הצד האחר של האלכימיה

פעם בימי הביניים האלכימיה נחשבה ל"מלכת המדעים ".  זהו גם אחד המקצועות הבודדים שידוע לנו שאישה הייתה לכל הפחות אחת היוצרות הראשונות שלו אם לא הראשונה ,מרים  יהודיה מאלכסנדריה במאה השניה לספירה   (שבהזדמנות אעסוק בה באתר זה ).  היום האלכימיה  נחשבת ל"פסודו מדע" .אבל שום דבר לא הולך לאורך הדורות לאיבוד . והיום עם תחיית רעיונות ותורות קדומות שונים ,נראה שיש מיני תחייה גם של האלכימיה . ירדנה אלון מציעה כאן כמה רעיונות מעניינים לגבי תורת האלכימיה שבהם היא מקשרת אותה  עם רעיונות מודרניים עכשויים מאוד.

הצד האחר של האלכימיה

מאת ירדנה אלון

כולנו יצורים הייברידים, (בני כלאיים) ללא קשר למוצאנו האתני, בכל אינדבדואל קיים הפוטנציאל להיות אדם הייברידי אם הוא בוחר בכך, וזאת בתנאי כמובן שאנחנו מוכנים להאזין לסימפוניה הפנימית המתנגנת בתוכנו ומוכנים לקחת את שרביט המנצח על התזמורת הפנימית שלנו, לתת לכל כלי בתזמורת את המקום הראוי לו,ואת המרחב להתבטאות ,לעיתים להיות הסולן ולעיתים חלק מהתזמורת או המקהלה . ועל מנת שהתזמורת שלנו תנגן בתאימות עלינו להבין לא רק מהו מקומו של כל כלי אלא גם היכן ובאיזה אופן לתת לו להתבטא מה שדורש ידע ומודעות לאפשרויות שניתן להפיק מכל כלי.שאם לא כן עשויה להתקבל תזמורת רעשנית וקולנית שצליליה צורמים וטורדים את האוזן.

מהי היברידיות ?

את המושג "היברידיות" תבע הומי באהבא, סוציולוג והוגה דעות ממוצא הודי על מנת לתאר את מערכת היחסים השוררת בין הלבנים ללא לבנים בקולוניות, בין תרבות המערב ותרבות המזרח ,הומי באהבא טען כי" בנקודת המפגש בין שתי התרבויות התרחשו למעשה השפעות הדדיות שהתמזגו לבסוף למשהו שממנו נולד דבר חדש" ,תרבות שהיא הכלאה בין השניים וכתוצאה מהכלאה זו נוצרת תרבות חדשה הייברידית.עם כל הכבוד הראוי להגותו של הומי באהבא, אין זו המצאה חדשה בתחום ההגות החברתית,זהו שם חדש ומודרני למושג עתיק יומין שמקורו שאוב מתורת האלכימיה . באלכימיה עסקו גדולי הוגי הדעות,מדענים ופורצי דרך מחד , ושרלטנים להטוטנים של רעיונות וציידי נפשות מאידך,היו לאלכימיה תקופות של עדנה והיו לה גם תקופות של התייחסות מזלזלת ונפילה אל עולם השכחה ותהום הנשייה.

תורת האלכימיה מלמדת אותנו כי ההייברידיות אפשרית ופתוחה לכולנו ומראה לנו את הדרך (את התהליך) להגיע עדיה, אולם לפני שנדבר על הדרך אולי מן הראוי שאתן סקירה קצרה על ההיסטוריה של האלכימיה ועל קצה המזלג על הפילוסופיה, על ההגות שמסתתרת מאחוריה .

דאואיזם ואלכימיה  

היסטוריונים טוענים כי ראשיתה של האלכימיה בסין ,בהגות ובפילוסופיה של הדאואיזם.
מהו דאואיזם?- פרוש המילה דאו או טאו הוא :"הדרך"הפילוסוף שהגה אותה היה לאו-טסה שחי ופעל לפני כאלפיים חמש מאות שנים בסין. .הדאו הוא חסר הגדרה ברגע שאנו נכנסים לעולם ההגדרות ומנסים להגדיר דאו ,אין זה דאו יותר, אולם כל הדברים המוגדרים נוצרו ממנו.שני עקרונות חשובים מונחים ביסודות ההגות הדאואיסטית, העיקרון הראשון הוא עיקרון המחזוריות . היקום, הבריאה,פועלים במחזוריות ועל כן נמצאים בתנועה ובשינוי תמידי,תופעות הטבע אינן קבועות גם אם הן חוזרות על עצמן ותופעה אחת תמיד תוביל לזו הבאה אחריה כמו מחזוריות עונות השנה. אביב,קיץ,סתיו,חורף,אולם אין אביב אחד דומה לזה שהיה לפניו או יבוא אחריו וכך שאר עונות השנה. היבול שקצרנו בשנה שעברה אינו אותו יבול שנקצור בשנה הנוכחית.אולם בכל שנה אנו עדים וחווים את אותה המחזוריות .
אם באביב עסקינן הנה דוגמא לאמירה דאואיסטית השונה מאמירה מערבית
האדם המערבי יאמר כי " באביב פורחים הפרחים"
איש הדאו יאמר כי "פריחת הפרחים היא האביב"

הנחת היסוד השנייה היא כי "הכל מצוי ביחסים של איזון בין הקבוע למשתנה" בין הזכרי לנקבי ומתקיים במרווח הנוצר בין שניהם ובמיזוג הנובע מכך. היין והייאנג.
היין הוא אנרגיית טבע נקבית והוא מתייחס לאיכויות "נשיות" כמו רכות, פאסיביות(הכלה) המתנה,סבלנות . והיאנג הוא אנרגיית טבע זכרית ומתייחס לאיכויות "גבריות" כמו יוזמה,אקטיביות,לוחמנות וכדומה.שתי אנרגיות טבע אלה מתייחסות האחת לשניה כמו היום והלילה,הארוך לקצר,הגבוה לנמוך,החם והקר.

הסינים האמינו בהשפעות ההדדיות שבין הגוף והנפש הם חיפשו את הדרך להפוך את המתכות הנחותות כמו בדיל עופרת וברזל , לזהב אולם לא עשו זאת מתוך תאוות בצע וכדרך להתעשרות, כך שאין זה מומלץ בסופה של קריאת רשימה זאת לפנות לחבר או מכר שלכם הלומד כימיה ולבקש ממנו בשם הרעות להגניב אתכם למעבדה ולראות איך אתם הופכים בדיל לזהב וצוחקים כל הדרך לבנק ,סביר להניח כי אם תקנו כרטיס הגרלה הסיכוי שלכם גם להרוויח כסף וגם להישאר חברים הרבה יותר גדול. שכן אחת ממטרותיה של האלכימיה הסינית הייתה מציאת הדרך לשיפור והארכת תוחלת חייו של האדם .הסינים האמינו כי כאשר האדם מאוזן הוא פועל בתאימות עם כוחות הטבע , החברה הסינית כרוב החברות באותה עת הייתה חברה חקלאית שקיומה והישרדותה נשענו על הבנת הטבע והכרתו .ומאחר והאמינו כי האדם הוא חלק מן הטבע, אותם אלמנטים המצויים בטבע מצויים גם בו.וכפי שהטבע משפיע על האדם כך ביכולתו של האדם להשפיע על הטבע. ועל כן אין צורך להתנגד או לכפות תהליכים טבעיים , כל שהאדם נזקק לו הוא הבנת התהליכים וכך להניח לכוחות הטבעיים בתוכו לעשות את עבודתם ,הם כינו זאת "עשייה על ידי אי עשייה"כמו בהריון, מרגע שהזרע הפרה את הביצית אין טעם לנסות להשפיע על התהליך ,לנסות לקצר אותו , צריך לתת לתהליך להתפתח באופן טבעי עד שהעובר הצומח בפנים מתפתח ומבשיל ויוצא אל העולם.(מזל טוב)

אלכימיה באלכסנדריה

חולפות השנים ואנו פוגשים את האלכימיה באלכסנדריה שבמצרים אין עדויות לכך שהמצרים הושפעו מן הסינים אולם אין עדויות הסותרות השפעות מן המזרח הרחוק. מה שכן ידוע לנו הוא כי אלכסנדריה הייתה "כור היתוך" (מושג אלכימי מובהק) של שלוב השפעות מן הפילוסופיה האפלטונית,הנצרות הגנוסטית,וערבוב מוזר של אמונות פאגאניות שלוקטו מן היקב והגורן של ההגות היוונית-רומית, והערבית.וכמובן תרבות הכשף המצרית העתיקה .

למצרים הייתה מסורת אלכימית מפולחן המתים שלהם סגדו עוד בתקופת הפרעונים(חניטת המתים) ,הייתה להם מסורת של לחשים,קמעות והשבעות , כהני המקדש המצריים ידעו בעזרת לחשים והשבעות לשנות מוצק דומם לדבר מה אחר , כולנו זוכרים את הסיפור התנכי על משה ואהרון המופיעים לפני פרעה וקוסמיו ואת מפגן הראווה בו הפך מטה אהרון לנחש, יש הטוענים כי כל חפץ שהוכנס אל קברות הפרעונים קודש וכושף לפני כן ע"י השבעות ולחשים ואולי מכאן חוסר האהדה של החפצים הללו להרפתקנים שודדי קברים אירופאים.

הערבים הביאו את האלכימיה בסוף האלף הראשון לאירופה .היא הגיעה לספרד בתקופת שלטון המורים ומשם נפוצה ברחבי אירופה , האלכימיה ירדה למחתרת בתקופת ימי הביניים בשל התנגדותה של הכנסייה שרדפה את העוסקים בה והאשימה אותם בעיסוק במאגיה שחורה ,וזאת מכיוון שהכנסייה התנגדה נחרצות לחיפוש עצמי של היחיד.ועקרונותיה הפילוסופים מצאו דרכי ביטוי מקוריות ויצירתיות מאוד כמו "הקומדיה האלוהית" של דנטה.

במאה השלוש עשרה הייתה לאלכימיה פריחה זמנית בשל מסעות הצלב בעיקר עסקו בה הצלבנים ממסדר הטמפלרים אולם כאשר סר חינם של הטמפלרים (מסיבות פוליטיות) הם הואשמו בכישוף ואלפים מהם הועלו על האוטו דה פה.
בתקופת הרנסנס קוזימו דה מדיצ'י מושל פירנצה גילה עניין רב בטכסטים של שפת האלכימיה שמקורם במצרים וכך חזרו הטכסטים לאירופה ,הגרמנים גילו בהם עניין רב אולם עם עליית "עידן הראציו" החלו להתייחס לאלכימיה כגיבוב של שטויות פאגאניות. והתייחסו לכל מי שעסק או גילה עניין בנושא כאל תמהוני במקרה הטוב, או פרימיטיבי וחשוך המאמין באמונות טפלות במקרה הרע "החשיבה המדעית" שלטה בכיפה ומכאן גם היחס המתנשא של המערב להגות המזרחית.

יונג והאלכימיה

 

במאה התשע עשרה ובעיקר במאה העשרים החלה פריחה מחודשת , מי שהחזיר את האלכימיה למודעות הציבורית והתייחס אליה כחלק מפרשנות והטיפול הנפשי היה קארל גוסטאב יונג.
יונג נחשף לאלכימיה תוך מסעותיו בעולם,באפריקה, באמריקה, ובמזרח הרחוק ,תוך עיסוקו בחקר התרבויות האלה, הוא נפגש עם טכסטים אלכימיים שאת פירושיהם לא הבין תחילה, אולם אט אט תוך פיענוח הצפנים האלכימיים הוא גילה כי האלכימיה היא שפת סמלים והנושא המרכזי שלה הוא למעשה חקר הנפש.וכך אכן צריך להתייחס אל האלכימיה המודרנית השפה האלכימית היא אם כן שפת סמלים, ועל מנת לפענח אותה ולהפיק ממנה את הזהב ,והזהב כאן הוא שחרור הנפש מכבלי הלא מודע, צריך להשתמש בדמיון, לתת לו דרור ,לתת לדמיון להשתעשע במקום לנסות לכלוא אותו בפרשנויות ראציונאליות.

שבעה שלבים לתהליך ,כל שלב מסמל תהליך התפתחות וצמיחה אישית ונפשית בדרך הארוכה שעושה האדם מן העריסה עד לקבר. השלבים אינם בהכרח עוקבים ואלה הם:הקלקונציו- השריפה, הסולוציו-המסה, הקגולציו-הייבוש, הסובלימציו- התאדות,מורטיפיקציו- מוות,ספרציו-הפרדה, וקוניונקציו – איחוד הניגודים.
הקוניונקציו-שלב איחוד הניגודים זהו השלב שאני משייכת אותו להייברידיות.
מהו איחוד הניגודים? על מנת להבין את התהליך עלינו לעשות קודם את ההבחנה שבין תערובת לתרכובת.
תערובת הינה מצב בו ישנם מספר מרכיבים שקובצו או אוגדו להם יחדיו ,נניח כמו ערימת קטניות מסוגים שונים שקיבצנו לכדי ערימה אחת,עדיין כל זן של קטניות עומד בפני עצמו ,גרגרי השעועית,החומוס,העדשים,האפונה מוערמים לקבוצה אחת אולם עדיין ניתן להפרידם.
אגד ארבעת המינים בחג האסיף, אתרוג,לולב הדס וערבה , את שלושת האחרונים אנו קושרים יחדיו אולם עדיין הם עומדים כל אחד בפני עצמו וניתן להפרידם (במושגים של השיח החברתי ,תרבותי,פוליטי ניתן לקרוא לזה רב-תרבותיות)
התרכובת לעומת זאת היא לקיחתם של מרכיבים שונים ורקיחתם לכדי משהו שהתוצאה שלו אחרת לגמרי מסך כל המרכיבים שאוחדו. היא מולידה משהו אחר,חדש,אוטונומי לעצמו. כמו אפיית לחם, אנו לוקחים קמח,מים,מלח,שמרים, מערבבים אותם יחדיו ואת הבצק אופים בתנור והרי לנו לחם. בתום התהליך לא נוכל להחזיר את הגלגל אחורה ולהפריד את המרכיבים למצבם הראשוני ,יצרנו משהו חדש אוטונומי לעצמו..

קארל יונג טען כי כולנו יצורים אנדרוגניים מבחינה רגשית-נפשית, בכל אחד מאיתנו קיימים היסודות הגבריים והנשיים (היין-יאנג בדאו) אותם הוא כינה אנימה,ואנימוס.
אנימה היא האישה הפנימית הקיימת בכל גבר, ואנימוס הוא הגבר הפנימי הקיים בכל אישה, חשוב להזכיר כי כשהמזרח דיבר על היין-יאנג הוא לא התיימר להמציא אותו ,הוא חשף אותו תוך התבוננות וצפייה בטבע, איך אמר מיכלאנג'לו "אתה לא מפסל סוס משיש, אתה חושף את הסוס שהיה כלוא בתוך השיש",כלומר המושגים הללו באו לעולם לא כהמצאה של יש מאין, אלא כחשיפה של דבר מה שנמצא באופי האנושי האוניברסאלי ,תופעה מובנית בתוך הנפש האנושית ,חלק חשוב בדי.אנ.אי הנפשי ריגשי שלנו ,אנחנו יכולים לבחור להיות קשובים לו,פתוחים אליו,ואנחנו יכולים להתעלם מקיומו.
לדוגמא:- אני כאישה שמודעת לגבר הפנימי שגר בתוכה יכולה לבחור אם לתת לו לחיות ולהתבטא ואני יכולה להחליט למשל לדכא ולהשתיק אותו מפני שלתת לו ביטוי עלול לעלות לי ביוקר, מפני שהקונטקסט התרבותי שבו אני חיה לא מרשה,לא מאפשר,מגביל,ומצר ביטוי כזה ע"י נשים וגובה תשלום יקר מאוד מאישה שנותנת לו ביטוי. אני יכולה לבחור ההפך לבטא אך ורק את הקול הגברי שלי ולהתעלם לחלוטין מן הקול הנשי שלי לדחות אותו או לצמצם את ביטויו אך ורק למצבים מאוד מיוחדים .
מצב שלישי הוא מצב של אחדות הניגודים מצב שבו אני מחליטה לתת ביטוי לשני הקולות שנראים לכאורה מנוגדים ועומדים בסתירה זה לזה, כאשר הדבר מתבקש, אולם על מנת לדעת להבחין מתי מתבקש ביטוי כזה או אחר עלי להיות במצב של ערנות מתמדת לדינאמיקה המשתנה והמורכבת של המציאות ,מתי והיכן מתבקש שאפעיל את התכונות שנחשבות "נשיות" ומתי נחוץ שאפעל על פי התכונות "הגבריות " מה שכמובן שולח אותי לשאלות יותר עמוקות כמו איך אני מגדירה "נשיות" ואיך אני מגדירה "גבריות" אולם הבה ונצא מתוך עמדה ששאלות אלה כבר פתרתי בתוך עצמי ושני הקולות ברורים לי ומוגדרים לי.

איך אני משתמשת בהם?ומתי אני משתמשת בהם כלומר לא מתקבעת בתוך הזדהות חד צדדית עם צד אחד ,אלא מאפשרת לניגודים להתקיים זה בצד זה ולחוות אותם בו זמנית, נכון כי במקרים רבים אני דנה עצמי לחיות עם סתירות פנימיות,עם עמימות וחוסר בהירות, ולא תמיד הפתרון מצוי באמתחתי, לעיתים אי הפתרון הוא הפתרון,אכן מצב פרדוכסאלי, אולם היכולת להכיל את הפרדוכסליות טומנת בחובה את הידיעה שהניגודים משלימים ומאזנים איש את רעהו ומתקיים בינהם דיאלוג שמפרה ומזין את הנפש מרחיב את גבולות המודעות ופותח את האדם לאפשרות של לידת תודעה חדשה של קיומו. זוהי ההייברידיות בעיני.

מקורות השראה:

C.G.Jung – psychology and alchemy
liz greene,Howard sasportas–dynamics of the unconcios
rרות נצר- מסע אל העצמי
ארתור סוקולוב-שלוות המזרח.