הזהות הנשית של לימור שריר-מירון איזקסון

המשורר מירון איזקסון בערב על לימור שריר

הזהות הנשית של לימור שריר

מאת מירון איזקסון

ניתוח הספר :"פירות בר אדומים" מאת לימור שריר על ידי המשורר מירון איזקסון באירוע השקת הספר
(תל- אביב ה-19.05.07).

לימור שריר

אני מברך אותך לימור מקרב לב היום בשמחתך. יושבים כאן היום באולם הרבה מאוד אנשים טובים וראויים וביניהם גם בני משפחתי שבאו להשתתף בשמחתך ואת ראויה לכך מאוד. ראש החוג לספרות באוניברסיטת בר אילן מבקש אף הוא במפורש למסור לך את ברכותיו.
אני אדבר כאן על שלושת הספרים של לימור שריר וזה לא מעט: "הבית על האגם", "אלוהים ואלווירה" ופירות בר אדומים" ואף הבאתי איתי את שלושתם כדי שאתם תחושו אותם. צריך שתהיה נוכחות לספרים. שלא רק תשמעו עליהם אלא תוכלו לראותם.
יש ללימור הרבה מסירות לכתיבה, מסירות ללימוד והתמדה ואף אנושיות ספרותית גם כולל יחס ליוצרים אחרים. לא קל לסופר לכבד יוצרים אחרים ואילו לימור מצטיינת ביחס של כבוד, הקשבה ופרגון יוצא דופן לעמיתיה הסופרים.
בשלושת הספרים אין קושי לאבחן את זהות הכותבת. לא רק שפתה וסגנונה של לימור שריר אלא גם אישיותה. (ופרופ' נורית גוברין, מורה של רבים, כבר הזכירה את הקטע בספר המביע את יחסה אל העורך).
בשלושת ספריה מובעים השכלתה הרחבה תוך הבלטת ההיבט הגופני, הצד הרפואי, אהבת התרבות האירופית: אם זו איטליה או צרפת.
פעמים רבות נשאלים סופרים אם הם כותבים מהאוטוביוגרפיה שלהם. רוב הסופרים אוהבים לומר בחשיבות עצמית רבה "אינני כותב על עצמי", ההגונים יותר אומרים: "אני כותב היבטים משל עצמי". הפסיכולוגיסטים אומרים: " אני כותב בדיוק את עצמי ואילו כאן ישנו אדם (לימור שריר) הכותב את עצמו בעשרות ורסיות אמינות ומוכיח לעצמו ולקוראים שהוא בעת ובעונה אחת עשרות מקרים שכולם אוטנטיים, יש בזה הרבה יופי, הרבה גיוון וגם הרבה פחד. יש בכך מצב נפשי לא פשוט של אדם שהוא בעת ובעונה אחת עשרות מקרים אוטנטיים מן נהר שלא חוזר על עצמו ובכל המקרים אתה אומר זה אני. לימור מודגשת בכל ספריה בהם ניכרים שוב השכלתה הרחבה, הרפואה, הגופניות, האסטטיקה, אהבת אירופה.
במובן הזה לימור מודגשת בכל האפשרויות, גם בנוכחות ביוגרפית וגם נוכחות אישיותית חזקה ומתפצלת להרבה דמויות ומצבים מגוונים.

אני רוצה לצטט תחילה מ"אלוהים ואלווירה" כדי לתת לו מהכבוד הראוי לו: " ניגשתי למיטתה עטוף בחלוק הרופאים הלבן שהגיע כמעט עד הקרסוליים והסתיר קצת את רגלי המנוונת. כשאחזתי בידה כדי למדוד את הדופק חשתי במבטה המשוטט על פניי. החזרתי לה מבט וחייכתי אליה חיוך קטן ממש כפי שאתה פדרה וינצ'נצ'ו חייכת אלי ליד מיטת חולי" וכך הלאה כשהפשטתי את כותנת החולה והצמדתי את הסטיטוסקופ לחזה וכל ענייני הרפואה, על איטליה, החושניות.
בבואי לדבר על הספר החדש, ברצוני לפתח קצת את ההיבט האסטטי. אנחנו מכירים בספרות את כתיבות הגותיות, היסטוריות, פסיכולוגיות. אני חושב שכתיבתה של לימור היא בראש וראשונה לעניות דעתי כתיבה אסטטית תיאורית במובן הטוטאלי. בכל הספרים יש קצת אסטטיקה ואילו בכתיבתה של לימור האסטטיקה היא השליט ללא מיצרים. הדברים, צורת הדמויות, צורת הפנים וצורת הגוף מתוארים עוד ועוד.

הספר הזה לפי תחושתי  הפך את האסטטיקה לזמן של הסיפור וזה ממש לא משנה אם העלילה מתרחשת במאה הזאת או באחרת, אם זה קורה באירופה או בישראל , הדמויות עצמן- הצד האסטטי שלהן, התיאור שלהן הוא זמן הסיפור.
אני אנסה בכמה מקומות להראות את זה: אתחיל מהתיאור:" הייתה זאת דירה של סוחר עתיקות יהודי אמריקאי שהשתכן בפריז. שם משפחתו היה סילברסטיין. ( אגב משעשע שהשם הזה מזכיר לי את שמו של אדם הלומד עימי גמרא…). הכרתי אותו באמצעות חבר של חבר המשמש פרופסור בסורבון… הוא היה אדם חביב כבן חמישים, גבוה וגרום. היו לו שיער דליל, פנים קטנות ובהירות ועיניים בולטות שהתרוצצו באישוניהן מאחורי משקפיים עגולים, בעלי מסגרת דקה ומוזהבת. כשחייך, נחשפו מתחת לשפמו הדקיק שיניים קדמיות צפופות ובולטות משהו."
בספרות אתה יכול לפעמים לעבור בקריאה סיפור שלם ולא לדעת כיצד אדם נראה. אצל לימור נדע בדיוק איך הוא נראה או יראה.
אקריא קטע נוסף:" כשהעורך התיישב מולה, היא סקרה את גופו והוא נראה בעיניה כאילו נכנע לאותות הזמן: כתפיו היו שמוטות ומוטות מעט קדימה וגופו הרופס נבלע בתוך מעילו. מתוך חריצי עיניו היה בוחן את פניה. צבע עורו היה כעין האפר, עצמות לחייו היו שקועות ותווי פניו זוויתיים. נדמה לה שצבע עינו היה בהיר, אך היא התקשתה להיזכר בכל פעם מחדש אם צבען היה כחול בהיר או ירקרק או איזשהו צבע חסר משמעות. שפתיו היו מצטמצמות לקו ישר שלעתים התעקל בעווית של חוסר נוחות או של מרירות"
בעמוד 59: "כשהיא מקשיבה לתוכניותיו החלה דריה לראות את איתמר בדמותו של אודיסאוס עצמו. בהזיותיה ראתה אותו מפליג בספינת משוטים קדומה. היא הבחינה בו עומד בגב חשוף וחותר במשוטים. לאורה של השקיעה הבהיק עור הקטיפה של גופו ונצבע בגון הענבר. היא ראתה אותו צופה מן החוף אל ההר, שגדיים זהובים מלחכים עשב למרגלותיו.." התיאור נוגע ללב.
עתה אביא דוגמא של כיוון של תיאור עצמים. עמ' 93 :" היא החליטה לאהוב את הדברים האהובים על אימה: היא אהבה את צמחי הגרניום שהייתה מגדלת בעציצי החרס במרפסת בכל ימות השנה ואת פרחי הפטוניות שהיו מדיפים ריח חריף בקיץ, היא אהבה את הים…"
אני בציטוט אחרון שפרופ' נורית גוברין כבר הזכירה ושיש בו רמז חריף על עצמה :" יש בספר תיאורים מדהימים אמר לה (העורך) כשהוא מרים את עיניו מכוס התה …כושר התיאור שלך הוא נדיר, תיאורי טבע, אנשים אווירה. החדירה לתוך נבכי הנפש, הכניסה לפרטים, היכולת להכיר לקורא מציאות שאינה מוכרת לו, ולגרום לו לחוש שהוא כבר חווה את האירועים שאת מתארת".
לזמן האסטטי בספרה של לימור שריר יש היבט עמוק. לא רק כוחו של היופי האנושי, לא רק התשוקה האומנותית לא רק הצד הארוטי אלא גם התבלות של הגוף: אובדנו של הגוף, צניחתו, קילופו. מהלך הזמן גם האישי והרומנטי אבל גם המזדקן והנכשל עובר לחיות כאן בפנים ובגוף. מה שנחשק בזמן מסוים הוא גם מה שכל הזמן משתחק. מה שמייחל ועורג הוא גם מה שנסוג ונובל.
אני יודע שיש כאלה שאומרים, ויש לזה הרבה היסטוריה, והרבה הצדקה והגות, שהאומנות היא אסטטיקה. גם בשירה, שהיא הרבה מחיי, יש כאלו שאומרים שאם כתבת מטפורה טובה וביטאת צד אסטטי חזק- עשית את זה. זאת לא כל הדעה המקובלת עלי אך אין ספק שיש בזה צד חריף, חזק ואיתן מאוד.
אני חושב שמה שמתעורר פה אצל לימור, ההשתלטות הארוטית, שהיא גם כלפי היופי כשהוא נמצא במלוא עוזו ופריחתו והארוטיקה כלפיו אבל גם בקילוף הגוף ובכיליונו. מתפתחת כאן האפשרות להגיע לצמצום וכמעט לכיליון אסטטי. הוא כאן בספר לא רק מה שבוהק ומושך אלא גם מה שבגוף ובפנים נכשל, מזדקן ומתקלף מצליח להישאר אסטטי.
הערה נוספת שאני רוצה להעיר לגבי הספר, מה שמבטא איזושהי בשלות נוספת ביחס לספריה האחרים:
אני מוצא אצל לימור יותר זהירות. אנחנו פחות בתרועות רומא ויותר בסמטאות של פריז, שיכולה להיות מאוד יפה וצוהלת ושוקקת אך גם בירושלים. ירושלים ופריז ממזגות אחת את השנייה. פחות אמירות דרמטיות ויותר ביטוי אנושי, זהיר ורגיש. פחות אובזרבציות כוללות ויותר כאב לב אישי.

הספר הזה יותר זהיר, יותר אישי, פחות דרמטי ופחות שואף לאמירות כוללות וכתוב יותר מתוך התבוננות אישית.
הערה אחרת שמבטאת בשלות נוספת בספרה של לימור הוא דבר שמאוד נוגע לי באופן אישי- הצד הדתי.

אני מכבד את כל הצד האומנותי הזה- יש בוודאי מה ללמוד מהם שנאמר:"חכמה בגויים תאמינו" אך אמונה בגויים יותר קשה. מה אני יכול לעשות שבשבילי היהדות איננה עוד דת אלא שהיהדות היא דת בפני עצמה שיש לה מקורות שאין לאף אחד אחר ובמקרה הטוב מה שאורי צבי גריברג כתב "בארבעה שירי בינה:" הם יודעים לקחת מאיתנו" ואני מדבר על הצד האמוני.
אני מודה שלגבי יש כאן מעבר חשוב. בספר הזה אני מוצא אמפטיה מאוד מרשימה לרגש יהודי. פרופ' גוברין אכן דברה רבות על מנחם. הרומן של דריה עם מנחם, התיאור של אשתו הזכה והמזדקנת, ממנה הוא מתרחק אבל לא יכול לגמרי. הקושי של מנחם לגעור בבנו ינון, (מסתבר שגם לבנו יש אהבה מהצד), מאוד ריגש אותי. זה מלמד אותי על לימור הסופרת והאישה. במובן זה אני מתחייב להתחלה שעובדת לפי דעתי על עצמה קשה מאוד ובעבודת הכיבוש הזאת (כמו כיבוש הארץ), היא מגיעה לעומק חדש בנפש האדם. האמפטיה הזאת שהיא יודעת להראות כלפי הזוג הזה.
בכלל, השם דריה מובן שיש לו צד מיסטי, אמוני: דר פירושו: שואף לאלוהים אבל זה גם אדם שמתגורר בתוך עצמו. במידה רבה מאוד בספר זה האחרים מתגלים על ידי דריה יותר מאשר היא מתגלה על ידם. היא נשארת מסתורית למרות שהיא גיבורת הספר האחרים יותר מסתברים מאשר היא מסתברת לנו.

הקטעים שנוגעים פה לזוג הזה: "לרגע תלה בה את עיניו, והבחין שנשמתה מציצה אליו מתוך עיניה תוהה. אחר כך השפילה היא את עיניה אל המרק ונראתה לו גאה ואפילו יהירה במידת מה אבל בעצם גם מבולבלת. גם הוא השפיל את עיניו אל המרק ולגם ממנו. השתררה שתיקה. הוא חש שקור משונה אוחז בגופו כאילו התכווץ בתוך בגדיו. בזמן האחרון, הרהר, בין גופה לגופו הולכים ומתפשטים ערפילים עמומים. קשה לו להביט הישר בעיניה והוא חש שחייו מתנהלים בשקר." קטע אחרון שאקרא גם הוא מאוד רגיש הוא הקטע של מנחם עם בנו ינון: "באותם רגעים גמלה בו ההחלטה לעזוב את דריה. הוא חייב להתרכז במה שיש ולא במה שאין, אמר לעצמו, ואולי בדרך זו סוף סוף יצליח למצוא מרגוע לנפשו המיוסרת. הוא פנה לינון ואמר לו משפט אחד ולא יסף:" קדש את עצמך במה שמותר לך".
אני לא יודע מה ינון עשה עם זה אבל זה לא חשוב…
אנחנו מדברים על מנחם ועל התהליך הנפשי שלו. התיאור שלו כלפי אשתו שהוא קשור בה מאוד וגם מתקשה אתה מאוד מבטא צד נוסף של אסטטי שאותו הדגשתי קודם. זאת כבר אסטטיקה של הרגש האנושי- זה כבר לא רק הפנים ולא רק הגוף שאפשר למצוא בספר הזה לא רק את בבוהקם אלא גם את בהתפרקותם, זאת האסטטיקה של הנפש הזהירה והעדינה ולזה אפשר להגיע אחרי עבודה ספרותית מאוד קשה ובזהירות מאוד גדולה.
אני רוצה לסיים ולקרוא לכבודך לימור שיר קצר שלי שעוסק קצת בגוף שהסתלק ממנו מה שהסתלק שנקרא דיווח:
כמה היה יפה וכמה אינו,

כמה היה ארוך ונתקצר.

כמה היה מרובה ונתקצץ

והיו שערות מכסות את המחשבות

והיצר הטוב שתק עד התבלטות דברים אחדים.

הכוח ויצורים נעימים שהילכו בו

וכתר על בטנו טרם גזזה

מי שגזזה ומתח בו

מי שמתח את ריאותיו

ויצא עשן קטן וריחו רע".

קישורים רלבנטיים

רומן של תיקון ושל תקוה : נורית גוברין על לימור שריר

פרטים על מירון איזקסון

עוד על לימור שריר:

חוקרת המיתוסים :האישה הנצחית על פי לימור שריר

האישה מול האלוהים :.התיאולוגיה של לימור שריר

מירון איזקסון עם פרופסור רפי ולדן לימור שריר ,פרופסור נורית גוברין ועורכת "מאזניים " ציפי שחרור .