להיכשף או לא להיכשף? : זאת השאלה-ירון ליבוביץ' על אירוע ספרות וכישוף

אלי אשד בערב הכישוף   ביום שני התקיים ערב כשפים וסקס בהנחייתי בבית הסופר . האולם בבית שכבר ידע ימים טובים יותר בעברו הרחוק התמלא מפה עד פה בשוחרי תרבות ספרות כישוף וסקס . חוקר הפילוסופיה היהודית ,ירון ליבוביץ' בא גם הוא לאירוע ,ישב ,הקשיב ,צפה ,חשב והנה הביקורת שלו על האירוע :

להיכשף או לא להיכשף ? זאת השאלה

מאת ירון ליבוביץ'

אלי אשד מדבר ומנחה בערב המכשפים 

איך כותבים ביקורת על ערב תרבותי ספרותי שהיית בו, כשאתה מכיר את המארגנים שלו וגם חלק ניכר מן המשתתפים, ובאותה עת גם להיות אמיתי לדעתך ולהרגשתך, כלומר לא להפוך טור זה למאמר יחצני וגם בלי להרגיז אף אחד? אני אודה שהמשימה היא פשוט בלתי אפשרית, אלא אם כן אוותר על משהוא מן המטרות שהצבתי לעצמי.
אני מצטער אם ארגיז מי מהאנשים שאני אבקר כאן. אני חושב שעלי להיות כן ואמיתי כי כך אני חושב שמבקר צריך לנהוג. כדי להיות אמיתי וכן עלי להתחיל ממני, מן הנקודה שבה אני אוכל להתחבר לנושא הערב, או במילים אחרות מה משך אותי לערב כזה? (חוץ מן העובדה שזה ערב שחברים שלי ארגנו אותו והופיעו בו.)
לכאורה, נושא הערב כשפים ומין נשמע רחוק ממני. בתור ילד שנאתי את המשחק במכשפות ההופכות את מי שהן שונאות לצפרדעים, כי חשבתי שזה לא הוגן, כשגדלתי העיסוק בכישוף ובמכשפות על כל המשתמע מכך, נראָה לי מקומם ועל כך אדבר בהמשך. כיום, כשאני מגדיר את עצמי כשייך לצד הרציונליסטי של הקשת ההגותית, זה צריך להיות זר לי כי הוא, על פניו לא הגיוני. גם נושא המין והאהבה, בדרך שבה "טופל" ו"מטופל" בקרב השיח העממי הציבורי בישראל, כמשחק שבו אין ממש חוקים ושצריך להיות בו חזק וכובש תמיד ואסור בשום אופן להיות בו רגיש, מה שעושה אותו למשחק לא הוגן, מעורר בי מחשבות נוגות על טיבה של החברה שמטפחים כאן.
אז שוב, נשאלת השאלה, למה באתי לערב שעוסק בנושאים כאלה.
נראֶה לי שמה שמשך אותי אישית לערב הזה, נובע ממה שחבוי בעצם ההגדרה של מושגים אלה ואשר מלמד אותנו על המצב המורכב שהאנשים כבני אדם נקלעים לתוכו, בין אם ירצו ובין אם לא. לפי האנציקלופדיה העברית, כשפים או מאגיה, הם "פעילות בתחום האוקולטיזם – כלומר בעיסוק בתופעות מסתוריות הנראות כעל טבעיות – של הפעלה בידי אדם של כוחות המוחזקים על טבעיים או לא טבעיים". כלומר מדובר בטכניקה, שבה האדם בדרכים שרק הוא יודע משתמש בה כדי להשיג מטרה מסוימת לרווחתו או לרווחת אנשים אחרים. גם המין והאהבה, אם כי בצורה קצת אחרת, הוא בסופו של דבר טכניקה, שבה האדם משתמש כדי להשיג מטרה מסוימת, אם זה הנאה לו ו/או לבן/בת זוגו, ואם זה למטרות ריבוי, ועל ההבחנה הזאת יש לקונן ועל כך אדבר בהמשך. בסופו של דבר כישוף ומין הם מכשירים כלשהיא הנתונים בידי האדם, והעיקר הוא מה עושים איתם. על כן, אין דברים אלה שונים מדברים אחרים שאדם משתמש בהם כדי ליצור ומסתבר שהם נוגעים לעצם הקיום האנושי, וזה כנראה מה שמשך אותי.
גם לגבי הערב שבו הייתי אפשר לומר שהנושאים שעלו בו הם נושאים לגיטימיים ומעניינים ותלוי לאן רצו לקחת את הנושאים האלה.

הקהל באירוע 

עצם העובדה שהערב התקיים בבית הסופר, לדעת המארגנים, הרים כמה גבות בקרב השומעים, המארגנים עצמם פחדו שאנשים לא יבואו, למרות המשיכה שנושאים אה מעוררים, בגלל המקום, שמשום מה יצא לו שם של מקום גווע. בסופו של דבר כשנראה היה שהאולם יתמלא, שמעתי הערה מסויגת מצד כמה מהמשתתפים, התוהה מה האנשים הרבים הבאים לערב הזה חושבים שנעשה בערב שעוסק בכשפים ובמין. לדעתי, המקום שבו נערך הערב, הזכיר לי פעולה בתנועת נוער שבה מדברים על נושאים שבדרך כלל לא מדברים עליהם. (בזמני היה מדובר על זמרי פופ; בכל מקרה, הפעולות המיוחדות האלה היו הפעולות הכי מעניינות שהיו לנו בתנועת הנוער) . אני לא אומר זאת לגנאי, אם כי אני חושש שחלק מהמארגנים לא יאהבו את זה.

המרצים

 

 

יש צורך לציין בהערכה את דברי הפתיחה של יו"ר אגודת הסופרים בלפור חקק, ששימש כדובר האכסניה. דברי פתיחה בד"כ עלולים להיות משעממים או מלאים בתודות לעולם ואשתו, אולם זה לא היה המקרה. מר חקק דיבר לעניין ועשה השוואה בין כישוף לבין כתיבה. לדבריו, בשניהם עלולה להתעורר הבעיה האם אין בהם התגרות בבורא, כי בשניהם מדובר ביצירה כלשהיא. הוא הוסיף ואמר שהן הכישוף והן הכתיבה מחשיבים מאד את כוחה של המילה ליצור דברים. הוא סיכם ואמר שבשני התחומים ניתן לראות את האדם הכותב והמכשף כאחד, ככלי כדי להעביר במילים את ההשראה שהוא מקבל. לדעתי, אפשר לקבל דברים אלה לגבי כתיבה, אולם לגבי כישוף אני קצת מסופק אם ההקבלה הזאת מתאימה. זאת אולי ההסתייגות היחידה שמצאתי בקשר לדבריו.
הסקירה של המשתתפים בערב לא תהיה לפי סדר הופעתה, לי יש חולשה להרצאות אז אתחיל בביקורת על המרצים, לאחר מכן אסקור את המשוררים ואסיים בנגנים.

היו ארבעה הרצאות בערב, שהרה בלאו הרצתה על לילית, שחר לאודון – על "שבת המכשפות" אייל ליאני וליאור דיין "הרצו" על כישוף במשפט הישראלי ואלי אשד שהיה גם המנחה של הערב הרצה לנו על לחשי אהבה.

 

הרצאתה של שהרה בלאו הייתה ממצה ומעניינת על נושא מושך ומאלף, שאותי קצת העציב . אני מודה שההכרות שלי עם דמותה של לילית היא מאוחרת. שמעתי עליה במקרה, מיותר לציין שלא למדנו עליה בבית ספר הממלכתי. זכור לי שנתקלתי לראשונה בשם "לילית " כשראיתי אזכור עליה בעיתון כאשתו הדחויה של אדם, ואני זוכר שזה הרגיז אותי שלא ספרו לי עליה.
בערך שלה באנציקלופדיה העברית, מוזכרת לילית כאחד השדים המזיקים במסורת הבבלית, אולם הרצאתה של שהרה בלאו התמקדה בסיפור הידוע הנובע מהרחבה מדרשית הבאה, לדבריה, לפתור את הקושיה של שני סיפורי הבריאה בספר בראשית. הפתרון המדרשי הזה היה שלאדם היו שתי נשים, האישה הראשונה, היא לילית נבראה באורח שווה לאדם. היא ביקשה גם מעמד דומה לאדם ולא הייתה מרוצה מהמקום שנקבע לה במסגרת חיי הזוגיות. בלשון מדויקת יותר היא רצתה להוביל בזמן המשגל. עקב רצונה זה לפרוץ את המסגרת היא גורשה מגן העדן ובמקומה נבראה חווה מצלע של אדם. לילית המגורשת הפכה למלכת השדים אשתו של סמאל, הנוהגת בין השאר לפתות את הגברים כדי להתעבר מזרעם המוצא משפיכת זרע לבטלה. לילית הפכה להיות במסורת היהודית כסמל לאישה המרדנית והפתיינית, הדחויה המנסה להרות בדרכים לא כשרות דרך פיתוי הגברים. בסופו של דבר לילית הפכה להיות סמל המין הבלתי מרוסן בעוד חווה הפכה להיות כאם כל חי, שמזדווגת כדי להתרבות. שהרה התוודתה על זה שהדמות המרדנית הזאת משכה אותה עוד מילדות. פרט פיקנטי ששהרה הוסיפה הוא לחש נגד לילית שאדם צריך לומר כל אימת שמתעורר בו דחף מיני לא מרוסן שהוא אסור, ולא רצון לקיים מצוות פרו ורבו שזה מותר.
הרצאה מעניינת זאת, השאירה אותי עם מחשבות נוגות. ההפרדה הזאת בין מין להנאה (שזה אסור)  ומין לרבייה ( שזה מותר ) היא הבחנה מלאכותית. אין זה אומר שלא צריכים להיות גבולות, רק שבלי הנאה לטעמי, לא יהיה חשק להתרבות. הרבה אנשים ונשים קיבלו תו של רשעים רק בגלל שהם לא תאמו את המוסכמות הנוקשות של החברה שנוצרו מטעות או לפעמים כדי לסתום חורים בכתבי הקודש. והלחש נגד היצר אולי מתאים כדי להזכיר לנו הגברים שנשים אינן חפץ ויש להן מהות משלהן.

גם הרצאתו של שחר לאודון הייתה מעניינת והשאירה אותי קצת עצוב. הוא דיבר על "שבת המכשפות" שהוא טקס בדיוני ברובו שבו המכשפות נפגשות בחצות כדי לרקוד והזדווג עעם השטן. העדות היחידה המפורטת לטקס זה, הוא ספר ה"מליאוס מליפשיארום" כלומר פטיש בעושי הרע" שהתפרסם במאה החמש עשרה, המתאר בצורה מפורטת מה המכשפות עושות בטקס זה. העצוב בעניין הזה הוא שהספר הזה נכתב על ידי כמרים שבמידה רבה בדו מליבם את פרטי הטקס והוציאו בעינויים הודאות על הטקס הזה מנשים שנאשמו בכישוף. יש מחלוקת בקרב החוקרים כמה נשים הועלו על המוקד באשמה זאת. שחר לאודון הזכיר את הדעה האומרת שהמכשפות בעצם היו נשים שהיה להם ידע רפואי ומיתולוגי שהועבר בצורה מחתרתית. הערך באנציקלופדיה העברית על כשפים טוען שהדעה לא זכתה לביסוס, אולם בכל זאת, קצת עצוב שצביעות וסתם טיפשות פוסלת כל כך הרבה אנשים רק בגלל שהם אינם עונים לכללים הנוקשים של החברה ואני מקווה שהקוראים יסלחו לי קצת על אבק ההומניזם, אני יודע שזה לא תקין פוליטית, אבל זה חשוב.
האכזבה של הערב לטעמי הייתה ההרצאה הלא ברורה של אייל ליאני וליאור דיין.

אייל ליאני וליאור דיין 

נראה היה שזה  מתחיל טוב. בתחילה אייל ליאני התחיל לאמר שכישוף לפי חוק העונשין הוא עבירה. ואז הוא סיפר לנו על ניגוד בין שתי מערכות חוקים לגבי כישוף הוא אמר שלפי המשפט העברי מכשף אמיתי אינו יכול לעסוק בכישוף ואדם שמתחזה למכשף, לעומת זאת, אינו נענש. בניגוד לכך הוא אמר שבחוק האזרחי מכשף מותר לעסוק בכישוף רק אם הוא מתחזה ובא לספק צורך בידורי. אני איני מצליח להבין את הניגוד שלכאורה אייל ליאני אמר שקיים בדבריו.
בהמשך הרצאתו הדברים התדרדרו והלכו, כשהוא צירף את ליאור דיין וניסה לעשות תרגיל סימולציה מסוג כלשהו בקשר לכישוף, אולם לא הצלחתי להבין את התרגיל הזה.
ליאור דיין דיבר דברים מאוד לא ברורים ולא קשורים לכלום.
נאמר לי שהוא היה חולה.
ההרצאה של אייל וליאור לא הייתה אחידה ולא הייתה לכידה ואפשר לסכמה כהחמצה אחת גדולה.

אלי אשד מרצה על לחשי כישוף

את הצד הפיקנטי של החלק ההשכלתי של הערב הביא אלי אשד, כשדבר בפנינו על לחשי אהבה שהיו בשימוש כדי לכבוש את ליבן של נערות או של נערים. אני מודה שההרצאה הזאת לא עניינה אותי במיוחד ואינני זוכר ממנה הרבה, אולי בגלל שהיא באה בסופו של הערב, או אולי שאינני מתכוון להשתמש בלחשים כדי למצוא בחורה.

 

 

בכל מקרה, היו אנשים שזה עניין אותם יותר ממני. אלי אשד היה גם המנחה של הערב. רוב הזמן ההנחיה שלו הייתה משביעה רצון, רק הייתה לי הרגשה שהוא היה צריך להיות פחות נוקשה וקפדני  בזמן ההנחיה שלו .

השירה

 

את המשוררים של המופע אזכיר בקצרה, זאת עקב העובדה שאין לי הטקסטים של השירים שהם קראו בערב ועל כן לא אצטרך להסתמך על רשימותיי ועל הזיכרון.

מחזור השירים שיעל גלוברמן הקריאה היה מרתק דווקא בגלל הציור הלא שגרתי של לילית, אמנם המוטיבים השייכים ללילית היו שם, אבל התמונה שהופיעה לפני באמצעות השירים של יעל גלוברמן, היא של לילית שהיא פגיעה, הכמיהה שלה להרגיש ולגעת, הגעגועים לגן עדן ,כעסה על היותה דחויה וההתרסה שלה בפני אדם שלא יוכל לשכוח אותה עושות אותה, למרבה הפלא לאנושית. וזה מה שמשך אותי בסדרת שירים זאת.
דפנה שחורי, בשני השירים שהיא הקריאה, ציירה תמונה שונה של לילית שהיא יותר קרובה לדימוי הרווח של לילית. לילית של דפנה שחורי כפי שהצטיירה בשיריה "חיתול שחור" ו"קלף הכוח" היא דמות יצרית ופתיינית. מה שבלט בשיריה היו הדימויים הנטורליסטיים הקיצונים, שתאמו את הדימוי של הלילית שדפנה שחורי ביקשה להראות לנו, אולם לי הנטורליזם הזה צרם במקצת.

דימויים מעניינים ניתן היה למצוא גם אצל דבי סער שבשיריה מתוך מחזור השירים "סדר נשים" כנס המכשפות נראה כמו מופע רוק עם כל הסממנים המתלווים לכך, כמו צלמים ועיתונאים. מצא חן בעיני הביטוי "נקטר שפם עכבר".

 

יואב איתמר מקריא 

השיר שיואב איתמר קרא בפנינו שצייר בפנינו סצנה מתוך האודיסיאה, שבה אודיסיאוס נשטף אל חופו של איש שבו חיה קליפסו, אישה יפה שמנסה לכבוש את ליבו ומצליחה להחזיק בו שבע שנים אבל געגועיו לביתו ולאשתו גוברים עליה והיא נאלצת לשלח אותו לביתו, הוא שיר טוב, רק משום מה לדבריו של יואב איתמר קליפסו היא מכשפה, לכן הוא הביא את השיר הזה, אולם אם זכרוני אינו מטעני קליפסו היא אלה.
אולי ההבדל איננו גדול כל כך, אבל בעיני הוא היה משמעותי.

המוזיקה

החלק המוסיקלי של האירוע כלל את הכנרת והמלחינה אסיה רודשטין ואת זמרת הרוק ירונה כספי.

אסיה רודשטיין מנגנת.

 

אסיה רודשטין הביאה קטע שהיא הלחינה לכינור שנקרא "הקטע הבלתי גמור". לצערי אין לי השכלה מוסיקלית, ולכן יהיה קשה לי לפרש את הקטע. אני יכול לומר שהקטע הזכיר לי מוסיקה שנכתבה במאה העשרים, וזאת הייתה חוויה מאתגרת והקטע מצא חן בעיני, אולם לטעמי הוא לא היה קשור לערב, מלבד לכך שאסיה היא מלחינה מוכשרת.

ירונה כספי 

נגינה בסגנון אחר לגמרי הביאה זמרת הרוק ירונה כספי שליוותה את עצמה בגיטרה. היא הביאה שני שירים האחד "היסוסים" והשני "לשונות מתערבלים". המילה שדים הוזכרה בשיר הראשון פעם אחת. והשיר השני תיאר נשיקה בין גבר לאישה כתחרות. סגנון השירה שלה הזכיר לי במקצת את ולדימיר ויסוצקי. היה נחמד לשמוע אותה והיא היוותה עיטור הולם לאירוע אבל לשירים שהיא השמיע היה קשר מאד רופף לנושא של האירוע.
לסיכום אומר שאני אהבתי את המופע הזה, על אף החריקות הקלות שהיו בו. רוב הבחירות של המארגנים הוכיחו את עצמן כמוצלחות חוץ מאחת. אחרים אולי יגידו שאפשר היה למצוא מקומות טובים יותר לערוך בו את הערב מבית הסופר, אבל לי אופיו של הבית לא הפריע לי ובכל זאת המופע היה מוצלח לדעתי.
אני באופן כללי אהבתי מה שעשו  בערב הזה והוא היה עבורי חוויה מאלפת.
בסך הכל כשפים ומין זה נושא שהוא תמיד מושך רק תלוי מה עושים אתו .

 

 

 

קיראו גם 

דף הפייסבוק של ירון ליבוביץ'