| ללי ציפי מיכאלי היא משוררת כישרונית. היא כותבת על חוויות בישראל ובעולם. שירים הבועטים באירופוצנטריות המקומית מנקודת מבט מגדרית ואתנית. שירי אהבה לנשיות מתוך התייחסות ספציפית למקום ותשוקה.
( מתי שמואלוף) במסגרת "פסק הדין " מדורו הקבוע של ביקורת שירה עוסק הפעם המבקר ירון ליבוביץ' במשוררת ללי ציפי מיכאלי שפירסמה בימים אלו את ספר השירה השני שלה אחרי שנים רבות "צייר אותי בוערת היא פירסמה בעבר ספר שירה בשם שירי ללי ( הוצאת עקד ,1990) . היא פעילה מאוד בהפצת התרבות הגרוזינית –גאורגית בארץ וספרה הראשון אף כלל פרט לשיריה גם מספר שירים בגיאורגית בתרגומה . היא חזרה בזמן האחרון לישראל לאחר תקופה שבה שהתה בדנמרק,תקופה שהשאירה את חותמה על יצירתה . |
המפגשים החברתיים של ללי ציפי מיכאלי
מאת ירון ליבוביץ'
ביקורת על "צייר אותי בוערת" מאת ללי ציפי מיכאלי
היה קשה לי להבין והיה קשה לי להתחבר מקריאה ראשונה עם שיריה של ללי ציפי מיכאלי בספר שיריה "צייר אותי בוערת" וגם בקריאות נוספות .
שיריה האישיים של מיכאלי מתוארים דרך נקודת המפגש של הדוברת השירית עם אנשים שונים שהיא באה במגע איתם או עם אנשים שהיא הכירה בעבר וחוזרים אליה בזכרונות מקריים תוך כדי חייה הנוכחיים. חוויותיה הרגשיות של ללי ציפי מיכאלי נראו לי מסתתרות מאחורי משפטים פרוזאיים לכאורה המספרים לנו על אירועים שגרתיים שחווה הדוברת השירית במהלך חייה. האירועים האלה הם פגישות עם חברים וחברות במקומות ציבוריים, כמו למשל בתי קפה, סאונה או רחובה של עיר. נראה לי שכדי להגיע לחוויות הללו, הקורא צריך לעבור את המחסום הזה של אותם משפטים פרוזאיים וזה, דבר לא קל לקורא הממוצע.
נקודה טובה להתחיל בבחינת הספר נמצאת דווקא בציור המופיע על כריכתו הן בשל הציור עצמו והן בכלל הצייר שצייר אותו, מאיר פיצ'חדזה, שמככב באחד השירים שבספר ולפי דעתי יש קשר בין הציור לבין אותו שיר, שאליו נחזור בהמשך.
בציור אנו רואים ערמה של ספרים בעלי כריכה אדומה. חלקם דקים חלקם עבים יותר והם סדורים זה על גבי זה כשהעליון שבהם פתוח ובתוך הספר הפתוח מונח לימון צהוב. כל זה מצויר על רקע שחור. נראה שכל פרט בציור הזה מסמל דבר מה והעובדה שציור זה מקשט את כריכת הספר אומרת דרשני, אבל אין זה דבר קל להבין אותם סמלים. ספרים בדרך כלל מסמלים השכלה מספר רב של ספרים מרמזים על מטען רב של השכלה, אולי מנסים להגיד לנו שהמשוררת היא אישה משכילה יודעת ספר שקראה רבות בחייה ( בניגוד אגב לרוב המשוררים כיום שלא קראו יותר מידי שירה ).
הספר הפתוח בראש הערמה מזכיר לי את הביטוי "קוראים אותך כספר פתוח", כלומר שהכול ברור אצלך ואפשר לדעת בדיוק מה עובר על אדם מסוים. או יתכן שספר פתוח משמש גם הזמנה לקוראים פוטנציאליים לקרוא בו. הלימון הוא הסמל החידתי פה. הלימון הוא פרי ריחני אבל מאד חמוץ והצבע הצהוב מסמל לעתים רגשות של שנאה, אבל יכול להיות שהלימון כאן מסמל ניגוד של רגשות טבעיים וספונטניים לעומת הדעות ההגיוניות המופיעות בתוך הספרים.
מאיר פיצ'חדזה, שהוא, כאמור, ציירו של הציור שמופיע על עטיפת הספר, מוזכר בשיר "בקור אצל מאיר פיצ'חדזה" (עמ' 17). בשיר אמנם אין לימון אולם הצבע הצהוב מופיע שם. השיר, באופן כללי, מדבר על מפגש שארע בין הדוברת השירית לבין הצייר. נראה שהמפגש החל בציפיות גבוהות לנחמה מצד הדוברת. זאת מכיוון שלה ולו יש רקע משותף. שניהם, כך נראה, באו מאותה ארץ. "באתי מתוך אטְרף של גיהנֹם/ להתנחם אצלך/ כי לשנינו אותו חבל/ ארץ/ אותו עץ למשאלות//". אבל בסופו של דבר נראה שהמשאלות לנחמה מן המפגש לא התגשמו אצל הדוברת השירית והאכזבה מן המפגש מתוארת בצבע צהוב. "הבדידות המשֻתפת צללה לצהֹב/ אכזב ומסֻתם בקרשים ממֻסמרים/" צהוב יכול לסמל דברים שונים. בשיר הנ"ל הצבע הזה מתחבר עם אכזבה ונראה שהמפגש שבשיר הסתיים בציפיות לא ממומשות.
בספר יש שיר אחר שגם בו משמש צבע סמל כלשהוא. כוונתי לשיר "מותי לא קרוב" (עמ' 34). לאחר שהשיר מתחיל בהצהרה מלאת ביטחון ש"שמועות על מותי" (כלומר של הדוברת השירית) היו "מֻגזמות עד מאד" באה שורה מאד יוצאת דופן. "ורֹד כתֹם עצמו/ א – ראיתי אבל/ שד – אש כתופעה מטפיזית משובבת/ על רקע אפֹר של רוח ראיתי/". נראה שהצבע ורוד כתום מסמל דבר מה משמח שהדוברת השירית ראתה, אם כי קשה להבין מה בדיוק הדבר הורוד הכתום שהיא ראתה. ייתכן שהצבע הזה מתייחס לשד – האש שמופיע בסוף המשפט. אפשר לומר שהשיר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון, שממנו לקוח המשפט הנ"ל הוא אופטימי יותר ואילו בחלק השני של השיר הדוברת השירית מתארת בפנינו את הפחד שלה מהמוות. היא עושה זאת בכך שהיא מדברת על הפחד שלה למצוא חתול מת, בשעה שהיא תצא מביתה.
רוב השירים בספר, בדומה לשיר "ביקור אצל מאיר פיצ'חדזה", מתמקדים בפגישות שעורכת הדוברת השירית עם אנשים שהיא מכירה במקומות ציבוריים כלשהם, בארץ או בחו"ל. אותן פגישות מובאות לפנינו בשפה פשוטה בדרך כלל ובלשון פרוזאית, אבל העיקר בשירים אלה הם הזיכרונות והחוויות שצפים בראשה של הדוברת השירית והקשורים באנשים שלא נמצאים איתה באותו רגע, כמו בשיר "אירין" (עמ' 9). במהלך שיחה עם חברה בשם הזה, עולה בדמיונה של הדוברת השירית מחשבה על איש שהחברה לא מבינה מה הדוברת השירית מצאה בו. הדרך שהמחשבה הזאת עולה אצל הדוברת השירית מתוארת בצורה יוצאת דופן. "גם יד קלילה תופסת לי את נפח המח בבליל של אדרנלין מאֻשר/ זה האיש/ שאירין אף פעם לא תבין מה מצאתי בו/".
הדימויים של ללי ציפי מיכאלי הם אינם צפויים והם נגלים בפנינו בשירים באופן מפתיע לא צפוי מבין שורות הכתובות על פי רוב בצורה פשוטה ופרוזאית. דוגמא לכך הוא השיר "הפורטוגזית" (עמ' 21). שם מופיע תאור של ורה שהיא "מתקמרת לפסל ברונזה רנסנסי".
הבעיה עם השירים שמקום ההתרחשות שלהם הוא בתי קפה שבהם נערכות שיחות עם אנשים היא שכדי להגיע לשורש שעומד ביסוד השירים, החוויות הרגשיות של המשורר, יש צורך לדלות אותו מתוך אוסף של שורות פרוזאיות משעממות.
חיפוש כזה אחרי חוויה רגשית עלול להיות מעייף.
שריפתה של רומא
ועם זאת… יש לציין שלושה שירים יוצאי דופן מתוך הספר אשר ראויים להתייחסות מיוחדת ., דווקא שירים אלו אינם עוסקים בפגישות עם מכרים, השירים הם "צייר אותי בוערת", שהוא שיר הנושא והוא גם הפותח את הספר; "שיר תלונה לת. ס. אליוט" והשיר החותם את הספר "גוף"..
השיר "צייר אותי בוערת" (עמ' 7 – 8) הוא שיר רב עוצמה המתאר את החוויה הרגשית של הכמיהה להשאר בתודעת הזולת על ידי מעשה דרסטי, במקרה שלנו שריפה, אשר עלול להעלים, למעשה את יישותך. הדוברת השירית מבקשת מן הנמען שיצייר אותה כשהיא בוערת. במהלך השיר מתארת הדוברת השירית איך היא רוצה שהנמען יצייר אותה בוערת, כשהיא מתעקבת בפירוט יתר של האברים הנשרפים. בין התיאורים האלה מסתתרים ביטויים מעולם הרגש כמו "ממלכת עצב". בשיר ללי ציפי מיכאלי מתכתבת עם העובדה ההיסטורית של שריפתה של רומא בתקופת שלטונו של נירון קיסר. השריפה הזאת הרסה כמעט כליל את העיר. לא היה ברור איך השריפה החלה, אולם במשך שנים החשד נפל על נירון שהשריפה הייתה רעיון שלו כדי לתת לו השראה אומנותית והוא עצמו ניגן בנבל כשהוא מסתכל בלהבות. מבחינה היסטורית אי אפשר לקבוע האם באמת נירון פקד להצית את רומא. נראה סביר שהשרפה הפתיעה אותו. מכל מקום השריפה הייתה מעין קו פרשת המים לגבי נירון ביחסיו עם האזרחים הרומאים. הרצון לשקם את העיר לאחר השריפה הוביל את נירון להחלטת החלטות אומללות אשר הבאישו את ריחו בעיני האזרחים וחשפו את אופיו הגחמני והמגלומני. לעניינינו השימוש בסיפור הזה בשיר הזה מלמד שהדוברת השירית מבקשת מהנמען בשיר שישרוף אותה כשהוא מצייר אותה עד שלא ישאר ממנה שום דבר משמעותי מלבד הזיכרון שלה. השורות החותמות את השיר חזקות מאד. "כמו אויר שמי ישרף/ משמעותי תתפזר מאפרי/ איזשהו פשר מגידי יֻתַר/".
שיר תשובה לת.ס.אליוט "(עמ' 25), הוא שיר שמתקשר לערימת הספרים המצויירת על הספר מכיוון שהשיר מתעמת עם תפיסה אינטלקטואליסטית שמרנית המיוחסת למשורר המחזאי והמבקר האמריקני החשוב תומס סטרנס אליוט (1888 – 1965). אליוט שנולד בארה"ב רכש את השכלתו בבריטניה ובצרפת. הוא נחשב לממשיך של המסורת האירופית בשירה. השירה שלו גדושה במטפורות דקות ורמזים לספרות הקלאסית הרחבה. מן המשוררים הוא דורש משמעת אינטלקטואלית ציות לכללים הקלאסיים והנזרות מהתבטאויות רגשיות רומנטיות. השיר הזה יוצא נגד התפיסה הזאת והוא עושה זאת באירוניה רבה.
השיר החותם את הספר"גוף" (עמ' 51 – 52) הוא שיר יוצא דופן מכיוון שהוא נגלה לפנינו בצורה של פתגמים בעל אופי פילוסופי העוסקים ביחסים בין גוף ונפש. המבנה האפוריסמי הזה הולך ומתחלף למשפטים קצרים שבסופם השאלה המטרידה "מה פתאום החלטתי לקחת גוף/ גופיפון שלי … למען הרוח".
שלושת השירים הנ"ל הם השירים החזקים ביותר בספר כי הם מתארים בצורה אמיצה ויוצאת דופן הלכי רוח יוצאי דופן ומעוררי מחשבה.
חבל ששאר השירים אינם מצליחים להגיע לרמה של שלושת שירים אלה.
| פסק הדין
הספר שווה קריאה בשביל שלושת השירים המעניינים שצוינו . על כל השאר אפשר לוותר. |
ראו עוד על ללי ציפי מיכאלי
שריפתה של רומא על פי ללי ציפי מיכאלי
השיבה מאירופה:תשובה לאליוט שיר של ללי ציפי מיכאלי
דף הפייסבוק של ללי ציפי מיכאלי
האיש העשירי בתרגום ללי ציפי מיכאלי
19 תגובות על “המפגשים החברתיים של ללי ציפי מיכאלי:ביקורת על ספר השירה "צייר אותי בוערת"מאת ירון לייבוביץ'”
על פי מילון הסימבולים של רות פישמן "הצהוב הבהיר מסמל את אורה של השמש ,קלילות ועליצות,אמונה וטוב לב,את האינטלקט והדעת , יכולת אירגון,משמעת,את האישיות,אדמיניסטרטיביות,כנות,הרמוניה,דיפלומטיות, אך עשוי גם לסמל עקשנות,בקורתיות,וסקפטיות,שליטה מוגזמת ברגשות,ציניות,אגואיסטיות,בורות,עצלנות,חוסר סבלנות ויגון, הצהוב הכהה כמו צבעו של העקרב הצהוב מופיע לרוב במשמעות שלילית של בגידה,קנאה,אמביציה לא חיובית,חשאיות,חוסר נאמנות,
במסורת האינדיאנית הצהוב מסמל את השמש השוקעת ואת המזרח,
בבודהיזם הצהוב בגוון הזעפרן את חלוק הנזירים מסמל התגברות על תשוקות או הטהרות מתשוקות ענווה
בהינדואיזם הצהוב הזהבהב מסמל אור ,חיים,אמת,נצחיות ,ואת המערב
בקבלה יש הרואים את הצבע הצהוב כמסמל את ספירת תפארת
בסימבוליזם הנוצרי הצהוב בדרך כלל מוזהב מסמל קדושה שמיימיות,ואת האמת הגלוייה ואילו צהוב חיוור מסמל את הבוגדנות הטעיה,כפירה,את יהודה איש קריות ואת היהודים
הצהוב הוא צבעה של הצ'אקרה השלישית צ'אקרת מקלעת השמש (סולר פלקסוס) המתקשרת לאישיות,לעצמיות, ולאגו
ירון ליבוביץ, זאת קריאה לא מעמיקה בספר. אני לא רואה איך דילגת על השיר "
ליד הבית הכחול
בספר יש עוד שירים שאי אפשר להתעלם מהעוצמה "שלהם כמו "אמא שלי" "שאלה מטאפיזית" "הרואי" ובעיקר השיר
"נוקטורנו"
שמדבר על חויה קשה של התאהבות בהומו.
על חוויות רגשיות חזקות אינו אומר עליהם דבר וחצי דבר אנונימית .
השאלה היא איך הם מעבירים את החוויות לקורא .
אדם יכול לתאר בשיר נסיונות התאבדות או אהבה נכזבת או מעשי אונס וכו' וכו' ועדיין השירים יכולים לצאת חלשים ולא מעניינים .
כל משמעות סימבולית\מיסטית\ג'יברישית ואין הוא אלא מה שרואים בעיניים.'צבע' וכל השאר משמעויות סימליות חסרות שחר שהעניקו לו אנשים שונים במקומות שונים בזמנים שונים -אם בכלל. .
נראה לי שהמשמעות העמוקה של פרשנות הצבע זהה בטיבה למשמעות העמוקה של הסמל האסטרולוגי ולהשפעתו על חיי אדם. או בקיצור אמונות תפלות שיש בהם לשעשעש את האדם כאשר מיצה את כל אגדות האלף לילה טלילה.
ובפתיחת קופסת צבעי טמבור וצביעת המטבח ננוחם.
צודק.
מעתה לא אתייחס יותר לפניותיך אולם אמשיך לכתוב על הדברים לטובת קוראים אחרים ובאותה הרוח
הנה מה שכותבת רות נצר פסיכולוגית יואינגיאנית בספרה "מסע אל העצמי" על האלכימיה של הנפש על הצבע הצהוב
"הצהוב באלכימיה קשור בעיקר לגופרית שהיא צהובה,ותרכובותיה מסריחות, לכן הצהוב שמבטא את הסרחון והקילקול והבליה של החומר , מסמל קלקול של יחסים ורגשות שליליים כמו קנאה, אבל הצהוב הוא גם פוטנציאל הזהב , כי לצהוב יש גם משמעות של זהב השמש התודעתי המואר ,כמו גופרית,הצהוב הוא צבע פעיל אמוציונאלי,מלא תחושה ותשוקה בלעדי התשוקה הזו שכוללת גם רגשות שליליים היה האופוס נטול חיים ולא היה מתרחש תהליך ההאדמה, הצהוב הוא שלב מעבר בין הלבן לאדום הוא מאפשר מעבר הדרגתי לשלב הבא , אמנם מקלקל את טוהר הלבן אבל הוא גם מעניק לו חיים , השמטת הצהוב מהתהליך פרושו פירושה שהלבן עובר לאדום ללא שלב מעבר , התהליך הוא מהיר מדי ,נעדר הדרגה שהיא הקצב הנכון של תהליכים כי לצהוב יש משמעות של צבע מתווך צהוב מוסיפים לצבע כדי לקבל צבע אחר , צהוב עם אדום הוא כתום ,צהוב עם כחול הוא ירוק, השמטת השלב הצהוב מנוגדת לכיוון האלכימי הזהיר"…..
מאיר פיצ'חדזה לאור מה שנכתב לעיל ניתן להבין מדוע בחירת הצבעים ואולי לפרש את הציור מנקודת מבט של תהליך אלכימי של האמן בשעה שצייר אותו יש כאן אדום שהוא צבע התשוקה והויטאליות של החיים יש את הלבן למרות שמכייוון שלא עמדתי אל נוכח הציור המקורי אינני יודעת לבטח איזה סוג של לבן ויש את הצהוב יש לי הרהור על כך שהאמן בשעה שצייר את הציור היה נתון בתהליך של רצון כלשהו לאיזון בין התשוקה לבין הטוהר הבתולי של הנשמה ואור התודעה או המודעות שבא בעיקבות שני הניגודים האלה
אבל הייתי שמחה כמובן אם האמן היה מעיד זאת על עצמו או שבאמת יספר על התהליך אם הוא רוצה בכך
שחור [יש השגות עמוקות לגבי הצבע?] אבל למרות כאבי העמוק על דחייתך החד-משמעית אומר לך את האמת המוחלטת שלי. אמונות תפלות הן אמונות תפלות ולא חשוב על איזה מאורות הן מתבססות, שטויות נשארות כאלה ולא חשוב מקור נציטוטים המנופחים. ואמונה תפלה ותיאוריה נלעגת היא זו שאיננה עומדת במבחן האמפירי. צבע הוא צבע. כמו שג'יבריש מוסווה ללמדנות נשאר ג'יבריש מוסווה פילוסופיות על הצבע יש לנו מגתה ועד מלביץ. ובסופו של דבר נזכיר ציטוט מגוגין שנשאל מדוע הפטמה סגולה? כי זה הצבע שהיה זמין לי באותו הרגע ענה. ואולי זהו הלימון החמוץ [אולי עם רמז] של פיצ'חדה?
ועכשיו אם יש משהו שאנחי זקוק לו זה חוב"ב עם סיכותיו.
בפתיחת קופסאות צבע- מכל הגוונים נשבח כל הטעון צבע, האפור בחיינו.
'בית קפה גדול בתל אביב'
כל רגע ורגע אני מת יותר.
אם לרגע שגינו בנתינת איזו משמעות לחיים, לרחישת ולתסיסה שלווה של קפה ושאריות מאכלים בכוס, ובמילה אחת למנוחה מבורכת, באה המשוררת, ומנפצת ומביאה לנו את הבאסה בסיבוב, עם שאריות הסבבה. אך התיישבה לה להנאתה בספסל עם בן זוג נחמד, קופצת להתלהב ולהשתלהב ממראה חולף, מתחושה ארעית, מתהום של אבדן. 'משהו לוחץ להתפרץ, לרוקן רעב'. זה יכול להיות מטאפורי הרעב, וגם ממשי, אבל שום דבר במרחב הנחמה לא הושג. ומדוע? קודם כל ככה סתם, ואחר כך אולי סיבה. 'אל תראו בנו זוג נטרף'. מי ראה בכם זוג נטרף, מי בכלל שם זין? ישבתם, נהניתם כטוב ליבכם, הסתכלתם על עוברים ושבים, ריכלתם, חייכתם אולי, המלצרית או הטבח הכושי לא ניקה את השולחן יותר מדי? יש גם סתם דאחקות של יום יום. תהום, תהום, אל משברייך וגלייך שאפתי. 'ציפור עדינת כנף, מסתבכת במסלולים דקים'. אללה יוסתור, ואם זה לא מספיק 'בין חושך המעברים'. הצילו!! 'משהו לא ברור'. מה יקירתי, מה תרצי, את המוזיקה כבר העבירו תחנה לכבודך, קמתי פעמיים להעיר לכם על הריח של הווינדולין, בא לך עוד קפה? את בסדר? תודה. 'חותמת אגודל בצלב הדרך'. אההה, עברנו דרך.
ללוות אותך הביתה? לא צריך, אבל 'חוט זהב מכביד על ראשי'. על ראשך, ממי? את רוצה שנשאר? לקחת אותך לאופרה? בורקס? גלידה על מקל? מה תרצי? למה את שותקת את השתיקה הנוראה הזו? 'שברירים אפלולייים ושותקים, מול פאק יו'. ואני מודה שאלו שתי מילותי האחרונות שלי, הכותב צ.מ.
מהטוהר הבתולי של הנשמה….
אולי רק קצת לימון בתה
מוצ"ש – מכירת סיכות החלה. ירדן מוזמן לקבל חופן בהנחה,לשימוש מושכל.
בידוע שכל מקבץ מילים יכול להקרא שיר ע"י מחברו.
בסביר שאם המחבר יושב בבית קפה ומקריא ובקול רם, יהיו לשיר שומעים מהשולחנות הסמוכים.
באפשר שיעבור מאן דהו ויחליט שזו יצירת המופת ששמע בחייו ויחתים המחבר על הוצאת ספר שירה.
להמשיך,או שהפרינציפ ברור.
כך כותבת ליז גרין פסיכולוגית יואינגיאנית שמטפלת במטופליה בשיטת האסטרולוגיה היואינגיאנית שכיום מקובלת בעולם הרחב (בישראל הטיפול בשיטה היואינגיאנית באופן כללי אינו נפוץ בשל דיעות קדומות )בספרה שבתאי היא מתייחסת למזל בתולה וזה בהמשך להערתך על "הטוהר הבתולי של הנשמה" ……."אם נפנה שוב למיתולוגיה נמצא שהאלילות הבתולות של הקדמונים לא היו בתולות במובן של תמימות מינית,"בתולי" פירושו היה שלם,יחיד,בלתי נבעל על ידי איש,ואינו משועבד לשום אדון או אוהב,האלילה הבתולה האם הייתה ארכיטיפ נקבי,שהזדווגה וילדה אבל לעולם לא אשת איש או עזר כנגד,אלא שלימות לעצמה יחידה עצמאית שאיננה תלויה באיש כדי לבטא את משמעותה, רק בתקופה מאוחרת יותר נמסרו אלילות אלה לאלילים שימשיים ונשללו מהן האוטונומיות והמיניות שלהן במחי יד אחת של התפתחות חברתית פאטריארכאלית ."
מאחלת לך שבוע טוב ומכירות טובות
אלי אתה הולך להשקה?
לא נראה לי שאני אתקבל שם בברכה בידי בעלת האירוע לאחר הביקורת הזאת.
היא תזרוק עליך משהו? ביקורת כמו כל ביקורת יש בה מן הטוב ומן הרע ובביקורת של ליבוביץ יש הרבה טוב ושבחים וסטנדרטים גבוהים מאוד ולוואי וכל המשוררות היו מגיעות לשלושה שירים ברמה שציין אותה ליבוביץ בביקורתו. שירים שלא שוכחים זאת פסגת השירה.
כמו הרוח שאינה סוערת ברציפות
כמו הגשם שיורד בהפסקות
כך יש לדבר מעט ולא כל הזמן
אם שמים וארץ לא מאריכים
כל שכן האדם.
ספר הטאו של לאוטזו בתרגום ניסים אמון ובהוצאת אבן-חושן
[…] המפגשים החברתיים של ללי ציפי מיכאלי :ביקורת על "צייר … […]
[…] ירון ליבוביץ' על ללי ציפי מיכאלי […]
[…] ירון ליבוביץ' על ללי ציפי מיכאלי […]