התיאוריות הפואטיות של יהודה ויזן-ירון ליבוביץ'

בםני התיאורטיקן זה כאשר הוא מנסה ליישם תורתו. מטיפים ובעלי הלכה חכמים מסתפקים בלהראות את האור, הם לא דוחפים ידם לאש.

אין קונים לסיכות.? יש מלאי חדש בבאסטה מימין

הקישור החשוב מכל:
http://www.flickr.com/photos/goniriskin/2306816961/

זה לא יעזור,לא לאלה ששמים כללים ולא לאלה שמפרים כל הזמן את הכללים, לא יעזרו תיאוריות,ואסכולות של כתיבה,וגם לא מילים מפוצצות כמו " אפיסטמולוגיה" ו- "מודוסים פואטיים" ושאר ירקות מסוג זה בעיקר מצד אלה שכביכול רוצים שירה מעמדית,שמדברת אל הרבדים הרב תרבותיים בארץ מצד אחד ומאידך עצם השימוש במילים של מגדל השן האקדמי מראה כי השיח הזה והשירה הזאת בעצם לא באו על מנת לבטא את הנפש או המנטליות של שכבות ומגזרים באוכלוסיה שאינם שייכים למילייה שמכנה עצמו"אליטיסטי," כל השיח הזה הוא שיח פנימי של שתי חבורות או יותר שמתקוטטות בינן לבין עצמן על מרחב מחיה טריטוריאלי (גם אם הוא מנטלי או נפשי) זהו שיח שלא יגיע אל מעמד הפועלים שמצד אחד יש קריאה מצד חוגים מסויימים לבטא אותו,הוא לא יגיע אל המזרחי,אתיופי,מהגר עבודה,אם חד הורית הנאבקת לפרנסת ילדיה בעבודה עם שכר שהוא מתחת למינימום ,ולעוד מגזרים, שכן לרוב האנשים שבאים ממגזרים אלה אין זמן,אין כוח, ואין את המשאבים הטכנולוגיים (מחשב,חיבור לאינטרנט) על מנת להגיע לשיח הזה ולהיפתח אליו לא כל שכן ליטול בו חלק ושיתייחסו אליו.
אז כך שנשארנו עם הפטרונות, האדנות שבה נוהג המשכיל ויודע הכתוב כלפי זה שאינו יודע אולם נזקק לזה לא פחות ועשוי וגם חובה שיהיה צרכן של התרבות המקומית .
ולמה פטרונות? מפני שהשיח הזה מדבר על, ומדבר בשם של הציבורים האלה אולם הוא לא מדבר אליו,וגם לא נותן לו במה, צאו לרחובה של עיר ,לכו לשכונת התקווה או לפלורנטין,או לתחנה המרכזית הישנה ,לדליית אל כרמל,לשכונה ד' בבאר שבע,ובידקו עם תושבי המקום אם הם מבינים ויודעים מה פרוש המילה "אפיסטמולוגיה" הם עלולים לחשוב שזה שם של מחלה או וירוס, ואינני אומרת זאת מתוך לעג או בוז כלפיהם, אני אומרת זאת מכיוון שברור שזה שיח של אלה שמקצועם בכך,והאדנות כאן היא שהשיח הוא על ולא עם.
יחד עם זאת כאשר שירה טובה נחשפת לציבור הרחב ונחשפת למעמד הסוציו אקונומי הנמוך שלא מצוי בנבכי האפיסטמולוגיה ו ה- המודוסים הפואטיים הוא יודע מה יש בידיו והוא יודע להעריך אותה וגם הופך אותה לשלו מאמץ אותה בחיבוק עז והופך אותה לנכס צאן וברזל רוצים דוגמא קטנה ופשוטה? קחו את שירו של אלכסנדר פן שנקרא בפי העם "סורו ממני"(סורו ממני יגון ומחשבה ……) השיר לא נכתב לפסטיבל זמר כזה או אחר אולם היה מי שהלחין אותו והוא הפך לאחד השירים הפופולארים בביצועם של זמרים רבים (לא משנה מאיזו עדה כי שרים אותו הן גידי גוב, הן צלילי הכרם, הן זוהר ארגוב ועוד ועוד)
שירה טובה מחלחלת עם תיאוריות ובלי תיאוריות עם "אפיסטמולוגיה" ובלעדיה והדוגמא שהבאתי לעיל היא אחת מיני רבות)
אז כך שלעניות דעתי הבלתי קובעת לחלוטין כל השיח הזה הוא שיח פנימי שמעניין רק את אלה ששחים בו
ואם יותר לי לתת עיצה קטנה (דבר מסוכן לכשעצמו בעיקר מכיוון שלא נתבקשתי לתת כזאת) חידלו לכם , במקום להשקיע אנרגיות במאבקים טריטוריאליים מעין זה הקדישו זמן לכתיבת שירה טובה שכווווולם יאהבו אותה ויאמצו אותה ויהפכו אותה לנכס צאן וברזל של התרבות הישראלית המתהווה

ואין הכותב כותב אלא דכותב, שנאמר במגרשי דכדורגל גם משחק רדיוס בלי קהל משוחק. וכך בין אם נשכח ובין אם נסלח, כותב הכותב ונשמטת היצירה מידיו.
ואין בין סינון טבעי לבין המציאות אלא דברי החוב"ב בלבד, ואם ייזכרו רק הנזכרים, נשאר ובידינו רק צאלתנו, היא הצאלה כץ שמתה בטרם נולדה וכך נזכרה לאחר דנשכחה.

ועל סיכתי דמוכר הנך, סיכת דחוב"ב, צרוב נא השם "רפי".

קיימת התרבות.

יקירה, נגעת בנושא שלא בא מזווית ראייה שהוצגה עד כה. המאבק שמתנהל בשכבה של כותבי וקוראי שירה הוא עיסוק טבעי והכרחי, חשוב שנפריד בין אלה שלא נוטים לאמנות כלל ואלה שלבם שבוי במרחב הטקסטואלי, לעיתים משלב מסויים בחייהם, מרגע אישי- לכל אחד משלו.

אין בעיסוק רוחני אקדמי ביקורתי עצמו כל נגע של התנשאות מעל שכבה שטרם התעניינה בתחום, מסיבה זו או אחרת.

לגבי אי-נגיעת הדיון באוכלוסיה "החלשה", אתנגד בחריפות לכלל הגדרה זו – ישנן דרכים לקרב כל אדם באשר הוא אדם לאמנות, בייחוד מגיל צעיר, ולהקנות לו הרגלי קריאה וטעם טוב, כדי שנוכל לסמוך על בחירתו בשירה, במוסיקה, בציור או במחול, שראויים להיקרא מרכיבי "תרבות".
אני עצמי, שייכת לאותה שכבה של חסרי אמצעים, אך מעולם לא הרגשתי זרה לשירה ולמה שרציתי לדעת כמו לנשום. ועוד, מגיל 22 משלי ידעתי להעביר את אהבתי לאמנות לילדים קטנטנים ולנוער, היום לבוגרים יותר, אך עדיין רק לצעירים. כי להם נכתבה כל הספרות יפה! להם להקים זרמים חדשים. אגב, לימדתי בזמנו גם בשכונה ד' של באר-שבע, ובמקומות יוקרתיים יותר ופחות, העובדה היא שהשירה על כל מורכבותה, תמיד שנתה את כולנו – זאת מתוך הייחס שהיא מעניקה לאדם כפלא של הכרה (פלא אפיסטמולוגי, במונח שהזכרת), ללא הבדל גיל, לאום, מעמד, יכולת אישית התחלתית… (את ציינת זאת, רק במילים אחרות).
אבל, בלי החשיפה לחומרים רוחניים, עלולה רוחו של אדם להתרגל לתרבות זולה ולערכים שלא מוסיפים לחברה דבר( זו הדאגה של הרב ושלנו)
ולא יעזור שם הקסם של אלקסנדר פן, לא כל תקופה מגלה את אוצריה בזמן(כך, את ניטשה גילו רק אחרי עשרות שנים כאשר כבר הסתיימה המלחמה, שיכלה לא להתרחש כלל, אם היו מלמדים את כתביו במלואם באוניברסיטאות גרמניה!), ולא המדינה שלנו ובייחוד לא עכשיו. בדיוק על זה מתריע דור המרדנים הכשרים למאבק, שנראים כעוסקים בביקורות קטלניות יותר מאשר ביצירת שירה עצמה. אולם, כבר ניסיתי לעיל להניח להם נישה באמצע התיאטרון הוירטואלי- כנראה, כל היפיפיות נרדמו לעשרות שנים והנסיכים שקועים בנישה קטנה זו של מאבק חברתי, ובכך טרם מצליחים להעיר את היופי הרדום.
מעולם לא נצא מתרדמת אם נמשיך לסמוך על רטלין המפוברק על ידי מעמד מיוחס של חסרי עניין בתרבות ובעתיד העם, על ידי אלה שאינטרסים שלהם עצורים בעצמם.
את כתבת על כך בפוסטים שונים, לצערנו, הדבר אקטואלי ורלונטי גם בתחום השירה.

יהודה ויזן הוא פשוט בושה לעדה. כשאני רואה אותה אני מתבישת בעצמי כמעט, ובטח בעדה שלי.
אדם חתרן שמציב גבולות שהוא עצמו לא עומד בהם.
ביקורת טובה של אשד. שירה גרועה של יהודה ויזן. צר לי אבל זה ככה

נחלת ההמיעוט. זה שיש לו בין השאר זמן פנוי לצרוך אותה.
כל נסיון להביא 'אמנות ותרבות' לעם זה דמגוגיה [בולשביקית, פשיסטית. ] אמנות לא מעניינת את זה שמחפש אוכל.
נסיון לחנך לאמנות – , ועוד לטובה [של מי הקריטריון?] כמו שהועלה כאן משקף במקרה הטוב פטרוניות והתנשאות בלשון אני יודעת, אני אחנך ואני אכוון. במקרה הרע סתם שחצנות, עם אותם הביטווים ממש.
תיאוריות אומנותיות ואיך צריך ומי צריך סופם להתגלגל לפח האשפה של ההיסטוריה.
את האמנות, כל אמנות, מבצע היחיד. אם יש לו מזל -האמנות שלו מדברת לזולת, למיעוט, להמון.
מה שכן.תמיד אפשר לצרוך,במקום 'אמנות ותרבות ושירה לפי תיאוריה סיכות, כשהן חדות אפשר לפוצץ איתם בלונים נפוחים

חבל שאני צריך להגיב תגובה טריביאלית
מה לעשות, וב1991 ראה אור ספרי "מסיבוב כפר סבא ועד אזרחות העולם" שדן באופן יסודי באופציות הפיוטיות בשירה העברית משנות ה-30 עד שנות ה-90.
מה לעשות ולפני כשנה וחצי ראתה אור חוברת חשובה בשם "אופציה פואטית" שכותביה הם אדלהייט, אריק א' ורני יגיל וזו דנה בהרחבה באופציות פואטיות בשירה ובסיפורת.
ניחא
מותר להתעלם מכל דבר ולהכריז שיהודה ויזן הוא נביא או משיח שקר, ביחוד כאשר כל העבר הקרוב נעלם כלא היה.

יהודה ויזן תפסיק להעלות תגובות על עצמך. אתה מביך את עצמך ואותי.

המאמר של אריק א ואדלהייט על השירה בשנות התשעים שהופיע ב"עכשיו " הוזכר בפתיחה ולא נשכח כלל .
החוברת "אופציה פואטית " שהזכרת היא פשוט שלושה מאמרים שעוסקים ביוצרים ותיקים "ברש ,גרינברג ואסתר ראב ואיני רואה איך אפשר להשוות אותם עם המאמר הפרוגרמטי של ויזן , כאשר הם סוגים אחרים לגמרי של דיון .
לעומת זאת בהחלט היה ניתן להשוותו ל למאמר הנזכר למעלה של אדלהייט ואריק א. שהיה מאמר פרוגרמטי על איך שירה צריכה להיראות .
אגב עד כמה שאני זוכר מספרך הוא גם היה בעיקרו ספר היסטורי על השירה העברית ולא כל כך ספר פרוגרמטי על איך היא צריכה להיראות בעתיד .

באמת אוהב זה הומור.

רטרוספקטיבי, דקונסטרוקטיבי, רליטבסטיות, רדוקציה, אטומיסטית, שאילה…

כנראה שכבודו מנסה להתחרות בנטלי גוטמן על תואר המגיב המתאמץ ביותר להרשים את הקוראים.

אתה מאמין כי "באופן אובייקטיבי ניתן להבחין" בין משפט אמנותי ולאו. זכותך! וידעת מלכתחילה כי אין כל צורך להוכיח אמיתות דברך, אלא באופן עקבי ובשיטתיות ליצור את הדגם המופתי למשפט המיוחל.

אולם לא הכל אפשרי- הביקורת שכתבת לא קולעת, בינתיים, למטרה של איחוד הכללים, בנוסף לא נראה כי אתה בעצמך מיישם הכללים. והבמה שתפסת לא עזרה, אלא גרמה לכעס גלוי לעין ..

בתור המבקר הלא דוגל בייחסיות הדברים בשירה, היה מוטל עליך להיות אמן גם במעשה זה ולמצוא נוסחה פשוטה ומובנת, מעין "הפעולה השלמה" שלפי אריסטו:

…"חלקיה (של הפעולה) המורכבים מאירועים צריכים להיות מאורגנים כך שאם ישונה מקומו של אחד מהם, או אם הוא יוסר, תיפגע ותזועזע שלמות היצירה."
("פואטיקה", מאגנס, ירושלים, עמ'28)

היה עליך לקחת בחשבון כי "הלימוד הוא מקור הנאה גדול לא רק לפילוסופים, אלא גם לשאר האנשים…אך מי שאינם פילוסופים הנאתם קטנה יותר"(שם, עמ' 21), ולכן יש להגיע בהסברך לכל אחד, ובדרך הכי נעימה…
ואם בהיותך המבקר, עדיין, רצית גם להישאר משורר, למרות ההתקפה הפרוזאית כל כך, הממושכת על המשוררים, אשר אולי הכרחית לפי השעה, אך גוזלת ממך את הערנות הלירית האישית, כאשר

"הטבע עצמו מכוון למציאת המשקל ההולם…כך הומרוס(למשל) היה ראוי לשבח…במיוחד בזכות היותו היחיד במשוררים שלא נעלם ממנו מה צריך להיות תפקידו-…המשורר עצמו חייב לדבר בקולו שלו מעט עד כמה שאפשר, בהתאם לתפקידו כמייצג אמנותי."(שם, עמ' 50)

מלחמתך, אולי, חשובה, אך לא תוכל לנצח בתחום הביקורת, משום שלא שם העיקר, אלא בשירה עצמה. לצערנו, החריפות שלך לא מובנת , לכן לא מועילה:

"בהתאם לדרישות השירה עדיף לבחור במשכנע אבל בלתי אפשרי מלבחור בלא משכנע אבל אפשרי"(שם, עמ' 52)

ועוד, השאלה היא לגבי הכשל: האם הוא מהותי לאמנות השירה או קשור אליה באופן מקרי?
"שכן חמור פחות לא לדעת שלצבייה אין קרניים מאשר לציירה באורח לא אמנותי"(שם)

האם אריסטו היה ברור להמונים? לא יותר ממך, גם היום, אבל הוא זה שקבע כללים, שאכן, אפשרו כתיבה הולמת, וניתן ללמוד מזה עד היום.

העובדות מה לעשות, סותרות דבריך. האמנות נוצרה ונצרכה ע"י האליטות.האמנות בכנסיה המפוארת, נועד להדגיש את אפסותו של המבקר.
האצולה הייתה פטרון האמנות וצרכה אותה [אם וכאשר] המון העם לא ולא.
'העם' הרוסי המוז'יק והאריס נחשף לאוצרות הארמונות בסט פטרבורג.? ההמון הפאריסאי\ האנגלי הגרמני – לעתיד הפרולטאריון ביקר בקתדרלות? בארמונות,? מתי בדיוק?
ההתייחסות לאמן היתה כאל בעל מקצוע והוא הוזמן ופעל על סמך הזמנה – לא על סמך 'מוזות' שגרמו לו לנדודי שינה.
כל 'האמנות' זה המצאה של הדורות האחרונים. לפנ י כן זה היה לתפארת המעמד השליט, ולהנאת האליטות. האיכר הרוסי לא קרא את טולסטוי, והאיכר הצרפתי לא ביקר בתיעטרון לראות את מולייר. ואת הקונצרטים של מוצרט בפראג ובוינה פקדו שוב האליטות. [ונכללים בהם לצורך הענים אצולה וכנסיה והשפיץ של הבורגנות והשפיץ של 'האינטילגנציה'.
ונזכיר שפשוטי העם לא בקרו בכנסיות לשמוע קונצרט מתי שהמעמד השליט ביקר שם. לכל היותר הם היו בכנסיה כפרית עלובה.
היום ניתן לרכוש ידע היסטורי – כולל תולדות האמנות, המוסיקה, בית מדיצי ומה שתרצי ע"י כל אחד.
אמנות נוצרה ע"י מעטיפ-נצרכה עי אליטות ונתמכה ע"י מצנטים.
גם היום פרסים לספרות, לציור וכה הלאה נתנים ע" 'באי כח החברה – הליטה השלטונית. הבעייה שהיום בחלקם נעדר הליטוש/ שהיה נחלת האליטות בדורות קודמים.
גם היום – ההמונים שאת כה בעדם לא מציפים את הגלריות הריקות ברובם ולא הם קונים תמונות, גם היום 'ההמונים' לא מבקרים באופרה ובתיאטרון [הרציני] ולא קונים כמעט ספרים. והמיעוט שכן = זה אליטות, זה מי שיכול להרשות ליצמו, מוכן ל'בזבז' ןיש לט יכול להעריך. תמיד המיעוט.
רק סיכות הן דבר שכל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות.

בקמצרצרה. מסוגלות לקרא בתנ"ך איננה צריכת תרבות. מה משקלו באוכלוסיה של 'רב הציבור מהמעמד הבינוי'באנגליה והאם אתה כולל גם נשים לדוגמא בסטטיסטיקה..
ההמונים לא צרכו תרבות. ררבם גרו באזורים כפריים עניים. איכרים כורים וסתם עניים. 'האמנות' [לא דברנו על תרבות זה ציזיליזציה ויש גם תרבות של אוכלי שורשים ומלקטי תולעים] לא יצאו כמעט מכפרם. ולא6 ראו את אדריכלות הכנסיה. זשו נועדה לפאר שליטים והטיל מורא. ורק בעיר זכו לראותה.
לא הגדרת תקופות ומקומות. מתי זכה האריס הרוסי המוז'יק שהיה כמעט עבד לבקר בכנסיה במוסקבה?
הדרשות -אודה לך מאוד [באמת באמת] אם תתן לי רשימונת של ספרים וימירות ספרות ששימשו לדרשות. מרביתם היו מפי כמרים [גלחים] פרימיטיסיבים. שפת הכנסיה והתפילה היתה לטינית [או יוונית במזרח] ולא שפת העם. וגם היום הקריאה בכנסיה הקתולית היא בלטינית – כולם מבינים?
אמנות -לא תרבות- הייתה ועודנה נחלת מיעוט קטן של אוכלוסיה מערבית שבעה. וכל השאר דיבורים בעלמא ורצון לראות מציאות אחרת ממה שקיימת.
חובב כרוכל סיכות נעדר השכלה היסטורית ואמנותית אל בשעות הבטלה הוא קורא מפעם לפעם בספרים [מנוקדים] ומשם נלקטו פירורי הידע.

אכן ,החל ממאה שציין אלי- המאה ה-16,
וברוסיה מתחילת ה-17,
לוקטו דברי האמנים מכל הסוגים, הוזמנו אמנים ממקומות נדחים, ומי שתרם לכך היו, אומנם, אליטות שולטות, למשל צרינה הגדולה קטרינה, אשר קראה פילוסופיה וספרות מגיל 12 בגרמניה (שזו ארץ מוצאה), והיא נחשבת לאחראית למיסוד הספרות הרוסית כולה בשפה הרוסית(!), ולשם כך- למען פיתוח החברה היוצרים נלקטו והוזמנו מכפרים, ששם מקור האמנות כולה- הן זו שבעל פה, הן ציורית-פיסולית-פלסטית, הן מוסיקלית.

בכל כפר הכי קטן היו אמנים מסוגים שונים, המסורת נשארה עד היום, כל בית שכיבד את עצמו ראה לנכון לקנות בשוק המקומי, או להביא מאיזורים מרוחקים דברי אמנות לשם ההרגשה הרוחנית המיוחדת. כמובן שבכנסיות קראו תנ"ך, וגם היו מסבירים את החכמה שבו. הכנסיות היו מיוחדות בחינת עיצובם האדריכלית, שגם אותן תכננו ויצרו פשוטי עם מקומיים. טעם השירים והעיצובים שעשויים מחומרים מקומיים נפוצים באיזור, שונים מאוד מכל הידוע בארצות אחרות הוא זה שעיצב את החברה- רק לטוב.
לא האליטות לימדו אמנות, אלא מסטרים בעלי טעם, היה נחשב למעשה ראוי במשפחה לתת ילד לפנימיות קטנות ביתיות של המסטר המקומי, שילמדו ממנו את היופי ודרך עשייתו.

כל אדם שואף לזה, לכל אחד ישנם חושים מיוחדים להבנת הרוחניות המעוצבת בצורות שונות ביד האמן, רק הרגלים קלוקליים גוזלים ממנו לעיתים את כושרו, משנים את טבעו הטוב ליובש עצבני חסר טעם.

בהתאם לכך גם במסורת בדויית, למשל, השירה שבעל-פה והסיפורים עזרו ועושים זאת עד היום לחנך את הנפשות הפועלות בכל משפחה הכי פשוטה.

ולפעול בצורה זו יכול הן אמן דגול, הן צופה או תלמיד, הן תינוק המקשיב לסיפורי עם מפליאים בתמצית החכמה שאגרו, הן איש בודד המבקש סם יופי לנפשו.
מבחינה זו, כל יצירה אישית היא סיפור בעל איכות רוחנית.
לא יזיק להתעניין בהיסטוריה של התרבויות ולהיווכח, כי בני-אדם הקריבו לאמנות חלק ניכר מזמנם, וכרעבים ללחם הרגישו מחוזקים באמצעות היזכרות ביצירות שנחשפו להם אף במקרה, לכן, משמעותה של האמנות בהרגעת כעסים, מתוך בחירה.

אגב, מקדשים שימשו כמוזאונים מקומיים, לא נולד אדם שלא מושפע מעיצוב מיוחד שהפך עם השנים, למסורת אמנותית באיזור מסויים.

זו הסיבה שביקורת האמנות מבקשת לדלל את הצף על פני השטח כלא שייך לתחום המדובר, כי הצפייה בדברי הבל מונעת מהקהל להתחנך על סמך הדבר שבו טמון הערך והסגולה …
אבל המסורת רבת השנים שמרה באופן טבעי על העיקר שבו ניכרת ההשפעה הפסיכולוגית האמתית.

הבעיה היא שאין לנו קריטריונים מידיים חד-משמעיים כדי להגן על הנעשה בשוטף בזמן האמת…
בדומה לויזן, נחוץ לחפש דרכים כנגד הצפה של השוק בשירי במבוק, אשר יוצריהם לא תמיד יודעים לבקר את עצמם.

מהניסיון שלו, לא קל לקבל שבחוץ כבר שמש, והדיכאון של החורף חלף עם החושך הזמני העונתי.

עד כאן היה נדמה לי שנכנסים לשיחות באתר זה כשרוצים ללמוד על חיי האחרים, גם שאול ולהישאל, ולא לכפות הגדרות לאמנות – הרי, דווקא, אמנות מקיפה כל דבר ועיסוק שמצליח לרגש, וההגדרות זה סוג מיושן, אולי, אישי מדי, של למידה לא יצירתית.

ומה כן תאווה לעיניים?
הבהרה אפשרית?

החוברת אופציה פואטית אקטואלית במידה שלא תיאמן
על אופן קריאתך בספרי אני שומר את ההסתיגויות לעצמי