web analytics
קטגוריות
ספרות יפה ספרות פנטזיה

ליצור או לא ליצור ? זאת השאלה : הגולם של שהרה בלאו-ירון ליבוביץ'

ירון ליבוביץ סוקר ומנתח את ספרה של שהרה בלאו "יצר לב האדמה " על גולם שנוצר בידי אישה.

 

 

לפני זמן מה פירסמתי כאן  ביקורת ארוכה על ספרה של שהרה בלאו" יצר לב האדמה " העוסק באישה היוצרת גולם ",נושא שיש לי בו עניין מיוחד   גם מאחר שמאמרי שימשו לו כמקור השראה. .
וכעת הנה ביקורת נוספת שונה מאוד מזאת שלי על אותו הספר מאת חוקר הפילוסופיה היהודית ומבקר השירה  ירון ליבוביץ' .

 

 

ליצור או לא ליצור זאת השאלה :הגולם של שהרה בלאו .

מאת ירון ליבוביץ'

להעביר ביקורת על יצירה ספרותית היא לדעתי משימה בעלת אחריות. קיים החשש לטעות בהבחנה שלך אבל יותר מכך. אפיה המיוחד של הסוגה הזאת ביקורת ספרותית שם אותי במצב לא פשוט. אין מדובר רק בחקירה אקדמית או רעיונית בלבד אלא גם בניתוח, האמור להיות ללא נשוא פנים, מבחינה איכותית וערכית של היצירה שאותה צריך לבקר. הרגשתי לצערי הרב היא שלרוב המסה הביקורתית הופכת להיות סתם רצף של הערות קטלניות המתקיפות ללא רחם, את היצירה המבוקרת. אינני חושב שצריך לעשות הנחות לסופרים אולם אינני חושב שצריך לקטול אותם ללא סיבה.
הרגישות שחייבת להיות אצל מבקרים ספרותיים טמונה, לטעמי, בעובדה שמאמר ביקורתי ההוא גם יצירה ספרותית. יצירה ספרותית כמו כל יצירה היא לא דבר קל לעשותו. היא דורשת תכנון מקדים היא צריכה להיות מעניינת מספיק כדי למשוך קוראים, והיא צריכה שיהיה לה התחלה אמצע וסוף. מבקרים ספרותיים חייבים להיות מודעים ולו במעט לקשיים הכרוכים ביצירה כשהם יוצרים את המסה שלהם ואני מודה שקשה לי לכתוב מאמר ביקורתי על ספר ובמיוחד ספר ביכורים על סופרת שאני מכיר ומעריך. אבל ביחד עם האחריות על יצירה קיים גם הדחף ליצור, שהוא כנראה עומד מאחורי כל יצירה, בין אם היא ספרותית ובין אם היא אחרת. לדחף הזה שהוא חיוני לכל יצירה הוא בעל השלכות מרחיקות לכת שכנראה כל יוצר צריך להיות מודע להם.

בספרה של שהרה בלאו "יצר לב האדמה" יש התייחסות כנה נועזת ומרתקת למלכוד הבלתי אפשרי שאדם ובמיוחד יוצר נתקל בו. הדחף הבלתי ניתן לכיבוש והחיוני ליצור לעומת המודעות לאחריות האדירה שלכל אדם צריך שתהיה וזה בגלל ההשלכות מרחיקות לכת שעלולות להיות אם הולכים אחרי הדחף הזה.
גיבורת הספר היא בחורה רווקה כבת שלושים בשם תלמה סנדר, בת למשפחה דתית לאומית שקיימים בה מוסכמות חברתיות נוקשות, המלאה ברגשות תסכול וביקורת עצמית עד כדי שנאה כלפי דמותה, מקצועה הלא מספק, דחפיה הלא ממומשים מכל סוג, ובעצם כלפי ישותה הכוללת. אהבתה הנכזבת כלפי בן דודה חנן, ובחירתו של חנן בבת דודתה המוצלחת יותר נילי על פניה, מביאות אותה ליצור גולם, יצור גברי מושלם העשוי מאדמה. היא יוצרת את הגולם כדי שיאהב אותה וימלא בשבילה את הצורך הבסיסי להזדקקות ואינטימיות, אבל היא מגלה שקשה לצוות על אדם לאהוב. היא מגלה שהיצור הזה מתחיל לפגוע באנשים הקרובים אליה והיא מבינה שעליה להשמיד אותו, דבר שהיא מצליחה לעשות אחרי התחבטות קשה ואחרי ההרס הרב שהגולם הזה גורם לקרוביה ולסביבתה.

 

 

ציור עטיפה חלופי ל"יצר לב האדמה ".

הספר בהחלט אינו קל לקריאה, אבל הוא ספר מעורר למחשבה. הדבר שהתגלה לי מהדף הראשון הוא הכנות הכובשת של הספר. זה לדעתי אחד הדברים שנותנים לספר את העצמה שבו.
בספר יש שילוב של הנשגב עם היומיומי. הנשגב מתבטא, בין השאר, במוטיב של הצלת העם שלמענו לפי הסיפורים נוצר הגולם. כמו כן העובדה שהדמיון והמציאות נמצאים בספר בערבוביה, כמו מקרה הפיצוץ בצנרת הלא מוסבר באמצע השבעה. האלמנטים הלא טבעיים בתוך מציאות טבעית לחלוטין, כמו יצירת גולם כאן ועכשיו בתוך חצר של בית רגיל לחלוטין.
לעומת זאת היומיומי מתבטא לדעתי בתככים הקטנים אשר נמצאים בתוך משפחה ציונית דתית טיפוסית. למרות שאני בעל תשובה ומציאות משפחתית כזאת לא מוכרת לי, כאחד שלומד במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן כבר כתשע שנים בקרוב, יצא לי לראות את ההתנהלויות הבין אישיות הקטנות בתוך הזרם שלנו, דבר שלא טורחים לספר עליו לאנשים מבחוץ שרוצים להחזיר בתשובה, ואני יכול להגיד שעד כמה שידיעתי מגעת התמונה החברתית והמשפחתית ששהרה בלאו מציירת היא די נאמנה למציאות.
אבל החשוב ביותר לדעתי, תודות לשילוב הזה שבין הנשגב ליומיומי בספר הייתי אומר שזה ספר יהודי. תכונה יהודית טיפוסית שמתגלה לי יום יום ושעה שעה היא הניסיון הבלתי פוסק לחיות בשתי עולמות, אחד מציאותי ואחד על – מציאותי, בעת ובעונה אחת, ואני חושב שבספר הזה התכונה הזאת בולטת.

וזה מה שעושה את הספר הזה לספר יהודי.

הגיבורה של הספר, תלמה, נראית לי כמה שהדבר ישמע מוזר כאדם טוב בעיקרו. חבל מאד שהיא שונאת את עצמה כל כך. זה ישמע אולי תמוה אבל אני די מבין אותה. השנאה העצמית שלה גולשת למיזנתרופיות בכלל. ואני מודה שאני מכיר מאד את התחושה הזאת. מניסיון אני יכול להגיד שהתחושה היא טריפ לא נורמאלי אבל אני למדתי שזה תקע אותי להרבה שנים, והייתי צריך מאמצים כבירים כדי להדוף את התחושה הזאת מעלי, וזה עדיין קשה לי. לדרך לצאת מהמיזנתרופיות עוד נחזור, כי זה גם מוטיב שהופיע מולי בספר. כאן אני אומר שהמיזנתרופיות הולכת ומתמתנת לקראת סוף הספר, כי הגיבורה מבינה דבר מה וגם לזה נחזור מאוחר יותר.
שמתי לב שהגברים בספר טועים גם כשהם עושים את הדבר הנכון, וראה הניסיון הכושל של חנן להוציא את הפתקה מפיו של הגולם.

הייתי מוסיף ואומר שהיה לי קצת קשה לעקוב אחר האמצעים שבהם הסופרת משתמשת כדי לספר את הסיפור הזה.

עטיפת המהדורה האיטלקית של ספרה של שהרה בלאו

הסיפור מתקדם בצורה של רמזים על גבי רמזים, למשל האזכורים החלקיים של האופן שבו סבתא גרטה מתה, האזכורים לגבי עלית הגג. הזיכרון של הילדה הרצה שחוזר לכל אורך הספר ובכל פעם אנחנו יודעים קצת יותר על מה שהפחיד אותה, וגם האזכור על האף השבור בתחילת הספר שרק לקראת סוף הספר אנו יודעים יותר על נסיבות השברו. רמזים אלה ואחרים הזכירו לי את שיטת הרמזים שמצאתי בסיפור "בת הרב" של יעקב שטיינברג. לקח לי המון זמן להבין מה הביטוי שמחת חתנים בסיפור אומר, ולא ידעתי למה בת הרב עצובה כל כך. השיטה הזאת של סיפור עקיף מבלבל אותי אישית כי לא תמיד אני מצליח להבין מה קורה. מצד שני אופן הסיפור שבו היריעה מתגלה לאורכה אט אט לכל אורך הספור מזכיר לי את דרך הסיפור של הבמאי היפאני יסוז'ירו אוזו, שבסרטיו האקספוזיציה אורכת כחצי שעה, שזה בערך שליש מהסרט. המיוחד בסרטיו הוא שהוא עוסק בעניינים יומיומיים של משפחות יפאניות וגם אצלו היריעה מתרחבת לאיטה לכל אורך הסרט.
התקשיתי עם כך ששאין שום  קתרזיס בסוף הספר. אותו שלב שכביכול הסדר הישן חוזר, התיקון מגיע ומתקבע ואנחנו וזבים את הספר או את הסרט בהרגשה טובה פחות או יותר לא קיימת בספרך. מה שיותר הפריע לי שלכאורה אין נחמה. אני מודה שהסופים של ספריה של נעמי ריגן, שהם דוגמה מובהקת לאמת מנחמת מקוממים אותי במקצת אבל אני יודע ש"לפעמים אנחנו כה זקוקים לנחמה" כדברי השיר, אבל נחזור לספר שבמרכז הדיון. הנחמה היחידה שנראית לי בספר הוא התובנה שהגיבורה מבינה לאורך הספר שהמאבק בשדים, וכאן כוונתי לשדים שיש אצל כל אדם ואדם, הוא קשה וממושך. העבודה של המאבק היא סיזיפית, גם בגלל ש"אנחנו לא כוחות" מול השדים שלנו, אבל גם בגלל שהפיתוי להדבק בשדים הוא עצום. עובדה לתלמה קשה להשמיד את הגולם גם כשהיא מבינה שזה הדבר הנכון לעשותו. הנחמה היחידה שנשארת לקורא הוא לא להפסיק לעשות. לא להפסיק להלחם בשדים שלך. אני יודע שזה קשה, ועל כן הנחמה היא כל כך פורתא בספר הזה. הדבר שמעצים עוד יותר את תחושת חוסר האונים היא שהתובנה לבדה לא מספיקה כדי לגבור על השדים ואני יודע גם על זה דבר או שנים.
היו גם דברים צורניים בספר שלא הבנתי למה השתמשו בהם. כמו למשל השימוש בשורש "רחש" בלרחוש בעוד שהיה אפשר אולי להשתמש בלרכוש כמו בעמ' 55. אבל אני מבין שזה לא הייתה טעות.
עוד דבר, הצירופים בין שתי מלים שלי הזכירו את דוד אבידן, כמו למשל מנשקתותו בעמ' 69 או אינכלום בעמ' 51. הייתי רוצה לדעת למה השתמשו בהם דווקא אז. כמו כן לא ברור לי למה שהרה בלאו עוברת לספר בגוף שלישי בפרק 27 ושוב אני חושב שזה היה מכוון אבל לא הבנתי למה.
יש עוד דברים שחשובים לדעתי כדי להבין את הספר הזה. כוונתי לדרך שבה הסופרת מערבת עבר ועתיד כמו בעמ' 244 או הדרך שהיא מחליפה בין שואה פרטית ושואה כללית כמו בעמ' 240 וזה שתלמה הזכירה לי לפעמים את המלט. לדעתי דברים אלה הופכים את הקריאה בספר לחוויה מאלפת. יותר מכך, כפי שאסביר להלן, הדברים האלה הופכים את הספר להיות ניסיון נועז להעמיד מראה כנה על הקיום האנושי והיהודי כאחד.
אסביר תחילה את הערוב של העבר והעתיד ואביא לשם כך את עמ' 244 בספר. אני מתכוון לסצינה שבה תלמה כשהיא מחפשת אחרי הגולם היא מגיעה לבית הספר התיכון העולה באש, (אזכיר שהמעבר לגוף שני בתור המספר הוא מעניין ומעורר מחשבה, אולם אני סוטה מהנושא עכשיו), זה ברור שתלמה רצה אחרי הגולם בימינו אלה בל"ג בעומר, או קרוב לל"ג בעומר זה לא ברור לי, אבל מדובר בכאן ועכשיו, אבל לתיאור המרדף הסופרת משרבבת בצורה כמעט לא מורגשת הד מדברים שקרו, לפי הסיפור, בעבר. תוך כדי ריצתה תלמה שומעת קולות של אנשים שהיא מכירה שמתחלפים בקולות הלקוחים מזמן אחר ומקום אחר. במשך הפיסקה ההדים הופכים לאזכורים מפורשים יותר, יש ציון של זעקות אנשי הגטו וצעקות בגרמנית, כנראה גטו ורשה ואנחנו עוברים למלחמת העולם השנייה,ואז מיד לאחר מכן מגיע השילוב בין עבר ועתיד שבו תלמה רודפת אחרי הגולם ברחובות הגטו, תלמה מימינו אלה מתערבת ברחובות הגטו, שאנו ראינו קודם בפיסקה שמדובר על הגטו מימי מלחמת העולם השנייה. אני לא מבין גדול בספרות אבל לדעתי אני חושב שהשילוב פה בין עבר לעתיד בצורה של דימויים מתקופות שונות שנמצאים בכפיפה אחת הוא מבריק.
למילה גטו בספר יש גם רובד נוסף בספר זה. רובד שקשור לאזכור השני שהבאתי וזה איך ששהרה בלאו מחליפה בין שואה כללית לשואה פרטית. זה דבר שראיתי בעמ' 240. קצת לפני המרדף בבית הספר, בבית החולים, כשלתלמה מתחילים להתבהר ההשלכות של מעשיה. שם היא בוחנת מחדש את מה שידעה לגבי השריפה בגיטו שאולי הגולם הוא זה שגרם להרס הגטו. כאן מדובר על מה שקראתי לו שואה כללית, כלומר על אירוע שקרה לציבור בעת מלחמת העולם השנייה מרד גטו ורשה. תוך כדי הצעדה תלמה נוזפת בעצמה על כך שאותו גבר אדמה גרם להרס בגטו הפרטי שלה, הרס המזכיר את ההרס שנגרם לגטו ההוא בורשה. אנו רואים ששואה כללית מתערבבת כאן עם שואה פרטית המציאות החונקת של הגיבורה המשולה כאן לגטו שהוא רק שלה. השילוב כאן הוא כמעט בלתי מורגש אבל לדעתי הוא מתאים לסיפור, ומצליח גם לתאר בצורה עקיפה את הנפש המסוכסכת של הגיבורה.
דבר זה מוביל אותי לאזכור השלישי שהבאתי לעיל. ציינתי לעיל את העובדה שלתלמה קשה להשמיד את הגולם גם לאחר שברור לה שזה הדבר לעשותו כדי להגיע לתיקון כלשהו. זה הזכיר לי גיבור אחר מן הספרות העולמית, אשר גם לו יש התלבטות קשה לעשות את הדבר הנכון. אני מתכוון להמלט, אשר במשך שלו
ש שעות בקירוב, אם זכרוני אינו מטעני, מנסה לדעת האם הוא צריך להרוג את דודו שרצח את אביו ורוצה לרצוח אותו או לא.

לפי המבקרים הספרותיים המלט מייצג בין השאר את ההתלבטות האנושית הכללית האם לעשות את הדבר הנכון או לא. התלבטות שלאמתו של דבר עסוקה בה גם תלמה. אני אעיז ואומר שגם המחיר שתלמה משלמת עקב ההתלבטות שלה האם להשמיד את הגולם הוא כבד, כמו שהמחיר שהמלט משלם על התלבטותו להרוג את קלאודיוס גם הוא כבד. (אני יודע שיש גם נקודות שוני אבל אני אדגיש כאן את הדמיון כי לדעתי הוא די מתבקש). ההתלבטות של תלמה מייצגת התלבטות שבה נתקל כל אדם לא פעם בחיים שלו האם לעשות דבר מה שאולי יציל את חייו, אבל השיקולים לא לעשות אותו, ממשיכים להסיט אותו מן המטרה שלו גם אחרי שהוא הגיע להחלטה הנכונה.
תלמה כמו שהיא דמות יחידה, היא מייצגת גם בהתנהגותה ובהתלבטויותיה את האדם היהודי והלא יהודי באשר הוא.

לדעתי הספר הוא ניסיון נועז ולא מתפשר להעמיד מראה כנה על הקיום האנושי והיהודי כאחד, ואני מודה שעם זה שהספר לא קל לקריאה הוא ספר חשוב מרתק ומאתגר. התשובה למלכוד של היצירה העולה מן הספר היא לא קלה והיא לא מבשרת הצלחה. להיפך כדי לצאת מהמלכוד לפי הספר הוא להמשיך לעשות וליצור תוך מודעות מתמדת לכוונות שקדמו ליצירה ולתוצאות מרחיקות הלכת שיצירה, כל יצירה עלולה או עשויה לגרום.

 

הגולם והרווקה הדתיה :ביקורת שונה מאוד על ספרה של שהרה בלאו

דף הפייסבוק של שהרה בלאו 

דף הפייסבוק של ירון ליבוביץ'

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

15 תגובות על “ליצור או לא ליצור ? זאת השאלה : הגולם של שהרה בלאו-ירון ליבוביץ'”

"מניסיון אני יכול להגיד שהרגשת הוולט-שמערצען היא טריפ לא נורמאלי אבל אני למדתי שזה תקע אותי להרבה שנים, והייתי צריך מאמצים כבירים כדי להדוף את התחושה הזאת מעלי, וזה עדיין קשה לי."

סליחה, אבל מה זה וולט-שמערצן?

אני קוראת אותך בהרבה טוקבקים בשמך, זה אתה? ואם אתה כותב כל כך יפה למה לבזבז אנרגיה בטוקבקים ועוד בשמך המלא?
שב וכתוב בלוג מסודר.

אל דורין
אני לא חושב שאני מבזבז אנרגיה בטוקבקים
אני אמרתי לעצמי שאני מגיב רק בשמי המלא כי אני משתדל לא להסתתר מאחורי שם עט
אני גם משתדל להיות ענייני ואני מגיב רק כשיש לי משהו להגיב
מכל מקום תודה על ההצעה אני אחשוב על זה
בכבוד רב ירון ליבוביץ

אני מחפש חבר אני גר בירושלים 0544669535 קורים לי מוישי סופר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 × 4 =