לאחרונה התקיים בבאר שבע כנס מחקרי המבוסס על נושא ה"סטלגים " וספריו של סופר השואה השנוי מאוד במחלוקת ק.צטניק . המשוררת והמורה לפילוסופיה נטלי גוטמן הייתה שם שמעה צפתה ואף כתבה שיר על האירוע המוזר .ולהלן הדיווח המלא והמפורט שלה על כל אשר התרחש שם . |
:
ניתוחים פלסטיים בספרי הסטאלגים
איחרתי, הכנס התחיל.
פטורה מהסרט, טרם אנצור מקומי באולם הכנסים,
שאלתי עם כוס קפה בחוץ: חיים
מרנץ,- אמרתי, האם הדבר המבחיל
התרחש?
הפרופסור, ראשית, התלונן על שכולם
מחפשים אצלו, קודם כל, את לבו,
והוא בוודאות מבחין, והיידגר אף תמך בהשקפתו,
כי במאה הזו, שעברה, מעולם לא היה ספק כי
נחוץ הגוף ולא פחות מלבו, במהותו, ודרוש
שיכבדוהו כמותו,
ולא היה דבר שלא התרחש בשני הקצבות: תוקפן-קורבן,
שם?- כן… שם – הכול אפשרי…
לאחר ששמענו הרצאות בכנסים א', לפסק הסופי מעוגלים
ישבנו, משתקפים, המותר לשפוט? הכול עלה,
ק.צטניק לא יצא מזה.
וגם אנחנו, חוג מצומצם ומעודן
מנתחים את הבושה והחרם-
אלף תודעות ותודעה, בהצצה בשלה –
מסכימים לפרוע דלת
לרוח הרעה, מבחירה,
כי אין דרך לשחרר הלם,
בלא המראה נגדית.
אלא אם כן, בניתוח פלסטי…
לבובות- הנערים אשר ימלטו להם לסמלים –
למות עליהם ועל החיים הפנטאסטיים,
שלא כק.צטניק, בהפגינו הקלאסי- המנותחים הטריים
של קורבנות האהדה הטריוויאלית – סבאסטיקה על השתיקה!
שכמובן, איננה קשורה לרגשות של זונה מאולתרת במלחמה,
שרק במידה ותחיה – תואשם, לפי דרישת הצרכן,
בתשוקתו לקורות חייה.
איחרתי, הכנס התחיל.
הייתי בכנס הסטלגים : הדו"ח המלא
מאת נטלי גוטמן
הסטאלגים "…עקרו את הקוראים שחיו בישראל … התרבותית והפוריטנית כל־כך של שנות השישים אל עולם הזוי ומטורף עם חוקים משלו, שונים לגמרי מהחיים הנורמאליים; עולם שהילך קסם על הקוראים…
התרחבות הליברליות בחברה …חשפה את הציבור לייצוג בוטה יותר ויותר של מין ואלימות בספרים ובכלי התקשורת. עתה כבר לא היה צורך לחפש גירויים מיניים בחוברות הסטאלגים. את מקומם תפסו סרטי קולנוע ווידאו פורנוגרפיים כסוג חדש של בידור אסור….
…וייתכן שחלק מקהל זה נמשך גם לספרים אלה … לא רק מתוך הרצון ללמוד על אימי השואה אלא גם מתוך ההנאה שבזוועה".
(ממחקרי אלי אשד)
וייתכן שחלק מקהל נמשך גם לספרים אלה … לא רק מתוך הרצון ללמוד על אימי השואה אלא גם מתוך ההנאה שבזוועה".
(ממחקרי אלי אשד)
איחרתי, הכנס התחיל. פטורה מצפייה בסרט "סטאלגים-שואה ופורנוגרפיה בישראל", הקשבתי להרצאתו של אלי אשד, מחזיק העותק הנדיר של הספר "הייתי כלבתו הפרטית של.קולונל שולץ ..", מביא סקירה על מחקריו ומניח סיבות להשמצה ולהשמדת עותקיו של הספר בו הופיעה חשיפה נועזת למעשה הניצול המיני ולנקמת הקורבן.
ייחודיותו של הספר המקורי "הייתי כלבתו…" אינה מוטלת בספק, אלי אשד מדגיש כי חיקויי הספר שיצאו לאור על גל הצלחתו המסחררת, לא היה בהם אותו בסיס מזוויע הגורם לטלטלה חושית. הספר שנקרא בשקיקה הוביל להכרה בקרבה מפוקפקת שבין מענים ומעונים, בין מוות ותשוקה. לדבריו, רק מושג הפדופיליה בזמנינו משתווה בעוצמת התועבה לתיאורי התעללות מינית במחנות הנאצים , כפי שנחשפו לראשונה בספרי ק. צטניק בתחילת שנות ה-50.
בנוגע לערכם הספרותי של הספרים הדמוי- תיעודיים מסוג זה, אלי אשד מציין בכתבתו מפי אספן גדול:
הסגנון הוא סגנון רציני כתוב בעברית כמעט ספרותית גבוהה ומלמד שהכותב כתב את דבריו מתוך מאמץ לשוני וספרותי ניכר והדברים לא נכתבו לאחר יד …כל פרטי הסיפור מתחברים ומשתלבים ויוצרים עלילה סיפורית מושלמת. אין מילים מיותרות אין פרטים חסרי משמעות . יש כאן כוח משיכה ספרותי לא מועט .לדעתי, לא היה צריך לצנזר אותו .לדעתי זוהי יצירת ספרות אמיתית בכל סטנדרט שהוא .
לשאלתי את אלי אשד האם קריאה בספרי סטאלגים כבשה את לבו, קיבלתי תשובה שלילית והופניתי למאמריו.
הבמאי
ארי ליבסקר במאי הסרט "סטאלגים – שואה ופורנוגרפיה בישראל" הסכים לעזור לי בהבנת השקפתו. אקדים את פרוט השיחה עמו בתיאור הנושא כפי שכתב השופט בפסק דינו, טרם הושמד הספר הבולט " הייתי כלבתו ….", שנקרא בתאווה ויצר רושם עז של איימה ותועבה:
…"אין לאסור הפצת ספר רק משום שהוא עלול לעורר מחשבות…אם הספר מיועד למבוגרים המסוגלים להבחין בין טוב ורע ולעמוד כנגדו- מותר להפיצו. אך חומר מגרה או מתועב שעלול להשחית את המידות, דינו להיות מוחרם…"
שאלתי את ליבסקר האם החברה בישראל דאז והיום התאימה להגדרה זו של מבוגר המסוגל להבחין בין טוב ורע ולעמוד נגדו? חשיפה לפעולות סאדו-מזוכיסטיות בהקשר המיני פיתתה והפעימה, סיפקה ריגוש ליצרים שהסתתרו בתת-מודע. אולי הייתה זו המצאה של ניצול מטורף אשר בדה בדמיונו בתהליך תרפויטי אין-סופי, תיאור נקמתו כקורבן המחזיר למעוניו?
ארי ליבסקר סיפר שראיין עשרות ניצולות וניצולים, חקר בדבר שפיותו של ק.צטניק ומצא כי המידע שהתיימר לספק הניצול, לוקה בחסר. כנימוק, מביא ארי טענה לגבי ספר השירה שכתב ק.צטניק עוד לפני המלחמה ודאג להשמידו לאחר האירועים הקשים, בשירה השתמש המשורר דאז בתכנים ובמוטיבים של דם וקורבנות, מכאן, נוכל לחזק דעה על אי-שפיותו של הניצול. בסרט מראה ארי, כי ממקור זה שאבה החברה מידע לא אמין. לפי העלילה הבדויה, ייקבעו תדמיתם של ניצולים, וידונו בשנים להדחקה. הסרט ניסה להמחיש את הטענה כי תשומת הלב שהקדישה החברה לקריאה מסוג ק.צטניק, הזיקה לבריאותה – כשדבקה בסטיגמות ודעות קדומות , הרחיקה את הניצולות מעצמה. הדבר נמשך עד היום, בעקבות הספרים, עוות הזיכרון ההיסטורי.
ארי ליבסקר מספר כי קרא את ק.צטניק בגיל 14 והזדעזע קשות. טענתו כי, לצערנו, ספרי תעודה על השואה לא נכתבו בצורה מפוכחת, לכן המידע נשאף מסטאלוגים, סטיגמות נוצרו בעקבות קריאת מיתוסים מסוג סיפורי ק.צטניק, תחושת הנאה מהזוועה נלמדה דרך התיאורים המפורטים לראווה – בשל ההצצה התאוותנית לפורנוגראפיה סדיסטית שתוארה, בחברה התפתחה נטייה בלתי- נשלטת לזעזע את דור העתיד, להטביע בזיכרונם של ילדים תדמיות התנהגות אסורות, לקבוע דברות חינוך באמצעות תיאורי זוועה המובאים לתלמידים בבתי- ספר. בעקבות המאמר של דן מירון, יוצא במאי הסרט כנגד המגמה בהמחישו כי מסורת של כפיית הטקסיות על ילדים הינה החלטה פגומה , המתפרשת כחשיפת חובה לתמונות עינויים.
הייתכן הדבר, שכתוצאה מחינוך זה – על סמך הזוועה, פיתחו הילדים הפגין האדישות או לחליפין, דרגות העצבנות עד אכזריות?
ראוי, טרם נדלל אלמנט פורנוגראפי מסיפורי הניצולים, בעוד אנו דנים על ההשפעה על הדור הבא,- שיהיה בידינו הגדרה ברורה לגבי העבר: האין זה סוג של פורנוגרפיה בהמונים- הצצה במיליוני נשים וילדים שעונו למוות? מעשה הצפייה כשל עצמו בפעילות מינית, נראה כזכותו הפרטית והלגיטימית של כל אדם, ולארי נראה הדבר ברור, אולם עצם תמונות עינויים סדיסטיים שלקוחות מן השואה, או שמסופרות בלשון יצירתית חדה, הופכות את הצפייה בהן למעשה זנות. ולכך קשר הזוי עם ניצולות השואה עצמן! כל הישרדות או מוות היו חלק ממעשה תועבה בל-יסופר, ואל לנו להעלות על דעתנו, כי יש מקום לשפוט באילו אמצעים נקטו הניצולים- גברים כנשים כדי לשרוד…
הדבר נהיר, בשלב זה אערער רק בעניין שנוגע לאישיותו של ק.צטניק – כפי שלא נמצאו הוכחות לאירועים המסופרים על ידיו, כך גם לא ניתן לטעון לאי-שפיותו, אף אם השירה שכתב טרם חווה את הזוועה, שזורה מוטיבים של דם וקורבנות, – אולי של העתיד?.. האמנים, כמעין נביאים עצובים, תדירות מסווגים לקבוצת חריגים, בשל היגון שבתחושת האחראיות על גורלות. מ"אוטוביוגרפיה" של דן פגיס ניתן להביא אסמכתה ספרותית:…"אתה יכול למות פעם, פעמיים, … אבל אינך יכול למות רבבות. אני יכול. תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום…"
פרופסור ניסים קלדרון הציג עמדה כנגד הטענה הגורפת על השפעתם הגורלית של ספרי ק.צטניק. ( לא אוכל לפרט כאן את השקפתו , כוונת הנואם להעמיק בנושא ולפרסם בהמשך.)
הפסיכולוגית
ק.צטניק .
המרצה לפסיכולוגיה גליה גלוזנר-חלד עולה על הדוכן להציג עמדה בנושא ק.צטיניק ,לו הקדישה דוקטורט. אציין, כי ארי ליבסקר בשיחה עמי הביע צער על מאמציה העצומים של גליה לחקור את ייסורי ק.צטניק הנ"ל דמות אשר לא תרמה, לפיו, רבות לתרבות ולקדמה חברתית.
אך לדעתי, מבט פסיכולוגי עקרוני כאן. בנאומה הקצר בכנס, אומנם לא הותירה דר' גליה רושם כי בידיה גילוי מהפכני, רק מאוחר יותר, כאשר ענתה על שאלותיי, הסתמנה תמונה משמעותית.
אקדים את סיקור הניתוח על פי גליה, במידע אודות האיש וכתיבתו. ידוע כי כל משפחתו ואשתו נספו בשואה, אשתו השנייה נינה נהגה לומר:
"… היה צפוף. בכל פעם שהיה נכנס, היו באים איתו ביחד גם ששת המיליונים". היה מסתגר בחדרו לבוש בכותונת האסיר שלו ולא מתקלח,ישן או אוכל ימים ארוכים.
באוישוויץ שהה כשנתיים, מאז, כל חייו היה מחזיר עצמו לשם, בניסיון עקשני לגעת במצב האנושי שחווה ולחשוף אותו פעם אחת ולתמיד.
ק.צטניק מתעלף במשפט אייכמן .
במשפט אייכמן, נתן עדותו, שבמהלכה התעלף, להלן הקטעים:
… אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ … אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ…ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו… הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק".
(ק. צטניק ביידיש ובגרמנית – כינוי למי שנמצא במחנה ריכוז, אשר מקורו בראשי התיבות KZ למילה הגרמנית Konzentrationslager מחנה ריכוז.)
ק.צטניק טשטש אירועים, ורק פעם אחת שמר על שמה האמתי של אחותו דניאלה שנאנסה על ידי נאצי, עד היום לא נמצאו הוכחות לכך שסיפוריו כפי שתוארו, התרחשו במציאות.
ממחקרה של גליה עולה, כי רצונו לדבר בשם כל הנספים לא התממש, ראשית משום שראה עצמו כנבדל (כעילוי- כך הוגדר בצעירותו), ובהתאם התנהג- הראשון והיחיד שחשף תיאורים בלתי-נתפשים שלא היה לכך סיכוי להתקבל כאמינים, כלומר השאיפה לתאר רגשות של אדם באשר הוא, בלהט תיעודי, נותרה בגדר נטייה פסיכולוגית, גרידא, כאשר באמצעות כתיבת עלילה מפורטת התריע על גילוי תופעת ההזדהות עם התוקפן ודחיית הקורבן. לפי הגישה הראשונה- הלא פופולארית שלו, הכרזת אוישויץ כפלנטה אחרת, האיש הכתיר עצמו בתואר מר שואה – מביא התיעוד על מיתוס מוגמר. אם כי, בגישתו השנייה- פופולארית יותר, חזר בו ק.צטניק לקרקע המציאות בתגלית מזעזעת על קיום הרוע בכל אדם, בניסיון נואש לתאר את המצב כבעיה כלל אנושית. יום-יום היה מחזיר עצמו לזמן המחנה כדי לתעד שוב ושוב על טיב הנפש, על הזדהות מזעזעת של הקורבן עם התוקפן.
כאן יש לציין כי פרופ' חנה יבלונקה, מרצה, היסטוריונית מארגנת הכנס, לא מסכימה עם האמירה שהוגדר המצב על ידי ק.צטניק כבנאליות של הרוע, לפיה, ספריו תיארו אופציה של הרוע בלבד, ואילו הבחירה אינה נלקחה מידי האדם. כלומר, אין קביעת טבע האדם, אלא שברשותו מגוון אפשרויות, כאשר אחת מהן – בחירה ברוע.
גליה טוענת לטובת קיום התובנה בנוגע לנטייה לכוח – לתוקפן. אם כי אין זו אידיאולוגיה של איש פגוע, מקור המעשה לא בפנטאזיות חולניות של סוטה, הוא נקט במלודרמטיות ושימוש בלשון הפורנוגרפיה, בלהט של מתעד בעל כישרון ספרותי , כי האיש לקח עצמו ברצינות, השקיע כל כולו בכתיבה במטרה לכונן זיכרון אובייקטיבי חברתי. ואכן סיפוריו ריתקו וזעזעו רבים, הפכו את אישיותו לדומיננטית בישראל משנות ה-50 עד היום, ולו רק משום שהיה ניצול ראשון שפתח פיו, אלא שמורכבות סיפוריו הפליאה לדורות. ק.צטניק יזם לראשונה יומרה כתובה פוסט-מודרנית- ציונית המוגדרת כמהפך בתחום נרטיב אישי ומשפחתי, בשאיפה להיות קולו לכל אדם בעל זיכרון.
חנה יבלונקה, אף היא מספרת שנותרה המומה מקריאת ספריו- מסיוט ומאימה, אולם תוך מספר שנים השפעת הספרים על החברה דעכה. בתיאורים הסדיסטיים לא היה דבר שיכל להשפיע על חינוך הדור, לפיה, זכותו של ניצול לשפוך כאבים ברשימותיו על נייר, עלינו – לקבל זאת כתיעוד סובייקטיבי, שאין בו שלד למבנה אוניברסאלי שיישמר וישפיע לטווח הארוך. אין בכוחה של ספרות כתובה או מבוימת בסרט ליצור בסיס חינוכי , זו מדיה חולפת ! החינוך מתרחש בבית.
לשאלה, האם קריאת ספריו כדאית, הבהירה חנה כי גם הקריאה יסודה בבחירה. אך הכתיבה של כל זיכרון לגיטימית ומרחיבה מאגר אופציות הלמידה והבחירה. מכאן, מוטב להניח להסתייגויות מסוגי כתיבה נמוכים או אסורים.
סיכום
נראה, שגם עמדות קוטביות של ציבור אינן משנות את העובדה שלמדנו מהמקרה הנידון על עצמנו, אף שלא הצלחנו לכתוב בצורה ממצה ומפוכחת באמצעות ספרות מעודנת אודות הזוועה והפורנוגרפיה. אין תחושה שפיתרונות בהישג ידינו, עדיין החברה לכודה באותה רשת יצרים אנושיים כל כך. גם המילה שנכתבה כתיעוד רגשי לא הצליחה לתאר בלי לטשטש גורעת מהיבט אחר, הנוגע להומאניות של חשיפה פולשנית, למשל, או לזכות הכותב לייצג אדם אחר או חברה כולה, שכל אחד מההיבטים שווה מחקר. כך או אחרת – בעזרת כתיבה חושפת או כתיבה מעגלת, הזיכרון הקולקטיבי מסרב להיווצר. שוב, מותקפים במקרי הטרדות מיניות, נותרנו חסרי מגן שבטי, גם לא נגד פנטזיות פדופיליות!
מכאן, החברה החטיאה את מטרתו של ק.צטניק – מתיאוריו שאבה בלא רחם חומרים ליצירה עצמית של סטיגמות הזיכרון הקולקטיבי.
ועוד, בנוגע לכתיבה, נדמה שבאופק המתקרב תמשול בכיפה ההומאניות שבכתיבה הפופולארית המגשרת בין מאגר העידון השכלתני לפנטאזיות סובייקטיביות הפורצות בכל מחיר. הכתיבה שתחשוף את מעמקי נפש הקורבן בשפה מקרבת לבבות – מבלי לוותר על קטעים ליריים, תחליק על עומס הדיוקים, בחינה אקדמית, ותבריז לה לכללים מוגדרים. בהנחה שאין טעם בסיווג הספרות- מהנמוכה עד לגבוהה, נוכל להציע לשוק הטעם הטוב סיפורת הומאנית לכול, בנטייה להראות את פני התוקפן ולא רק מגפי עור מכף הרגל עד צווארו, במקרה של השואה. כאצל דן פגיס: "לא לא: הם בהחלט היו בני-אדם: מדים, מגפיים. איך להסביר. הם נבראו בצלם. אני הייתי צל. לי היה בורא אחר. והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות…" (מתוך "עדות")
כל אישה שנאנסה תיראה כחתולת רחוב פצועה, עד שלא יבוטל סיכוי מזערי להעברת טענת המחילה. היבחר הקורא להיצמד לדעותיו הקדומות על נשים ויחפש אסמכתות פופולאריות אף במחקרים אקדמיים! ולא יצליח לשנות נושא שואל בהנאת חושים תת-מודעת: מדוע שלא תהנה אישה ממשכב עם קצין, אף אם הוא נאצי?
השילוב בלתי-אפשרי, לכאורה.
ואם כן , זו – זנות? וימשיך לשאול הקורא יחד עם הכותב המורכב: מאיזו בחינה ייחשב הדבר כזנות – מבחינה אידיאולוגית? חברתית? פסיכולוגית? מסחרית? ולכל אחת מן "הבחינות" יימצא לו סיפור אנושי משכנע באמיתותו הפשוטה… ויהרהר הקורא בעל התודעה הקולקטיבית ,טרם ינקוט באמצעי זהירות כנגד סלחנותו הטבעית, ייתקל בשאלה תואמת: אישה כיצירת יופי מוגמרת, באיזו דרך תשרוד, להבדיל מהישרדותו של גבר? האם זה לא מאיים לגלות שבתקופה הגלובלית גם אחרי השואה, הישרדות הנשים לעיתים נובעת מהפקרותן לשירות מיני. ק. צטניק הנציח זעקה של גבר הנחשף לעובדות, כאחד ששם למטרה לעצור חורבנות נשים וילדים עתידיים, אמיתותו של המסמך בתור זה בלתי-מבוטלת. אף שלא התרפא, ולא ריפא את החברה. אולם, יצר למען הגבר הפוסט-מודרני(ולטובת ילדי העתיד) זיכרון ק.צטניק, שבין היתר, גם תיבה נפתחת. אין צורך להציץ! לא ביקש לשפוט ניצולי האסון, אפשר למצוא בין גרוטות עלבון גם תיאורי האישיות, גברית כנשית.
חושניות הטבע הנשי אותנטית בכל מצב, אף שלעיתים מפרשים זאת לפי ראות עיני המסתכל. אך בוודאות, שלא זו הייתה ראייתו של המספר הדובק בגילוי מקור הרוע. סיפורו שנקרא בתקופת השלום, עורר היבט נוסף על הנשיות כתעלומה מפתה לגברים, הרי אי-ידיעה מביאה גם לפרושים מתועבים, לבלבול בין ארוטיקה ופורנוגרפיה, ובין האחרונה וזנות או סדיזם, וגם לגירושים. נושא המוצנע על ידי נשים עצמן גם היום ואולי, דווקא, היום. חסרה הכתיבה שתצליח להבהיר מהות העניין ולהביא ללמידת כישורים ארוטיים בלא חשש לפורנוגרפיה. מי מוסמך לכתוב כך? כל דוסטויבסקי של התחום, הצורך החיוני בחברה מוליד את הנכונים להגשמת חלומות.
תובנה נוספת הנובעת מטראומה שהונצחה על ידי ק.צטניק, היא שנגיעה בלי כפפות פורעת תהום של דרגות הטירוף – ייצוג הנאציזם ככוחניות מושכת ומפתה בסימולה הסדיסטי, עלול, בתור שכזה, להשתלט על מוחות צעירים. אף אם צודקים הטוענים, כי ספריו של ניצול השואה בחשיפתם את הזוועה כממוזגת עם פורנוגרפיה אלימה, אינם נחוצים לחינוך בארץ, נשאלת השאלה, מדוע הצליחו להגיע לכלל מעמד של ספרי חינוך יחידים בנושא? ואולי חשש לחוסר שפיותו של הניצול רק ניצוץ מאותה מדורת הטעויות המתמשכות של החברה בארץ? כפיית החשיפה לזוועה ועוד מגיל הרך, כשמודעותו העצמית של הילד אינה מאפשרת לו עדיין בחירה מתוך הזדהות רגשית עם הקורבנות, האם זה תורם להתמודדות עם הבעיה של אדישות לזולת עד סדיזם? אולי החשיפה רק מצמיחה אדישות, או אפילו תחושת הבנאליות ונותנת אישור להנאה מגונה. בשיעור כזה של קריאה מודרכת או צפייה בסרטים, נלמדת הזוועה כרוע שלא נענש, אז מדוע לא להזדהות עם התוקפן המצליח, בייחוד כשאדם צעיר נמצא במצוקה של נחיתות רגשית? לא מעט מקרים של הערצת הסימול הנאצי ועיקרי התנועה, מתגלים אצל הילדים גם בארץ, המלווים בהתנהגותם האכזרית, החל מגיל 7 , לרוב ממשפחות מצוקה. טבעי לילד להתרפק לכוחניות מוצהרת ומעוצבת במיומנות היסטורית, שתסייע לו להתגבר על חיי הקורבן מילדות… פגשתי אותם, כה דומים, בעלי אינטליגנציה, תוססים ומתפרקים בלא גבולות ברורים. באין מפריע ואין מקשיב, עם השנים, בשינוי קל הם מגיעים לחזון אישי המועתק מן המוכן בשקיקה, מתארגנים ויוצאים לחיים, רובם בני 17-18 חסרי כל, קורבנות החברה, יוצאים במעשה תוקפנות כנגד תוקפנותה ארוכת הטווח… והם נכדים של ניצולי השואה. זו – בחירתם. כעדות משנות ה-80, קטע "אוטוביוגרפיה" של דן פגיס:…"אחר כך נפלו הדברים הזכורים היטב. ההמצאות שלנו שוכללו. דבר גרר דבר, הוצאו צוים. היו שהרגו לפי דרכם, בכו לפי דרכם. לא אזכיר שמות מתוך התחשבות בקורא, כי בתחילה עלולים הדברים להבעית…"
במדינות טוטליטריות, כמו רוסיה הקומוניסטית או גרמניה הנאצית עצמה, המשטר צנזר בחירות מיותרת, לכן עד שנות ה-80 הייתה רוסיה "נקייה מהבחירה" בהתנהגות הניו-נאצית. לפני המלחמה הפדגוג הגרמני ארנסט קריק לימד על טיב הטיפוס השלם: "הרוחני כלז כפוף הוא למדינה… וצומח מתוך שותפות דם…"
אסכם בדרך שהתווה י. ליבוביץ' : במה שראוי שיהיה. אם נלך על גישה ספונטאנית- ארעית, נחשוף, נסתור, נפריך בפתיחות מתועדת או בדויה כל סטיגמה ודעה תפלה, ובמקביל, נקדיש תשומת לב דומה לכתיבת סיפורים על תשוקה המהנה כאהבה, אולי אז, מגוון האופציות לבחירה יספיק לכולנו לבניית תדמית למציאות, על מנת שהבחירה הסדיסטית לא תיראה כיחידה, ולכן- בנאלית.
14 תגובות על “הייתי בכנס הסטלגים-נטלי גוטמן”
על שאלת האמינות ההיסטורית של "בתי הזונות " שאותם מתאר צטניק יש כאן
http://groups.google.com/group/soc.history.war.world-war-ii/browse_thread/thread/fd79fb6b8103ba55/f6bd4d4ce62776a0
על ההתמדה, העניין והחריצות שלך
כמו גם כמובן על התוכן שבא והולך ונשאר באתרך
מעניין, איכותי, מלא, ועשיר.
שלפני 'הדיווח' כאל עוד שיר פילוסופי? נראה לי הוגן ליידע\להזהיר הקורא שידע מה יש לו לפניו.
והייתי מנסה, אך לא הצלחתי…ועדיין, מיותרות ההזהרות – לכל נושא רציני יש נקודות חן,
אולי אתה תצליח גם הפעם לרכך את האווירה?
אולי מיני שיר מזלדה ינגן לנו לפתיחת הדיון כאן:
"נפשם בקשה כלי כסף
וכלי זהב ונוגה עדי,
אך הצדיק ידע
שהשוהם הוא זיוו החיצוני
הוא הקליפה
של שקט הטל."
"לא קיסר אתה פר,אתה הבצל
עוד מעט נקלף קליפותך פר.
אל תבכה נראה מה ישאר.
הנה זוהי קליפה חיצונית, היא דקה
……
שכבה על שכבה,אין קץ ואין סוף
מתי הגרעין יפיע סוף-סוף
עד לב הבצל ומה יוותר?
רק קליפות קטנות יותר ויותר
…."
תזהרו בקליפות – כי מהם יצא…. [אכזב[
אגב, היכן חוב"ב?
ההקשר בין נאציות למיניות קיים גם בספרות היפה כגון בספרים של דן עומר
הרצון להתמודד עם זכרון השואה (גם אם הוא לא אישי אלא של דור שני לדוגמא) דרך פנטזיות מיניות או התנסויות מיניות עם גרמניות קיים בסרט "ללכת על המים" וזה נדמה כטבעי בתרבות המערבית שנאצים קשורים בפרוורסיה מינית. הסרט "אמריקה איקס" נפתח בסצנת מין אנאלי שמקיים הבחור עם החברה שלו כאשר קעקוע ענק של צלב קרס מופיע על החזה שלו.
הכוונה שלי זה שהתופעה אינה קיימת רק בתרבות שולית ופופולרית אלא גם בספרות היפה
ואגב, אלי כדי לך לצפות באמנות של חבורת ה"נו ארט" ניצולי שואה שהיגרו לאמריקה ועשו אמנות שמשלבת תמונות פורנו עם צילום תיעודי מהשואה
המאופרת בסטייל הנאצי.
ייחודיותו של הסרט, דווקא, לא בסצנת מין כוחנית , אלא בתיעוד בלעדי על מצב המשפחה, שבה האב הגזען שחשף את ילדיו להשקפתו, בנוסף נעלם להם, ומכאן מתחיל מסע התלאות: ניצול הילדים על ידי מבוגרים נושאי השנאה המוצהרת כלפי שחורים ויהודים – כקורבן נוח ומוכר בחברה, לביצוע מעשי זוועה. המליא הוא ש"חינוך המוות" מתקבל באהדה רבה על ידי נערים ונערות בשכונה הדומה לכל קוביית פזל קבוצתית בעולם…
הסוף כהתחלה – סמלים שמובילים ללקיחת חיים וכצפוי, משני הצדדים- משחורים כמלבנים, מקורבנות כמתוקפנים.
אזהרה שכתובה על הקיר – נראה, שיתמות מכל סוג, מאבא כאישיות, מאבא כסמל , מהעדר כלל דמות אבהית וכו', מוצגת בסרט כגורם המסכן את החברה כולה
אימו יהודיה, שירת בצבא בארץ, ועדיין לא הצליח להתחבר למצאיות כאן- נמלט מידי השוטרים, נעלם ברוסיה. מידע זה נמסר בחדשות בוקר אתמול…
נשאלת שוב השאלה הקשה- מה כבר עשינו לו?! מדוע כל כך חשוב היה לו להתעלל בחלשים, כאשרא עצמו היה איש עלוב למראה, שקט לכאורה, יהודי צעיר שבא ארצה עם אימו ללא אב, עלה כדי לא להיות חלק מהמדינה שתומכת בשלטון הכוחניות, מפתחת מצבי רוחות אנטישמיים, נותנת יד להתעללות ביהודים בצבא רוסי…
אבל כאן מצא רק קרקע פוריה להבעת תסכוליו!
מה אנחנו עושים שכל כך קל לתקוף אותנו, לשנוא את ההתחסדות המנוכרת של הישראליות הפוסט-מודרנית?
האם לא על הרוע של "הכל הולך" התריע ק.צטניק?
[…] האולטימטיבי של חנוך ברטוב הייתי בכנס הסטלגים הסטלגים והאישה הגרמניה מאת מספר 666, בתאריך יולי 19, 2007 […]
[…] האולטימטיבי של חנוך ברטוב הייתי בכנס הסטלגים מאת מספר 666, בתאריך אוקטובר 29, 2007 בשעה 8:10 pm, בקטגוריה […]
Deter potential crime – Prevention is the key to dealing with any traumatic situations.
We also added features such as glass break detectors, carbon monoxide and fire detectors, door
and window contacts, and cellular backup. With continued technological advancements, there is no reason not to look into
additional security.
[…] הייתי בכנס הסטלגים […]
[…] הייתי בכנס הסטלגים […]