חורבן משפחת הצדיק-ביקורת על המחזה "שרשרת הזהב" של י.ל. פרץ. -ירון ליבוביץ'

צפו בקטעים מההצגה 

שלושה רבנים חסידיים אב ,בן ונכדו מנסים כל אחד לבצע  מעשה מיסטי או אם נרצה כישוף שיציל את קהילתם ההולכת ושוקעת מהחורבן העתידי הבלתי נמנע שהם יודעים שבוא יבוא. אבל נשאלת השאלה איזה כישוף יש לבצע ? כל אחד חושב על סוג כישוף שונה ומיוחד המנוגד לזה של האחרים  . תיאטרון תאיר היציג לאחרונה את המחזה של י" ל פרץ "שרשרת הזהב" ( הידוע גם בשם "חורבן בית צדיק ") מחזה שאותו כתב פרץ בכמה גירסאות בעברית וביידיש .פרץ הנחשב לאחד משלושת סופרי היידיש הגדולים ביותר ביחד עם מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם  במחזה הזה הוא הראה שהוא היה מוכן ללכת רחוק יותר מכולם .חוקר הפילוסופיה היהודית ומבקר הספרות והמוזיקה ירון ליבוביץ' צפה במחזה ולהלן ביקורתו המפורטת :

חורבן בית הצדיק:

 שרשרת הזהב מאת י. ל. פרץ

מאת ירון ליבוביץ

"שרשרת הזהב" מחזהו של יצחק ליב פרץ (זמושץ' 1852 – ורשה 1915) נכתב במקורו באידיש והועלה במחצית הראשונה של המאה העשרים בפולין ובארה"ב על ידי קבוצות תיאטרון באידיש, אולם לא הועלה מעולם בעברית. תיאטרון "תאיר" החליט להעלות את המחזה הזה בעברית. מאמר ביקורת זה יעסוק באותה הפקה.
מחזה זה מתאר שלושה דורות של אדמו"רים בחצר חסידית העומדת על סף חורבן.

הסופר

י"ל פרץ, מגדולי הסופרים בעברית ובאידית בתחילת המאה העשרים וכתיבתו התפרשה על תחומים רבים: מכתיבה עיתונאית ועד שירה ספרות ותיאטרון. בלימודי בבית הספר הכרתי אותו כמספר בסגנון עממי של קהילות יהודיות באירופה. המורים תיארו את סיפוריו באווירה נוסטלגית משהו. מה שמתגלה מקריאה מעמיקה שלו הוא פן רציני אפילו פיוטי והגותי המבצבץ בתוך היצירה שלו ומחזה לא פשוט זה הוא דוגמה לכך. יש לציין שההפקה הביאה את המחזה בשני שינויים משמעותיים, אחד עלילתי ואחד מבני. כדי להבין את השינויים יש לסכם בקצרה את עלילת המחזה לפי הנוסח המתורגם על ידי שמשון מלצר שמופיע במהדורת כתבי י"ל פרץ של תשי"ג.

העלילה

עלילת ההצגה עוסקת בשלושה דורות של אדמו"רים בחצר חסידית. כשבקרב ה"עולם", כלומר קהל החסידים, מתגברות שמועות על פרעות מתרגשות על קהילות יהודיות, ר' שלמה, אם תרצו הסב, מחליט במוצאי שבת לא לבצע את טקס ההבדלה, ובכך להשאיר את הקהילה כביכול בשבת תמידית. בכך הוא מתכוון להפוך את קהל מאמיניו ליהודי שבת כדי להציל אותם מן הפורענות. הוא כמעט מצליח לסחוף אחריו את חסידיו, אולם ברגע האחרון בנו ר' פינחס, מחליט לקיים את הטקס ולהבדיל. בכך הוא רוצה להביא את עולם ה"חול" כביכול, אולם להפתעת קהל החסידים הוא נוקט גישה הפוכה מזאת של אביו. ר' פינחס, בניגוד לאביו המנסה להפוך את כל קהלו ל"הודי שבת", מנהיג שיטה נוקשה של ניקוש היסודות הלא ראויים מתוך הקהילה. בכך הוא מרחיק חלק גדול מקהלו וביניהם את נכדתו לאה, שהולכת ונשאת לרפא מתבולל. ר' פינחס כתוצאה מכך נשבר ופורש מההנהגה. על בנו של ר' פינחס, ר' משה, מוטלת החובה להנהיג את ה"עולם", ובכך להמשיך את שרשרת הזהב אך הוא אינו מרגיש ראוי. לאחר דרשתו הראשונה לפני קהלו הוא אומר שאיננו יכול להנהיג את הקהל וכי נמאסו עליו הבקשות שלהם לפרנסה ושידוך טוב. כשהוא שומע את הבשורה מפי בתו לאה שחוזרת מבית הרופא, שאליו כאמור נשאה, בבקשת עזרה לבנה, שאמור להמשיך את השרשרת בבוא השעה, נולד עיוור, הוא מנסה להתעשת ולעשות את הדבר היחיד שהוא מרגיש שנותר לו לעשות, לפנות לעזרה לאביו ולסבו, ולנסות להתפלל אל האלוהים ולקרוא לו להתערב.
הוא מוכן לקחת את היוזמה ומתחיל להתקרב לעבר ארון הקודש, אולם ברגע האחרון בנו, יונתן, אחיה של לאה, עומד בדרכו לשם, והוא טוען שקריאה לאל משמעה לנסות את האל ואת זה אסור לעשות. ר' משה נשבר סופית, בהחלטה פתאומית, מוטלת ההנהגה על יונתן, שהוא הנין, והמחזה מסתיים בכך שיונתן מקבל עליו את הנהגת הקהל.

הגירסאות

המחזה במקור נכתב ביידיש, והוא העיבוד האחרון של הצגה שנכתבה בעברית בשם "חורבן בית צדיק", שפרץ כתב ב 1903. המחזה הועלה בתרגומו לעברית של שמשון מלצר, משורר בזכות עצמו. (נוסח ההצגה המלא ראה "שלשלת הזהב דרמה משפחתית חסידית בשלוש מערכות", כל כתבי י"ל פרץ, כרך 6, ספר 3, תל- אביב, תשי"ג, עמ' ז – ק).
במחזה הזה של פרץ ניכרת השפעה של ניאו רומנטיזם וסימבוליזם. (ראה יהודה אריה קלוזנר, צבי קפלן, "פרץ, יצחק ליב", האנציקלופדיה העברית, כ"ח, עמ' 425). את זה אפשר לראות כבר בסיפור העלילה ובדמויות הגדולות מהחיים של ר' שלמה ור' פינחס. יותר מכך, במחזה מדבר פרץ על אפשרות של חורבן הקהילות באירופה ועל שואה מתקרבת כשהוא מצביע על התופעות החברתיות שלדעתו יובילו את התהליך הזה. בנוסף לכך, פרץ עוסק במחזהו בשאלות חברתיות אודות התנהגות של מנהיגים בהנהגת קהילתם ומערכת היחסים ביניהם לבין קהלם, במיוחד בשאלה מי מנהיג ומי מונהג.

השינויים

המחזה הזה הוא אתגר לא קטן לתיאטרון בזמננו, והוא עוסק בנושאים חשובים הקשורים לתולדות העם, ולשאלות הנהגה שלא מתיישנות לעולם. על כן, אין לתמוה למה תיאטרון "תאיר", המעלה יצירות הקשורות לעולם העשיר של התרבות היהודית, ומנסה להלביש אותם בלבוש מודרני ומעורר מחשבה. העלאת מחזה זה הוא בהחלט נופל בגדר תחום הפעולה של קבוצת התיאטרון הזאת.
שמואל ניגר, במונוגרפיה שלו על י"ל פרץ, מצא בדמות ר' שלמה, ביטוי לגעגועיו שלו עצמו לאמונה. (ש. ניגר, י. ל. פרץ חייו ויצירתו, תל אביב, תשכ"א, עמ' קנ"ב). אפשר לראות את ההצגה כולה, במיוחד עקב סופה המפתיע, כדראמה של אמונה. ההפקה של תיאטרון "תאיר". מביאה את הגעגוע הזה למקום אחר לגמרי. היא עושה את זה בשני שינויים משמעותיים, שלפי דעתי קשורים זה בזה, והם אלה שנותנים לדעתי, בין שאר הדברים הטכניים של המחזה, את משמעותו האקטואלית.

ההצגה

נתחיל בשינוי המבני. ההפקה הנוכחית לא מציגה את המחזה לפי סדר העלילה המקורי כפי שהוא רשום בטקסט הכתוב. ההפקה של תיאטרון "תאיר", מתחילה את ההצגה דווקא מתחילת המערכה השלישית, שבה הנכד ר' משה , אמור לשאת את דרשתו הראשונה ולהנהיג את הקהל. נוסף לכך, המחזה מתחיל בקריאת הגבאים לקהל הצופים במחזה לבוא לשמוע את הדרשה. אמצעי מקובל זה של להפוך את הקהל לפעיל, נותן כביכול לשחקנים לפנות בבקשות אל הצופים במחזה. וכך להפוך את המחזה לבעל אמירה קונקרטית לקהל הצופים. כתוצאה מכך מעשיהם של ר' שלמה ור' פינחס מובאים אלינו בצורה של פלשבקים, זיכרונות מהעבר של ר' משה. שינוי זה הופך אמנם את ההצגה למעניינת, אבל לטעמי שינוי זה תורם לא מעט לבלבול אצל הצופים, כי שינוי זה מקשה עליהם להבין בקלות את מה שמתחולל על הבמה.
עם כל זאת, השינוי המבני הזה עוזר לנו להבין את השינוי בעלילת המחזה. בהפקה זאת דמות הנין, יונתן מושמט מההצגה ולא קיים בה כלל. ר' משה כשהוא מתפלל לאל ופונה לעזרה מאביו ומסבו, האדמו"רים שהיו לפניו, הוא פונה גם לקהל הצופים במחזה להתפלל ולעזור לו. זה לדעתי משנה את האמירה הסופית של המחזה, מתחזית קודרת של עתיד העם היהודי עם אופטימיות זהירה, לתחזית מעוררת מחשבה עם קריאה דחופה לקהל לנסות לעשות משהו, כלומר להיות מעורבים בשאלות האקטואליות.
במחזה יש שילוב מעניין של התרחשות ריאליסטית, קשיי הנהגה בחצר חסידית, לבין דמויות סימבוליות. האדמו"רים שמנסים "לעצור את העולם" כדי להגיע לגאולה. שילוב זה בא לידי ביטוי גם באמצעים טכניים שההפקה השתמשה בהם בהצגה. כמו הפיכת השולחן בהצגה לאלונקה שבה שוכבת גופה, וכך קהל החסידים הופך בעצם למשתתפים במסע הלוויה. כמו כן השימוש בדימויים ויזואליים וצליליים, כמו צלילים של הקפות אוויריות, וציורים המזכירים לנו חוויות ממלחמת העולם השנייה. למרות האנכרוניזם של אמצעים אלה, אני חושב שזה רק הוסיף למחזה. וגם זה נתן לו משמעות אקטואלית.
בהצגה נזהרו היוצרים לא לפגוע בלשון הפיוטית של פרץ, בתרגומו של מלצר, דבר שמקשה לקהל צעיר להבין את ההצגה. מצד שני יש לציין את הניסיון שהתבטא במשחק ובעיצוב הדמויות כדי ליצור שלושה דמויות שונות של אדמו"רים עם השקפת עולם מובחנת וברורה. יש לציין את משחקם המשובח של שלושת השחקנים ששיחקו את שלושת האדמו"רים. אני אהבתי את השחקן ששיחק את הגבאי, ואת השחקן ששיחק את החסיד העשיר.
לסיכום ניתן לומר, שהצגה זאת היא הצגה לא קלה לצפייה כי היא לכאורה מדברת על תקופה רחוקה מזאת שלנו וגם השפה הגבוהה לא עוזרת להבין את המחזה, אולם הפקה זאת מראה לנו שהצגה שנכתבה בתחילת המאה העשרים, עדיין רלוונטית לתקופה שלנו, וזאת בזכות השאלות החברתיות בנושא הנהגה במשבר, שהצגה זאת מעלה.

קראו גם :

טקסט המחזה "חורבן בית צדיק"

קשה להיות (תיאטרון ) יהודי : מיכאל הנדנזלץ על ההצגה

ההצגה באתר הבמה

י"ל פרץ

י"ל פרץ בפרוייקט בן יהודה

דף הפייסבוק של ירון לייבוביץ'