web analytics
קטגוריות
שירה

האם אגי משעול היא אכן המשוררת העברית החיה הגדולה של זמננו ?

 

אגי משעול  האם היא המלכה של השירה העברית?

 

מראה מראה שעל הקיר מיהי מלכת השירה העברית  האמיתית ?מוסף  7  ימים טוען שזאת אגי משעול .
האומנם ?

מוסף שבע ימים פירסם כתבה מעריצה על המשוררת אגי משעול  שבה היא מוצגת כ"משוררת הישראלית החיה החשובה ביותר בישראל היום .
"בעולם הספרות והשירה כיום "זועקת הכתבת אמירה לם –יש היום כמעט קונצנזוס :קודם הייתה רחל ,אחריה לאה גולדברג ,אחריה יונה וולך ,אחריה דליה רביקוביץ ועכשיו אגי משעול .

אף אחת היום לא מתחרה בה על תואר המשוררת החיה החשובה ביותר בישראל "
נו עם העיתון של המדינה אומר אז מי יטיל ספק ?
אבל האומנם ? האם באמת אגי משעול היא ולא אחרת היא באמת המשוררת הגדולה ביותר של המדינה?

המלכה המכהנת של השירה העברית ?
בכלל לא פוסק המבקר העורך והמומחה הגדול והוותיק ביותר לשירה החיה והפעילה בישראל פרופסור גבריאל מוקד  בשיחה שקיימתי עימו לרגל הכתבה הנרגשת .
גבריאל מוקד : זה הבל הבלים לטעון שאגי משעול היא המשוררת החיה הגדולה של ישראל . הרימום של אגי משעול הוא אחד האוילויות הגדולות ביותר של התקשורת הישראלית והוכחה שאין יותר ביקורת ספרותית אמיתית רק יחצנות .
לדעתך אגי משעול היא גרפומנית ?
לא היא בהחלט לא גרפומנית היא משוררת הגונה אבל גם משוררת בינונית מאוד שמתמחה בבישול ובזוגיות ,אולי היא ידועה כל כך באופן יחסי משום שהיא מתאימה כמו כפפה ליד  לבינונית הישראלית של המתעשרים . האיש שעומד מאחוריה הוא פרופסור דן מירון שידוע בניתוחי הפסיכואנליזה הזולים שלו .משעול בכלל לא קיימת בהשוואה למשוררות כמו יונה וולך ודליה רביקוביץ' ולטעון שהיא היורשת שלהן זאת בדיחה לא מצחיקה .

( הערה: אגי משעול שהיא המשוררת החיה היחידה שעליה כתב דן מירון היא כיום בת זוגו.א.א  ) .
אז מי לדעתך המשוררת הגדולה ביותר החיה ופעילה כיום בינינו ?

מוקד: יש משוררות גדולות שחיות כיום אבל אינן פעילות יותר דליה הרץ וסיגלית דוידוביץ  שתיהן משוררות ענקיות וחבל מאוד שאינן פעילות יותר .
עוד משוררת חשובה היום שעולה בהרבה על משעול היא רחל חלפי  שגם היא אינה גדולת המשוררות אבל היא מוכשרת מאוד .
משוררת בולטת נוספת כיום שעולה בכמה דרגות על משעול היא
אילנה יפה  משורת סוריאליסטית –מיסטית שעוסקת בניתוח מטפיזי קודר על מצב האדם .

המלכה האמיתית של השירה העברית

כל זה טוב ויפה אבל מי מלכת השירה העברית האמיתית ?
מוקד:  אם אתה שואל אותי מי היא המשוררת הפעילה הגדולה ביותר של השירה העברית כיום , אז חד משמעית  ובלי שום ספק מיה בז'ראנו   היא היא המשוררת הגדולה ביותר של עולם השירה העברית כיום ועולה ולאין שיעור על אגי משעול . זה מצחיק בכלל לנסות אפילו להשוות בינן .
מבין המשוררות הצעירות כיום יש כאלה שהיית משווה למשעול ?
בהחלט .איזה שאלה .יש את גילית חומסקי  משוררת חשובה עם גוון דתי אולי המשוררת הצעירה הבולטת כיום. יש את  דפנה שחורי   יש את שבי שחורי ,יש את חגית גרוסמן  ,יש את נוית בראל  יש את ציפי שטשוילי ,יש את רוני הירש. וגם משוררות שכותבות בסגנון מיושן שאינו חרוז שאינו מקובל עלי אנה הרמן  וסיון בסקין
במקרה הגרוע ביותר הן אינן נופלות מאגי משעול ולרוב הן עולות עליה.

 

תוצאת תמונה עבור מיה בז'רנו ,

מיה בז'רנו המלכה המכהנת של השירה העברית .

 

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

68 תגובות על “האם אגי משעול היא אכן המשוררת העברית החיה הגדולה של זמננו ?”

וזה נראה לי מאוד מוזר. מי הכתיר את משעול ליורשת של רביקוביץ'. השירים שלה לא השאירו בי חותם. יש המון משוררות פעילות מצויינות כגון בז'רנו וחלפי. דווקא משעול, נראה לי פופוליסטי להחריד. מצד שני, מדובר בעיתון בו כותבים יאיר לפיד ושלמה ארצי. לא מפתיע.

בלי להתווכח על אגי, אתה לא חושב שיש משהו מגוחך בדברים של מוקד? שטשוילי פרסמה חמישה שירים ב"כתם". להזכיר אותה ברשימת המשוררות הגדולות הפועלות היום זה אבסורד, זילות גמורה. נוית בראל טובה למדיי אבל מפרסמת רק כשנתיים, ורוני הירש – מה עשתה בדיוק? בשתי האחרונות איני מזלזל כלל. אני מאוד אוהב אותן, אבל הרשימה הזו של מוקד מגוחכת לגמרי.

מעבר לזה מדובר בחלוקה מוכרת: מוקד והחברים של כתם מצד אחד (בז'רנו ביניהם, כמובן), ומירון, אגי, הליקון וכו' מצד שני, עם חמולת הו! באמצע (הרמן, בסקין, ואגב, נדמה לי שיש טעות הגהה בהערה של מוקד עליהן). וגם כאן אני לא עושה שיפוטי איכות, אלא רק מעיר שראוי להיות מודעים לקיומם של שני המחנות האלה. כך שפנייה למוקד דווקא בסוגיה הזו היא מטופשת, מפני שברור מה יגיד. מוטב לגשת לאנשים שעמדתם ניטרלית, לפחות על פניו. מוטב לפנות לפרופ' שמיר או הולצמן, למשל, לפרופ' גלוזמן ואחרים, שמעורים היטב בשירה העברית לדורותיה, ואינם משוייכים ממילא לאחד המחנות. ו*שוב*, אין לי ויכוח עם מוקד. אני רק אומר שפנייה אליו תביא בוודאות את התגובה הזו.

אבל זה בסדר, אלי (שנינו אלי), כי הרי לא התיימרת להיות אובייקטיבי כאן, וזה ברור מהטון בתחילת הדברים – וגם זה בסדר.

זה הרי ברור שכל מה שמוקד אומר מוכתב לו מהכתמים כרמלי וויזן, אולי גם השטשאווילי הזאת. לא בז'רנו ולא אגי הבורגנית
מתקרבות בכלל לרביקוביץ- ועוד לגולדברג! לא נסחפנו?

שבעה ימים – יופי של פיליטון לחג

יש הרבה משוררות סבירות, אבל אין אף אחת פנתיאונית, בטח שלא אגי משעול משוררת הבורגנות הורדרדה – ולא שאצל הגברים המצב טוב יותר. השירה העברית ירדה מגדולתה.

מהכותבות החדשות המצויינות – יעל גלוברמן
מהותיקות יותר שלא הוזכרו – דליה פלח

וכבר שנים שגבריאל מוקד מנסה לדחוף את דוידוביץ' לשורה הראשונה, לא שמישהו חוץ ממנו מסוגל לצטט שורה שלה

מה שמוקד יאמר, אין ספק ש"האלהה", שאידיוט אחרונות עושה לאגי משעול, מגוחכת לחלוטין.
משעול היא הבינוניות בהתגלמותה, אבל מה,השירים שלה הולכים טוב עם הרהיט/הפריט החדש מ"איקיאה"…
אין ספק, גם אם עמדתו של מוקד ברורה מראש,שחלפי ובז'רנו עולות לאין שיעור על משעול.

תרצה אתר שבדיוק מלאו 30 שנה למותה (ספטמבר 1977). חוץ מזה – שירה היא לא טניס ואגי משעול היא לא שחר פאר, הטניסאית הישראלית הטובה ביותר.. כל הקטע של דירוגים כאלה ואחרים. זה אדיוטי

של השיח בין אלי אשד לגבריאל מוקד – מי שמו לשופט ולפוסק, ומה הנחרצות הגדולה להמליך אחד ולהכריז על אחר כעל "מומחה לבישולים ולזוגיות"? זה כמו שמישהו אחר יכתיר את דליה רביקוביץ' כ"מומחית בדכאון ובפרובוקציות פוליטיות" ואת יונה וולך כמומחית ב"אשפוזים ובזיונים".
אז אמנם הוא פרופסור לספרות ואנו עוסקים בשירה, אבל מבחינתי כל השיח הזה נשמע בדיוק כמו הפאנלים האלה שבהם מארחים כל מיני פרשני ספורט שמתחרים ביניהם מי יורד יותר נמוך ומתי שהוא גם מחליטים להכתיר את כדורגלן השנה. כל השיח הזה בכלל לא מתאים ולא הולם את תחום השירה בעיני.
דוקא את קשירת הכתרים של "ידיעות אחרונות" אני מבינה – זו טיבה של עיתונות שמחפשת כותרות שתופסות את העין ויתכן שכמו שהכתירו את מירי מסיקה לזמרת המצליחה ביותר (על סמך מכירת אלבומים/ כרטיסי הופעות וכו'), כך גם התייחסו לאגי משעול שספריה מוכרים גם לאלה שאינם נמנים על חובבי השירה האדוקים. העצוב הוא שפרופ' מוקד נופל למלכודת הזו, משתף פעולה ונסחף לשיח הפופוליסטי הזה.
אז "ידיעות" הכתירו. ממתי זה מזיז למישהו, ממתי בכלל שוחרי שירה נוהים אחרי כתבה כזו או אחרת?
לכל היותר כתבה כזו יכולה לשפוך אור על החיים האישיים של הכותבת, להציג אותה בפני קהלים נוספים, אבל כל ההתלהמות של מוקד גרמה לי לחשוב לרגע שהוא באמת מאמין שמה שכתוב שם זה אורים ותומים שלפיהם אכן יפול דבר והיא-היא תיחרת בזכרוננו כ"משוררת לאומית".
אני מוצאת את כל הסיפור מגוחך ולא מבינה על מה המהומה – שירה היא לא תחרות ריצה, לכל אחד יש גם סגנון כ"כ ייחודי. אז שיניחו לעיתונים להמציא כותרות ורצוי שאנשי האקדמיה וחובבי השירה יתרכזו בעשיה עצמה ובאהבה פלורליסטית לעוסקים בה – ושכל אחד ימצא את טעמו הוא.

טוב לי בין הבינוניים. זו המידה הטובה ביותר. אני אוהב את אגי משעול מאד וכל הפוסט הזה נשמע לי כמו רכילות פנים ספרותית זולה (מה מעניין אותי מי הבן זוג שלה? ומה זה ניתוחים פסיכואנליטיים זולים?). ומשום מה יש לי תחושה בקצות האצבעות שאפשר בקלות למצוא כמה וכמה כתבות מלפני עשרים שנה שבהם אמרו ש"לקרוא לוולך היורשת של לאה גולדברג זה זילות שמעידה על הבינוניות של הקהל" בלה בלה בלה…
אבל אם במשוררות גדולות וחיות עסקינן אז היורשת המובהקת של זלדה היא חביבה פדיה כמובן. ואין לי מושג איך ואם כדאי להשוות בינה לבין אגי. ואני די מחבב את העובדה ששתיהן מחזיקות "חיים" גם מעבר לשירה.

אנחנו לא במצעד הפזמונים.
אבל חבל שלא עלה כאן השם של נורית זרחי, ששירתה עולה לאין ערוך על כל האחרות שהוזכרו כאן.

השאלה היא אם אמנם גבריאל מוקד נפל בפח הזה, או שמא הוא המפיל בפח ואלי אשד הוא זה שנפל בו.

בשבוע שעבר זכינו לראות בתיבת הדואר האלקטרוני את אנשי חבורת "כתם", בני טיפוחיו של מוקד, מושמים ללעג ולקלס בידי משוררת צעירה (ששמה, מן הסתם, נשכח מזכרונו של מוקד), ועוד בצורה של שיר שנון.

והנה התגובה לא מאחרת לבוא, וההגיון ברור: בדצמבר 2006 הוגש כתב-אישום נגד מוקד, בחשד שמעל בכספי אגודת הסופרים העבריים*. הגליון הראשון של "כתם" ראה אור בדצמבר 2006, כמה מפתיע, ובו האשמות נגד מתחריו של מוקד מעמותת "הליקון". אובדן הרלוונטיות של "כתם" (שאולי מלכתחילה לא הייתה קיימת) מחזירה את מוקד אל אור הזרקורים. והרי לכם, בפוסט עילג ורווי-שגיאות, מוכתרת ציפי שטשווילי לנסיכת השירה. האלו הם פניה של השירה העברית?!

* לינק
http://www.kinnblog.com/blog/2006/12/post_59.html

כבר הגיב על הפרשה הזאת באתר זה
פרשת אגודת הסופרים :גרסת גבריאל מוקד
http://www.notes.co.il/eshed/27875.asp
ולא הוא לא הפיל אותי בפח .אני פניתי אליו ביוזמתי כדי לקבל את תגובתו על הכתבה על אגי משעול .והתשובה שהוא נתן בהחלט הייתה מעניינת וגם זכתה לרייטינג גבוה במיוחד .לגבי פוסט רגיל .

אגי משעול המשוררת החיה החשובה ביותר- פשוט אין מילים לתאר את גודל הבבל"ת.

מעניין באמת שהיא(אגי) מקבלת עוד כתבה בידיעות בעוד שהגל הגדול של כתבי העת וה"פריחה" כביכול של השירה העברית בשנתיים האחרונות לא מדובר בכלל בציבוריות הישראלית.

העובדה היא כי מכל כתבי העת והפרסומים הרבים מאוד מאוד שייצאו בשנתיים-שלוש הללו מהם לא צלחו שום משורר או משוררת ששווה לדבר עליהם בתור מנהיגי תרבות או שירה.

נדמה לי כי הרבה מן המשוררים החדשים שוכחים כי עבודה על תחייה פואטית היא דבר קשה וארוך שמצריך זמן ומאמץ לא מעטים, וכי לא זוכים בשום התקדמות על ידי כמה שורות בעיתון.

את "משהו בשביל מישהו" לקח לאבידן כמעט 12 שנה לאגור(והרבה יותר שנות אבידן אבל זה לא רלוונטי לכאן). לא תמצא כיום אדם שיסכים להקדיש חמש עשרה דקות לעניין כלשהו, ובטח לא 12 שנה.

אני חושב שבתור חברה היינו רוצים מאוד לראות ולשמוע איזה אדם אשר יאמר את הדברים הנכונים כשהם על בוריים, אולם אם כולם מחפשים כיצד יוכל האדם הזה שיש לו פוטנציאל כזה למצוא קול שכזה בנפשו? לא ברור כלל.

מישהו כתב כאן שהשירה העברית ירדה מגדולתה, ומי הוריד אותה? הרי המחדל הוא כל כולו שלנו ושל תרבותנו ואין צורך להרחיב על כך.

שמנהיגי תרבות וגם שירה הם אנשים שמשמיעים את קולם לא רק בשירה אלא גם ברשימות בענייני תרבות וספרות .
וכאלה נכון אין כמעט מבין הגל החדש של המשוררים בכתבי העת והאתרים באינטרנט.
דווקא עודד כרמלי אחד העורכים של "כתם" שולח בזה את ידו בכתבות בענייני ספרות בידיעות ,אבל הוא כמעט יחיד .מבין חברי הקבוצה הזאת .

לבינוני לאומי, ולאשד: לי היה ברור שמוקד לא הפיל בפח את אלי, ושהאחרון פנה אליו. מה שניסתי להגיד זה, שעצם הפנייה אל מוקד היא מוטה מלכתחילה, מפני שעמדותיו מוכרות לאשד והוא ידע שזו התגובה שיקבל. לכן, לדעתי, הפוסט הזה מפוספס, כי אין כאן דיון אמיתי, ולכן גם הצעתי לפנות למומחים אחרים לשירה – כי אם כבר רוצים לשמוע דעה, אז אפשר גם דעות חדשות.
ומצד אחר, הרי זו לא כתבה עיתונאית אלא פוסט בבלוג, ולבעל הבלוג מותר לעשות מה שהוא רוצה. חבל רק שצריך טוקבקיסטים שיאירו את הדברים, זה הכל.

קודם כל, כנראה לא מוקד מעתיק מכתם, אלא כתם הם שני חסידים שוטים של מוקד שמצטטים כל מה שהוא אומר מבלי להבין מילה.
דבר שני – אגי משעול היא באמת לא משהו. בשביל זה לא צריכים את העין של מוקד, אלא מספיק לחשוב בלי העין או איך שקוראים לזה של דן מירון.
חוץ מזה, זו בושה שמוקד מהלל את אילנה יפה בלי גילוי נאות.

פניתי בנושא הרשימה גם לחוקרת השירה והיסטוריונית הספרות

לנורית גוברין שמסרבת לפסוק בשאלה שהועמדה
ברשימה: מי אם בכלל היא "מלכת השירה העברית ".
היא ענתה לי את התשובה הסטנדרטית הקונבננציונאלית שיש משוררים טובים רבים ולא צריך לפסוק רק על אחת כמלכה.
בכל זאת היא הייתה מוכנה לנקוב בחצי פה על שכנתי ש.שפרה כמשוררת חביבה עליה ( ואם כבר גם עלי ) .
אבל למרבית הצער התשובה הזאת לא הייתה דרמטית מספיק לצרכי רשימה בבלוג כמו התשובה של גבריאל מוקד.
וזה תסכים איתי לא היה מושך תגובות רבות כל כך .
לא נעים אבל מאמר דרמטי כל כך ב7 ימים " דרש תשובה דרמטית באותה המידה.

אני מסכים בחצי פה, כי יותר מכל נדמה לי שכמו שהעירו כאן אחרים, יש משהו מגוחך בדירוג הזה. בידיעות אמרו? נו, האָט געזוגט. אני כן מסכים שאם רצית תגובה דרמטית אז מוקד הוא האיש המתאים; אני פשוט לא חושב שיש מקום לתגובה דרמטית 🙂

חוץ מזה ואני מעז לשאול במפורש רק כי שאני באמת מעריך את הבלוג הזה- לא נראה לך הזוי שמוקד מזכיר שם את שטשוילי, למשל? עם כל הכבוד לה, ומבלי לפגוע בכבודה.

כתיבה תרבותית כשלעצמה היא קרטריון משני למדי לדעתי.
מה גם שלקרוא למה שהמשוררים החדשים הללו ניסו לבצע "עשייה תרבותית" הוא לעג לרש במקרה הטוב.

אני חושב שיש פיספוס של העניין בוויכוח הטכני על משוררות גדולות או קטנות וכהנה. השאלה שצריכה להישאל היא מדוע הכתבת הגיעה כלל לאגי משעול בתור משוררת דגולה? האם מברירת מחדל מכיוון שהעולם הפואטי-תרבותי בישראל הוא דל כל כך? או האם כפי שנרמז ע"י פרופ' מוקד מדובר בלא יותר מהבלחה יחצנ"ית ללא שום קשר לספרות.

מכל מקום "כתם" ניסו כל כך לבעוט לכל כיוון אפשרי ששכחו שקודם כל מדובר ביצירה, ושיש לבנות "גב" פואטי-תרבותי לכל הצהרה בומבסטית אחרת בעצם לא נעשה כאן כלום חוץ מקצת רוח וצלצולים.

האמת שיש דמיון בין מוקד ל"כתם" במובן ששני הצדדים מנסים להיאחז בייאוש במשהו שאינו קיים-"כתם" בביעטה ובמרד בממסד ספרותי שאיננו קיים כבר מאז שנות ה-70, ומוקד בהיאחזות נואשת בהילול שירת דור המדינה שנציגיה באופן טבעי או לא אינם איתנו עוד או שמאסו ונטשו את עולם השירה.

מדידות זין במסווה של כתיבה בנושאים תרבותיים
אשד מוקד והורמונלים של כתם …
מה איתכם?
היחצנות ההדדית הזו – איכס להמונים.
ברשותכם אצטט :
"
מנהיגי תרבות וגם שירה הם אנשים שמשמיעים את קולם לא רק בשירה אלא גם ברשימות בענייני תרבות וספרות "
גורס אשד ומכוון מעיקר לעצמו … מוקד כיוון לזו שהוא מזיין "אילנה יפה " וכתם מתכוונים תמיד לעצמם .. הרי הם לא קיבלו פרסים … !
שמישהו כבר יצרח "קיפוח "
או שעודד יכתוב את משנתו הממורמרת משהו במוסף של נותנת חסותו העיקרית … אחחח ..

תודה לאחד המגיבים מעלי שסופסוף הסביר מה לעזאזל תכליתו של "כתם". אם הבנתי נכון, זה כולה ספין של מוקד.
אבל למי שלא קיבל את האימייל המסתורי, מי שם אותם ללעג (חוץ מעצמם כמובן)? ולמה? ואיך? ולמי שלחו את האימייל? ואיך זה שאף אחד עוד לא הזכיר את צ'יקי שחטף מכות בגלל הבריונות המתוארת לעיל?

המלחמות בין כתם, מעיין דקה והליקון שקולים למלחמות בין קיוסק לבין פיצוציה. ההבדל הוא שלקיוסק יש מה למכור ויש בו קצת אבירות.

לעורכים ולכותבים הנכבדים של "כתם " ןמעיין " ושות' הם לא באמת רלבנטיים לנושא הרשימה כאן שעוסקת בשאלה מיהי ,אם בכלל יש, " המלכה לשירה הישראלית דהיום ,דהיינו יורשת מוכרת לדליה רביקוביץ ויונה וולך .
צד אחד טוען שאגי משעול היא היא היורשתת צד אחר טוען שמיה בז'ראנו היא היורשת והמלכה האמיתית .
אני מוצא עניין מיוחד שדווקא שני השמות האלו מובאים כמועמדות לתפקיד הנכבד ,מאחר שבאמת יש בינן ניגוד מוחלט .
האחת אגי משעול היא נציגה אולי אולטימטיבית ( יחד עם רחל חלפי )
של שירה ניו איג'ית מיסטית

בעוד שיריבתה מיה בז'ראנו ידועה לאורך השנים באופי "המדעי " פשוטו כמשמעו של שיריה .
דהיינו אם נרצה יש לנו כאן 2 משוררות שמחזיקות בהשקפות עולם שיריות שהן אולי מנוגדות .
אז מי מהן המלכה אם בכלל
כנראה צריך לעשות סקר בין אנשי ספרות שונים שיחוו את דעתם בנושא אבל ברור שקונצנזוס לגבי מלכותה של אגי משעול אינו קיים בניגוד לנטען בכתבה ב-7 ימים ".

אולי עשרה אנשים. בז'רנו היא אולי המשוררת הלאומית של מדינת מונבז, אבל לא של מדינת ישראל.

ולמי ששאל לגבי האימייל, מי שהכתימה את נערי הפוסטר של מוקד היא צאלה כ"ץ, נערה חצופה שאני ראיתי רק פעם אחת, בשדה בוקר, מקריאה שירי שואה אופטימיים או משהו בסגנון הזה. היה מוזר אבל מעניין.

יאמרו המשמיצים מה שיאמרו. אגי משעול היא פנומן בקנה מידה עולמי במכירת ספרי שירה. בימים אלו יוצא לאור ספרה "קורים דברים" שהוא גרסת כיס של מבחר שיריה. תהיה הערכתכם את שירתה של משעול כפי שתהיה ,היא עשתה חסד גדול לשירה העברית. אנשים קונים את שיריה כמתנה לאהובים ולעצמם. היא אפשר להסביר את הצלחתה רק בקרבתה למאורי הדור,אלפי הקונים של ספריה לא מעורים במאמרי האקדמיה המשמימים. הסוד הוא בכך שהיא לא מזלזלת בקוראיה.שירתה אינה עמוסה בהגיגים פסוודו מדעיים או מסתוריים. היא זו השרה את שירו של האדם הפשוט ונותנת לו תחושה שגם חייו שווים שיר.
העתיד יפסוק עם שירתה תעמוד במבחן הזמן, אבל בינתיים שירתה מדברת אל הרבה אנשים המבינים שפשטות אינה פשטנות ויופי הוא לא קללה אלא ברכה.

אבל הוא נשמע כמו הודעה של יחצן שמתחזה לטוקבקיסט

אני לא יודע למה אבל ליחצנים האלו יש סיגנון שהוא ממש קל לזיהוי, אולי אני אעשה פעם רשימה על המאפיינים של ההודעות היחצניות מתחזות להודעות טוקבקיסט רגיל ברשת

יש לי הצעה בשבילכם :
למה שלא תשלחו לי עותק של הספר הזה שלה כדי שאני אקרא אותו אולי אכתוב עליו ביקורת ?
אם כן אני מבטיח לכם שזאת תהיה הביקורת המקיפה ביותר עליה מאז זאת של דן מירון .
ואני בניגוד לדן מירון לא מכיר את הגברת משעול לא פגשתי אותה בימי חיי ואין לי שום קשר אישי אליה.
הביקורת תהיה אובייקטיבית
תשלחו ל:
אלי אשד
קרן היסוד 3
גבעת שמואל
54051
( ואולי בהזדמנות זאת אני גם אעשה את ההשוואה המתבקשת עם הגברת בז'ראנו .
נראה )

אלי, למה זו "השוואה מתבקשת"? שתי פואטיקות שונות בתכלית – מה "מתבקש" בהשוואה ביניהן? מלבד היותן נשים שכותבות במקביל, ז"א.

אני שוב אומר שכל הדיון ההשוואתי הזה שבעצם אינו השוואתי אלא מְדרג, הוא מוזר. מה אתה רוצה מאגי, בסה"כ? לומר שהיא כותבת פחות "טוב" מבז'רנו? הכתבה בידיעות נראית לך מוגזמת? נו, בסדר, אבל זה שיפוט טעם ולא יותר. את המדעיוּת השארנו מאחור עם הפורמליזם הרוסי.

שלום אלי, אתה בעל הבית, אבל זה לא מקנה לך זכות לגסות. להפך!!, לא יחצן אני ולא בן יחצן של אגי משעול ,אתה רשאי לכתוב למייל האמיתי שלי שמופיע בוודאי לפני עיניך כדי לוודא זאת. לא הסתרתי לרגע שאני אוהב את שירתה של אגי משעול בדומה לך שלא מסתיר את סלידתך משירתה. ההבדל ביננו הוא שאני לא מתיימר להיות אובייקטיבי כי אני אוהב את שירתה ואתה רומז שאתה אובייקטיבי . דרך אגב, מי מפריע לך לכתוב ביקורת ארוכה ומנומקת על שירתה. את כל האינפורמציה שאבתי מהמאמר ב"ידיעות האחרונות" המספר שהספר האחרון הוא מבחר מ"הכל כתבי". בתור אדם שמחשיב את עצמו כאדם אינטילגנטי למדי (אך לא כזה החושב שכל החוכמה בידיו כאחרים) תהיתי על סוד הצלחתה של משעול. הסוד הוא שהיא שרה על החיים של רובנו כאן ועושה זאת בצורה לא מתנשאת ואינטילגנטית. גם אני מתעב את ההררכיות שנקבעו, הן חסרות טעם, כמו שציינתי אני לא יודע מה יעמוד במבחן הדורות. אך בינתיים, טוב לי כאוהב שירה שאנשים קונים ספרי שירה ומעניקים אותם כמתנות, ממש כמו לפני שנות אלף בקיבוץ. ובתור אוהב ספרות גם אתה חייב לשמוח בכך. משום מה התעלמת מהטענה שלי שאי אפשר להסביר את ההצלחה האדירה של שירתה אצל "העם הפשוט", ה"בורגנות השבעה" רק כתוצאה של יחצנות או פטרונים למיניהם.גם לאילנה יופה יש פטרון. למען הבהרה: אני לא בטוח שהשירים של משעול יעמדו במבחן הדורות, אך כאוהב ספרות אני שמח שיש אנשים שמוכנים להוציא מכספם כדי לקנות ספר שירה. בברכה אילן אביבי

אבל ההודעה הראשונה שלך עדיין נקראת כהודעת יחצן טיפוסית .
אם טעיתי התנצלויותי .
בכל מקרה ההודעה ליחצנים בעינה נשארת

פשוט נפלא כיצד אנשים מתנצחים על תוארים בלתי קיימים
כמי שאינו יודע להבדיל בין שיר לשריר שמחתי לגלות שהפוסט הצדדי הזה נצית להבות ,
לפחות למישהו אכפת , וטעונים השונים נשמעים אפילו מקצועיים להדיוט שכמותי
לא שזה קובע משהו , אבל עד שישי האחרון הכרתי רק את מאיה בז'רנו ( וגם זה רק בשם )
שיבדלו כולם לחיים ארוכים

ברור לגמרי, שבחברה גברית נצלנית, גם משוררת שרוצה להתקדם תנוצל. אבל מה עושות החכמות שביניהן, ומשעול כנראה, לפי הכתבות, היא החכמה שבהן? הן מנווטות את עסקי המיטה שלהן לקידום שירתן. כך היה עם האחיות שחורי, שהתקדמו דרך המיטות של אבידן ושל מוקד הצדקן ושל אחרים. וכך כנראה עשתה גם משעול עם אחרים לפני דן מירון ועם מירון. מדוע מה שמותר למוקד עם האחיות שחורי אסור למירון עם משעול? האם זו הכיפה הצדקנית של אלי אשד? משום כך רע מצבן של נשים שאינן אוהבות גברים. ויש בזן הזה משוררות מצויינות. אלא שאין להן מיטות קידום זמינות

טוב זה לא ממש נכון. יש גם למשוררות לסביות אפשרות להתקדם דרך מיטות של עורכות שירה וסיפרות לסביות.
אבל למה להפחית מערכה של השירה ולרדת לרמה של דן מירון שמקדם את אלה שעוברות במיטה שלו? למה לא להתייחס לשירה בעצמה?
לדעתי אין מקום להשוואה בין השירה של מאיה בז'רנו לבין זו של אגי משעול.
הן שונות זו מזו, ולדעתי שתיהן "טובות" באותה מידה (אם בכלל אפשר לקבוע מה טוב בשירה ומה פחות טוב)

חבל שמביאים "מנקה" שעושה בדיוק מה שנעשה קודם: הוא מזכיר שמות שחלקם פשוט מגוחכים, כגון האחיות הפועות שחורי, רק משום שהן בחבורה שלו. פעם זה היה פחות בולט, משום שבחבורת מוקד היו משוררים מעולים. היום נשארו לו גרפומנים שלא נקלטו בשום מקום אחר ועקרות בית רכות והומיות. אדש, זה רעיון גרוע להביא מטאטא מטונף לנקות לכלוך!
.

אגי משעול היא בראש ובראשונה משוררת של משוררים. ושל משוררות בפרט. תרומתה המהפכנית לשירה העברית היא משולשת:
1) השבת השירה הביתה: משעול היא המובילה בארץ בשירים ביתיים, "דומסטיים". הגברים מרבים לציין (לעתים לשלילה) את הבישולים והקניות, אך משוררות שדיברתי איתן תמיד נהנות משירי הכביסה הנפלאים של משעול. שירה היא מסע אישי: ככל שהמסע אישי יותר – השירה הופכת כלל-אנושית. משעול מובילה מהלך של מסע עצמי, ביתי (או אפילו מסע רגשי מרתק ב-"היפר"), עוצמתו נשאבת מהקירות הסוגרים עליו. כל המשוררות שציין מוקד מושפעות מהמהלך הזה, אותו מייצגת משעול יותר מכל משוררת אחרת בעברית.
2) מתן קלילות לשירה: משעול מייצגת קלילות שהייתה חסרה לשירה מאז קום המדינה. במקום לרתום אצבעות מזיעות למגשי כסף או לחפש את הדרך אל דמות-אב מתייסרת, מציעה משעול אלטרנטיבה. הכביסה, מעבר לייצוג המטאפורי והביתי, מייצגת גם קלילות ומעוף. כמובן שזהו מצע פורה לשימוש בהומור ובשמחה ("התחתונים השמחים"), מהפכנות אמיתית ביחס לנרגנות האינהרנטית של הממסד. לידיעת מוקד, אפילו הזקנות אצלה "צפות שם על פני מסלולי השחייה". "מחברת החלומות" היא לא רק תרגיל פסיכולוגיסטי א-לה רביקוביץ'; היא מעוף אמיתי.
3) שירת המילוליות: מאחורי כל בית בשירתה של משעול מסתתרת קריאה או הכרזה. או פיזיות של שיר. לא רק "לש מלים" או "מלים נימולות" אלא גם "כשהוא מתיישב אל שולחנו…זהו שיר לדפיו הצחורים" או "בחוץ חלפה מכונית, מישהי קראה לארוחת הערב". כמעט בכל שיר של משעול יש שורת מפתח שכזו, במינון ובתמהיל שקשה למצוא אצל אחרים. "מצאי לך מסתור בלשון הקודש" – חמש מילים שאומרות יותר ממניפסטים נפוחים שלמים.

אין לחשוד בי באהדת הליקון, לא שכבתי עם איש או אישה מאנשיהם, והממסד על סדנאותיו גורם לי לבעיות עיכול קשות. יחד עם זאת, העליהום דלעיל, המנסה לכפות מהלך הסטורי שקרי תוך הכפשה של יוצרת אדירה, מכעיס אותי.
לגבי בז'רנו, משמח אותי שהיא החמיאה לי בכתב(ציטוט שלה מופיע בפתח האתר שלי) וששירתי מוצאת-חן בעיניה. אני מקווה עבורה שהיא תתמיד בכתיבה ואולי גם היא תצליח, יום אחד, להגיע לרמה ולהשפעה של משעול.

הויכוח כאן הוא ממש מרתק. אין כזה ויכוח נוקב ואמיתי על הפרוזה העברית למשל. ואתן יודעות למה? מפני שכל הפרוזה העברית כעת היא למכירה. הטובים והטובות שביוצרי הפרוזה שלנו, יושבים/ות עם עין אחת אל הצעות היחצ'נים והעורכים, איך להפוך את כתב היד ההולך ונוצר – כן, ממש כך – להילך סחיר. בקיצור: הפרוזה העברית בתשעים אחוז ממנה, זנתה זונה ותזנה בעתיד הקרוב אל עגל הזהב. לעומת זאת השירה העברית הנוכחית לא יכולה להציע לכותביה כסף תגמולים ותמלוגים. אז היא מציעה כבוד. ועל הכבוד צריך לעבוד.

כשיצא ספרה של משעול בארצות הברית כתבו עליה בניו יורק טיימז ששירתה מזכירה את שימבורסקה בגלל היכולת שלה לכתוב בבהירות על נושאים מורכבים. כשהגעתי לפילדלפיה ראיתי ראיון איתה בתכנית החדשות הכי חשובה המשודרת מחוף לחוף על שירה פוליטית. אז על איזה סופרמרקטים מדברים פה? יש לי הרגשה שאנשים מדברים על שירתה של אגי משעול בלי לקרוא אותה ממש. שווה לקרוא.

אני אמרתי "היפר". תתחיל מכאן:
http://www.snunit.k12.il/shireshet/agi11.html

אין ספק שעד לתגובה שלי התנהלה כאן התנצחות על שירתה של משעול מבלי לצטט ולו מלה משיריה. מצד שני, שמות של משוררים צצו ועלו כפטריות אחרי הגשם. או הכתם. זוהי תופעה ייחודית לשירה הישראלית: במקום לקדם את השירה, "מקדמים" את המשוררים.

אין פלא, לפיכך, שלא מכירים את שירתה של משעול, החשובה במשוררות ישראל החיות. ולמי שתהה לגבי פריחת כתבי-העת הצעירים, הרי לכם אתגר: צטטו שורה אחת משיר שהופיע בכתב-עת צעיר בשנתיים האחרונות. קשה? תראו כמה קל לכם לדקלם את שמות העורכים והכותבים.

נכון לא משוררת
אבל יש לו שיער ארוך
אין לי מושג איך קוראים לו
ואם הוא הוא-הוא או היא-הוא או היא-הוא
אבל הוא מ"דקה" –

"ישראל בוקר טוב!"
זה הכל

ומעבר לכך צאלה – צאי מהסרט, אולי יש עוד איש אחד לא בשירה שלא יודע מי מתחבא מאחורי המסכה שלך

ערן צלגוב כתב "ישראל בוקר טוב".
מירי, אכן הפגנת בקיאות, אך הנקודה שלי הייתה שזוכרים את שמות המשתתפים יותר מאשר את השירה עצמה.

לגבי החלק השני של הערתך, בדיוק על זה דיברתי. את מתעסקת בי במקום בשירה שלי. לא שאני שיא העניין, אבל הבעיה היא שגם כשמדובר במשוררי הקנון, ההתעסקות היא באנשים ולא בשירים. וחבל.

לגבי המסכה, מירי, כולם יודעים שאף מלה שלי לא מתפרסמת ללא אישורו ועריכתו של צ'יקי. לרוב הוא מאשר לי כשאנחנו יחד במיטה, הוא מאחוריי ואני עוטה מסכה. אבל לפעמים, כשאנחנו רבים, קצת לפני המייקאפ סקס, אני מתגנבת ללפטופ שבבריכה שעל גג ביתו ומשחילה טוקבק לטובת הליקון.

ואז את מתעוררת.

השירה שלך היא גרפומנית. הכהן שלך צ'יקי הוא גרפומן ושוביניסט. נמאס מכם ומחבורת האפסי ם המתפשטת.

הסופר הפתח תקוואי אהוד בן עזר מפרסם באי מייל בלבד את
חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
מין מגזין ספרותי הידוע רק ליודעי "ח"ן בלבד בעולם הספרות שאותם בוחר בן עזר בקריטריונים שידועים רק לו .
הנה דברי הפתיחה הקבועים של כל "גליון "
"אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן"
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם "
לא של זונות

לאחרונה הוא החליט לצרף גם אותי לרשימה שלו ומעניין היה לקרוא מה יש לו לאמר על אגי משעול

אהוד בן עזר

"היורשת" המתחזה
שהכתירה את עצמה

"בעולם הספרות והשירה כיום יש כמעט קונצנזוס: קודם היתה רחל, אחריה לאה גולדברג, אחריה יונה וולך, אחריה דליה רביקוביץ ועכשיו אגי משעול. אף אחת היום לא מתחרה בה על תואר המשוררת החיה החשובה ביותר בישראל." ("היורשת", כתבה ענקית מפרגנת עם תמונות מאת אמירה לם, "ידיעות אחרונות", "7 ימים" 12.9.07).

מזה זמן רב לא קראתי דברי הבל כאלה על משוררת בינונית שפילסה דרכה גם בעזרת שירים פרו-פלסטינים ופוסט-שואתיים, משוררת שאין בשירתה שום ייחוד לבד מכך שהיא יודעת להימצא כל הזמן באור הזרקורים של התקשורת ולהציב את עצמה ואת שיריה הפשטניים במקום שלעולם היא לא תגיע אליו בתולדות השירה העברית גם אם תזכה בפרסים מכאן ועד הודעה חדשה ועד פרס ישראל וגם אם דן מירון או פרופסור אחר יוציא את כל שיריה במוסד ביאליק או בהוצאה מכובדת אחרת.

תפסיקי כבר כולם יודעים בדיוק על איזה מסכה מירי מדברת, במקרה שלך את יותר מעניינת מהשירה!
הלא את היא שאלה קיומית

שלום אלי,
כמוך אני "מנוי" על כתב העת של אהוד בן עזר. נראה לי שאתה ממש נואש אם אתה מביא מדבריו לחזוק עמדתך נגד אגי משעול.
כמו שציינתי ,אני בין אוהבי שירתה ומכיר את רוב שיריה. אין לי מושג מה דעתה של משעול בנושא הפלסטינאי -ישראלי, אבל בין כל שיריה זכורים לי רק שניים העוסקים באופן עדין ומרומז בעניין: "עץ הזית" המדבר על אותם זיתים שנעקרו ב"חישופים" ונשתלו בככרות ערינו. ו"שהידה" המדבר על מתאבדת בחוצות ירושליים הסוחפת עמה את כל קיבוץ הגלויות בישראל. אני ממליץ לך ולאהוד בן עזר לקרא את השירים העדינים המציירים מצב עגום שאין עליו ויכוח פוליטי.).
גם נושא השואה או הפוסט שואה לא מופיע בשיריה של משעול ,ולפי הראיון בידיעות אחרונות רק עכשיו היא מתחילה לגעת בו.
לסיום, אנא קרא שני שירים אלו וקרא בעיון את כתב העת האינטרנטי של אהוד בן עזר המשופע כותבים טובים אךכתיבתו הירודה של בן עזר המתוסכל בולטת בו. בקיצור, חפש אילנות גבוהים יותר להתלות בהם. שלך אילן אביבי

הן של מירי ודניאלה, והשמועות היחידות הן של צאלה (וחברותיה), שבמקום להתעסק בשירה מתעסקת בלהתפרסם דרך תגובות פיקטיביות על עצמה.

אני ראיתי את צאלה הן בישראל והן בלונדון. בלונדון היא הייתה שולית ובישראל היא עוד יותר שולית, רק שכאן היא עושה הרבה רעש.

אני גם לא מתביישת לומר את שמי.
תמי ק.

האלימות המופנה כלפיי מאז פרסום "כתם 3" עברה כל גבול. בפרספקטיבה הסטורית זה אולי משמח שהשירה שלי עושה לכם משהו, אבל מבחינה אישית זה כבר בלתי נסבל.

הערב, לאחר סולנה, בכוונתי לפקוד את מועדון לבונטין 7. זהו יום מספיק קשה, אבל אתם מוזמנים לומר לי שלום ולבחון אותי באמצעות שאלות בקיאות.

אין לי שום קשר להפצת השמועות, כמו גם לטוקבקים שנכתבו בשמי למספר אתרים גדולים השבוע ולאימיילים הקשים.

תמי, כל מה שאני יכולה לומר הוא שאני מצטערת ואוהבת אותך. סליחה.

אני לא רואה שום סיבה למה להתייחס לאהוד בן עזר זאת הוכחה ליאוש .
וגם לא נראה לי שבן עזר הוא יותר מתוסכל מ99 אחוז מכלל הסופרים במדינה ( שאמנם הם כולם אנשים מתוסכלים כמעט בלי יוצא מהכלל )
ובשירה הוא מבין משהו ,זה האדם ששימר והוציא לאור ופירסם מחדש את שירתה של אסתר ראב ששהייתה נשכחת באופן מוחלט בלעדיו .
מצא סיבות טובות יותר לתקוף את הרשימה שלו

שלום אלי, אנא, קרא את דבריו וכתביו של אהוד בן עזר בכתב העת שלו ,וחזור אלי עוד שבועיים ותאמר לי האם כתיבתו או ביקורתו שווה משהו. ובקשר לאסתר ראב, היא אכן משוררת נפלאה אבל אהוד בן עזר נזעק למענה כי היא הייתה דודתו. אם אגי משעול הייתה דודתו הוא היה נזעק גם למענה. בברכה אילן

ממש מרגיז, כאילו מישהו רצה לעשות לך דוקא ופרסם אתמול את מאמר הביקורת (בלינק המצורף) לספר שיריה המתורגם לאנגלית של משעול. מדובר בעיתון טיפה יותר חשוב מ "בן עזר". ממש חוצפה!

http://www.forward.com/articles/11633/

אמנם אני חגב קטן ולא משורר גדול אבל הייתי רוצה לענות לטענות האמיתיות שמעלה כאן צאלה לטובת שירת אגי משעול:
1.משוררת של משוררים- אין לי באמת מושג מה אומרת ההצהרה הזאת. האם העובדה שהם משוררים מגינה עליהם מן הסתם מטעם רע? לא ממש. מזכיר את הפרסומת למשחת השיניים שמצחצחים בה רופאי השיניים, מה להם אין חורים?
2. לקרוא לתרומה של משעול לשירה העברית "מהפכנית" זה בלבול ביצים שלא ייאמן, אפילו המשוררת בעצמה לא מכחישה את המאולפות הממוצאת של שיריה, אז לטעון לאיזו מהפכנות, בשם מי בדיוק?
3.וכמובן טענת הדומסטיות ההיפר-סופר-פוסט פמניסטית. אכן אפשר לאשר ללא שום ספק שמדובר בדומסטיות נטו, בעיקר מעוררת גיחוך אצל כל אדם ששכלו בראשו ויודע את טבעה האמיתי של השירה.
4.התשובה היא כמובן ששירה מן הסתם אינה מסע אישי ומעולם לא הייתה. טענה זו מבוססת על עיוות היסטורי משמעותי של תולדות השירה העברית כפי שגם משעול מנסה בכל כוחה "לדחוף" אותו בכל ראיון ובמה(כלומר הזיקה של משעול וחברותיה לשירתה של יונה וולך). הכוונה כאן בהצהרה על שירה אישית אינה על מסע אישי אמיתי פסיכולוגי ומטלטל כפי שמעביר אותנו למשל עמיחי בשירתו, אלא מדובר במסע אישי הדומה יותר לנסיעה לארץ רחוקה במחלקה ראשונה-ללא הסיכון שבחשיפת הדברים בעצמיותם.
5.הכביסה כמעוף-קשקוש היסטרי. אין שום ספק באי קלילותה של השירה העברית ותודה על כך-איננו צריכים להיות קלילים והומוריסטים בכדי להענות לדרישת קוראי השירה הנובורישית המתענגת מאוננת את עצמה לדעת.
6.שירת המילוליות ההיפריסטית מחסה מכל וכל על המצוקה הגדולה של הסירוב להכיר במציאות הישראלית כפי שהיא, הרי באמת במה זוויות אפשר לכתוב על לחם בתנור? אולי אז עדיף "להיות" הלחם.

כפי שכתבתי קודם באמת "הכתרתה" של משעול מסמנת ירידה גדולה בשירה העברית, אם היא ברירת המחדל אזי מה יש לנו באמת? שהרי בעיני ידיעות אחרונות בכלל אין לה שום מתחרה.

ערב יום הכיפורים, זמן לחשבון נפש. במהלך השבועות האחרונים (גם לפני כן, אך בזמן האחרון ביתר שאת) ידעתי התנכלויות רבות מספור. התחזו לי, הגיבו בשמי באתרים, הפיצו עליי שמועות, הכניסו אותי למיטות ולמיתות, טענו שאיני קיימת, שאני קיימת אך איני אשה, שאני קריינית אך את שיריי כותב משורר אחר ומי יודע מה עוד. הפוסט הזה, שכולו חרחור מלחמה מלווה בהשמצות, על תגובותיו הארסיות, הגדיש את הסאה.

מעבר לשירתה, אגי משעול היא ללא ספק משוררת גדולה אם היא מצליחה לקבל בשיוויון-נפש את כוס התרעלת המופנה לעברה. התגובה שלי ביחס למשעול היא היחידה כאן שמצטטת משירתה. כל האחרים בחרו לתבל את דבריהם בהשמצות במקום במובאות. מרגע שהבעתי את דעתי הפכתי גם אני למטרה, ואפילו למטרה נייחת, שכן משעול ככל הנראה לא תטרח לעיין בדף הזה, בעוד אני נטועה חזק במדיום האינטרנטי.

אמש, במפגש בלבונטין (עליו הודעתי כאן) של מספר משוררים צעירים, נשאלתי מדוע בכלל אני עונה למלעיזים. אף משוררת לא מציבה עצמה בקו האש בצורה כזו. אפילו משעול גרה בכפר-מרדכי ורק מגיחה העירה, כך טענו. אני מודה: קשה לי להשיב לרוע, קשה לי לקרוא את הארס. מצבי האישי והנפשי קשה. הביקורת כלפיי מזמן אינה עניינית וגם כשמישהו מקשיב לדבריי הוא מתבל אותם בדברים קשים שחורגים מעקיצות. יחד עם זאת, יש לי תשובה אמיתית ועצומה. לאחריה תוכלו להמשיך ולהשמיץ בלי לקבל מענה. התשובה דלהלן היא המענה לכל השמצה עתידית:

אני אוהבת את כל כתבי-העת החדשים לשירה: "דקה", "מאגמה", "מעיין", "הו!", השמאלנים, המזרחיים, האורבניים וגם "כתם". כולם חשובים ביותר בעיניי. כולם מהפכניים, לא תמיד במודע. באחרון נכתב שבשני העשורים האחרונים לא צמחו משוררים חדשים. טענתי היא שהזרעים נטמנו אך לא היה מי שישקה אותם. ואף-על-פי-כן, הגשמים עזרו להם לשרוד ולצמוח. הגננים סברו שאין להם מנוס מלנבול וכך הם סבורים עד היום, וכך צמחה לה שירה שלא טופחה בידי מי שאמור היה לטפחה.

מהפכות דורשות ארבעה מרכיבים: מנהיגות, מצע או כר גידול, הכרה ציבורית והכרה ע"י "המשטר הקודם". רוני, בעז, ערן, מיטל, לידור, רועי, יהושע, דורי, בת-שחר, מתי, עודד, יהודה, כל מי ששכחתי ובעיקר תומר ליכטש ובועז רימר שהקדימו את האחרים בחצי-עשור, הם מנהיגות נאמנה. כל אחד מוביל דרך שונה, אך וקטורי התנועה שלהם מתאבכים באופן בונה לכיוון חד וברור.

מהפכת המידע היא המצע, הפלטפורמה שמשנעת את גלגלי המהפכה. מהפכת המידע, שאנו נמצאים רק בתחילתה, כבר שינתה אינספור סדרים: השירה זמינה לכל אדם בכל שפה, נפרצו חומות הגטו של השירה העברית והיא מקיימת קשרי-גומלין עם שירת העולם באופן בלתי-אמצעי. השתנה מושג המיינסטרים, השתנה מושג ה"במה": כשם שבבית של מיקי שביב ומיקה קרני יש במה בה הם מופיעים ואם לא תרצו לא תראו, כך גם אתרים אישיים ובלוגים הם במה בה מפרסמים משוררים (גם אם חלקם עדיין בשלבי עיכול של התופעה). אוצר המלים השתנה לגלובלי (או גלוקלי) טכנולוגי, הא"ב השתנה ומכיל גם את תווי המקלדת שאינם שייכים לשפה, כמו גם ביטויים רגולריים. שמות מותגים הפכו לנדבך הכרחי בשפה ולפיכך גם לחלק מן השירה, אף-על-פי שיש עדיין המאמינים שמדינה (כמו ברה"מ או יוגוסלביה ז"ל) קרובה לעל-נצח יותר מאשר מותג כמו ליווי'ס.

הטקסט השתנה, והיום שירה יכולה להיות גם היפרטקסט, או שירה אינטראקטיבית, בה המשתמש נדרש לסמן טקסט או להקליק עליו. עריכה (כמעט ו)לא מתבצעת עוד על דפי נייר אלא על מסך המחשב. רוב השירים אינם נכתבים אלא מוקלדים.כמות המידע מכפילה את עצמה תוך זמן קצר ומתקצר, כך שבקרוב מרבית תכני השירה יהיו מוצגים ולא מודפסים. המושג "מחזור שירה" מפנה את מקומו למושג "קובץ שירה". ספרים יתחילו לראות אור ברשת, תחת רשיונות כמו "קריאייטיב קומונז" (כמו בנושא שירת היפרטקסט, ההסטוריה תזכור את תומר ליכטש כחלוץ וכמנהיג). כתמיד, מי שמסרב לראות את השינויים – מפסיד.

ההכרה הציבורית הייתה קלה להשגה. האתר "במה חדשה" הביא, באופן אבסורדי, לכך שמשוררת הקנון דאז, דליה רביקוביץ', נקראה פחות ממשוררים מתחילים. השירה הפכה באחת לנחלת ההמונים. אין ספק שיותר אנשים מכירים את "במה חדשה" מאשר כל משורר עברי שחי כיום. חולשתו של האתר היא בכוחו: הואיל וכל-כך הרבה שירה זמינה, קשה לבור את הבר מן התבן. והנה, זה בדיוק מה שעושים כתבי-העת החדשים והאתרים האישיים של המשוררים. בעוד חמש שנים מרבית התכנים של כתבי-העת האלו יהיו באינטרנט (או במה שיבוא במקומו או נוסף עליו). העם רוצה שירה, העם מקבל שירה, העם חש ראוי ובשל לשירה והוא מחזיר אהבה בגדול.

ההכרה הממסדית במהפכה היא השלב האחרון והקשה ביותר. על-אף הקשיים היא נמצאת בעיצומה. ניכר כי הגננים מבינים שטעו בהזנחת היבול המריר והמוזר, אך שני מכשולים עומדים בדרכו של הממסד לקבל ואף להצטרף למהפכה הממשמשת:
המכשול האחד הוא שאותם גננים נקשרו בצורה העמוקה ביותר לדרכם שהכתיבה להם שלא לחרוג ממנה. ממש כשם שדת מתרצת את פרצותיה בכך שאדם לא יבין זאת ו-"נסתרות דרכי האל", כך מנסות אליטות השירה הישנות לגונן על עצמן באמצעות רטוריקה דיכוטומית. הם מכנים את עצמם אבסולוטיסטים, עיליים, מודרניסטיים ואת כל מי שאינו בדרכם בהתאמה רלטיוויסאים, תחתיים, פוסטמודרניסטיים.

קשה לאדם שהתחנך על היותו עילי, לפנות את מקומו לטובת התחתי. כיצד יכול אדם שהתחנך על ברכי "לשאוף לאידאל היחיד והטוב ביותר" לקבל שיש אידאלים מתחרים טובים במידה שווה? האליטות הישנות הגדירו מושגים כמו "קנון" או "על-מוות" ככאלו שאינם בני-שיח. לא ניתן לערער עליהם או אפילו לדון בחלקים ממהותם. השירה החדשה דנה בהם ולעתים אף מפקפקת בהם שלא לומר מפרקת אותם. רעיונית, עבור הממסד הישן זוהי כפירה בעיקר. פרופסורים ותיקים ועתירי-נסיון בילו עשורים רבים בלהנציח את תפיסתם ששמה קץ לאופנות. והנה, מנקודת מבטם, באים הצעירים ומכריזים על תפיסתם כעל אופנה נוספת, ועוד כזו שזמנה חלף.

בעידן בו הידע הקולקטיבי מקדים את הידע האנושי, בו שינון פינה את מקומו לחיפוש, אנו ניצבים בפני מלכודת מסוכנת. קל להאשים את הממסד באנכרוניזם, קל יותר מתמיד. אך עלינו לזכור שהנסיון שלהם אינו בר-תחליף ואינו בר-חלוף. עלינו לטפס על כתפיהם של ענקים מבלי לרמוס אותם או להקטינם. הטעויות הקשות שעשו היו בלתי-נמנעות, ויש להניח שאנחנו חוזרים עליהן בואריאציה כזו או אחרת. אנחנו אוהבים אתכם, מורינו. יחד עם זאת, המהפכה חייבת להתרחש, חייבת להתרחש כמהפכה. אל לנו להמנע מלהציג בפניהם את האמת הקשה, החותכת, שאין לנו אלא בה ללכת. אלו מאתנו שיעמדו בקו האש ייגפו. קרבן ייגבה. הקרבנות הם מגש הכסף עליה ייאפה לחם המהפכה.

שירה חדשה תמיד הייתה ותמיד תהיה. אולם מהפכה כמו זו תשנה את השירה לבלי היכר ובכך תזכה לחיי נצח. היה לי הכבוד להיות ממבשריה.
אהבה. שירה. חופש. צאלה כץ.

"היה לי הכבוד להיות ממבשריה"

מי שמך? באיזו חוצפה את מחליטה על עצמך?

גם פיקציה וגם לא שירה.

"ריכלו עליי", "התחזו לי" , "הפיצו עליי שמועות"

הנסיונות שלך לעשות מעצמך מישהי חשובה הם פשוט מעוררי רחמים. מי התחזה לך? מי ריכל עלייך? את מי את מעניינת?

מזל גדול שדור הפרופסורים השחצנים לספרות הולך ונעלם.
ברבות השנים, הפכה החבורה היהירה הזאת לדיקטטורה חד מימדית חשוכה שבחלקה הפכה גם לרודפת ובחלקה לקליקת "שמור לי ואשמור לך".
הפרופסורים הללו העמידו כאן דורות של בורים משוכפלים מאותה תבנית.
לעיתים, כאשר סופרים, משוררים ומתרגמים ידועי שם הוציאו לאור תכנים רעים במיוחד, נמנעו הפרופסורים מביקורת ואיפשרו לציבור לאכול מזון קלוקל ללא אזהרות מתאימות.
חלק מן הפרופסורים האלה, הפכו בעצמם למו"לים והשיקול הספרותי עבר הסבה לכלכלי.
נגרוע מכל התגלה באוננות ההדדית שעה שהללו כיכבו בוועדות כיבודים ופרסים ובראשם פרס ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 − eleven =