אצבע לרקה:סיפור מאת אלכסנדר קוברינסקי בתרגום עידו ארמיאץ'

אלכסדר קוברינסקי . משורר ידוע בשפה הרוסית שולח את ידו הפעם בכתיבת סיפור פנטזיה בעל אלמנטים ברורים של סוריאליזם וגם אימה שגיבורו מתנתקל בתופעה שלכאורה שוברת את כל חוקי הטבע , אבל מרגע זה ואילך הוא פועל בצורה אנושית צפויה וטבעית ביותר וגם מצמררת ביותר .

אצבע לרקה

.
מאת
אלכסנדר מ. קוברינסקי

בתרגום עידו ארמיאץ' 

"במקום ירח עטור קרעי עבים משוטטים הידלדלה רגל… "

יורי ממלייב

רוֹא שוטט בשביל, ממול להר הנסורת וסיגי הקרשים, שלדות הרכב המוחלדות, טינופת הסמרטוטים הצבעונית וכוורות דבורים שננטשו לגחמות הגורל. עצר – את צוהר המחילה חסמה נעל. מצדיה חדרה השמש. אחרי הנעל היה קרסול. ללפות באצבעות ו-משוך… רגל!.. התקפלה בברך… זה חי!
–שומעת?!– פנה הוא אליה,- אני רץ הביתה, להביא מה שצריך, וחוזר…
התיישרה, כאילו מבטאת את ההסכמה שלה ומייד את התודעה טרד משפט "תחזיר אותי, אם לא קשה, למחילה". וזה לא היה מסובך – היא סייעה לו בפיתולי עזר. תוך דקה, המשטח האפור של הסולייה התמזג עם האבק מסביב למחילה ותפזורת חלוקי האבן הצבעוניים…
*
הרגל נמצאה באותו המקום – מחכה , מנענעת קלות בקצה הנעל, מצד לצד.
רוא, בלי מחשבה שנייה, סחב אותה מהמחילה ומרח ביוד את הרקמות שפרפרו סביב לעצם הירך. משהשחיל את החוט הגס לקוף המחט, החל לתפור. כמה גדולה, אם כך, הייתה פליאתו, כאשר זמן ארוך לפני שהטליא את פיסת העור האחרונה, הבחין כי פאת הירך המשוסעת, בשרה סומר ומחליק לסירוגין, הופכת לפני אישה – הרגל הניעה את שפתיה…
– בתרמיל שלך יש אזמל!- אמרה בבטחון.
– וארנק בלי כסף,- ענה הוא, מחייך בציניות.
– יש לי בעיה,- התגלגלה בנחשוניות – ניתרה מעלה והחלה לקפץ, פעם ימינה, פעם שמאלה, כמו ילדה קטנה שמשחקת בקלאס המשורטט בגיר על המדרכה,- אני יכולה להתקדם על אחת בלבד.
– מסכנה שלי,- רוא נאנח בהשלמה.
– השנייה כבר לא תצמח לי, – היא אמרה והוסיפה,- אבל יש מוצא!
– איזה?
– כנפיים!.. – אבל בשביל זה אתה צריך לחתוך פה ובצד הנגדי.
– יצאת מדעתך- חידדתי בו עפרונות.
– אל תדאג. עברתי דרך כאלה דברים שאין לי צורך בחיטוי. מהחתכים,- המשיכה היא, מכווצת את השרירים שפעם התחברו לגוף, – מייד יתחילו לנבוט כנפיים.
– תפסיקי לקפץ,- אמר הוא,- אל תזוזי, נשמה שלי!- שלף מהתרמיל את האזמל ושרטט חתך אחד ואז השני… ובו במקום מהחריצים חסרי הדם, תופחות ומתרחבות, נדחקו אברות מנוצות – הרגל החלה מנפנפת בכנפיים משל הייתה גוזל המנסה את כוחו לפני המראתו הראשונה.
*
והדרך עוד המשיכה בנסיקתה מעלה והאחוריים העטופות במכנסיים הספורטיביות פעמו בקצב ונדמה כאילו שעמוד השדרה, בהתמדה נחשית זוחל במשעול, בהתעקלו סינוסוידית מבעד לגופייה המוכתמת בזיעה. והבתים הפרטיים התקדמו לעברו – שני, שלישי- עשירי- השלושים. והנה שוב: היא הגיחה מסמטה קרובה ושטה הלאה. "חושבת שאני עוקב אחריה"- בלם את האופניים והעיף מבט אחורה. היא חשה בזה ומהר-מהר קרטעה לעבר הבניין הקרוב. ומה אם בכל זאת ינסה להתחיל איתה שיחה? איזה משפט יתפרץ מבין שפתיו? סלחי לי, גברת – את לא חושבת שאני מטריד אותך?.." תשובה אילמת- גבות המטפסות בזווית למעלה… היא מזדרזת לחזור על עקביה… ובהרגישה לפתע שהוא כלל לא חושב לשחק אתיה בתופסת, מצמידה בדרכה אצבע לרקה- משוגע, משוגע, משוגע!- מסובבת היא במפרק המרפק, כמו במברג.

מצבור הגרוטאות החלודות תחת שמי השרב חימם את האוויר אף יותר. הדחפור היה תופס בצבתותיו את שיירי הברזל והם, נופלים למכולה, היו שוטפים את הסביבה בקרקוש קקופוני. השמש סופסוף נטתה לקראת ערב. רוא התיישב על האופניים. ה-בָּיי-תה, ה-בָּיי-תה,- חרקו יובשנית הדוושות וכשהוא עבר בנסיעתו עוד נקודה בה פגש באשת- התעתוע, עלה בזכרונו נחש שנדרס תחת גלגלי מכונית חולפת; צפעוני על המשטח המלוטש- בוהק של האספלט, רוטט במחנק, בפיצול מלתעותיו המוסטות. וכאן דמיונו צייר צפעוני אחר- הוא ראה אותו בנקודה התחתונה של מורד הכביש- הנחש ניסה להעפיל אל המדרכה. לא צלח את אבני השפה והתחיל לזחול מעבר לכביש, בהחליטו, כנראה, שהצד ההופכי יתגלה כיותר מוצלח. וכאן, מצד הדמדומים המידלדלים, הזדחלה, כמשום מקום, משאית עצומה והתאורה שבקבינה הבליטה את מתאר פני הנהג. המנוע נהם באיום. רוא קפץ מאופניו. נופף בזרועותיו בהתרסה, אך מה הטעם- הנחש כבר היה תחת הגלגלים. פצפוץ העצמות נתקע באוזני רוא בכזה כאב, כאילו גומי הצמיגים עבר על פני גופו שלו. המכונה כבדת המשקל דהרה הלאה, משאירה על האספלט את הזוחל המסתלסל בטבעות של ייסורים. כרסו התבקעה במקום המעובה ביותר. הפנים החשוף נע. חשב שאולי צאצא – נעל!- נעל עם שוק!!- הרגל בטשה באספלט נחרצות עם העקב, מנסה להיחלץ מהגחון המשוסע. ובזה היא הצליחה. היא התגלגלה החוצה, נעמדה בניתור ופנתה לקפץ כמו הייתה כפותה בחבל. התחילה לחבוט בכנפיים מהירוֹת עד כדי זמזום וכשאלה התנקו, ניגבה עם הקצוות את הפרצוף, שהיה מרוח במיצי עיכול נחשיים ובעופה לעמוּד התאורה הקרוב, פצחה בציוץ עליז.
– עכשיו כבר אין לך סיכוי לברוח- אני אתגלה בכל הפנטזיות שלך.- כן, כן!- בלי יוצא מן הכלל.
*
קימט איזה דף (מאלה שבעזרתם סוכנויות הפרסום גדשו את אשנבי תיבות הדואר) ופתח את דלת ארון המטבח. הדלי של הזבל היה מלא. "צריך להוציא"- חשב הוא, מתעווה בסלידה: היה ריח של אפרסקים עבשים…
בדרך חזרה פגש את יוֹנה, שירד במדרגות בשלוות נפש. יונה אהב לספר בדיחות. "פעם אחת"…,- הייתה ההתחלה של כולן. רוא הוריד את הדלי, מפגין תשומת לב מלאה. לאשתו של יונה גם קראו יונה. נזכר איך היא אתמול דפקה עם האגרופים שלה בדלת שלו- אפורת שיער, עם עיניים מבריקות מזעם. "אם אתה לא תפסיק להטריד אותי עם צלצולי הטלפון שלך, אני קוראת למשטרה,"- סיננה היא באפוקליפטיות. המחשוף שלה, למשהו, היה קרוע ?
?הצד השמאלי היה מוגף עד לחזה המרושת בוורידים, שהתכנסו לקראת פטמה חומה. רוא קרע בקושי-מה את מבטו מהמחזה הזה. הוא גר ביישוב יותר מחמש עשרה שנים ובלית ברירה, ממקורות שהיו עלומים לו, הרבה הצליח להסתנן לתודעתו. על יונה הוא ידע, שהיא הרגה ילוד בן-יומו – בית המשפט הכריז עליה כחולת נפש. "יונה, הרגעי – לא צלצלתי אלייך", – אמר רוא. "צלצלת או לא צלצלת, הם כבר יבררו בעצמם",- ענתה יונה וביחידות איתה במעבר המסדרון קרטעו הקרסוליים שלה: אחד כחול מוורידים, השני- לבן, מושך להפתיע בצורתו.
לקראת השעה שתיים, בשיא פעילות השמש, הוא נזכר שכבר מזמן רצה לסייד את הגג. עם מחנק הצהריים, שהיה נמשך 2-3 שעות, אפילו רוח פרצים כבר לא הייתה מרעננת. מתגבר על העצלות המצטברת, הוא פנה לחנות חומרי הבניין. וכאן- מה לעשות – השכן החטטן.
– מרענן את החדר, הא?- שאל יונה, משראה את החבית וקרא את הכיתובית עליה.
– מה פתאום,- ענה רוא, הצביע בידו הפנויה על השמש האכזרית,- רוצה לסייד את הגג…
– היום?- שאל יונה.
– אַ-הָא,- סינן רוא בעייפות.
– ואותי הורג שיגרון הפרקים…- סייד גם מעלינו- אני אשלם!
– לא אקח ממך כסף, אבל לסייד… אסייד,- אמר רוא, מדמיין לעצמו למה שהוא את אשת יונה: את הפער בחלוק שלה… הפטמה… הצליעה… והקרסול.
בהתקרב הערב, כשהשרב התחיל להישבר, הוא הצמיד לפתח התקרה את הסולם והעביר לגג את מברשת הצביעה, מטאטא וחבל, איתו קיווה להוסיף קצת בטחון, לכל מקרה – גם בקצה היה צריך לצבוע. "קודם כל, אעבור על החלק של יונה",- חשב, מעריך בעינו את תכולת החבית. העבודה התקדמה בחיפזון. קצה אחד של החבל הוא קיבע על רגלית הדוד ורק הספיק לקשור את עצמו – שוב הציוצים! רוא הביט אחורה ואיבד את שיווי משקלו. "נופל מקומה רביעית",- חשב הוא בשוויון נפש, מספיק עם זאת להבחין שסביב הדוד הסתובבה רגל- שפתיה מכווצות כקשר, הזכירו 88 עם קווי מעבר מסומנים היטב ופתח, דרכו היא שאפה ונשפה אוויר. "איך זה מצליח לה- בלי ריאות?" השאלה הריקה נתלתה על החבל המתוח, תחת חלונות הקומה הרביעית. והאפלה כבר נצמדה – התעבתה. בחדרו של יונה דלק האור. יונה ישב על הספה. אשתו עמדה לפניו על הברכיים, בתנוחת 'הבן הסורר'… מישהו התחיל לשחרר עוד חבל… רוא החל לנוע מטה. מישש את האדמה ובמאמץ תולש ציפורניים, השתחרר מהחבל. השמש שקעה מצדו השני של הבית.
*
"מחר אסיים", – חשב על העבודה הבלתי שלמה והחליק הצידה, לדלת הבלתי סגורה. לא היה חשק לאכול וברגע שהתקרב למזרן, ששכב בפינת החדר, התייבש עליו, חובק את הברכיים בידיו ובמפתיע נפל על הצד, מצמיד את אוזנו לכרית… ושוב דרך האספלט בשולי עיירת ילדותו, המוכרת לו עד הפרטים הזעירים ביותר. מצב- לא ייאמן!- מענג, אם לא היה מבחין, בחצי מטר מהמעקה, בקליע. הרים. הקפיץ בידו.

לפי המשקל ולפי הגודל, מתאים לרובה M-16. התרמיל פחוס מעט – כנראה, נקלע תחת גלגלי מכונית. נגע באצבעותיו בכדור. לא זז. ישב מקובע למקומו. לפת את הקליע, כדי להשליך הרחק, אך בתנופה היד נעצרה. ומה אם באותו המקום ידליקו מדורה? הוא הלך מנתח בעיניו את הסביבה- היכן להשתחרר מהמציאה? להשאיר בערמת חצץ?.. "בשום אופן, כי יפנו את זה עם בולדוזר ואם הכף הכבדה תנגח את הפיקה" . ולפניו כבר יבבה רועדת של מישהו וקצף מתוך פה פתוח. והאשֶם הוא ושוב הוא- רוצח פוטנציאלי. איפה יוכל היהודי ההלכתי להסתתר מעצמו?.. "חבל שחפצי נחושת לא מתעכלים בקיבה". רוא מסר את הקליע מיד אחת לשנייה, הכניס לפה עם הפיקה החוצה והכדור פנימה והחליט, מחזיק עם יד אחת, לקפוץ עליו את השיניים בכל הכוח. נשמע קליק, אך שום דבר לא קרה. הוא פתח לכדי סדק את עיניו ולפי אור השמש הלוהט שנשפך, הבין שהוא נשאר בחיים… במרחק, שלוש מאות מטרים מהדרך, היתמרה ערימת שחת שהכינו הרועים הבדואים. לא ראו משם את הדיר הריק. ועוד יותר רחוק- מדרון משתפל וכבשים רועות.
רוא חזר הביתה, לקח פלאייר ומשרופף את הכדור, שלף אותה מהקן שלו. ערם את אבק השריפה על אריחי החרסינה וקירב גפרור. כעת מצפונו היה שקט. מעבר לחלון עלה השחר. לא רחוק מרשת החלון כרכֵרה וצייצה רגל, דומה לשפירית ענקית.

22אוקטובר 200 7
תורגם ע"י איגור ארמיאץ'

שירתו של אלכסנדר קוברינסקי

לזכרו של אלכסנדר קוברינסקי