לפני שנתיים פירסמתי באתר זה שיר קשה של רונית דקל השואב משני העולמות הדתי -קבלי והחילוני תל אביבי .
|
לפני שנתיים הייתי בערב שירה שבו הקריאה רונית דקל המוכשרת את השיר הזה שלפניכם .
חשתי שיש כאן שיר מיוחד במינו שמנסה לחבר בין שתי העולמות המנותקים בדרך כלל העולם החילוני התל אביבי והעולם הדתי –קבלי –פילוסופי שני עולמות שמוכרים היטב לדקל. והעליתי אותו ברשת
.
שיר זה הוא גם אחד השירים המורכבים ביותר יצאו מידי משורר צעיר בשנים האחרונות .ואדם צריך לדעת משהו על תחומים שונים ביהדות על מנת לרדת לעומקו.
חוקר הפילוסופיה היהודית בימי הביניים ירון ליבוביץ' לקח על עצמו את המשימה הלא פשוטה בכלל לפענח ולפרש את השיר עבור הקהל הרחב ואגב כך לנתחו ולבקרו .
לפניכם מאמרו שהוא גם מאמר הביקורת המקיף ביותר שנכתב עד כה על שיר בודד כל שהוא בספרות העברית שפורסם לאחר שנות השישים.
ותחילה הנה השיר המדובר מאת רונית דקל .
ועונותינו מתפקקין (כלומר כמה ערסים נושכים את פוקו, תולשים את אוזנו– )אתה איתי?)
|
"ועוונותינו מתפקקין" מה זה אומר עלינו?
פירוש ,פרשנות ,ניתוח שיר מאת ירון ליבוביץ'
איך אפשר לתאר בצורה תמציתית קולעת ומעניינת את המצב המוסרי שהחברה הישראלית מצויה בו, או במילים אחרות מה קורה לנו כעם? האם בכלל אפשר לתאר בצורה מדוייקת את המצב שבו נתונה המדינה? ואם אפשר האם עלינו לצחוק או לבכות מן התמונה אשר נגלית לפנינו, או שניהם? למען האמת, האם יש עוד מה לומר על המצב שעוד לא נאמר? לדעתי השיר המרתק הזה מביא מבט רענן יוצא דופן ומאתגר על המצב המוסרי שבו אנו נתונים.
אומר כאן כי אני לא ניגש אל השיר הזה כמבקר ספרות רגיל . אני ניגש אל השיר המרתק ויוצא הדופן הזה של רונית דקל בדרך של קריאת טקסט מודרכת. אנחנו נראה ששיר שנראה קשה מקריאה ראשונה יכול להיות מרתק ורלוונטי באותה מידה.
יש לציין שהשיר הזה הוא יוצא דופן לטעמי בשיח השירי העכשווי מכיוון שהוא מציג ודן ברעיונות בעוד ששירה בימינו אלה בדרך כלל דנה ברגשות. עם זאת יש לזכור שהשירה היא כלי ספרותי מגוון למדי שבתרבויות שונות השתמשו בו גם להעביר מסרים, בין אם המסר הוא בקורת או שבח או לעג.
על כן אפשר לומר שהשיר הזה ממשיך מסורת זאת. הוא מעביר רעיון הקשור לחברה שלנו וכמו שנראה הוא עושה זאת בצורה קולעת שנונה ועם מעט אירוניה.
כותרת השיר וחלקי השיר
הכותרת "ועוונותינו מתפקקין" שחוזרת ונשנית בהמשכו של השיר היא הרעיון המרכזי של השיר. מכאן אנו למדים שהשיר כאמור אינו מדבר על חוויה אישית אלא הוא שיר שפונה לציבור .
יותר מכך, הדובר השירי הוא חלק מאותו הציבור שהוא פונה אליו, כי העוונות, החטאים, שעליהם מדבר השיר שייכים "לנו".
הרעיון המרכזי הוא מורכב והוא מצריך התבוננות מעמיקה כדי לדעת מהו.
פירוש המילה "מתפקקין" אינו ברור משמיעה ראשונה ועליו עוד נדון בהמשך. נוסף לכותרת גם המשפט הראשון של השיר "ועוונותינו מתפקקין והגמרא מקשה והדיבור קשה, והבן", מבהיר לנו שהרעיון של השיר קשה להבנה. במשפט הזה אנו שומעים שלוש פעמים שהדברים שבשיר צריכים התייחסות מיוחדת. האזכור לגמרא בא לומר לנו שהכותרת אכן היא מובאה מתוך התלמוד. נוסף לכך שלוש הצורות הללו הן שלוש תבניות שבאמצעותם נהוג לציין בפני הקוראים בספרות הרבנית המסורתית, שהדברים הכתובים אינם קלים ויהיה צורך לקרוא אותם יותר מפעם אחת. המשפט הראשון הזה גם מבהיר לנו בצורה חד משמעית שזה איננו שיר אי-גיון (נונסנס).
המשפט הזה יחזור לכל אורך השיר, דבר שגם הוא אומר דרשני. אכן, אחד הדברים שיעזור לנו להבין את השיר הוא החזרה של המשפט הזה עם התבניות האלה לכל אורך השיר. תבניות אלה מחלקות את השיר באופן גס לשלושה חלקים.
החלק הראשון נמשך מתחילת השיר שבו אנו רואים את הכותרת עם שלוש הנוסחאות הרומזות לנו שהדברים קשים. החלק הזה מתאר לנו בקצרה את התהליך שקורה לדעת הדובר השירי בחברה שלנו, כלומר זה החלק של "תאור השבר". החלק השני של השיר מתחיל מיד לאחר מכן וכמו שנראה הוא מסביר לנו מה קורה לחברה הישראלית מתחת לפני השטח, תוך ניסיון להבין מהם החטאים שלנו לפי הדובר השירי, זהו החלק של "סיבת החטא". החלק השלישי מתחיל לדעתי במילה "ובבוגרשוב" עד סוף השיר. החלק הזה מתאר לנו מעין תחזית לסוף תהליך ההתפקקות בעתיד ואפשר לקרוא לו "אפשרות התיקון".
חלק ראשון: תאור השבר
המילה "מתפקקין" היא מילה חשובה כדי להבין את הרעיון המרכזי של השיר אבל כאמור היא קשה להבנה. ההקשר הראשון שעלה בדעתי בנוגע למילה הייתה מובאה ממסכת ברכות דף כח עמוד ב. שם מדובר שבשעת התפילה אדם חייב לכרוע בברכות שבהן הוא חייב לכרוע כך שהחוליות בשדרתו יתפקקו.
במילון אבן שושן הפרוש למילה "התפקק" הוא התמוטט, התפרק. אולם לפי אחד ממפרשי התלמוד, הכוונה של הביטוי שהחוליות יתפקקו היא שהחוליות יתבלטו עד כדי כך שיראו הפקקים, הקשרים בין החוליות. אבל ישנה מובאה אחרת בתלמוד הבבלי ושם אכן מדובר על עוונות שמתפקקין.
המובאה המדוברת נמצאת במסכת יבמות דף סג עמוד ב האומרת ש"כיון שנשא אדם אישה עוונותיו מתפקקין". גם כאן יש מפרשים את המילה מתפקקין כמתפרקים, כמו שאפשר לפרש את המילה כשהיא מובאת במסכת ברכות, אולם יש המפרשים כאן שהחטאים נסתמים, כלומר הופכים לסתומים, לא ברורים, שהמשמעות הנכונה לגביהם תתברר רק על רקע מעשיו של האיש לאחר נישואיו. מכל הנאמר לעיל ניתן להבין שהרעיון המרכזי של השיר הוא שהחטאים שלנו מתמוטטים ונופלים כי הם רבים מדי והם כביכול "עולים על גדותיהם", או אולי שהם מתחילים לבלוט עד שאי אפשר להתעלם מהם, או אולי שהם נמצאים במעין עמדת המתנה והכל תלוי במעשינו הבאים שעל פיהם אנו נישפט. מכל מקום אנו מבינים שאנו צריכים לקחת את חטאינו לתשומת לבנו ולעשות איתם משהו.
המשפט הבא מבהיר לנו איך אנחנו מגיבים לשבר שקרה לנו או במילים אחרות מה קורה לנו "תוך כדי שבירת המַבְנִיות" כלומר מבנים.
המילה מבניות מתייחסת לצורות של חשיבה מקובלות אשר קורסות עכשיו. בסוגריים אנו מקבלים הדגמה כיצד שבירת המבניות, באה לידי ביטוי ולכך נחזור מאוחר יותר. ובכן, בזמן קריסת המערכות הזאת אנחנו התזנו על החטאים מי קולון. מכיוון שמדובר כאן על שירה, שיכולה לדבר בצורה של דימויים ומשלים, ניתן להבין שכתגובה לשבר אנחנו החלטנו להפוך אותם נעימים יותר בכך שהתזנו עליהם בושם. אבל הבושם הוא בושם מיוחד של דקדנס. פירוש המילה בצרפתית הוא ירידה, התנוונות. דקדנס (לפי מילון הספרות החדשה העברית והכללית של אברהם שאנן) הוא שמו של זרם ספרותי שפעל בעיקר בצרפת, אולם לא רק שם, בסוף המאה ה-19. במסגרת הזרם הזה נכתבו שירים, רומאנים ומחזות. בזרם ספרותי זה בולטת הגישה שהתרבות האנושית וערכי האנוש בכללם שוקעים מרוב עייפות גדולה מן השפע הקיים. היצירות הדקדנטיות מדברות על העצב שקיים בעולם ועל העצב של הפרט ויש בהם נטיות מקאבריות ופסימיות ללא אפשרות לתקווה. עם כל זאת ביצירות האלה יש עידון פסיכולוגי והם מציגים מצבי נפש מיוחדים מורכבים ומסובכים בצורה נוקבת ומקורית. יש להוסיף כי הדקדנס רואה בטוב וברע לא כעקרונות מוסריים אלא אסתטיים. יוצרים חשובים בזרם הזה הם בודליר וורלן.
בשיר חטאינו מוצגים לעיני כל בצורה מקושטת ויפה והם גם נמכרים. המחיר הוא מחיר מופקע אבל יש לו גם משמעות מיוחדת. המחיר הוא תשלומי כפל ארבעה וחמישה, כלומר החטאים נמכרים פי שנים פי ארבעה ופי חמישה יותר מערכם. דיני העונשין שבתורה מחייבים את הגנב לשלם פי שניים מערכו של הרכוש שגנב אם הרכוש עדיין נמצא אצלו. אם הרכוש הנגזל הוא בהמה והיא כבר איננה אצל הגנב חובה עליו לשלם פי ארבעה יותר מערכה (במקרה של צאן) או פי חמישה יותר מערכה (במקרה של בקר).
חטאינו נמכרים במחיר מופקע היום והיום הזה הוא יום חשוב כי היום כפי שראינו המבניות, כלומר צורות החשיבה המקובלות, קורסות.
בסוגריים שבתחילת השיר מובאת לנו הדגמה, או אולי משל, למה שקורה בזמן השבירה הזאת. מסופר לנו שכמה עַרְסִים (בערבית פרוש המילה עַרְס הוא סרסור זונות אולם כאן אפשר לפרש את המילה כעבריין ) נושכים בצורה חמורה את אוזנו של פוּקוֹ, עד זוב דם.
פוּקוֹ הוא הפילוסוף מישל פוּקוֹ (1926-1984), אשר ניסה לשלב בין פילוסופיה והיסטוריה והיה אחד מאנשי הרוח הצרפתים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים. (לפי הערך "מישל פוקו מתוך הויקיפדיה ) מבין ההנחות המרכזיות שלו יש להזכיר את ההנחה שהגבול בין אדם "נורמאלי" לבין פושע הוא אינו כה ברור כפי שאנו נוטים לחשוב. נוסף לכך בכל תקופה בהיסטוריה קיימים תנאים הקובעים מה ייכנס לתוך שיח מסוים ויהיה לגיטימי או לא יוכל להיכנס לשיח ויהיה לא לגיטימי. מכאן אפשר להסיק כי פוקו נחשב כפוסט מודרניסט. הוא מופיע בשיר כמייצג של צורות החשיבה המקובלות, שהם לדעת השיר פוסט מודרניסטיות. אותן מוסכמות קורסות כשהאיש שמבטא אותן נפגע על ידי אותם אנשים שהוא מנסה להצדיק.
החטאים שלנו נמכרים ולא רק זאת אלא גם יוצגו בתערוכה בגלריה מפורסמת בתל אביב, גלריה גורדון. והם יוצגו בצורה מסוימת מאוד . צורת ווידיאו ארט.
שוב צורת ביטוי וויזואלית ויפה, הבאה לידי ביטוי בתמונות נעות המלוות פסקול. יותר מכך, ההתפקקות הזאת יש לה שיעור, כלומר מידה מסוימת, שהיא יכולה להיות מידה של זמן וגם מידה של כמות. המידה שמציין השיר היא שעה וחומש, שהיא מידה של זמן. משך הזמן המקסימלי של סעודה עם לחם, שלאחריו יש להתחיל בסעודה עוד פעם. אבל המילה חומש היא מידה של כמות הקשורה לתשלום שגנב צריך לשלם כשהוא מביא קרבן אשם, כלומר פולחן מסוים שצריך לעשות כדי לכפר על החטא.
מכל האמור לעיל ניתן להבין שהשבר של החברה שלנו לפי השיר שהחטאים שלנו מראים את עצמם בצורה כזאת שאיננו יכולים להתעלם מהם, ואנו מציגים אותם לעיני כל בצורה אסתטית, ולזה יש מחיר שאנחנו צריכים לשלם אותו בדרך מסוימת.
לפני שנעבור לחלקו השני של השיר יש להבהיר דבר מה חשוב הקשור למילה שבירה ולצירוף שבירת המבניות, ושעשוי לעזור לנו להבין את השיר טוב יותר. בעולם הקבלה ובמיוחד בקבלת האר"י (אחד המקובלים החשובים שפעל בצפת במאה ה-16) יש מושג הנקרא "שבירת הכלים", המתייחס לאירוע טראומטי בממדים קוסמיים שבו מתחילה בריאת העולם. הכלים, המבנים שהיו צריכים להכיל את האור האלוהי שחדר אליהם, לא יכלו להכיל אותו ולכן הם התנפצו והאור התפזר לכל הכיוונים ועל בני האדם מוטלת החובה לאסוף את ניצוצות האור שהתפזרו כדי לתקן את האסון שקרה בתחילת חייו של העולם. לעניינינו תהליך הבריאה נתפס כאסון אך גם כדבר שלולא הוא העולם כפי שאנו מכירים אותו לא היה מתגשם. בחלק השני של השיר אנו נראה אזכור לדימוי אחר של הבריאה.
חלק שני: "סיבת החטא".
למדנו בחלק הראשון של השיר שהשבר כנראה טראומטי אבל בלתי נמנע. בחלק השני נוכל להבין שהשבר הוא דבר שיש לו השלכות והוא דבר שיש לו גם סיבות.
בחלק הראשון הבנו שהשבר שקרה לנו התחיל באירוע טראומתי בחלק השני אנו מבינים שמדובר בתהליך שיש לו כמה שלבים, שאנו חייבים לעבור אותם כדי לצאת מהשבר, וגם אנו חייבים לדעת למה השבר קרה.
כבר במשפט הראשון של החלק השני אנו יכולים להבין שמדובר בתהליך. מוסבר לנו שההתפקקות של החטאים היא "מודל קלאסי קולוסאלי של השתלשלות העולמות". כלומר מדובר בדגם בעל כללים מוגדרים שעלול לחזור על עצמו מספר פעמים. הביטוי השתלשלות העולמות הוא גם מושג קבלי הקשור לבריאת העולם.
אחת השאלות המרכזיות שהטרידה את ההוגים בעת העתיקה הייתה כיצד עולם שיש בו ריבוי והוא גשמי בא מאל שהוא אחד והוא כולו רוחני. הפתרון של התפיסה הניאופלטונית שעברה בשינויים לקבלה הוא שהבריאה מתרחשת בתהליך של "אצילות". כלומר השפע שבא מן האל זורם ממנו ויוצר את העולם בצורה של שלבי ביניים שבכל שלב נוצרת מציאות. ככל שהשפע מתרחק ממקורו כך המציאות היא פחות רוחנית. מכאן הבריאה היא תהליך של השתלשלות של מציאויות שנבראות בזה אחר זה.
השיר עצמו בחלקו השני מדבר גם על תהליך של השתלשלות שיש לו שני שלבים. בשני השלבים מדובר על כינוס היהודים למקום מסוים. הביטוי "כנוס את כל היהודים" לקוח ממגילת אסתר. במילים אלה מבקשת אסתר ממרדכי לקרוא לכל היהודים לצום עקב הגזירה להשמיד את כל היהודים שיצאה מעת המלך בעצת המן. כלומר יש לקרוא לכל האנשים בגלל שקרה אסון וצריך לאסוף אותם למקומות בתל אביב, בעצם לבתי קפה ידועים. בשלב הראשון ישנה התלבטות. תחילה מדובר על "תולעת ספרים" שהוא בעצם חנות ספרים שפועל בה בית קפה קטן אבל אחר כך מחליטים לקרוא ליהודים לבית קפה יותר קונוונציונאלי "קפה ג'ו". בשלב השני מדובר על כינוס היהודים במסעדה של הטבחית מיקה שרון (נדמה לי שהיא נסגרה) שהמסעדה שלה התמחתה במטבח המשלב טעמים אסיאתיים ואמריקניים.
השלבים של התהליך שונים זה מזה בעוד דבר בשלב הראשון יש בקשה לחגור נעלי התעמלות ובשלב השני יש בקשה לחגור נעלי בלט. אולי יש כאן רמז לעידון שמתגבר בין שלב אחד לשני.
מצד שני בשני השלבים מדובר על כינוס היהודים מגוש קטיף. הרמז להתנתקות נמצא גם באזכור לחיילי מג"ב שבצעו את הפינוי ואשר הם צריכים לעבור איזשהו פינוי בעצמם. יותר מכך חיילי המג"ב אומרים גם דבר מה. שבחלקו הוא משפט שלקוח כביכול ממהדורת חדשות וחלקו מזכיר דרוש ידוע שיש לו כמה מקבילות במדרשי האגדה. הדרוש הזה מדבר על בת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". המעניין הוא שבשיר חיילי המג"ב אומרים זאת ולא בת הקול. היא דווקא שואלת אבל לא ברור מה וגם אסור לנו לענות לה. המדרש הזה וגם דברם של החיילים מלמד אותנו על החטא שהביא אותנו לשבר הזה שחלקו אולי לפי הדובר השירי קשור לפינוי גוש קטיף וחלקו קשור לעזיבת המסורת שלנו.
העידון או השינוי בין שני השלבים נרמז גם בכך שבשלב הראשון מדובר על חיילי מג"ב שמכירים בכך שעליהם לעבור איזשהו פינוי בעצמם אחרי הפינוי שהם ביצעו, בעוד שבשלב השני מדובר על הפרקליטות שכבר שולטת בנושא, כלומר שמדובר על איזשהו ברור או עיבוד של החטא. אנו מבינים זאת מן השמות של תוכנות המחשבים שמופיעות (פאוור פוינט ואקסל, שהן תוכנות המיועדות לעריכת מצגות וטבלאות, כלומר לשם הצגה וויזואלית של נתונים) שם וגם מכך ששמה של שופטת ידועה מן המשפט העליון מוזכרת שם. כלומר, אם בשלב הראשון של ההשתלשלות יש הכרה של הציבור על דבר טעות שהם עשו, בשלב השני אנו רואים שגם הגורמים הממונים על המוסר יודעים זאת ומחליטים לעשות דבר מה בקשר לזה.
מצד שני אנו רואים ביטויים המראים לנו שמדובר בתהליך של אירועים החוזרים על עצמם. הביטוי "טבלה מחזורית" לקוח מעולם הכימיה (מדובר בשיטת המיון שהוצעה על ידי הכימאי הרוסי מנדלייב המציגה את כל היסודות הכימיים לפי המספר האטומי והסמל הכימי של האטומים שלהם) אבל לעניינינו, המילה מחזורית מלמדת שמדובר על דברים קבועים שאמורים לחזור על עצמם בעת התהליך המדובר. גם הביטוי "גלגל חוזר בעולם" שלקוח ממסכת שבת דף קנ"א עמוד ב', ושמשמעו שהחיים מלאים עליות וירידות, מזכיר לנו שמדובר בדברים החוזרים על עצמם.
התהליך הזה הוא לא קל ומלבד הנוסחאות שכבר ראינו שמופיעות בשיר אנו מגלים בחלק השני עוד מושג שזה המילה נופל. בסלנג הכוונה לנדהם. כלומר הדובר השירי מזהיר את הקורא שהעניין המדובר יכול להפתיע אותו.
מכל האמור לעיל ניתן להבין שהתפקקות העוונות נובעת בין השאר, לפי הדובר השירי, מכך שהחברה הישראלית עזבה את הדברים השייכים למסורת שלה, "עלבונה של תורה", וגם מדברים שנעשו על ידי החברה הישראלית. ההתפקקות הזאת הייתה אסון אבל מצד שני היא הייתה תהליך הכרחי כדי לתקן את עצמנו. תחילה היינו צריכים להודות בכך שעוונותינו מתפקקין ולאחר מכן המנהיגים צריכים להכיר בכך. חלקו השלישי של השיר יציע את התיקון שהוא חלק באותו תהליך.
חלק שלישי: אפשרות התיקון
בחלקו השלישי שולט זמן עתיד. הוא מדבר על מה שיהיה לפי התחזית של הדובר השירי. התיקון הוא שבמקומות שהם החלק המייצג של התרבות החילונית יתחילו לעסוק יותר במסורת היהודית. רחוב בוגרשוב מזכיר לי את הסניף של התנועה הקונסרבטיבית הקיים שם אבל הוא גם רחוב שבו יש מסעדות ובתי קפה. ובכן ברחוב הזה ידונו בנושא שהוא אולי בין המייצגים ביותר את אורח החיים שומר המצוות. הכוונה לדיני המלחת בשר שהם חלק חשוב בהכשרת מזון לאכילה. סעודת המצווה היא סעודה שעורכים במועדים מיוחדים והזימון הוא בעצם ברכת המזון שאותה מברכים שלושה אנשים לפחות שאכלו ביחד. בבית הקפה תולעת ספרים אותו פגשנו לעיל לא רק ילמדו תלמוד אלא יגיעו לסופו ויעשו סעודה לרגל סיום הלימוד שלו, בקפה ג'ו ייחדו סניפים לנשים וילמדו שם שיעורים לנשים ואצל מיקה, המסעדה שגם אותה פגשנו לעיל ילמדו על אחד החכמים החשובים ביותר שחי במאה ה – 16, המהר"ל מפראג. יותר מכך במגדל שלום יערך טקס שאמור להיערך בכל יום בשעת חצות בו נוהגים לבכות על חורבן ירושלים.
מוטיב אחר שמופיע בחלק השלישי הוא מוטיב הנחמה שהוא גם חלק מן התיקון. פלשתינה לא תישבר, כלומר הטלטלה שאנו עוברים לא תהרוס אותנו. והיא לא תהרוס אותנו כי האל כנראה יחליט לרחם עלינו. זה נרמז לנו בצירוף "כי שימושי שפה כי בא מועד". כי שימושי שפה הוא משפט חסר המרמז על השינוי שעובר על החברה שמפסיקה לדבר כמו פוקו ומתחילה להתעסק בדברים הקרובים למסורת. הצירוף כי בא מועד הוא לקוח מתהילים מפסוק במזמור קב. הפסוק הוא "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". הפסוק הזה קורא לאל לרחם על ירושלים כי הגיע הזמן, וצירוף זה שמופיע בשיר הוא רמז לאותו פסוק. כלומר התיקון יבוא גם תודות לנו אבל גם תודות לעזרה מלמעלה.
אי אפשר שלא להתייחס לנטיה האירונית המופיעה לכל אורך השיר. שוב לא מדובר בשיר איגיון אבל עם הרצינות הרעיונית שנמצאת בשיר נראה שמשוחה בת צחוק על הדובר השירי. אנו רואים זאת במבחר הדימויים הלא רגיל שמופיע בשיר על השאלות הפונות גם לקורא "כשר שם" "אתה איתי". ובמיוחד לטעמי האירוניה מופיעה בחלקו השלישי של השיר. שיעור ההשקפה שילמדו לנשים הוא בעצם שורה ממדרש אגדה שמופיע במסכת חולין דף ס עמוד ב. במדרש זה מסופר על הלבנה שהעירה לאל לאחר שנבראה כי אינה יכולה למלוך ביחד עם השמש ולכן האל ביקש ממנה להמעיט את עצמה, לאחר שהיא התרעמה על כך כי הדבר אינו הוגן האל היציע לה למשול גם ביום ועל זה היא עונה כיצד יועיל נר שידלוק בצוהרו של יום. לעניינינו הלבנה מבינה שעליה להיות כפופה לשמש. אי אפשר להתחמק מהאירוניה שבמשפט זה הנלמד בשיעורי הנשים, כאילו הדבר היחיד שמותר לנשים ללמוד הוא מקומם המשני כלפי הגברים.
תהליך של תיקון אינו פשוט, הוא לוקח זמן, ויתכן שלא כל הדברים שיהיו בו יהיו חביבים על כולם, אבל שיר מיוחד זה מנסה להוכיח אותנו ולנחם אותנו בעת ובעונה אחת, והוא עושה זאת במידה של הומור, ובשל כך לטעמי הוא שיר שכדאי ללמוד אותו למרות המאמץ.
ניתוח שיר
השיר הזה כאמור הוא שיר יוצא דופן מכיוון שהוא מציג רעיונות ולאו דווקא רגשות.כדי להתחבר לשיר רגשית, יש להבין קודם את השיר מבחינה רעיונית. זה מה שעשיתי בדפים הקודמים. עקב מורכבותו של השיר הייתי צריך לפרש אותו ורק לאחר שעשיתי זאת אנסה לבחון איזה רגש השיר מעורר בי.
דבר ראשון שאפשר להגיד על השיר שהוא רציף, אין בו הפסקות, אין בכלל חלוקה לבתים, ונראה שהוא שיר שיש לקרוא אותו כיחידה אחת. דבר שקשה לעשות אותו בקריאה ראשונה עקב מורכבותו של השיר. כדי להבין אותו היה צורך לחלק אותו לקטעים ולפרש כל קטע בנפרד. אולם כדי לחוות אותו רגשית באופן מלא הוא צריך להיקרא מההתחלה ועד הסוף כיחידה אחת. והרושם שעשוי לעלות מקריאתו הוא שהשיר הוא פרץ של רעיונות ראשוניים שאינם מעובדים כל צורכם ואשר יוצאים מן הדובר לאחר שהיו אצורים אצלו בבטן המון זמן.
אבל עם כל זאת יש לזכור שזהו רק רושם שעולה על הקורא. אנו רואים את הדימויים העשירים שמשתמש בהם הדובר השירי ואת הסגנון הלמדני שנמצא לכל אורך השיר, והסגנון הלכאורה דיווחי יוצר סתירה בינו לבין הרגשות המתפרצים מתוך הדובר השירי.
רונית דקל עושה שימוש רב ומעורר הערכה בדימויים הלקוחים מעולם המסורת הרבנית, התנ"ך התלמוד מדרשי האגדה מזה ובדימויים בלתי שגרתיים הלקוחים מן העולם המודרני התרבותי המערבי הישראלי של ימינו אלה. בחלק מהדימויים תודות למוזרות שלהם היא מצליחה לתאר בתמציתיות מפליאה את המצב הנפשי והתודעתי שהחברה הישראלית שרויה בו. דוגמא טובה לכך היא הערסים הנושכים את פוקו. לי זה מזכיר את הדימוי של הסוס והרוכב בשירת הים שבה הסוס ורוכבו מסמלים את ההשקפה העומדת במרכז החיים המצריים שאותה האל ניצח.
הדימויים הלקוחים הן מהעולם המסורתי והן מן העולם החילוני המצויים זה לצד זה בתוך השיר מעוררים הערכה על השילוב המוצלח שמצוי בשיר בין שתי העולמות. לשילוב כזה רק אדם המצוי בשתי העולמות יכול להגיע. כדי לרדת לעומקו של השיר יש צורך להבין את הדימויים האלה ולדעת מאיפה הם לקוחים. זה דבר שמצד שני מקשה על הקורא הממוצע שאינו בקיא בתרבות היהודית המסורתית להבין את השיר. דבר אחר הראוי לציון הוא השימוש המתוחכם, אולי לעתים מתוחכם מידי שרונית דקל עושה ממדרשי האגדה כמו למשל חילופי המדברים במדרש על בת הקול שיוצאת מהר חורב כפי שראינו לעיל. שוב יש לציין שעם ההוקרה שאפשר לחוש כלפי שימוש מתוחכם זה יש להדגיש גם שצריך להיות בקיא במקורות שלנו כדי להבין את השיר.
דבר שהפליא אותי זה הסגנון היומיומי שבה דובר השיר. וזה דבר נוסף שמוסיף לתחושת הניגוד שהשיר יוצר אצל הקורא זאת לנוכח השימוש המתוחכם הנעשה הן במקורות הרבניים והן בשלל המונחים הלקוחים מן העולם החילוני התרבותי. דרך אגב אודה שהייתי צריך לברר בקשר לבתי הקפה המוזכרים בשיר ומשמעותם.
הפרטים האלו לטעמי הם דבר שצריך לדעת כדי להבין באמת את השיר.
אבל זה עוד לא הכול, לדעתי יש להתייחס גם למסר שבשיר מנסה להעביר. המציאות הקודרת שמועברת דרך השיר עלולה לקומם חלק מן הציבור, במיוחד את החלק ששם על נס את היחיד מעל לכל. לדעתי אפשר גם להתווכח האם הפינוי מגוש קטיף היה חטא, דבר שללא ספק דעתו של הדובר השירי. נוסף לכך גם סופו של השיר על התחזית לעתיד המוזרה המצויירת שם עלול להשאיר רושם לא ברור אצל הקורא. האם חזרה למסורת פירושו שיעורי מליחה בבתי קפה, הפרדה לנשים, ומידור הנשים לתחום לימוד מסויים? מה שמוביל אותי לחשוב שבשיר הזה יש מידה לא קטנה של אירוניה.
העובדה שאת השיר כתבה אישה מוליכה אותי להרגשה שהדובר השירי לא מברך כל עיקר על האפשרות שתהיה הפרדה בבתי קפה ושנשים ילמדו רק שיעור השקפה.
מכל מקום, אין חובה להסכים לתחזית הזאת ככתבה. השאלה הנשאלת היא :
האם השיר מצליח להעביר את המסר בצורה מעניינת וקולעת?
לטעמי השיר הזה בהחלט מצליח לעניין, הן תודות השימוש המקורי שרונית דקל עושה במדרשים, הן תודות לדימויים הלא שגרתיים שהיא שוזרת לכל אורך השיר והן תודות למסר המאתגר שעולה מבין שורותיו של השיר. המגרעת הבולטת של השיר היא שכדי להבין אותו על הקורא להיות בקיא הן במקורות הרבניים והן בהוויה התל אביבית המודרנית ולצערי הרב עדיין קשה למצוא מספר רב של אנשים כאלה, אבל אולי דבר כזה עוד אפשרי בעתיד, אבל זה אולי עניין לשיר נוסף.
קישורים רלבנטיים
ועוונתנו המתפקקים מאת רונית דקל
ירון ליבוביץ' סעדיה גאון ובעיות המאה ה-21
ירון ליבוביץ' על הקבלה ביצירתו של הרב עובדיה יוסף
האי מייל של ירון ליבוביץ'
9 תגובות על “והדיבור קשה,והגמרא מקשה , והבן ::רונית דקל המהדורה המבוארת”
אלי אשד את מישל פווק אני מכירה טו במואד למה. קראתי אותו יותר מדי. הספר שלו תולדות השיגעון בעידן התובהנ יסגיר אותי כבר עכשיו. כן אני מאלה שהו אכתב עליהם בספר שלו אלי אשד אני אלה שהוא נתח כל כך ברגישות אני מאלה שהחברה סגרה בתוויות לאין ספור ורק אותו מישל פוקו ישב וכתב בשנות השישים את הספר שתוגרם לעברית בשנת 1991.
הוא כתב על אסירים והיה מוקצה בארצו צרפת מחמת מיאוס. אה, כן הוא נפטר מאיידס בשנת 1984.
הוא היה היסטוריון ופילוסוף.
והספר הזה הוא יצירת מופת.
כי הספר הזה התייחס לראשונה לנפגעי נפש כבני אדם לכל דבר. הוא לקח אותם והוציא אותם מרחבי הטקסט בוקס וההגדרות הרפואיות ואמר לעולם תסתכלו חברים מאיפה אתם מתייחסים אליהם ככה.
זה החל בספינות השוטים של ימי הביניים כי הערים היו מבוצרות ולנפגעי הנפש לא הייתה דריכת רגל בערים הללו אז הם השיטו ספינות ללא בית וללא מקום להיות בו.
אחר כך הצרעת נעלמה בעקבות תום מסעי הצלב והנזירים לקחו אותם לשם וכלאו אותם בתנאים לא ממש אנושיים. הטיפול הרפואי היה אכזרי במיוחד.
בקיצור מר אשד השיר שכתוב כאן עוד רחמני יחסית לטיפול הפסיכיאטרי נוסח פוקו שזוכ לו נפגעי הנפש וגם הוא רחמני יחסית לסטיגמה שאני זוכה לה. וכמוני חצי מליון אנשים עם הגדרה פסיכיאטרית.
ומליון בנימשפחה בממוצע. אנחנו כוח אלקטורלי לא מבוטל אלי אשד אבל כולם בוחרים להתעלם מאיתנו.
ויש לנו ארגונים ואתרי אינטרנט רק שלא ממש נכנסים אליהם.
מישל פוקו בוכה באמת עלינו עכישו כי הסטיגמה לא יורדת מעלינו כאן בישראל שמנסה להיכנס ללא בושה לארגון המדינות המפותחות.
OECD
רחל
אני חשוב שאחד האלמנטים המעניינים בשיר הזה זה התרכובת שיש בו בין השפה של המקורות "היהודית " ובין השפה הישראלית המודרנית וביתר דיוק השפה התל אביבית המודרנית . יש כאן התנגשות שהיא מעשה הרכבה מחדש.
אגב דקל היא לא היחידה יש גם משוררים אחרים כמו גילית חומסקי מהצד הדתי וסיון בסקין מהצד החילוני שפועלים בכיוון הזה,אבל אני לא חושב שמישהו הצליח כל כך בתחום זה עד היום כמו השיר הזה של דקל שהוא עד כה המעולה מסוגו .
אגב אם ירצה השם בקרוב יעלה באתר זה מאמר של אחד ממבקרינו הצעירים והמוכשרים ביותר על התחום הזה של שירה דתית -ישראלית צעירה.
אלי אשד,
גמרה זה לא מעולם הפנטזיות על אורגזמות, אלא תלמוד. אמור מעתה גמרא ולא גמרה.
השיר היה לי לא מובן ולא מושך ולקח לי כמה ימים עד שהחלטתי לקרוא את הניתוח של ירון שעזר לי מאוד ומצאתי אותו – ריתק אותי, ממש לא יכלתי לזוז מהמחשב עד שסימתי לקראו. כל הנושא המוסר וחטאים הוא משהו שמעסיק אותי עכשיו כי אני כותב עבודה על ספר יונה שנוגעת בחטאים ומוסר. ניתוח השיר כניתוח טקסט זה פשוט מרענן כמו משקה ביום קיץ חם! לא אלאה אתכם במלים אך חשוב לי גם להגיד תודה לירון ולמשוררת על הטקסטים והשיר ולאלי תודה על הבמה שהוא נותן למשוררים ולהוגי דעות שהוא חושף אותם אלינו הקהל הרחב. כל טוב
אייבי
ראשית, תודה ענקית לאלי ולירון על חשיפת השיר לרבים ועל הדיון המרתק בתכניו, בחלק משמעותי מהם, על כל פנים.
על אף שהשיר אינו לירי-אישי, וככזה הוא מסתכן מראש בתיוגו האפשרי כמסמך אידיאולוגי, אני מוצא בו מוסיקאליות מדהימה וניגודיות תזזיתית בין רבדי השפה וייצוגי התרבות השונים, המוציאים אותו מכלל מנשר הגותי מתפלסף לכדי תענוג אמנותי צרוף.
החיבורים שרונית עושה כאן בין עולמות שונים כל כך, כמו בין הערסים ששוברים לפוקו את המבנה של הפרצוף (נושכים -דימוי משעשע וגאוני) לבין שבירת הכלים הלוריאנית בקבלה, נראים כמעשה להטוטים בלתי-אפשרי כמעט, וצריך להיות משורר/ת ממש מבריק/ה, לדעתי, כדי לכתוב דבר כזה.
שיר כזה באמת ראוי לניתוח מעמיק ומפורט, כי כפי שירון הראה, באמת יש בו עושר תרבותי בלתי-רגיל. אני חייב להודות שמלאכת הניתוח שהגיש לנו ירון עם כפית גם האירה נקודות מסויימות שחשבתי קודם לכן שהבנתי, והנה – מסתבר
שפיספסתי עוד רמיזה או אינטרטקסט רלוונטיים.
באשר לשאלה אם השיר לא עמוס מדי במשמעים
טקסטואליים ותרבותיים – לעניות דעתי הוא לא, מהסיבה הפשוטה שגם לפני הניתוח הוא יפה. הוא מתנגן, הוא קסום, ויש לו ניחוח מעורר תיאבון של ממתק תרבותי מגרה ומסקרן.
לי אישית הוא השאיר גם טעם של עוד, אחרי הכל. אשמח לראות את המשוררת, רונית דקל, תופסת את מקומה הראוי לה בקרב משוררי הדור הצעיר הבולטים והמתוקשרים כיום (דוגמת בסקין ועוד).
האם רונית דקל רווקה?נשואה? בת כמה היא?מישהו יודע? האם היא גרה בירושלים?
ש
למערך הדוברות של אונ' בר אילן .
[…] והדיבור קשה והגמרה מקשה :שיר של רונית דקל עם פרשנות של י… […]
[…] והדיבור מקשה ירון ליבוביץ' על רונית דקל […]