אילנה יפה
המשוררת אילנה יפה שפירסמה כאן כבר שיר קוסמי . שלחה אלי גם את השיר המעניין הזה
מסכות העור
אילנה יפה
בחלום המסכות אני מודה להן,
למסכות העור.
"האם תמיד יש לכולם מסכות?"
שאלתי את הממונה
"כן", השיב, "מלבד בגשם שאז נמסות,
וברוח, שאז עפות, ובשמש שאז נצרבות,
ובלילה, שאז משחירות נהיות לצל".
"מה נשאר?" שאלתי
מסכות העור מכוסות
מסכות העור קהות
מסכות העור אטומות
מסכות העור שקופות
מסכות העור פגיעות
מסכות העור סדוקות
מסכות העור חדירות
מסכות העור אינן מסכות
כשכואב מדממות פנימה,
כשנעלמות אתה מאושר,
כשמאושרות אתה בוכה.
כשאתה בוכה מנחמות.
כשהן נמלטות לחשכה
הן נמלטות לזיכרון,
כשהן נמלטות לאין מוצא
חוט דמי משתלשל מפיהן.
בפינה הן אורבות לאיש תמים
מפתות מעכסות מצדיעות מתחנפות
מסכות העור עשויות עור
אין דם. רק עור.
מסכות העור עשויות מחומר של מסכות
אטום למים, לקרני אור, למוסיקה,
ברחוב לא תכיר אותן, נראות כמו כולם,
מנפנפות לשלום, נשיקת אוויר, קריצה,
אבל בבית כשהן עירומות
מתמוטטות על דרגש העליבות.
טבען האמיתי פורץ בחלומות
שם הן פשוט קלופות, מתקלפות מעצמן,
שם הן ססגוניות, עליזות, לולייניות,
מסכות בובות וליצני חלום,
זולגות על פרחי אלמוות כהים.
בלילה הן מרצדות בחושים אחרים.
פעם היו מלאכים. עכשיו, ללא
כנפיים, מרצדות בזיכרון,
פעם פגשתי אחת
התבוננתי היטב:
עלובה. כולה עור
כולה נוטפת עור
זולגת עור
הרבה עור
הרבה מקום לפגוע
הרבה אין הגנה.
נתתי לה נוצה משלי.
אמרה תודה והסתלקה
אל תוכי הריק,
הנאחז,
פעם
הייתה לו ממשות של כנפיים
עכשיו נותרה רק
תחושת סחרור גבהים
בדמי.
תוספת
אילנה יפה שלחה לי גם את הציור הזה:
"איש החרב " ציור מאת אילנה יפה.
ניחוש : אני משער שלציור יש קשר למבקר והעורך גבריאל מוקד שאילנה יפה מקורבת אליו.
על אילנה יופה ראו גם:
פרופסור גבריאל מוקד על יקיצותיה של אילנה יופה
שירי ערש למבוגרים: יובל גלעד על שירתה של אילנה יופה
מכאן לאן? שני שירים שכתבה אילנה יופה בעקבות ערב ביקורת ספרות
לקשקש זה ליצור חיים – על סיפורי הילדים של אילנה יופה
24 תגובות על “המסכות של אילנה יופה”
תגובתי הטבעית – יש משהו בדברי אלנה יפה, מעבר לכך השירה עמוסה בתכנים פסיכולוגיים מובנים מאליהם, הרי עולמנו המתוקשר למידע הפתוח לכול, די מתקדם אף בלא רצוננו.
גם השירה שפורסמה קודם שקשורה לחורים שחורים, יומרנית למדי, אך אין בה אפילו בסיס עיוני אמין, וזה מרתיע וכלל לא תורם לספרות היפה שמנסה להתרומם מן השפל הזמני והמעליב.
חבל שלא נערך על ידי המשוררת מחקר מעמיק בתחום שמעניין אותה, כגון פיסיקה של היקום.
המשוררת היא מיסטית , לא קשורה לפיזיקה של היקום.
היא עוסקת בדברים של מעבר, בדמיון ובפנטסטי.
חבל שלא הבנת את זה!
רפואת האדישות, זאת באמצעות ביטול הניתוק בין החומר והרוח, האם זה לא מחייב הרגשת הנאה רוחנית ואינטלקטואלית?
אין טעם לשכנע אדם כמוני, אני אוכל להתמודד עם זה שהחיבור הנ"ל אינו מתקיים ביצירה, אך הבעיה היא שאדם לא מנוסה, תמים ונקי מדעות, יקבל רושם מוטעה לא רק (וזה בהחלט לא העיקר) על פיסיקת החורים השחורים, אלא שגם השירה כרוח לא תביא אותו להתחברות אמתית, והוא, שלא יודע מדוע זה קורא לו,יקבל רושם שהשירה אשמה במחדלון!
ביטחון לכך נראה אצל פגיס:
"…מדרגות שלא הובילו,פרספקטיבות שבורות.
ללא תורגמן לעצמי, לא גמור
נעזבתי סוף-סוף…
ולפני שאני מתעורר
מתפורר בי גוש לבני הששרופות
ושב אל החומר"
(מתוך "מגדל")
לא הבין דבר [אבל את כל המילים ךכשעצמם דווקא כן].
ועל כן פנה לנביא מנישאפור לשאול בעצתו,וכך נענה:
"נפשי את לפתרון חידה זו לא תגיעי
לחקר פלפולים,עמקו פה, לא תגיעי"
ולא הסתפק האיש בדברים העתיקים הללו ופנה לחדשים יותר :
"יקירתי ולו אין שחר לדבריך
הלא בצמאון אני אותם גומעת.
וותעצב האיש שבא לקרא – וילך לחפש את האיש שבא לצחוק.כי אןלי ממנו תבוא הישועה לו..
משוררים פאודו- אינטלקטואלים לא צריכים להגדיר שירתם "כשירה רוחנית", דבר לא בא על חשבון השני
גם לא רוח על חומר. השילוב הוא פועל יוצא של התוכן והצורה, התוצאה פה בהחלט לא נוגעת לחיבור הנכון, נטלי גוטמן צודקת.
כל אירופה ב9 ימים ואחה"צ חופשי, אז בכל אופן הוא נורא התרשם מהמסיכות שראה בונציה וקנה מהם כמויות, ומאז בעצם הוא לא מסיר מסיכה מפניו.
ובסוד, אפילו לישון הוא הולך עם מסיכה – כי מי יודע את מי הוא יפגוש בחלומו?
בכל אופן המסיכה האהובה עליו היא זו עם עין אחת צוחקת והעין האחרת דומעת..
בזמן האחרון רבו הדמעות – כי הוא קורא תגובות
טוסבראהינדי שהזהיר את תלמידיו לשאת נרות לכל אשר ילכו, יקומו או ישכבו באמרו
"בחושך -כל חור הוא שחור"
כל אירופה ב9 ימים ואחה"צ חופשי??????? אז בכל אופן הוא נורא (?) התרשם מהמסיכות שראה בונציה וקנה מהם(ן) כמויות, ומאז בעצם הוא לא מסיר מסיכה מפניו.
ובסוד, אפילו לישון הוא הולך עם מסיכה – כי מי יודע את מי הוא יפגוש בחלומו?
בכל אופן המסיכה האהובה עליו היא זו עם עין אחת צוחקת והעין האחרת דומעת
(כמה בנאלי(…
בזמן האחרון רבו הדמעות – כי הוא קורא תגובות
(חבל שהוא לא קורא את התגובה שלו(
חחחחחחחחחחחחחחחה
טיפש משולל הבנה חקיין בשווה פרוטה, אבל הוא מודה. בצחנתו הוירטואלית הקופ-אחרי-איש הוא הגדול מכולם. וזו לא אמרה בנאלית. זו האמת.
מקווה שהמשוררת תמצא כוחות להתחיל מחדש, ורק תקח בחשבון את ההערות המקצועיות, בייחוד כשל רוי. הרי האמת השירית לא קשורה לדעה סוביקטיבית של אף גורם, היא יצירה! כל עוד היא נוצרת ככזו ולכן נקלטת על ידי חושינו כהארמוניה נצחית, כסדר לחיישני נפשנו…
היא בת זוגו של גבריאל מוקד
ומזה חליפת המחמאות בין רוי לנטלי?
עוד יצירה פיוטית קוסמית עם הרמוניה נצחית וחיישנים?כזו שמכל המקומות בחרה ללבלב באתר הזה?
כל דבר, גם אוכל טוב זו יצירה.
גם נקיון טוב של חדר המדרגות זו יצירה וגם
גזימת שיחים בצורה של פופאי זו יצירה.
טוסבראהינדי הקדוש הורה שכל מה שתלוי במוזיאון – זו אמנות, .
אז מותר עכשיו לתלות ליד קורבה [מקור העולם] את הטבח, המנקה והגנן שלי ?
חובכ"ב לוחש על אוזני מאותם כתבים לא-עתיקים את המשך הסורה:
" "כל מי שהוציאו עליו קטלוג ינון לנצח כאמן"
אז אם נכתוב על הטבחית ונצלם תבשיליה, על הגנן ונצלם פופאיו ועל המנקה ונצלם יכוזי האבק נעמידם בדרגת יציריתיות כמו למשל יסנין?
[וזה מזכיר לי -טלפנו מחנות הספרים לקחת את יסנין בהוצאת כרמל שמחכה לי על במדף…]
מתי שהוא אני מתכוון להעלות כתבה עליו ועל יוצרו שמעון צבר באתר זה .
רק שיש כל הזמן עומס של דברים אחרים .אבל מתי שהוא בעתיד .
הביקורת, קשה – ליצור, אף שזוהי אמרה בנאלית, אעדיף להזכירה. כמו כן, אטיל ספק בכל הקיצוניים כמוני, אבקש להיות אוביקטיבית.
אכן ניתן ליצור מכל דבר ורק זו הצרה, שכאשר נתקלים בשיר שלא "מדליק אותנו", מאבדים את הרצון לנסות, הרי טעם הקורא נבנה על ידי היתקלותו ביצירות, ואילו כל הכירות כושלת בתקופת הדלות שלנו שווה לאסון טבע, גם אם הוא מדומה בעיני רבים.
לאיש שבא לצחוק היה הפעם שדה מוקשים מוכן ומזומן, ואף הוא דומני, טרח להיכנס לקריאה ולהתבטא ביצירתיות האופינית לו, אך בלי לפסול באכזריות את היוצרת.
מקווה שבזכות יקום הסובלנות של אלי, נצליח לתמוך בכל שביב של כישרון, זו הדרך האמתית של כל ביקורת…
יסנין שלי, אגב, נשמע מפתה להפליא במקור…
תיבת הקדושה פנדורה – ואל תשחרר את התקווה…
הקדוש המהולל טוסברהינדי לא רוצה להיחשף בהמון עם. בוחל בהערצת הטוקבקיסטים ומגלה סודו רק ליחידי סגולה…
והיה ותביא לפני ההמון את מעשיו וגדולתו, כפי שספרם להמון הנבערים הצבר תלמידו העוקצני הנך מסתכן בריבוי סיכות בידי ההמונים שיראו את האור, ואז עד אנא יפנו ה'יוצרים' בנדקרים, מחזיקי הבלונים המתרוקנים מהאויר החם. . הוי השמר לך בלש האשדות מהתקרב לקדוש טוסבראהינדי
מעולם אינו צוחק לגופו של אדם או יוצר כי אם רק על היצירה המוגשת לו לטעימה. ואם פרי היצירה טפל או גרוע מזה, הוא מביע מחאתו ברב צחוקו.
באיש שבא לצחוק לעולם אינו אכזר ואינו פוגע בזולתו – זולת אם הזולתו הוא האידיוט שניסה להשתמש בשמו.
מה שכן צחוקו בוקע מבעד למסכותיו הרבות כאשר הוא נתקל בנפיחות לשונית, ברברבנות רעיונית, באפטרופסות לא ברורה.
האיש שבא לצחוק למד מחבריו לקרא בספרים הקדושים של המשוררים הגדולים, והם לו מד האיכות לכל מקפץ ועטו בידו.
ובהמלצת האיש שבא לקרא – גם באיש שבא לצחוק יקרא את יסנין בשבת הקרובה
ואם הייתה לו הבנה מינימלית באמנות הפלסטית היה טוען כי ידידו הותיק חוב"ב שותף ליצירה זו, שכן הדמות המשתקפת בציור דומה כשתי טיפות דוריאניות לחוב"ב,כאילו ישב זה לפני הציירת ודיגמן לה בסיוטיה. ורק שינוי מהותי אחד, בידיו של חוב"ב לעולם אין חרב. תמיד רק סיכות….
למה שהאיש שבא לצחוק לא יאחוז בעט שירבוטיו הלשוניים ויפיץ תורתו הלשונית האנינה והטובה ברבים רבים בארץ שלא ידעו את שמו זולת שמו הנישא והמתנשא והיהיר ששונא את השנוא עליו והבז לכל מה שהוא הוא, יפה יעשה איש זה אם יפסיק להשתמש בניקו המשתלח בכדי לזרוע הרס, ריב ומדון ובמקום להשתמש בעט שירבוטיו יפה יעשה אם יתבטא ביתר בהירות שהרי נושא הוא לצחוק ולשנינה בקרב קוראיו הלא אוהבים.
בעל הגיכי גיכי הוא פשוט פסיכי
[…] המסכות של אילנה יופה […]
[…] המסכות של אילנה יפה […]
[…] המסכות של אילנה יפה […]