web analytics
קטגוריות
שירה

הדקדנס הקברטי של "המוכתר "-ירון ליבוביץ'

סקירה על מופע של האמן הדקנדנטי "המוכתר".

 

המוכתר

האמן הדקדנטי ביותר שאותו היכיר עולם המוסיקה הישראלי ,"המוכתר " חזר למסע הופעות בארץ הקודש שאותו ביצע במקום הדקדנטי ביותר בסצינה התל אביבית  דהיום  מועדון הסאדו מאזו וחילופי הזוגות "נו-לימיט ".
חוקר הפילוסופיה היהודית ירון ליבוביץ בא לשמוע ולחקור את הזמר ואת התופעה

.

חלק נכבד מהזמרים כיום כותבים גם את החומר שהם שרים .
והרוב המוחלט של מה שהזמרים כותבים הוא זבל טהור ואין כל טעם להתייחס אליו.
בדרך כלל הגיגים מפגרים על היחסים בין המינים .
בכל זאת יש פה ושם גם זמרים שיוצרים בטקסטים לפזמונים שהם כותבים עולם אישי המיוחד להם , עולם אישי שכל חובב של יצירתם יכול מיד לזהות את ההתייחסויות הספציפיות אליו בשיריהם השונים .
אפשר לספור זמרים כאלו על שתי כפות ידיים ואולי רק על כף אחת : אלו הם דני סנדרסון כמובן , ,מאיר אריאל , שלום חנוך, אהוד בנאי ,  שלמה ארצי ( בכמה משיריו ) קובי עוז ,יסמין אבן , ואולי גם בכמה שירים בודדים מאוד גם אביב גפן .
וחוץ מהם ?
אולי גם הזמר הידוע בכינוי "המוכתר " .
המוכתר שזכה להצלחה מסוימת בחוגי שוליים של המוזיקה הישראלית בשנות התשעים חי כיום בגרמיה שמשם הוא חוזר לגיחות עונתיות בישראל .
לאחרונה הוא חזר לעוד גיחה כזאת לרגל הוצאת דיסק  חדש והישמיע את מופעיו במקום
הדקדנטי ביותר הקיים כיום בתל אביב מועדון חילופי הזוגות והסאדו מאזו "נו לימיט ".

חוקר הפילוסופיה היהודית ומבקר השירה והמוזיקה ירון ליבוביץ' התגבר על סלידתו המובנית מהמקום ,והלך לשם על מנת לשמוע את הזמר. הוא היגיע למקום בזמן שהתקיים שם סיור מודרך עבור פנסיונרים של הסתדרות המורים ששמעו הסברים מבעלי המקום על סוגי הפעילויות המתנהלים שם מהצלפות ועד לאורגיות המוניות.
ולאחר מכו נשאר לו רק להאזין לשירתו של המוכתר שאותו באו לשמוע גם פליטים שונים של שנות התשעים התקופה שבה היה המוכתר דמות ידועה בחוגי שוליים שונים בתל אביב. באותו מופע המוכתר נראה כדמות שיצאה מהגיהנום ,וקולות ההצלפות שנשמעו בחדרים חבויים במקום השתלבו היטב עם האווירה המוזיקלית של המקום.
ולהלן התרשמויותיו

 

הדקדנס הקברטי של המוכתר

מאת ירון ליבוביץ'

שירה דקדנטית קברטית היא לא בדיוק כוס התה שלי .
. על המוכתר שמעתי רק לפני שנים מספר, והמופע שלו ב"נו לימיט" כמו גם הדיסק שלו "דרך כל בשר" הם הפריטים הראשונים מן היצירה שלו שיצא לי לפגוש פנים אל פנים.
המילה שעולה בדעתי כדי לתאר את ההרגשה שהייתה לי כשראיתי את המופע של הוכתר היא "מוזר". קודם כל יש לציין שהמקום שבו האמן הופיע משמש בימים רגילים כמועדון לחילופי זוגות ולמפגשים סדו מזוכיסטיים. אני משער שרוב הצופים במופע לא הרגישו נעים, אני הרגשתי שם מאד לא שייך, והרשו לי להוסיף לתאר רגע מביך אחד בו חיפשתי את השירותים ונכנסתי בטעות לאחת הקוּבוֹת.והייתי נותן הרבה כדי לראות את פרצופי באותו רגע שנכנסתי לאותו חדר. בכל זאת, אני חושב שהמקום הלא שגרתי הזה העניק את האווירה המתאימה ואני חושב שהמוכתר, הוא גלעד בן דוד, כאמן לא שגרתי הרגיש שם כמו בבית.

המוכתר הוא איש לא גבוה במיוחד קרח לבוש חליפה סולידית אפורה ומראהו עלול להטעות, אבל הוא באמת אמן לא שגרתי. הוא משלב הרבה מחוות תיאטרליות במופע שלו, הוא נהג להרים את ידיו במשך המופע שלו מעל לראשו בצורה דרמתית, הוא שר את שיריו בקול בס עמוק, ואורות כבים ונדלקים שמשו לו תפאורה. רק חבל שאת מילות השירים שלו, שהם בהחלט לא קלים להבנה ודורשים התבוננות מעמיקה כדי להבין אותם, קשה היה לי לשמוע עקב סגנון השירה המיוחד שלו. הוא התחיל את המופע שלו בקריאת שירים על ידו ועל ידי אנשים אחרים שהוא כתב, והוא שילב במופע שירים שהיו בהופעותיו הקודמות. את סגנון המוזיקה שלו אפשר לתאר כמוסיקה אלקטרונית עם נגיעות מזרחיות. הלחנים נשמעו לי מונוטוניים ולכן אפשר אולי להגדיר את המוסיקה שלו כטרנס.

דקדנס קברטי

לי היה חשוב להבין את המילים ואת זה יכולתי לעשות כשהאזנתי לתקליטור של המוכתר "דרך כל בשר". הטקסטים של המוכתר הם לא פשוטים. הוא משתמש הרבה במילים ובתחביר תנכ"י. על עטיפת התקליטור היו מילים של חלק מן השירים, ולכן זה עזר לי אבל עם רשימת המילים לחלק מהשירים הייתי צריך לשמוע את התקליטור כמה פעמים.
את השירים של המוכתר שהופיעו בתקליטור ניתן להגדיר כדקדנטיים קברטיים, המדברים על המחוזות האפלים שנמצאים בשולי החיים הנורמטיביים, שסופרים ומשוררים נמשכו אליהם. המוכתר לא מקל על המאזינים שלו והקטע המרקיד שפותח את התקליטור, הנקרא אלכו פופו, זרק אותי לעולם הזוי שבו ילדים מנסים לקחת בגניבה אלכוהול מארונות של בעלי מכולת. הפזמון של השיר "אלכו פופ לילדים אלכו פופ לנערים אלכו פופ לילדים אלכו פופ לילדות" הזכיר לי תשדיר ישן של פרסומת. אדי האלכוהול לא עוזבים אותנו גם בהמשך התקליטור, במיוחד בשיר "חזק" שבו יש אזכורים ברורים ללתת וכשות, שמהם עושים בירה. אפשר להבין מתוך המלים המסקרנות של השיר מערכת יחסים מעורבת שיש לדובר השירי ולאלכוהול. מצד אחד אלוהים זיכה אותו במשקה אבל מצד שני הוא מענה אותו בחלומות בהקיץ על גבורה, שאנו מבינים שהיא אשליה . את אשליית האומץ שנוסך האלכוהול ניתן לדלות מתוך המילים "אמיץ אמיץ את בר תבואתו החמיץ… הנה באו בי מכות עונש". המודעות לאשליה הזאת נכרת גם בסוף השיר שבו הדובר מבקש מהאל שיקבור אותו ח"י אמות באדמה.
המשיכה אל האפל והאסור עולה גם מהקטע "דרום רשע". כאן לא מדובר על האל אלא השדים שמצווים את הדובר השירי ללכת למקום הזה שנקרא דרום רשע שלא ברור איפה הוא נמצא בדיוק. החוויות המתוארות בשיר הזה לקוחות מן העולם הסדיסטי מזוכיסטי, אבל עולם הדימויים של המוכתר הוא יוצא דופן. בשיר יש דימויים כמו התן, דלק טיסנים, טווס וכיוצא באלה. סגנון השירה מסקרן אף הוא. ברוב הקטעים המוכתר נוקט מה שנקרא רצ'טטיב והוא מזכיר לעתים פייטן או חזן. סגנון שירה זה תורם במידה רבה לנימה המורבידית הקודרת שנמצאת לאורכו של התקליטור.
ניתן לומר שהתקליטור היה ברובו מסע מושך אבל רצוף סכנות על המחוזות הלא רגילים של האדם שנמצאים כמעט תמיד מעבר לעמדתם של רוב האנשים. לי בכל אופן המוכתר לא נשמע כל כך כועס. בשיר הנושא "דרך כל בשר", ניתן היה לגלות נימה של השלמה עם אופיים הלא שקט שבה הדובר בחר.
יש לציין גם את החטיבה הנקראת חמישה להיטים מזרחיים, הנמצאת ממש באמצעו של התקליטור, ולכאורה נראית כשונה משאר הקטעים בתקליטור. הקטעים שם הם יותר קליטים, והמצבים החווייתיים שבהם נמצא הדובר בשירים אלה יותר ברורים. עוד ראויים לציון הם השירים "רעה" המלא כעס וקנאה לא ברורה כלפי חברה, והשיר "שלום ביתך", המדבר על פרידה כואבת.
זה לא היה קל לשמוע את התקליטור ולעתים נשארתי נדהם ונבוך מן השירים, אולם לדעתי נחוץ לנו לדעת משהו על הצדדים הלא יפים של הקיום האנושי.

לסיכום המוכתר בהחלט שווה האזנה. התקליטור "דרך כל בשר" מביא לנו עולם הזוי של דימויים ורגשות של אמן מרתק המנסה בעזרת מילים לא פשוטות ומחוות תיאטרליות למשוך אותנו לאותו עולם ולו רק לשעה קלה.
 .

עוד על המוכתר
המוכתר בויקיפדיה: מאמר גדול מאת  רחל מיכאלי מעריצת המוכתר מיספר אחת עלי אדמות

המוכתר באתר מומה

שיבת המוכתר ראיון עם המוכתר

דרך כל מוכתר 

 

דף הפייסבוק של ירון ליבוביץ' 

 

 

 

הודעה חשובה :

ליוצרים לתשומת ליבכם כל מי שמעוניין לשלוח דיסקים לביקורת באתר זה מוזמן ליצור עימי קשר

elieshe@zahav.net.il

או עם ירון ליבוביץ  באי מייל :
Yaron Laybovitch
כידוע כיום  ישנה  התדרדרות דרסטית ברמת הביקורות על מוזיקה ושירה ,התדרדרות שאתר זה נאבק בה  עם ביקורת מקיפות ומושכלות שכמוהן אין בשום מקום אחר ברשת או מחוצה לה.
רק כאן תקבלו  סקירות וביקורות מיקצועיות,מחקריות ,  אובייקטיביות ופרטניות שכמוהן לא תקבלו בשום מקום אחר ,לא בעיתונים ( שאצלם אפשר כידוע לכתוב רק רשימות של 100 מילה על דיסק ולא יותר ) לא ברדיו ולא בטלוויזיה ,  ולא באתרים אחרים באינטרנט.

נשמח לקבל באופן מיוחד דיסקים שבהם מולחנים שירי משוררים ותיקים וצעירים זאת במסגרת מאמצינו הנמשכים לעודד ולפתח את תחום האמנות הנשכח הזה, אבל נדון בכל דיסק שראוי שיעסקו בו .
.

 

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

23 תגובות על “הדקדנס הקברטי של "המוכתר "-ירון ליבוביץ'”

אין שום קשר בין המוכתר לטראנס.
טראנס הוא ז'אנר מוזיקלי.
אין ביצירתו של המוכתר ולו רמז לז'אנר זה.

הייתה לכותבי טקסטים מצטיינים.

נכון שבהקשר של הפסקה זה יכול להתפרש כאילו שמעון אדף הוא זמר, אבל אני בטוח שמר ליבוביץ יודע שהנ"ל לא זמר.

עם השפעות דארק וייב וכנ"ל

ככה הייתי מכנה את המוזיקה שלו
אבל יש לו סגנון משלו
ובאופן אישי נמאס לי מהגדרות ז'אנרים

מקצועי, בעיני לפחות, זה גם שהמבקר יודע לכתוב ולנתח את השירים מבחינה מוזיקלית, כלומר, סולמות, אקורדים, כלים, טכניקות הפקה רלוונטיות וכו'

או בקיצור, מעט השכלה מוזיקלית היא לא תוספת נוראית למי שמתיימר להיות המבקר המקצועי ביותר בארץ.

אגב, כל מה שכתבתי עכשיו אינו שולל את זכותו של המבקר לבקר ובהצלחה, כמו שגם לי מותר להנות מסרטים בלי ללמוד קולנוע. ובכל זאת, טוב לפעמים לקרוא ביקורת ממי שיכול להאיר את עיני גם עם פרטים מקצועיים שלא חשבתי עליהם, כמו למשל בנושאי זויות צילום, בימוי וכו'.

בכל מקרה, לא התכוונתי להגיד שהביקורת הייתה נוראית, ואני בהחלט מתכוון לבדוק את המוכתר.

בלי קשר, רשימת הזמרים שהוזכרו ככותבי מילים מוכשרים מראה שיש עוד הרבה פזמונאים ישראלים שאתה לא מכיר. עם כל הכבוד (ובהחלט יש כבוד) ליסמין אבן ידידתך, אני עדיין הייתי שם מישהו כמו אהוד בנאי (למשל) קצת לפניה ברשימה.

אשד אתה ממש בן שלו הבא! בכלל את מבין בכל תחומי התרבות וכותב את הביקורות היחידות ששוה לקרוא! לדעתי צריך לסגור את תאוריה וביקורת לאלתר, וכן את כל כתבי העת לשירה, ולהעביר משאבים לידך!
תעשה לי ילד
תעשה לי ילדה
תעשה לי עז
תעשה לי אלי אשד

אני רק מציין מצב כאוב .אתה מכיר היום איזה עיתון שבו מותר לכתוב ביקורת מוזיקה שיש בה יותר מאלף מילה ?
אתה יודע מה 2000 מילה .
אתה מכיר עיתון כזה ?
או אתר מימסדי כזה שמפרסם ביקורות באורך כזה באופן קבוע ?
אז ציין אותו .
הביקורות הן בהתאם ביקורות קצרות מצחיקות לפעמים אולי אבל שאי אפשר לתת בהם ניתוח רציני לחיו באו לשלילה של עבודתו של יוצר כפי שנעשה כאן .
אגב כדאי להזכיר כאן לטובה אתרים כמו "קצה החוט " של דרור קסטל ואתר אימאגו ואתר שחרזדה שגם כן מנסים לפרסם ביקורות טובות ומעמיקות יותר ממה שנעשה בעיתונות ובתקשורת הממוסדת .

שם:

נשמע מאוד מעניין ומסקרן. הקשבתי לשירתו באתרים אחרים ויש בהחלט כשרון וסגנון מושך לאמן. הערה לגבי הדקאדנס: אולי המועדון הספציפי הזה נדמה לכותב המאמר כדקדנטי, אבל זה רק בגלל שאנו חיים בעידן דקדנטי. אורגית התצוגה והראווה בקניונים, צעקנותם וצבעוניותם של הפרסומות ושלטי החוצות הענקיים, הדגש על החזותי, המרהיב, האסתטי והגופני, ומהילתם בנוף האורבני והמלאכותי, מעידים יותר מכל על הדקדנטיות הבלתי מוסווית של הדור. כ"כ בלתי מוסווית, עד שאיננו מבחינים בה כלל. הדקאדנס של המאה התשע עשרה הפך לשגרת המאה ה21. ההבדל הוא שבמועדונים כגון אלו, ובמוזיקה האפלה כגון של המוכתר, בהם הדקדנטי הופך מזוקק והתענוג הוא משמעות החיים אך גם קללתם, שאנו חוזים בראי המושחת והמקסים של דורנו. על כן, אין בדקדנטיות ערך שלילי, אלא להיפך. תקופה של דקאדנס היא תקופה של פריחה תרבותית ואמנותית.

כן אני מכיר מספר אתרים כאלו, ברשת הישראלית ומחוצה לה. כמו כן מספר רב של כתבי עת בהם מתפרסמות ביקורות מפורטות למדי ומאנשים אשר הבנתם בעניין אינה מוטלת בספק.
למעשה אלי, גם אתה מכיר את האתרים וכתבי העת הלללו, ולכן איני מתכוון לנקוב בשמות.

רציתי לציין כמה תיקונים. איני הבעלים של מעריב. הבעלים של מעריב הוא עופר נמרודי. כמו כן איני הבעלים של פז. הבעלים של פז הוא… מישהו אחר
ובניגוד לשמועות, אין לי מניות בדיוניסוס הפקות.

יש לציין כי גם אתר קצה חוט אינו האתר שלי, אלא של יהודה גולדנר ועידו הראל. אני עורך את פינת התרבות של האתר: קצתרבות.

עוד יש לומר כי שמעון אדף אמנם לא זמר, אך הוא היה נגן בלהקת האצולה.

אלי צודק גם בעניין העיתונים הגדולים והאתרים הממוסדים, שבהם כמעט לא ניתן לקרוא ביקורות ארוכות ומנומקות, אבל בנוסף לאתרים שאלי הזכיר יש את מגזין במה, האייל הקורא, מארב וגם אחרים שמתמקדים בתחומים מסוימים: כמו עין הדג בקולנוע והשרת העיוור במוזיקה.
אבל מן הסתם אין לצפות לביקורות כאלו מהעיתונים הגדולים, שקהל היעד שלהם הוא אחר.

ובנוגע למוכתר לא ראיתי את ההופעה, אך שמעתי את שיריו והם אכן מורכבים יותר ממה שניתן למצוא היום הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה טקסטואלית. אני חושב שאכן מגיעה לו כתבה יותר ממוקדת, עם פחות אזכורים לחוויות של הכותב בשירותים.

כל זב חוטם נעשה היום מוסיקאי מרתק ל 2 ורבע אנשים מקורבים לצלחת שמפרגנים לעוד רבע איש
אינטרסנטים מטעם.
שולי, מרתק פשפשים וממלא בבורות משכילה

על קהליו, גונב שלא מדעת את ההצגה מעצמו. תשומת הלב מתמקדת בקסם ההופעה ובוירטואוזיות של הקול, ולכן תודה אלי וירון שהסבתם תשומת לב גם לטקסטים הנפלאים

אם אתה חושב ש"כל זב חוטם נעשה היום מוסיקאי מרתק ל 2 ורבע אנשים מקורבים לצלחת שמפרגנים לעוד רבע איש
אינטרסנטים מטעם.
ושהמאמר
שולי, מרתק פשפשים וממלא רות משכילה "
?
המאמר לפחות טרח לנתח ולהסביר בפירוט ועממקות את עמדתו לגבי המוכתר .
למה שלא תנמק את דבריך מדוע המוכתר הוא מוזיקאי גרוע וכו' וכו'
. וכך תראה לכולם שאתה הצודק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 × three =