולריות של דרקולה הערפד הביאה לגילויו מחדש של דרקולה האדם. בעקבות הפרסום הרב של הדמות הספרותית, המאוחדת כעת עם הגיבור הרומני, יותר ויותר אנשים מתוודעים לדמותו המקורית (אם כי ללא "חפירה" מעמיקה מוצג בפניהם דרקולה אחר).
למרות הכל ובנוסף לכל דרקולה נשאר גיבור לאומי אהוב ברומניה. כך, ולאד "לקח" מקום 11 במשאל עם, שנעשה בטלוויזיה הרומנית ב-2006 בכדי לקבוע את "100 הרומנים הגדולים מכולם" (שטפאן הגדול קיבל מקום ראשון), והנשיא הנוכחי של המדינה, טריאן בססקו, הזכיר את שיטותיו של "המשפד" בקמפיין הבחירות שלו, כשדיבר על לוחמה בפשע ובשחיתות. המושיע מפני הטורקים לפני 500 שנה, והמפרנס העיקרי כיום, לולאד ה-III דרקולה "צפש" תמיד יהיה מקום חשוב ברומניה, וכעת גם בשאר העולם.

סיכום

ובכן, מי היה ולאד ה-III דרקולה "צפש"? מפלצת סאדיסטית מעורערת בנפשה, או לוחם אצילי ומנהיג דגול?
בעיניו של אדם מודרני, ולאד ה-III דרקולה אכן עלול להצטייר כמפלצת, אך יש להבין שדרקולה היה תוצר של סביבתו, של תקופתו, ונקודת מבט מודרנית הינה, במצב כזה, שגויה. לדרקולה יש להתייחס במונחים של תקופתו, הרי בינו לבינינו מפרידים 500 שנה – חצי מילניום. הוא אכן עשה קצת יותר, אף מהנהוג באותם ימים, אך העלילות על מפלצתיותו המטורפת מוגזמות.
מה גורם לי להסיק זאת? הרי עברו כל-כך הרבה שנים, אולי דווקא כן היה סאדיסט? נכון, העלילות על עשרות אלפים הרוגים בבת אחת אינן הגיוניות, אבל אולי כן סעד בין הגופות המשופדות? מי יודע?
כל הדברים הנ"ל מאוד לא הגיוניים בעיני. המחקר שלי למעשה היה מחקר אמיתי, שעבר שינויים רבים. כשהתחלתי אותו לא ידעתי איפה אסיים, והופתעתי לא פעם במהלכו, כשנתקלתי במקורות חדשים ובדעות לא צפויות, שריגשו וסיקרנו אותי, אך גם ערערו את כתיבתי והטו אותי ממסלולי. למדתי להבדיל מקור מהימן מבלתי מהימן, לזהות אגדת פולקלור מול עובדה היסטורית ולבסוף לזהות מידע אובייקטיבי כנגד חיבורים אינטרסנטים.
ולאד ה-III דרקולה, שהצטייר אצלי כתוצאה מחיפושים מעמיקים ומחקרים יסודיים, אינו סאדיסט, שנהנה לצפות במוות ולהריח את הריקבון. הוא אדם קר רוח ומחושב בעל ניסיון חיים קשה והבנה עמוקה של הפוליטיקה בתקופתו. אדם כזה, ודאי לא היה סאדיסט, פשוט מפני שלא ייחס חשיבות רבה ואיכפתיות לחיי קרבנותיו, ולצורך העניין, לחייו שלו. מטרתו המרכזית במדיניות הפנים היתה להפחיד ולהטיל מורא. מעשיו היו דמונסטרטיביים, ותמיד היה להם קהל יעד מסוים, אשר הפנים היטב את המראה. כלומר, האפקט היה הרבה יותר חשוב בשביל דרקולה מהמעשה עצמו. הוא הצליח בהחלט במטרה זו, אפילו יתר על המידה. מצביא, איש צבא ואסטרטג מעולה יישם את אותן הגישות בפוליטיקה, ואז טעה – הפחד הביא לבגידות.
דרקולה, איש החזון הברור, לא התייחס לגורמים "שוליים" אחרים מבחינתו, למשל לא דאג שיהיה לו היסטוריון בחצר נסיכותו. לכן, בין היתר, זכור בהיסטוריה בתור "המשפד" לעומת בן-דודו שטפאן ה-III "הגדול". לזכותו של שטפאן יאמר, שהוא היה אכזרי טיפה פחות מתקופתו, לעומת ולאד, שהיה אכזרי טיפה יותר. כך, שטפאן נחשב למביא ההומניזם.
יש הטוענים (וביניהם היה גם הסולטן מחמד ה-II), שאם לולאד היו את האמצעים המתאימים, היה יוצא לכבוש ולשנות את העולם בדומה לאלכסנדר מוקדון, טימור לנג או נפוליאון. אך לולאד לא היו את האמצעים, ובמילא העדיף להשתמש בצבא קטן, לכן גם מטרותיו והשקפותיו נשארו פטריוטיות בלבד. במקומו את העולם שינה הדרקולה של בראם סטוקר, אחת הדמויות המוכרות, האהובות ובעלות ההשפעה בעולם.
אך מסתבר שלא רק לערפד יש השפעה חזקה בעולם. נכון, ולאד ה-III דרקולה הוא גיבור לאומי בארצו, אך כוחו לא נגמר כאן. אמרנו, שלפמפלטים הגרמניים היתה השפעה רבה על איוון האיום, ושהעריץ וחיקה את שיטותיו של דרקולה, או לפחות מה שחשב שהיו שיטותיו. ומי בתורו הושפע משיטותיו של איוון האיום והעריץ אותו בגלוי? יוסיף ג'וגאשווילי, המוכר יותר תחת השם סטאלין. כך שאפשר להגיד, שזוועות בריה"מ נושאות על עצמן את החותמת של השם המצמרר, השנוא על הסוחרים הסקסונים, ממנו "נידף ריח של רשעות".

ביבליוגרפיה
מסמכים היסטוריים
– ולאד ה-III דרקולה, מתיאש הוניאדי – התכתבות רשמית, 1458-1476
– מודרוסה ניקולו, שליח של האפיפיור –תיאור מילולי מדויק של מראהו, נכתב בין 1462-1474
– קוריצין פיודר, כומר רוסי – Сказание о Дракуле Воеводе – כתב יד, סביבות 1490
– פמפלטים גרמנים, יצאו לאור בעיר בשנים 1485, 1491, 1493, 1520, 1530

ספרות מדעית
– לה-גוף ז'ק – ימי הביניים בשיאם, הוצאת דביר, 1993
– לואיס ברנרד – The Middle East (History of Civilization), הוצאת Weidenfeld & Nicholson history, 2000
– ג'יורסקו קונסטנטין – Transylvania in the history of the Romanian people, הוצאת Meridiane Pub. House, 1968
– פלורסקו ראדו, מקנלי ריימונד טי. – In Search of Dracula, הוצאת Warner Paperback Library, 1974
– פלורסקו ראדו, מקנלי ריימונד טי. –Impaler Dracula: A Biography of Vlad The, הוצאת 1972 ,Hawthorn Books
– טרפטו קורט ו. – Vlad III Dracula: The Life and Times of the Historical Dracula, הוצאת Center for Romanian Studies, 2000
– פורטר ריי – The Historical Dracula, נכתב ב-1992, פורסם באתר http://www.eskimo.com
– קאזאקו מאטיי – Vlad III Dracula, הוצאת El Ateneo, 2006
– מיחאי מ. –Влад – Цепеш Дракула. Самая Дурная Репутация на Свете, פורסם בפורטל האינטרנט www.nm.md, ב-16.03.01
– ארטומונובה י. –Легенда о "Великом Изверге", פורסם באתר http://nauka.relis.ru ב-02.2005
– אסמולוב ק.ו. –Влад Цепеш, граф Дракула – פורסם באתר http://nosferatu.ru ב-20.08.01.
– אודסקי מיכאיל – Кровавый Ньюсмейкер XV Века, פורסם במגזין הספרותי Солнечное Сплетение, גליונות 18-19, הוצאת "גשרים".
– באבינגר פרנץ – Mehmed the Conqueror and His Time, הוצאת Princeton University Press, 1992
– אשד אלי –דרקולה, ערפדים, היסטוריונית / אליזבת קוסטובה, פורסם במגזין האינטרנט e-mago, 27.07.06
– סאמרס מונטגו
– Vampires and Vampirism, הוצאת Dover Publications, 2005

ספרות יפה
– סטוקר בראם – דרקולה (מתורגם לרוסית), הוצאת Азбука, 2003
– קוסטובה אליזבת  ההיסטוריונית

 

ביבליוגרפיה על דרקולה בשפה העברית מאת אלי אשד בראם סטוקר ,דרקולה ,עברית איריס ברעם ,עיצוב חיים קנו , הוצאת אלישר  ,1984  ושוב בהוצאת אסטרולוג ,1995 ושוב ב-2003. בראם סטוקר סודה של הגבירה בלבן עברית יונתן ישראלי,הוצאת אסטרולוג, 1995. עוד רומן אימה ידוע פחות של מחבר "דרקולה ".   דרקולה / על-פי ברם סטוקר ; עיבוד: סטפני ספינה ; [נוסח עברי: דלית לב]" ספר בסדרת "החברים של דרקולה " ,מספר 1 ,כתר 1996 עיבוד לילדים של ספרו של סטוקר . ( סדרת "החברים של דרקולה :סדרת אימה שאוהבת ילדים " כללה גם את הספרים הללו:     פרנקנשטיין / על-פי מרי שלי. עיבוד: לארי ויינברג. נוסח עברית: דלית לב,כתר 1996 החברים של דרקולה: סיפורי האימה של אדגר אלן פו / עיבוד: לס מרטין, כתר ,1996. מספר 5 בסדרה   החברים של דרקולה: המומיה מתעוררת / נוסח עברי: דליה לב. על-פי מגאן סטיין וה. ויליאם סטיין  כתר 1996    החברים של דרקולה: מחנה הזומבים / מאת מגאן סטיין וה. ויליאם סטיין. נוסח עברי: דלית לב,כתר 1996  החברים של דרקולה: הקיץ השני במחנה הזומבים / מאת מגאן סטיין וה. ויליאם סטיין, כתר 1997   ספרים על דרקולה מאת מחברים אחרים רודריק אנסקומב  חייו הסודיים של לזלו, הרוזן דרקולה, מאנגלית יואב הלוי ,ספרית מעריב ,1996.  פרד סבהרגן ,שרלוק הולמס בעקבות הרוזן דרקולה ; עברית – שלומית הנדלסמן, עטיפה חיים קנו . שלגי ,1996. אליזבט קוסטבה ההיסטוריונית / ; מאנגלית: אינגה מיכאלי הוצאת מודן , 2006 .   קים ניומן   עידן דרקולה /עברית צפריר גרוסמן     תל אביב :   אופוס,   2013. ‬תקציר:עידן חדש ופראי הגיע … השנה היא 1888. המלכה ויקטוריה נישאת בשנית, ובן זוגה החדש הוא הנסיך הוואלאכי הידוע בשם הרוזן דרקולה. יותר ויותר אזרחים בממלכה הבריטית בוחרים מרצונם החופשי להפוך לערפדים, ומכל רחבי אירופה נוהרים ערפדים ללונדון כדי להצטרף לשלטון דרקולה החדש. סיפורי טרזן נגד דרקולה  ישראלים מקוריים   על המיטה שכבה נערה צעירה יפת תואר כשהיא מפרפרת ונאבקת בשארית כוחותיה עם ערפד דמים מחריד שישב על חזה ותקע את מקורו הארוך בגרונה. "הצילו" זעקה הנערה " הציייייילו!!!!"  בפרץ נואש של מהירות זינק טרזן לעבר דרקולה המתרומם וניסה לתפוס אותו באצבעותיו. הערפד הנורא הסתער עליו וניסה לתפוס את גרונו בניביו האיומים. טרזן נאלץ להרפות ממנו ואז, בשתי חבטות כנפיים אדירות, התנשא הערפד באוויר וצווחתו החדה הילכה אימים באוויר הלילה הרוגע.כעבור רגע ראה טרזן את הערפד המעופף הולך ומתרחק מגג הבית לעבר העיר השלווה הנמה את שנתה.   (טרזן נגד דרקולה – הוצאת הפיל)     טרזן והערפד הנורא. סדרת טרזן הוצאת "הקרנף , כרך 3  חוברת מספר 13, 1957?   . המחבר "יובב "  ( כנראה שם בדוי של ישעיהו לויט ) . הרוזן דרקולה נמלט מטרנסילבניה מגיע ליבשת אפריקה ונאבק בטרזן ומשפחתו.טרזן נאבק כנגד דרקולה גם בסיפור "טרזן נגד דרקולה " שבהוצאת הפיל (סיפור שהוא מרתק יותר מזה לאין ערוך).  שתי חוברות מספרי 53-53 בסדרת "תעלולי טרזן " בהוצאת "הפיל " 1960 . המחבר האנונימי הוא מירון אוריאל .   . טרזן וחיפושיות הלילה. – אחד הסיפורים הטובים. טרזן נאבק בחיפושיות ענקיות בגודל יונים ההורגות אנשים ומוצצות את דמם. מסתבר, שחיפושיות אלה נוצרו בידי מדען נאצי (שבנו "מככב" כרואה-ואינו-ניראה בסדרה בסדרה בהמשכים המקבילה באותה הוצאה "טרזן שליט הג'ונגל האמיץ") ומשתמש בהם הערפד דרקולה כדי להשיג דם "עד שיגמור לכתוב את זכרונותיו". 54. טרזן נגד דרקולה. – המשך הסיפור. הסיפור מתחיל בקטעים מזיכרונותיו של דרקולה שם מסופר כיצד נהפך לערפד במאה ה12- כתוצאה מקללה של מכשף. טרזן נאבק בערפד שנהפך לעטלף ונמלט. המשטרה מתחילה בחיפוש המוני אחריו ברחבי לונדון. לבסוף מגלה אותו טרזן כשהוא מוצץ את דמה של בחורה יפה ומצליח להרוג אותו. טרזן נלחם נגד דרקולה גם בסיפור מוצלח הרבה פחות בהוצאת הקרנף.  מירון אוריאל המחבר האננונימי  של סיפורי טרזן אלה   כתב לאחר מכן מאמר מצויין  במגזין המיסטיקה "עולם המיסתורין"  על הערפד דרקולה ( שבו כבר עסק קןדם  לכן  כיריב של טרזן ) "דרקולה: אמת ואגדה" עסק בדמות האמיתית שמאחורי הערפד דרקולה, ככל הנראה הטיפול הרציני הראשון בנושא ערפדים בשפה העברית. גלילה רון פדר משימה עולמית 19: הערפדים מטירת דרקולה.מודן,2014 ספרים על דרקולה בסדרת האימים מאת הסופר הגרמני "דאן שוקר". דאן שוקר נשיקת המוות של דרקולה .  הוצאת רמדור 1972. אשר דורי. על אדם שנהפך לערפד דרקולה לאחר שהוא משיג את גלימתו.  דאן שוקר  מעופו של ערפד הדמים עברית אשר דורי  הוצאת רמדור  1974. . המשך ל'ספר הקודם מאבק  בפסיכיאטר שנהפך לגלגולו  החדש של הערפד דרקולה. דאן שוקר נקמת הבוקעת מהקבר.  עברית אשר דורי ,הוצאת רמדור . 1974. אשר דורי.הרוזנת ההונגרייה הרצחנית אליזבט בטורי (דמות היסטורית אמיתית ) קמה לתחייה בתקופתנו כשהיא רוצחת גברים ומקיימת יחסי מין עימם (לא בהכרח בסדר זה/דרקולנ מוזכר בספר כמאהבה של בטורי . דאן שוקר מלכודת הערפדים. עברית א.הר  הוצאת רמדור 1979 . . הופעה של בנו של דרקולה. דאן שוקר מלכת הערפדים.עברית א.הר . הוצאת  1981. . הופעה של אשתו של דרקולה ספרי ילדים המבוססים על הדמות של דרקולה     גרטרוד גרוסום מסיבת הפיג'מות של דראק / [; תרגום – חנה גליקזם הוצאת אופוס ,1996. סדרת "ילדי המפלצת  מאת גרטרוד גרוסום " כללה גם את 2. ההמצאה המחשמלת של פרנק 3. הרי יוצא למחנה קיץ 4.  ריקוד הזומבי של זלדה   סטיב סילבר ( כנראה שם בדוי של משה יהלום)    סיפורי האימה של דראקולה,הוצאת דור 1997 .ספר מספר 1בסדרת "המצמררים החדשים " כולל קומיקס "סוד הדרקון השחור") . (סדרה זאת כללה גם את : 2.  סיפורי הפחדים של פרנקנשטיין ( דור 1998 ) 3. סיפורי המתים של המומיה הפרעונית ( דור 1998) 4. סיפורי הזוועות של המרקיז דה-סאד ( דור 1998) . ) אן יונגמן ולד הערפד : קורותיו של ערפד צמחוני / אן יונגמן ; איורים: ג'ורג' תומסון ; מאנגלית: משה דור,ספריית הפועלים 1997

עוד על דרקולה מאת יוצרי עבודה זאת :

דרקולה -החלק הראשוו:חייו של נסיך

ולאד דרקולה כוכב קולנוע

דרקולה ההיסטוריון הערפד

וגם

הערפד מראשיתו ועד ימינו מאת שחר  לאודון