web analytics
קטגוריות
מוזיקה

הצלילים של אסיה רודשטיין-ירוסלבה פרובוסקיה

ראיון עם המוזיקאית והנגנת ובונת הכינורות המוכשרת אסיה רודשטיין.

 

מבקרת המוזיקה של אתר אסייה רודשטיין היא  בנאית ומתקנת כינורות מומחית  , מוזיקאית,  ומשוררת ומתרגמת שירה
.כאשר החלה לפרסם כאן ביקורות מוזיקה נושכניות נשמעו קולות תהייה מיהי האישה שמעזה לחדור לקליקה הזעירה והסגורה של מבקרי המוזיקה בישראל (רובם או כולם בניגוד לה חסרי ניסיון בפעילות מוזיקלית ישירה ) .
הרשימה הזאת מאת עיתונאית הספרות והמשוררת המוכשרת ירוסלבה פברוסקיה עונה על השאלה .
נוסיף גם שאסיה פירסמה גם ספר ללימוד מוזיקה ומעלה מופע מוזיקלי מיוחד לילדים .

מהצליל אל הלב

מאת ירוסלבה פרובוסקיה

בית צנוע בשכונה תל-אביבית שקטה מעוצב בבלגן אמנותי, ובו הרמוניה משלו. פסנתר-כנף עתיק, חוברות תווים פתוחות, ערימות ספרים, תמונות… כל אלו מצביעים על אופיו היצירתי של בעליו. קירות מעוטרים באוסף כינורות מגוון. שולחן עבודה עמוס בכלי נגרות.
כאן גרה אסיה רודשטיין, כנרת מקצועית, נציגת מקצוע נדיר בתחום עבודת היד.

– מבין המקצועות הנדירים, המקום המיוחד שמור למקצוע של בונה כינורות. מה הביא אותך אליו?

– כשסיימתי את התיכון המוסיקאלי ע"ש גנסין בנגינה בכינור, בגיל 19 התחלתי ללמד. נתקלתי בכל מיני בעיות בכינורות תלמידיי. הכינורות נזקקו לתיקון. הרי, מאד חשוב ללמוד נגינה בכלי שמצלצל יפה. ברוסיה, בזמנים ההם, היה ים של כינורות, תוצרת בית חרושת לרהיטים. לצליל שלהם, בלשון המעטה, היה מקום לשיפור. התחלתי להתעניין היכן אפשר לרכוש ידע מקצועי על בנייה ותיקון כינורות. התברר לי שהדרך היחידה להיות מקצועית בתחום זה היא ללמוד אצל בונה כינורות רציני. המזל הביא אותי לסטודיו בניית הכינורות בהדרכתו של דניס יארובוי- אישיות מיוחדת, היחיד בין בוני הכינורות מרוסיה, שקיבל פרס בתחרות בעיר קרמונה- מולדתו של אנטוניו סטראדיבאריוס  האגדי.

הייתי בת 21. המורה שלנו- בעל ידע עצום , פוליגלוט,  הוא כתב שירה ברוסית, איטלקית ואנגלית. שמו היה  דניס יארובוי והוא הוציא ספרים על אקוסטיקת כלי המיתר ,הוא שימש כמנהל מעבדה אקוסטית באקדמיית מוסקבה, ידע פיסיקה.  אמן עם ראש אנליטי.

כמעט חמש שנים הייתי בסטודיו שלו.  חוץ ממני למדו שם עוד שבעה אנשים בגילאי 17 עד 40.
לעתים קרובות הייתי נשארת בסטודיו אחרי יום לימודים (שנמשך מהשעה 10 בבוקר
עד 6 בערב). המאסטרו קרא לי משיריו, סיפר על הצלחותיו בתחום בניית הכלים, דיבר על תוכניותיו לעתיד – אני שוחחתי איתו תמיד בשמחה רבה. יש בוני כינורות רבים, שעובדים טוב עם הידיים, אך לדניס יארובוי הייתה אנרגיה, אינטלקט ורוחניות בלתי רגילים, והוא שמח להתחלק בהם עם כל מי שרצה להקשיב וללמוד., הוא גילה את חוקי הבנייה של כינורות איטלקיים, וחקר עבודות של בוני הכינורות האיטלקיים העתיקים.

אותם בוני כינורות גאוניים  מהרנסאנס  הפכו  את העבודה של בונה כלי המיתר לאמנות אמיתית שהתפתחה במקביל ליצירת גדולי הציירים והפסלים. זו הייתה תקופת שגשוג.  היה גל ענק של התפתחות אמנות בניית הכינורות , יצירת כלי נגינה אז  הייתה מלווה בהשראה וגאונות.סטראדיברי מגילו הצעיר עד לימיו האחרונים עבד בבית מלאכה, מונע ברצונו להביא כינור לרמה מושלמת אלוהית . 

היום הכינורות של סטראדיבארי, אמאטי, גווארנרי נערכים במיליוני דולרים. לא מדובר בהערכה כספית בלבד, אלא באמנות אלוהית של יצירת הכלים האלה ובצליל שלהם.

-היום יודעים איך לחקות את הכינורות שלהם ?

אסיה-הכינורות שאנחנו יוצרים היום, רק נקראים באותו השם  ואולי גם מזכירים בצורתם את אותם כלי הנגינה. אם כי אי אפשר לטעון שכל כלי הנגינה המודרניים לא נשמעים טוב- ישנם בוני כינורות מבריקים, אחדים מהם מעפילים לפסגות בתחומם.

אך לדעתי, אף  לא אחד מהם מתקרב  לאותה השלמות שאליה הגיעו אמנים גאוניים בעבר.

אלי-למה אי אפשר גם היום לבנות כינורות כאלה,"לשחזר" את רמתם?
אסיה -יוצר מודרני יכול לעשות העתק מוצלח של, נניח, "מונה ליזה"- אך זה יהיה רק העתק. חלפה התקופה הזו.

 אין לנו היום ליאונרדו דה וינצ'י או מיכאל אנג'לו וגם אין לנו סראבדריוס . גאונות אי אפשר לשכפל.

 מאיזה חומר את בונה כינור?
אסיה – נהוג להניח, שהאיטלקים השתמשו בסוגי עץ מיוחדים ליצירת כלי נגינה.
אני משתמשת בעץ אשוח ומייפל, את החומר הבאתי איתי ממוסקבה.

כידוע לך ישנם טענות שהעצים בדרום אמריקה שמשמשים לבניית כינורות נכחדים .

בהחלט .ואלה בוני הכינורות שהזעיקו  את תשומת הלב העולמית לכך.תדעי שכל פעם שנמכר כינור , אחוז מסויים מהסכום שלו מושם בצד לפעולות  קרן לשימור העצים האלו . אני לא יודעת אם יש מקצועות אחרים שדואגים כל כך לעתיד האקולוגי של העולם .

..אסיה לוקחת חלק נפרד של הכינור – הגב, ומדגימה את מהלך עבודתה:
-דניס יארובוי הציע מערכת עובי וכיוון של הדֶקָה (החלק העליון) ושל הגב, אני משתמשת במתודיקה שלו. לכשמוכן הצד החיצוני של הדֶקָה, אני מתחילה לעבוד עם מגלף קטן חצי-עגול, מקטינה את עובי הדקה, העובי לא אחיד, לא סימטרי. במרכז ישנן צורות מסוימות, יש להן שמות משונים. פה – ה"אי" של העובי קטן,2.3 מ"מ, אם נקיש על העץ, הוא ישמיע טון ספציפי. אבל כאן- המתח העיקרי, והדקה יותר עבה 3.3 מ"מ. לאט-לאט הצורה הזו "מתפשטת" הצידה, מתקרבת לקונטור של הדקה. את העובי מודדים במכשיר מיוחד.

אלי–את לא רק בונה את הכלים, גם מתקנת אותם?
אסיה -רוב ההזמנות אכן קשורות בתיקון. כלי מיתר זקוק ליחס עדין ודואג מצד בעליו. גם כינור, גם צ'לו- כמו יצורים חיים, רגישים לשינויים מינימאליים של הסביבה: למזג אויר, ללחות. חוץ מזה מתרחשות איתם כל מיני בעיות ותקלות. אם נשמור עליהם לפי הכללים, נוכל להעריך את חייהם , ותשמר גם איכות צליל חזק, מלא ועמוק.
כינור טוב אפשר למכור ב -3000$, אך זה לא קורה לעיתים קרובות מדי. אבל גם תיקון יכול לתפוש אותי מאוד. כשכלי נגינה לאחר שיפוץ של פגם מתחיל להשמיע צליל יפה, זה מביא הרגשה בלתי נשכחת. תיקון סוחף אותי כמו, לדוגמה, יצירת שיר- כשנולדת מלה ראשונה והנושא בעקבותיה, אז אני כבר לא שייכת לסביבה. המטרה העיקרית של עבודתי- היא הצליל. כאן אי אפשר להסתדר בלי אינטואיציה .

יחד עם זאת, הכל חייב להיות נכון ומקצועי מבחינה טכנית. לא לכל כלי נגינה כמו לא לכל שיר ולא לכל משורר יש פוטנציאל גדול, אך חובתי להוציא מהכלי את המיטב.

שוק הכינורות היום מוצף בתוצרת סין זולה- כינור עולה 400-500 שקלים יחד עם קשת וארגז. רוב ההורים משוכנעים שאין צורך להשקיע בכינור טוב לילד שרק מתחיל לנגן- הרי אין לדעת, האם ימשיך ברצינות. הגיוני, אך אם הילד נוגע באמנות, כדאי לקנות לו כלי נגינה עם צליל יפה כדי שתהיה לנגן הצעיר מוטיבציה להתאמן.
עניינה אותי אמנות הביצוע וההוראה כאחת. התחלתי ללמוד אקסטרני באקדמיה בעיר גורקי. המאסטרו שלנו הביע התנגדות. הוא אמר, שכבעלת כישרון לבניית כינורות, אני חייבת להתרכז בתחום זה בלבד.
לדעתו אני "מתפזרת" לכיוונים מיותרים, היו לנו שיחות חינוכיות בנושא זה. את מבחן הנגינה האחרון בסיומו של התואר השני שלי ניגנתי על כינור שנבנה במו ידי.

-איך התחילה הקריירה שלך בארץ?
אסיה -הגעתי לראשון לציון, חודש בלבד למדתי באולפן והתחלתי לעבוד בתזמורת הסימפונית המקומית.
לא עבדתי שם זמן רב, אך הספקתי להכיר נגנים ואנשים מעניינים. היום אני מופיעה בשני הרכבים קאמריים. בשבילי מאוד חשוב הקשר עם הקהל.

אלי-את עוסקת גם במופעים לילדים ?

אסיה-כשעליתי לארץ התאהבתי במדינה ובילדים הישראלים… ההורים בדרך כלל גם נזהרים מללחוץ על ילדיהם שלומדים מוסיקה. הרי בדרך לרכישת אמנות הביצוע ישנם כל מיני אבנים ובורות כחלק מהנוף המושך- אז בזמן משבר רצוי להשקיע מאמץ. לפעמים זה קשה, אך יש טיפים שונים להתגבר על הקשיים. מסבכת העובדה שבארץ יש מבחר חוגים- הילד מתחיל משהו אחד ואז מתלהב מחוג אחר. מצד אחד- כך בגילו הצעיר הוא מתפתח בכיוונים רבים, מצד שני- בצורה רדודה, מבלי להתעמק ברצינות…
כתבתי בעברית טקסטים לארבע תוכניות קונצרטים מוסברים לילדים. אחת מהן (בשם "פיציקאטו") מספרת בצורת משחק על לידתו של כינור. אני מתחילה לנגן בכינור קטנטן (מידה 16\1) שגודל לאט-לאט. אחר כך בין כלי הנגינה (חליל צד, גיטרה קלאסית וכינור) מתפתח ויכוח- מי ינגן את המנגינה החשובה?
אנחנו כמובן משלימים ומנגנים כולנו יחד. בתכנית נשמעת מוסיקה מאת מוצרט, בטהובן, דליב.
תכנית אחרת נקראת "מהצליל אל הלב". תכנית זו היא בהשתתפות רביעיית מיתרים.

– את ממשיכה להורות ?
– בוודאי. לפני חצי שנה הוזמנתי להקים "מאפס" פרויקט גדול בבית ספר לאמנויות באשקלון. בסוף שנת הלימודים ניגנו על בימה אחת 36 תלמידי כתות א'-ג'… מקווה שאמשיך ללמד אותם. אני מלמדת גם באופן פרטי. טוב שבארץ לא נהוג ללחוץ על הילדים. מאוד חשוב שהילד יחוש כבוד עצמי, כאן אני תמיד בעדם… אם כי במוסקבה, הייתי מורה קשוחה. אי אפשר היה להתייחס אחרת לתלמיד, כששלטו נהלים "מלמעלה"- חייב לנגן מספר אטיודים, סולמות וכו'. בקונסרבטוריון הסובייטי לילד לא היה זכות דיבור, הוא בדממה היה צריך לבצע את הוראות המורה. היום מאשימים אותי בהתחשבות מיותרת.
הבנתי שאני אהיה חייבת לשנות את גישתי הפדגוגית-
אותך הכריכו  בילדותך להתאמן בנגינה?
-לא,  אני מאוד רציתי ללמוד מוסיקה… אבל בקשר לבנותיי- די דרשתי שלא יעזבו את הנגינה בשלב מסוים. היו להן מורים מצוינים (לא סוד שמורים לא מלמדים את ילדיהם- חייבת להיות מערכת יחסים מסוג אחר). בסופו של דבר שתי בנותיי הזדהו עם החינוך שנתתי. שתיהן סטודנטיות באוניברסיטת תל-אביב. ענת, בת ה-26, צ'לנית, לומדת גיאופיסיקה וגיאוגרפיה, וריטה, בת ה-24, כנרת, לומדת צרפתית ובלשנות. שתיהן ממשיכות לנגן ולהופיע באופן קבוע.

 

-אני יודעת שאת מתעסקת בכתיבת שירה, מתרגמת…
-עוד במוסקבה השתתפתי בסמינרים למשוררים צעירים, כתבתי. עם עלייתי ארצה בשנת 1989 בגיל 34, החלטתי להפסיק לכתוב בשפה הרוסית. היה לי חשוב להתאקלם בסביבה הלשונית החדשה, להבין מה משמעותה כאלמנט יצירתי בארץ. אמנם למדתי באולפן במשך תקופה קצרה מאד, אך התחלתי מספיק מהר לקרוא ספרים בעברית. אחר כך- לכתוב בעברית. שירה, מחזות, תסריטים… ברור שעזרו לי עם העריכה הלשונית, בעיקר בתי ריטה, ועם חלוף השנים, לשמחתי, קטן מספר שגיאותיי בכתיבה.
התחלתי להשמיע קולי כמבקרת מוסיקאלית, פרסמתי שתי כתבות באתר "היקום של אלי אשד". מנהל אתר זה הוא עיתונאי, סופר ו"בלש תרבות", שהאמנות הישראלית חשובה לו. התחלתי לתרגם משוררים החיים בארץ מעברית לרוסית, ואחר כך גם מרוסית לעברית… כשאני מתרגמת משורר, שאותו באמת אוהבת ומעריכה, אני משקיעה את מירב יכולתי.

אסיה יצרה בעבר שירה די רגילה. היכרות ושיחות עם העורך של אנתולוגיית השירה "ישראל 2005", המשורר והסופר אלכסנדר קוברינסקי, גרמו לה לנסות לכתוב ספרות בסגנון חלוצי.
אסיה כתבה מספר שירים ברוסית ובעברית שלרוב לא מתקבלים בצורה אחידה אלא רק תגובות קיצוניות לחיוב או לשלילה – אלא מתגובות נלהבות ועד לשליליות ביותר…

***
והנה, אנחנו מפסיקות בשיחה, ואסיה מפעילה את הDVD- להשמעת יצירתה הפואטית- המוסיקאלית, המוקדשת לזכר הנספים בשואה, יצירה שהושמעה ברשת ב' בתכניתו של אריה גולן. המוסיקה, הטקסט והדקלום מלאים בטראגיות. הויולה לא רק מנגנת- היא נשמעת כקול אנושי חי.
-היצירה בשם "אחי הבכור" מוקדשת לזכרם של הילדים שנשארו במכוני השמדה. כתבתי אותה לאחר שסיפרו לי על תינוק, שנולד וחי באושוויץ יום אחד בלבד. החלטתי שאשלח את זה לגרמניה למוזיאון היהודי. לא מזמן הייתי בגרמניה ופקיד הקבלה במלון האזין לשירי שנות ה-30-40. כנראה שעל רקע אותן המנגינות בוצע רצח השישה מיליון… הצעתי לפקיד הקבלה להאזין לדיסק שלי. הוא היה פשוט מהופנט וקפא במקום כל עוד נשמעה ההקלטה.
עוד במוסקבה פניתי לנושא היהודי בכתיבת השירה. אף פעם לא השמעתי את התוצר, אך את השייכות שלי ליהדות חשתי מילדותי – סבתי שמרה שבת, המבוגרים דיברו אידיש (לצערי אינני דוברת שפה זו – בני משפחתי השתמשו בה, כשלא רצו שנבין…)
בארץ הבנתי, שהסיפוק שאני חשה לאחר יצירת שיר בעברית הוא עוצמתי יותר מאשר לאחר שיר מוצלח ברוסית… זה באמת כך.

 

בסיומה של הפגישה אסיה אמרה לי:
– אני רוצה לפנות ליוצרים עולים – אל תסתפקו בשפה הרוסית. בוודאי שהתרבות הרוסית היא האושר שלנו. אבל מדוע נהוג להפריד אותה מהתרבות הישראלית?לרוב זה מפריע להבין, לחוש את מה שיכול להיות קרוב ויקר.לפני זמן קצר השתתפתי בסמינר סופרים ומשוררים, דיברו על פרויקט חדש שיעסוק במציאת דרכים לשיפור חיי האמנות של יוצרים בשפה הרוסית. הרי, תסכימו שישנה תחושה שהאינטליגנציה הרוסית לא מבוקשת מספיק, לא מובנת בארץ. בסמינר דנו על אפשרויות לשנות את המצב. לא לפחד להעביר את היצירה לעברית…

האינטליגנציה הישראלית אוהבת שירה, האמנות שלנו יכולה לעניין אותה, ולכותבי רוסית מוכשרים, המעבר לעברית יכול להיות מוצלח ומבורך.

אני קוראת לביטול הנתק בין יוצרים העבריים והרוסים ולהפריה הדדית בין שתי התרבויות .

קיראו גם

 

אסיה רודשטיין בויקיפדיה 

המוזיקה של איתמר גולן

הפצצת רבע טון של הפילהרמונית ביקורת מוזיקה חריפה מאת אסיה רודשטיין

השירה הנסיונית של אסיה רודשטיין

געגועי לסטלין :"ועוד כמה שירים של אסיה רודשטיין

 

אסיה רודשטיין מתרגמת את שירתו של אלכסנדר קוברינסקי

ספר לימוד מוזיקה של אסיה רודשטיין

 

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

13 תגובות על “הצלילים של אסיה רודשטיין-ירוסלבה פרובוסקיה”

יישר כוח!!!!!
כל כבוד לך המשיכי והצליחי בדרכך!!!

אסיה שלום!
בתי(17 ) החלה ללמוד לנגן על כינור, אני מחפשת לרכוש לה כינור , אם תוכלי להמליץ לי .

תודה ויום טוב

תענוג לדעת שיש בישראל בונת כינורות
המשיכי עלי והצליחי
בטוח שאת נהנית מעיסוקיך.
אגב יש לנו בארץ גם בוני בוזוקי איכותיים וגם בוני גיטרות מצוינות
יוסי שורק

[…] אסיה רודשטין הביאה קטע שהיא הלחינה לכינור שנקרא "הקטע הבלתי גמור". לצערי אין לי השכלה מוסיקלית, ולכן יהיה קשה לי לפרש את הקטע. אני יכול לומר שהקטע הזכיר לי מוסיקה שנכתבה במאה העשרים, וזאת הייתה חוויה מאתגרת והקטע מצא חן בעיני, אולם לטעמי הוא לא היה קשור לערב, מלבד לכך שאסיה היא מלחינה מוכשרת. […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

19 − 9 =