הערפד מראשיתו ועד ימינו-שחר לאודון

הערפד לאורך הדורות: נציג השטן או סתם עלוקה?

מאת שחר לאודון

הקדמה
"הוא, שאינו טבעי, חייב לציית לכמה מחוקי הטבע".

(מתוך: דרקולה, 252)

למרות האופי הרציונלי של החשיבה המדעית, אופי ששולל את קיומן של דמוית על-טבעיות רבות שצמחו מתוך האגדה והמיתוס, הצליחו דמויות אלו לשרוד ולהתנחל בתוך חלקים מהתרבות המערבית, בין אם כגיבורים בספרות הפנטסטית המודרנית, ובין אם כדימויים ומטאפורות בפילוסופיה ובמדע, "הנקיים" ממיתוסים. בין הדמויות הללו מצויה גם דמותו המפלצתית-אנושית של הערפד, המת-חי שניזון מדמם של החיים, דמות שפופולריותה רק גואה בחלוף השנים. אבל הערפד לא נותר שד פליט מזמנים עברו. בחלק מהסיפורים הוא לובש בעצמו את חליפת ההסברים המודרניים והרציונליסטים האופנתיים. השילוב שנוצר הוא דיאלוג מפרה בין הפנטסטי למדעי, בין האירציונלי לרציונלי ובין הכאוטי לנאור. הנסיון להסביר ולבאר את קיומם של הערפדים, הוא ניסוי ספרותי של התמודדות עם מה שלא ניתן להסבירו (כמו קיומם של ערפדים) בדרכים מודרניות, והוא מראה לא רק כיצד הערפד משמש דימוי לצדדים ההרסניים של הטבע, אלא גם כיצד מתמודדת התרבות עם אותם צדדים אלו, כאשר הנסיון להכניסם לתוך המסגרת המדעית "הנאורה", דווקא הוא שנותן אשרור לנצחיותם ולנצחונם של צדדים אלו על אותם הסברים מדעיים חולפים.
במאמר זה אסקור את הכרוניקה של סיפורי הערפדים במהלך הדורות וכיצד בכל דור הסבירו בסיפור את קיומה של דמות זו, אם בהשענות על האגדה ואם על בסיס גילויים ותיאוריות מדעיות. אחד הביטויים לשינוי מתבטא בהסבר השונה למשמעותו של הדם, שאותו צורך הערפד – והלא זה ממהותו ואפיונו. להבדל זה חשיבות מכיוון שלדם יש משמעות סמבולית כפולה ומורכבת: הוא מייצג הן את הצד הרוחני והן את הצד הגשמי. או כדברי פוקו: דם הוא "מציאות עם פונקציה סמבולית" (ב"הסטוריה של המיניות"). בנוסף, ישנם בטבע יצורים הניזונים מדם, ואלו מעניקים את הגושפנקא האמפירית לקיומו של הומפיר.

ערפדים בטבע ובפולקלור: על שדים וקרציות אחרות

אגדות על ערפדים ודמונים מוצצי דם ליוו את האדם עוד משחר ילדותו. הימצאותן של הישויות האימתניות הללו קיימת כבר במיתוסים הקדומים ובפולקלור העממי. באלו תוארו שלל דמויות שאותן ניתן לכנות כ"ערפדיות", או יותר נכון כבעלות אלמנטים ומפיריים. למצרים לדוגמא, היתה אמונה שאם הם לא ימשיכו לשרת את המתים, אלו יבואו ויזונו מהחיים. בבבל ואשור היו אלי חורבן צמאי דם, ואילו ליוונים ולרומאים יש את לאמיה: אלת-נחש, שמסוגלת לשנות צורה לאשה מדיחה המוצצת את דם הגברים אותם פיתתה. דמות זו מזכירה את לילית, הדמון המפתה מהמיתולוגיה היהודית. לילית (שעל-פי התלמוד הייתה אשתו הראשונה והמודחת של אדם) אמנם אינה שותה דם, אבל על-פי התלמוד והמדרש היא גונבת את זרע הגברים ומולידה מהם שדים. בנצרות התגלגלה לילית לסוקובוס (הלבוש הנשי של השטן) ולאינקובוס (המקבילה הזכרית). אב "עלוקה" מופיעה במשלי (ל, טו), אבל ככל הנראה הוא מטפורה לדור שאינו יודע שובעה. במיתולוגיה הרומנית, ה"נוספרטו" הוא המת-חי, שניזון מדם החיים. גם לעמי המזרח הרחוק, לאצטקים ואף לאבוריג'נים יש אלים ודמונים בעלי תאווה מיוחדת לטעם הדם ולאנרגית החיים.
לאורך כל האגדות הללו, מיוצגות דמויות הערפדים על-ידי רוחות, שדים, אלים רבי עוצמה, או מפלצות. העולם העתיק מקשר בין הנוזל האדום לבין כוח החיים והנפש. דם שפוך היה פופולארי מאוד בפולחנים הקדומים והויקינגים למשל נהגו לשתות את דם אויביהם לפני צאתם לקרב. לעובדות אלה יש מסקנה ברורה כביכול, אבל מהותית: הכמיהה לדם היא לרוב כמיהה לנוזל האוצר בתוכו את הכוח הרוחני של החיים, לא (רק) למזון אורגני. מסקנה זו חשובה מכיוון ששתית דם איננה ייחודית לדמיון האנושי הידוע לשמצה. בטבע קיימים חיות וטפילים שונים ומשונים הניזונים מדם החיים: עטלפים, יתושים, עלוקות, כינים, קרציות וטפילים מיקרוסקופיים הם רק חלק מהרשימה המפוקפקת והעוקצנית הזו.
בעוד שבעולם העתיק נתפסים צמאי הדם גם כמכורים הן לתכונותיו הרוחניות והן לתכונותיו הגשמיות, המשך התגלגלותם של אגדות הערפד באירופה מובילות לאופי הרוחני יותר של הדמות.

מפריזים של המאה 19: המטאפיזיקה של הסקס

“Bur first, on earth as Vampire sent, Thy corse shall from its tomb be rent: Then ghastly haunt thy native place, And suck the blood of all thy race; There from thy daughter, sister, wife, At midnight drain the stream of life; Yet loathe the banquet which perforce Must feed thy livid living corse”
מתוך "הכופר", לורד ביירון

בתחילת המאה ה19 נולד הערפד החדש.

התקופה היא שיאה של תנועה הרומנטיקה הסוערת, שמתחילה להתעניין גם בצדדים האפלים יותר של טבע האדם. "האסכולה השטנית" ברומנטיקה, אליה משתייכים משוררים ידועים כביירון ושלי, יצרה דמות חדשה של ערפד. דמות זו היא שילוב של הדמון הפולקלורי, ביחד עם דמויותיהם של האציל המפתה וההרסני ודמות הנודד הנצחי (דמויות פופולריות בתק' זו ובמאה שקדמה לה, בעיקר אצל סופרי הרומן הגותי מהמאה ה18, ובגלגוליו השונים של דון ג'ואן).

בתקופה זו שתיית הדם בסיפורי הערפדים היא מטפורה לקיום יחסי מין, והערפד הוא התגלמות של אפלת הטבע, אך בו-בעת גם ניתוקו של האדם מהטבע ומעצמו. אבל כשאנחנו אומרים טבע, למה הכוונה? אין זה הטבע הדרוויניסטי שחסר כל רוח קודש, אלא טבע מטאפיזי ורוחני, וכך גם מייצג את יצריו ורגשותיו של האדם. האהבה למשל נתפסת ברומנטיקה כרגש פנימי, אבל כזה המגובה בכוח רוחני טרנסצנדנטי (חיצוני לאדם). וכך, הערפד הוא דימוי לאדם שמשתוקק ללא סוף לתשוקותיו המיניות והרוחניות, בלא שתהיה איזושהי סתירה בין השניים, והוא ממשיך לתור ללא הפסקה וללא גבול כלשהו. התשוקה האינסופית הופכת לקללה מטאפיזית והרצון להשיג את הבלתי-אפשרי הופך לכאב.
דמותו המודרנית של הערפד נולדה ביחד עם דמות פנטסטית ידועה אחרת, הלא היא מפלצתו של פרנקנשטיין, באותה תחרות סיפורי האימה המפורסמת שנערכה באחוזה באגם ז'נבה, בין ביירון ורופאו פולידורי, לבין שלי ואשתו, מרי. דמות הערפד כנודד מסתורי וזדוני היא זו שמופיעה אצל לורד ביירון, בפואמה "הכופר" (שנכתבה לפני התחרות, ב1813). שם הערפד הוא למעשה מוסלמי שהתנצר ונהרג בעת נקמתו בבעלה של אהובתו, לילה (Leila). עם מותו הוא הופך לערפד, והוא ממשיך לנדוד ללא הפסק, כשהוא ניזון מדם קורבנות (נשים לרוב) עבור חידוש "כוח החיים" שלו. ב"הערפד" של פולידורי – הנובלה שכתב בז'נבה ב1819, שאותה הוא ביסס על יחסיו האסורים עם ביירון – הערפד הוא לורד רותבן, אריסטוקרט מסתורי ומהפנט שניזון מדם החיים, בעיקר מאחותו של ידידו, אוברי, לאחר שהוא נהרג ביוון. על תופעת הומפיריזם שומע אוברי מפי כפריים מפוחדים ביוון, כשהם מזהירים אותו שלרותבן יש אלמנטים שמזכירים את אותם יצורי האופל. בשני הסיפורים הערפד הוא רוחו של חוטא (ע"פ כללי הנצרות) ושתיית הדם היא דימוי לצמא השטני לנשמה, להשתוקקות מינית ולהתמודדות של האדם מול הטבע המטאפיזי. אבל כבר כאן אפשר לראות את ההבדל בין ייצוג הדם כנשמה וכ"כוח חיים", מוטיב שיוגש ביתר-שאת ב"דרקולה". ערבוב של הרגשות הרוחניים עם אלו הגשמיים יותר אפשר גם למצוא בסיבת מותו של הכופר: אהבתו ללילה, ששודכה שלא מרצונה לבעלה, חסן. אבל כבר בפיתוי המיני של הערפד יש רמז לבאות: חייהם ומותם של הכופר ולורד רות'בן נקשר גם לסוגיית ההתבוללות הגזעית והאתנית שמאוד העסיקה את אנשי התקופה. בן-השטן הנודד בין הארצות, העמים והתרבויות הוא כאזרח העולם שגבולות ארציים אינם מהווים עבורו מחסום, כמוהו גם כמגיפה מתפשטת בין העמים באמצעות הדם.
לסיכום, ניתן לומר שהערפד הרומנטי הוא דמות שהרוחניות שלה משמשת גם דימוי מטפורי ומסיכה לעניינים הפחות רוחניים. ההשענות בתקופה זו היא על פולקלור מזרח-אירופאי, לא על גילויים מדעיים. להפך, הרומנטיקה היא תנועה שביקשה למרוד באבסולוטיות המדעית. המדע חייב, לדידם, להכיר גם בצדדים האירציונליים של האדם והטבע. החזרה לפולקלור, הן כמקור של זהות והן כמקור של ידע, היא שהטביעה את חותמו המטאפיזי של דמות זו.

דרקולה: נסיך האופל  נגד  המדען

סוף המאה ה19 היא באמת סוף של תקופה. אנשי התקופה גם כינוה כך, כחלק מהאופי הפסימי שננסך עליהם. הסוף הוא סוף של הכל: סוף של תקופה, של אמונה, תרבות, אומה, גזע, ואפילו של האנושות כולה. האבולוציה הדרוויניסטית, אופנת הניהילזם וגל שחיטת הערכים הובילו את המחשבה המערבית לתפיסה שהקיום הוא מאבק די טרגי וידוע מראש בין כוחות ביולוגיים ופיזיקליים. אני אומר "כוחות", כי גם האדם צומצם למן יחידת כוח, שכל יעודה היא ההשרדות הקיומית. המטאפיזיקה אמנם לא תמיד נשללה, אך גם היא קיבלה אופי של כוח נסתר בעל אינטרסים משל עצמו, שמשחק ב"כוחות" עליו הוא שולט. זו התפאורה שבה נכתב "דרקולה" המפורסם של בראם סטוקר (1897). והנה, אם בסיפור של פולידורי, האמונה בערפדים התבססה על סיפורי פולקלור של כפריים יווניים, ב"דרקולה" המצב שונה: את ההסבר על הערפד מספק לנו פרופסור ואן הלסינג, שעומד בראש החנית נגד כוחות האופל. ואן הלסינג הוא איש-אשכולות, שמאחד את האמונה בבלתי אפשרי יחד עם הנסיון המדעי לכמתו. הוא מוגדר ע"י אחת הדמויות כ"פילוסוף ומטאפיסיקאי, ואחד המדענים המתקדמים ביותר בתקופתו" (דרקולה, 122). ואן הלסינג מיטיב להכיר את אופיו של הערפד, לדעת שהוא עתיק כימיה הראשונים של האנושות ושהוא מלווה אותה באשר היא נמצאת. הוא יודע כיצד חושב הערפד וכיצד אפשר לפגוע בו (249-255). העובדה שמדען הוא שמוכיח את קיום העל-טבעי והאגדתי לא שוללת את הצד הפולקלורי. אדרבא, שני הצדדים משתפים פעולה ב"דרקולה". ואן הלסינג נותן צידוק לאותה זקנה רומניה שמעניקה צלב להגנתו של הרקר – איש העסקים ששם את פעמיו לטירת דרקולה. אותו ואן הלסינג, המדען, ישתמש בצלבים, שום ושאר אמצעים מאגיים כדי להלחם בערפד: הוא האיש שמוכיח את פני חברו, ד"ר סיוורד, שהמדע מוגבל בהבנתו את העולם, ש"ישנם דברים שנעשים היום באמצעות מדע אלקטרוני, אשר נראו טמאים בעיני אותם האנשים שגילו את החשמל, שהם עצמם היו נשרפים לפני זמן לא רב בעוון כישוף וקוסמות. תמיד יש מסתורין בחיים", ושיש "להאמין בדברים שאינך יכול להאמין בהם" (202, 203). מכאן אנו למדים שואן הלסינג מאמין בעל-טבעי, אבל רק כדי שבעתיד ניתן יהיה לתרגמו לשפה המדעית, כמו האנשים שגילו את החשמל. או, במלים אחרות, לחשוף את הצד האפל לאור השמש. זאת הוא עושה מילולית, כאשר במאבק האחרון נחשף נסיך האופל לאור השמש שמאיינו.
ההסבר לתשוקתו של הערפד עבור הדם לא מאבדת את חינה הספיריטואלי. כל הספר רווי בדימויים נוצריים ובהקבלה בין הערפד שצמא לדם לשטן שצמא לנשמה. אבל במקביל מגיע גם ההסבר המדעי, בדמותו המבחילה של ריינפילד. ריינפילד הוא עבדו של הרוזן ומי שמגלה חיבה קולינרית לחרקים וחתולים, ובעצם לכל יצור חי באשר הוא, כי לדבריו "הדם הוא החיים" (דרקולה, 247). האכילה היא הארכת החיים. הדם מבטא כאן לא רק את גניבת הנשמה, הוא מייצג בעיקר את הויטליות, את כוח החיים (בדומה לvis viva של לייבניץ), שאותה מבקש החי-מת. שתיית הדם מעניקה ויטליות לדרקולה, מחזירה אותו לצעירות ולחוסן גופני. לנושא הדם כנוזל המכיל כוח קדום מתווספת ההגדרה המדעית. ד"ר סיוורד, הרופא שמאבחן את ריינפילד, מבקש לסווגו במונח מדעי כ"מטורף זופגוס (אוכל חיים)" (דרקולה, 79). כשואן הלסינג מתאר את דרקולה כבעל מוח של ילד, מדבר על ניוונו ההתפתחותי שמוליך לעבריינות (ע"פ ממצאי התקופה ותורת הדגנרציה) ומצביע על מוצאו הגזעי הפראי, מקבל הדם גם את המשמעות הגזעית והומפיריזם הופך סמל להתבוללות גזעית, שעלולה לנוון את התרבות כולה, אליבא דאופנת התקופה. וכך הופכת הומפיריות למונח מדעי ועקב כך, גם ממשי ומפחיד יותר (הדם ככוח החיים משמש גם בסיפורי ערפדים אחרים בתקופה זו, כגון "השמכאן" למופסן ו"המתה המאוהבת" לגוטיה. ב"קרמילה" ללה-פונו נשמר האופי הפולקלורי והרוחני, ושתיית הדם עדיין משמשת כביטוי ללקיחת הנשמה, אבל גם לאירוטיקה לסבית).

 הערפד במאה העשרים:

"כדי להקים מקדש יש להרוס מקדש" (ניטשה)
דווקא במאה העשרים הספקנית ומנתצת המיתוסים הצליחה דמותו של הערפד לשרוד ואף להגיע לרמות חדשות של גיבור אפל וסקסי בתרבות הפופולרית. אולי בשל העובדה שהוא המפלצת הכי אנושית שיש, אולי בגלל האימה מההידבקות באיידס באמצעות הדם, הצליח הערפד החדש גם לשמר את המסורת העל-טבעית (כולל ההופעה הגותית האופנתית והמבטא הרומני) מאז סרטי "דרקולה" הראשונים. אבל הרי אי אפשר לשמר את כל החבילה העל-טבעית. לאט לאט החלו להפשיט את הערפד מסממנים פולקלורים ועל-טבעיים. "ראיון עם הערפד" של אן רייס מאפיין קונבנציה זו. בהתאם לפלורליזם הדתי, ערפדים התחילו לחבב צלבים (ראיון,25), לפתח ביקורתיות קיומית (ראה כל הספר), הם אינם מסוגלים יותר להפוך לעטלפים (ראיון, 25) והם אפילו מלגלגים על ספרות הערפדים הקדומה, זו שהם צמחו ממנה. אבל הערפד הוא כן בן-אלמוות בעל כוחות אנרגטיים, והוא מתאדה ממגע בקרני השמש. הדם נשאר ככוח החיים, אבל בכל הקשור לנשמות, בעידן הספקנות הערפד אפילו לא בטוח לגבי טיב קיומו שלו. עדיין, יש הישענות על הפולקלור יותר מאשר המדע. הערפד הוא מבקר מזמנים קדומים יותר והוא פשוט מתנחל בעיר האורבנית, ומסתגל לחיים המודרנים. או שהוא מבקר מהחלל החיצון. או אז הוא ממש מפלצת חייזרית שניזונה ממינרלים שבדם (למשל ב"The Thing" של ג'ון קרפנטר, סרט שזכה לעיבוד בשנות השמונים, או כמו באחד הפרקים ב"מסע בין כוכבים", שבו נאבק קירק עם יצור כזה על כוכב נטוש), או שלהפך: הערפד מהחלל הוא אותו ערפד אגדתי שניזון מאנרגיית החיים, רק שהוא מגיע בחללית. כך בסרט "ערפדי החלל" (שקרוי באנגלית “Life force”, על שם אותו כוח חיים). גם בגרסאות מסורתיות יותר כגון ב"דרקולה" של קופולה, גם אם יש מן נוסטלגיה לערפדים של פעם, הרי הם כבר לא סתם מפלצות שקמות מן הקבר, אלא גבר שלבו נשבר והוא יוצא לחפש את האחת והיחידה. בחלק האחר של הסיפורים מסוף המאה, כמו בסרט “Lost souls” (1992), הערפד הופך להיות נטול מאגיה כמעט לחלוטין. הוא זן היברידי בין אדם לחיה, שהדם משמש לו רק לתזונה ותו-לא. כפית חיזוקית של הדס, הגרסה המקברית.

 הערפד במאה העשרים ואחת – ההר הוליד יתוש

במאה שלנו, לצד ההיאחזות המסורתית בערפד הפולקלורי, מגמת הפשטת הערפד מרכיביו המאגיים נמשכת וכיום היא הושלמה כמעט לחלוטין. הראיה בשטח: "פיפס", מאת סקוט וסטרפלד, שיצא לאור השנה. רומן ערפדים מודרני, בו זו בושה אפילו להשתמש במילה "ומפיריזם" ובמקומה מעדיף המספר את ראשי התיבות P.P, (Parasite-Positive). בלב הסיפור, הערפד הוא בעצם אדם רגיל שנשלט ע"י טפיל ששולט בו. הטיעון מלווה בשלל דוגמאות (שאינן מומלצות לרגישים ונשים הריון) של טפילים אמיתיים מעולם החי, כולל שמותיהם, תיאורם ומעשיהם בצורה מאוד "נטורליסטית" וכיצד הם מתמרנים כל מיני בעלי חיים לעשות כרצונם. יצר החיים הבלתי נדלה של הערפד, שבעבר ניזון מנשמות ומ"כוח החיים", ומוצאו מכוח היולי וארכאי בעצמו, התגלגל ליצור מיקרוסקופי קטן שמנווט את האדם מתוך שכלו. למטאפיזיקה שגוועה לחלוטין תקעו גם יתד ביולוגי בלבה. במקביל למגמה זו התחזקה מגמת החיוב של הערפד: מ"אחר" מאיים ומסתורי, מדון-ג'ואן חיוור ושרמנטי, מוצץ הדם של ימינו הוא בעצם גיבור שמציל את האנושות ממפלצות תולעניות אחרות, נוראות בהרבה. ריינפילד גובר על דרקולה ומהעלוקה העברית הראשונה ועד לנציגו של השטן עלי-אדמות, חזרנו אל היתוש.

ביבליוגרפיה
אנסקומב ,רודריק חייו הסודיים של לאזלו, הרוזן דרקולה ,עברית יואב הלוי ,ספרית מעריב ,1996.
ויליס , רוי, (עורך) המיתולוגיה של עמי העולם, הד ארצי, 1999, מאנגלית עמנואל לוטם.
וסטרפילד, סקוט, פיפס, תל-אביב, מודן הוצאה לאור, 2007, מאנגלית: אורי שגיא.
לה פונו, שרידן, "קרמילה", מתוך: סיפורי ערפדים, 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1995, עברית איריס ברעם.
מופאסן, גי דה, "לה הורלה", מתוך: סיפורי ערפדים, 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1995, עברית א. מורג.
סברהגן ,פרד שרלוק הולמס בעקבות הרוזן דרקולה עברית שולמית הנדלסמן , שלגי ,1996
סטוקר, בראם, דרקולה, הוצאת אלישר ,1984 ושוב בהוצאת אסטרולוג, 1995 ( מהדורה שלישית של הספר יצאה ב= 2003,) עברית: איריס ברעם.איורים חיים קנו .

ספינר ,סטיפני "דרקולה עיבוד לילדים של ספרו של בראם סטוקר .תרגום דלית לב .כרך ראשון בסדרת החברים של דרקולה ,הוצאת כתר ,1996.
רייס, אן, ראיון עם הערפד, תל-אביב, מודן הוצאה לאור בע"מ, 1995, מאנגלית: אריה בובר.
Byron, George Gordon, Lord, “The Giaour”, in: The Poetical Works of Lord Byron, London, Oxford University Press, 1904, rep. 1966.
Frost, Brian J., The Monster with a Thousand Faces: Guises of the Vampire in Myth and Literature, Bowling Green, Ohio, Bowling Green State University Popular Press, 1989.
Gelder, Ken, Reading the Vampire, London and New York, Routledge, 1994.
Hughes, William, “Vampire”, Mulvey-Roberts, Marie, The Handbook to Gothic Literature, London, Macmillan Press LTD, 1998.
Polidori, John, “The Vampyre”, from: Morrison Robert, Baldick Chris, (editor), The Vampyre and Other Tales of the Macabre, Oxford, New York, Oxford University Press, 1997.

קיראו גם :

לילית

חייו של דרקולה 

ולאד דרקולה כוכב קולנוע

דרקולה ההיסטוריון