שיחת הטלפון –סיפור.

מאת ירון ליבוביץ'

השעה אחת עשרה וחצי בלילה. הוא יורד לאט במדרגות הבית, כשהוא מנסה לא למעוד על המדרגות וליפול. הוא לא חושב ששמעו אותו בבית, אבל הוא לא בטוח. הוא לא רוצה להדליק את האור. הדרך לכיוון הטלפון הציבורי לוקחת זמן קצר אבל הוא צריך לעלות גרם מדרגות שבורות מאבן ואסור לו למשוך תשומת לב. כבר קרה לא פעם שהוא יצא לטלפון בשעה כזאת והמשוגעת ממול התחילה לרטון על הצעירים של היום. בכיס המעיל הוא ממשש את האסימונים. אחד אולי יספיק אבל אין לדעת. העניין הוא להשיג אותה. לפעמים הקו תפוס ולפעמים היא עדיין לא הגיעה. הפתק המקומט של מספר הטלפון שלה, אותו היא נתנה לו באוניברסיטה לפני חצי שנה, אחוז בין אצבעותיו. לקח לו בערך חודש עד שתפס אומץ לצלצל אליה. אבל אח"כ השיחות ביניהם קלחו. הם דברו כמעט על כל דבר. הפעם הוא ישאל אותה. הוא ישאל אותה לצאת אתו. ככה קוראים לזה. הברכיים רועדות לו כשהוא חושב על זה והוא נאלץ לעצור ולהירגע, אבל הוא לא מצליח. רק לא לגמגם ולא לשאול אותה בהתחלה. צריך לחכות כמה דקות. כמה? הוא לא יודע. אבל אולי היא לא מעוניינת?! אז למה היא דברה איתו?
השיחות הקודמות נמשכו לעיתים חצי שעה. אחרי השיחות האלה לא היה לו אכפת המבטים של ההורים, במיוחד אלה של אבא המציץ מבעד לגבינים עבים מתחת למצח של עור קשה. לא לחשוב עליו! לחשוב עליה. שוב האם היא מעוניינת? טוב, יש רק דרך אחת לדעת. הוא עובר את המדרגות. יש להיזהר מהמדרגה השבורה האחרונה ישר לפני המבוי המרוצף ומשם שמאלה לתוך החצר המקורה של הירקן הזקן. שם עומד הטלפון.
הוא מחזיק את הפתק בידו השמאלית וביד ימנית רועדת הוא מכניס את האסימון דרך החריץ. קר לו. טוב עכשיו חורף והוא יצא עם פיג'מה ונעלי בית "המגפר". הנעלים קרועות והבוהן נאלצת להציץ מבוישת מבעד לחור. מעיל הדובון עוזר אבל לא לגמרי. משום מה הקור חודר לעצמות. הוא מקיש את המספר. מצלצל. הוא מנסה בפעם האחרונה להסדיר את נשימתו.
"הלו". קולה גבוה צפצפני ומבויש במקצת.
"הלו, נירה זה …"
"מה שלומך?"
"אני", הוא מנסה להישמע רגוע אבל הלב אצלו דופק כמו מטורף. המתח הורג אותו. אבל אסור לו ליפול הוא חייב להמשיך. "קר לי, אבל אני חושב שאני מסתדר".
"כן?" היא מצחקקת.
"מה שלומך?"
"טוב " היא מצחקקת. "מה אתה מספר?"
"שום דבר מיוחד". הוא מנסה לדלות את המילים. הפעם קשה לו למצוא את המילים לשיחה. מעצבן. בד"כ הוא מרגיש איתה חופשי. מה קרה לו היום?
"ראיתי את הסרט ההוא בקולנוע דיזנגוף .אמרת שראית אותו".
הלוואי והיית  שם גם כן .
"כן" היא אומרת "ראיתי אותו אבל לא אהבתי אותו".
אוי, הוא חושב, זה לא טוב. הוא רצה לראות את הסרט הזה רק בגלל שהיא ראתה אותו. הוא חשב שיהיה להם על מה לדבר. הוא דווקא אהב אותו. הסרט היה ממזרי. הוא סיפר על בחורה באנגליה הצבועה של שנות החמישים. הוא אהב איך שהיא התנהגה ואיך שהיא קראה תיגר על ההתנהגות הדו פרצופית של סביבתה. במיוחד זאת של הגברים שניצלו אותה.
הוא צריך למצוא נושא אחר לשיחה .
הם ממשיכים בשיחה. הפעם הם מדברים על הרמן הסה. הוא לא הכיר את הסופר הזה לפני שהוא פגש אותה. בספריה הוא מצא רק את "גרטרוד". מעניין סיפור של אהבה נכזבת של מלחין לנערה צעירה שאוהבת לשיר.
נירה לומדת מוסיקולוגיה. ויש לה קול יפה. לא היא לא קראה את הספר הזה. היא קראה את "זאב הערבות" . ספר על אדם בעל רוח חופשית, הוא זכר במעומעם.
הוא חושב שהגיע הזמן. הוא לא יכול לדחות עוד את הרגע.
"תשמעי נירה, חשבתי להציע שאולי ניפגש יום אחד".
"למה?" השאלה הזאת מפליאה אותו. הוא לא יודע איך להתייחס אליה.
"סתם ככה, את יודעת, ליד האוניברסיטה. לדבר."
"אתה רוצה לצאת איתי?"
אין דרך לסגת עכשיו. "כן". הוא החליט להיות כן.
"אוי".
מה זאת אומרת. לדבר הזה הוא מודה הוא לא ציפה. אפילו לתשובה "לא !" הוא התכונן. אבל לא לתשובה הזאת.
"למה את מתכוונת?". הוא נשמע מבולבל אבל לשתוק יותר גרוע.
"אני חייבת לחשוב מה לענות לך, תתקשר אלי בעוד חמש דקות בסדר?"
קר לו, הוא מרגיש אבוד אבל אסור לו ללחוץ ואסור לו לברוח. "בסדר, אתקשר עוד חמש דקות".
הוא מחזיר את השפופרת ומביט על הטלפון. מה זה היה? זה לא סימן טוב, אבל התשובה שלה הייתה לא ברורה. הוא חייב תשובה ברורה. הוא מציץ בשעון. הקור לא נותן לו מנוח, הראש מתחיל לכאוב. ההורים בטח מתחילים לשאול שאלות. יהיה שמח כשהוא יחזור, אבל הוא חייב לסיים פה דבר מה.
לאחר עשר דקות הוא אוזר אומץ ומתקשר עוד פעם. הקו תפוס. הוא אובד עצות. הטלפון הבא נמצא ליד סניף הדואר השכונתי. מרחק חמש דקות הליכה. הוא לא רוצה ללכת לשם אבל הוא לא רוצה להישאר בחצר הזאת יותר מדי זמן, אנשים יכולים לשאול שאלות. במיוחד המשוגעת. עוד זה חסר לו. כשהוא מגיע לטלפון שליד הדואר, הוא מצמיד את המעיל לגופו. קר פה, קר מאד. גם עכשיו הקו תפוס. עכשיו הוא על סף אובדן שליטה. היא יכולה לדבר גם שעה בטלפון. אולי הגיע הזמן לוותר? הוא חייב לשמוע תשובה החלטית. הוא עומד שם ליד הדואר. אין איש ברחוב הראשי. השטח חשוף וקר לו. הוא חוזר לחצר המקורה, לטלפון הראשון. הוא מציץ בשעונו, חצות. כל כך הרבה זמן עבר. עכשיו ההורים לא יתנו לו מנוחה. הוא מצלצל שוב. הפעם הקו מצלצל.
"נירה זה שוב אני"
"אנחנו חייבים לדבר, אבל לא עכשיו".
הוא עייף. אבל הוא רוצה לדעת למה אב�
� אין טעם ללחוץ. "בסדר" הוא אומר בלחש. "אני מבין שהתשובה לא".
"אני חייבת להסביר לך למה, אבל לא עכשיו. לילה טוב."
"לילה טוב".
הוא נשאר דומם מול הטלפון דקות ארוכות. הרגלים כבדות. מוזר, רק עכשיו הוא מרגיש בכך. האם הם היו כך קודם? הוא לא יודע, אבל עכשיו קשה לו ללכת. הוא מפחד למעוד על המדרגה השבורה. הוא מועד ונופל. הוא נפגע ביד. הוא מבחין בשפשוף של כף היד. הכאב מציק. עכשיו מה שהוא צריך זה להכיל את האכזבה ואת העצב, את הכאב וכן, גם את המבט של אבא.