web analytics
קטגוריות
ספרות יפה

האם יש עוד מבקרי ספרות בישראל ?

 

מצב ביקורת הספרות העברית נראה כירוד היום במיוחד ודווקא כאשר יש אלפי כותרים הנאבקים על תשומת ליבו של הקורא .וזה עומד חסר אונים להחליט איזה מהם ראוי לתשומת לב מיוחדת ודומה שהוא זקוק יותר מתמיד ליד מכוונת מומחית בספרות ובהיסטוריה של הספרות שתברור בין המשובח והטפל . אבל למרבית הצער רוב המבקרים כיום מסתפקים רק בתיאור קצר של הספר אם כמה מילים האם הספר הוא "טוב " או "גרוע " ללא נסיון לתת לקורא שום ערך מוסף מעבר לכך שיקשר את הספר ( אם הוא טוב ) למגמות קיימות או שהיו קיימות או שמתפתחות בעולם הספרות בכללותו .
אולי אחת הסיבות למצב החמור של עולם הביקורת כיום הוא השתלטותם בשנות השבעים והשמונים על עולם הביקורת של כל מיני פרופסורים מהאקדמיה שמאמרי הביקורת המשמימים שלהם שהיו כתובים כמו תזות אקדמאיות למומחים בלבד תרמו רבות כדי להרחיק ולנתק המוני קוראים מכל תחום הביקורת הספרותית .

ובכל זאת איזה מבקרים טובים באמת יש כיום בעולם הספרות ? כאלו שאינם קשורים לעולם האקדמיה אלא פשוט יודעים לכתוב מאמרים מעניינים ומרתקים שמשאירים טעם טוב בפה וערך מוסף לקוראים ?
המבקר הספרותי מספר 1 כיום הוא ללא ספק אריק  גלסנר שכותב ב"מקור ראשון " ובמעריב מאמרי ביקורת מקיפים ופרספקטיביים שעולים על אלו של כל מבקר אחר .
מבקרים טובים אחרים הם מנחם בן שעם כל האקסצנטריות של הביקורות שלו ידוע לכתוב ולכתוב בצורה מעניינת על שירה . אפשר להזכיר גם קולות חדשים ובולטים בתחום הביקורת כמו אורי וויס שהולך ומתבלט כמבקר שירה .
וגם דפנה שחורי משוררת שלאחרונה החלה לעסוק גם בביקורת במקומות כמו " הארץ " ו"טיים אאוט " ושם פירסמה לאחרונה מאמר מעורר מחלוקת  על נושא הביקורת הספרותית כיום.
מאמר מעורר מחלוקת זה הביא לתשובה נזעמת של העורכת דנה אולמרט בגליון הנוכחי של "טיים אאוט " וגם לכמעט תגרה בין השתיים כאשר הללו נפגשו לאחרונה בערב לזכרה של יונה וולך בבית ביאליק,ללמדכם שעולם הספרות אינו עולם שלו ושקט כפי שהוא נראה לעיתים ויש בו יצרים סוערים ביותר.  
 והנה המאמר מעור המחלוקת לפניכם כשירות לקהל חובבי הספרות :  

מצב הביקורת הספרותית בישראל

מאת דפנה שחורי

 

דווקא בשל ריבויים של קבצנים ספרותיים האורבים לקורא
בכל צומת רחוב, אנו זקוקים במיוחד עם בוא שבוע הספר
למבקרים המרושעים של פעם.

"אין דבר שהספרות העברית זקוקה לו עכשיו – אם כי 'עכשיו' זה הוא נצחי, בעצם יותר מביקורת רצינית, לוחמת, מודעת ליכולת הטעות שלה אך אינה מוותרת בשל כך על הערכה ועל הארה של הכאן_והעכשיו". (יורם ברונובסקי, מתוך "ביקורת תהיה", הוצאת כרמל 2005)

אחד מחיבוריו של הפילוסוף האיטלקי, בן המאה החמש עשרה, פיקו דלה מירנדולה, קרוי "על כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו". על משקל משפט זה ניתן לחלק ספרים לשתי קטגוריות: על האחת נמנים אותם ספרים שכיחים המספרים "על כל הדברים שבעולם"; ועל האחרת נמנים אותם ספרים נדירים אשר להם מתווסף "עוד משהו", זה הגואל מבינוניות ומשכחה. אותו "עוד משהו" הוא הנשמה היתרה אשר מתקיימת במרווחים שבין המילים, המסתורין החמקמק שקשה להסבירו אך עם זאת ניתן בוודאות לחוש בו. בקיצור, ה"עוד משהו" הוא כל הדברים הנשגבים שמעבר ל"כל הדברים שעולם", ושבהיעדרו נהפך קיומו של ספר לנטול משמעות כמעט.
גילויו של ה"עוד משהו" בין דפי ספר כמוהו כמציאת יהלום קטנטן בערימה גבוהה של שחת. אך הבעיה היא שמבקרים רבים נוטים להכריז בקלות בלתי נסבלת (לעיתים מחוסר הבנה ולעיתים בשל העובדה שאנו קהילה ספרותית קטנה המורכבת מרשת מסועפת של קשרים חברתיים) על גילויים של יהלומים, אשר ברבות השנים מתגלים כמזויפים וזניחים. נראה כי דווקא לקראת שבוע הספר, כשאינספור כותרים חדשים צצים בקלות בלתי נסבלת, מרגישים ביתר שאת בחסרונם של מבקרי ספרות נחרצים לוחמניים ורודפי אמת, מין סלקטורים "מרושעים" שיעשו סדר בבלגן, דוגמת מבקרים חשובים כפרופ' ברוך קורצוויל ופרופ' דב סדן, שמאז מותם עדיין לא קמו להם יורשים של ממש.
הסיבות לקריסתה של המערכת הביקורתית ולשחיקת מעמדו של המבקר הן רבות, וביניהן העובדה שאת מקומם של המבקרים הנפילים תפס דור של עורכים המעסיקים בעיקר מבקרים פרילנסרים בעד סכומי כסף זעומים, ובנוסף מכפיפים אותם לאילוצי הרייטינג ולאופנות המתחלפות.
ובאופן ציורי נראית התמונה כך: העורך, ראש השבט הגדול, מקבל לידיו נתחי מזונות מילוליים. מתוך הערימה הוא בוחר בנתח, לרוב על פי צו אופנתי-מגדרי זה או אחר, ומשליך אותו היישר לפיהו של מבקר רעב אשר נראה לו כמתאים ביותר לכתוב על הספר (כך סופר מזרחי יכתוב על ספר העוסק בנושא מזרחי, או פרנקופיל, יכתוב על ספר מתורגם מצרפתית וכו' ). בנוסף יתריע העורך במבקר כי עליו להשתדל לקצר, דבר ההופך את מרבית הביקורות לשטחיות וקלילות..
כך נתון המבקר לגחמות העורך כשזה נתון לגחמותיה של המדיה הנתונה לגחמותיה של כלכלת השוק וכן הלאה. עובדות אלו ועוד רבות אחרות גורמות למבקרים רציניים להדיר רגליהם מעיסוק בביקורת
על רקע כל זאת ניכר אנו צמאים, יותר מתמיד, לכוח ביקורתי אמיץ שיעסוק באסטטיקה לשמה, יבדיל בין טוב לרע, יפריד בין ספרות רצינית לבין ספרות בידורית, לא יימנע מלכתוב על סופר מחשש שייתקל בו באקראי במכולת השכונתית, יוקיע מתחזים תוך הצבעה על אותם ספרים בעלי ה 'עוד משהו', זה המקנה להם כאמור את כרטיס הכניסה אל הנצח הספרותי.
כותבת שורות אלה נכחה במפגש בו התקיימה שיחה ערה בין כמה יוצרים, סופרים ומשוררים, על מהותה ועל חשיבותה של ביקורת. אחת מיושבות השולחן, משוררת רגישה, התעניינה לגבי מבקר צעיר וחריף (דבר נדיר למדי במחוזותינו) ושאלה: "מיהו אותו מרושע שכתב ביקורת כל כך קטלנית על X? איך הוא לא חשב כלל על כל התהליך שעבר הכותב המסכן עד שפרסם את ספרו?".

.
ואכן אקט פרסום יצירה כמוהו כהתערטלות פומבית. כמו שכתבה זלדה באחד משיריה: "עומדת אני כאותו קבצן,/ ועל לוח ליבי שיר /שמספר לכל עובר ושב, לכל רץ /על מחוזות כמוסים שבלב/ איזה טירוף, איזו בושה" (מתוך "שירי זלדה", הוצאת הקיבוץ המאוחד). אך דווקא בשל ריבויים של קבצנים ספרותיים האורבים לקורא בכל צומת רחוב, אנו זקוקים למבקרים המרושעים שהם נכסי צאן ברזל, מן הסוג עליו התרעמה המשוררת הרגישה.
מבקר ספרות, ממש כנסיכה על העדשה, צריך להיות בעל רגישות גבוהה ביותר באותן שעות בהן הוא שרוע על אינספור מזרנים מילוליים. בבוקר המחרת, ראוי שלא יכחד את האמת תחת לשונו ולא יעגל פינות מתוך חשש להיכשל. להיפך – עליו לקחת את הסיכון ולהכריז בריש גלי על קיומה או אי קיומה של העדשה הקטנטנה ביותר.
אולם בעידן בו מתנמנמים להם מבקרי ספרות רבים, בעוד שיניהם מוצפנות עמוק בכיסי החניכיים (או שמא מחמת ניוון של שנים התכהו או שלא צמחו כלל), מומלץ שכל קורא יסמוך בעיקר על עצמו ועל הזמן, שהוא המבקר האמין והמכריע בסופו של דבר. כדאי לו שישחיז את שיניו וישמן את מנגנוני הביקורת שלו בטרם ייגש לחנויות הספרים ויחזור כשבאמתחתו עוד הררי נייר מיותרים או מביכים.
משמעותה של השחזת שיניים זו היא בפעולת בדק הבית בספרייה הביתית, תוך עריכת מבחן ה"עוד משהו". איך עורכים מבחן כזה? פשוט וקל: מרוקנים את הספרייה (הזדמנות טובה להסרת אבק שהצטבר) ועורכים מחדש הפרדה בין אותם ספרים המספרים "על כל הדברים שבעולם" לבין אותם ספרים המספרים על "כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו". חשוב לציין כי מספיק לחלוטין שיהיה בהם אותו ה 'עוד משהו' שהוא בעבורנו בלבד ולא שנפעל חלילה כאילו היינו ניידת שירות דילול למען הקוסמוס הספרותי ההולך ומזדהם.
סביר להניח כי בתום הפעולה, כשהספרייה תתייצב לה נקייה ומסודרת, יתגוללו להם על הקרקע ספרים רבים מיותרים. לעומת זאת, נגלה כי על מדף הספרים המיוחס – מדף ה"עוד משהו" – יעמדו בגאון ספרים מעטים שהם יקרי ערך. לספרים אלה אנו שבים וחוזרים בתקופות שונות בחיינו, והם כמפתחות למקומות כמוסים. גיבוריהם נחקקו לנצח בתודעתנו והפכו לבשר מבשרנו.

וכמה כאלה כבר יש? לעיתים עלולות לחלוף גם שנים ארוכות עד שנצרף בלב שלם אל המדף ספר חדש.

מאת אלי אשד

בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית

15 תגובות על “האם יש עוד מבקרי ספרות בישראל ?”

די כבר עם ההתבכיינות המאוסה שלך
די עם הפרובוקציה ועם הצביעות
מחפש בכוח מלחמות, ריב ומדון
ממציא סיפורי עליבאבא
ומחפש את השטויות.
זאת תקופה אחרת, אנשים לא קוראים עיתונים
אין לעיתונים כסף, אין מבקרי ספרות
המעטים שיש חברים של חברים
ואם כבר כותבים על מישהו זה על חבר
אז מפרגנים ולא נועצים שיניים.
בגלל זה זה לא אמין ואין ביקורת ספרות.

מי שרוצה לקרוא שיפתח ספר יתחיל לקרוא יאהב או לא, קורינה הסופרת נגעה בעניין כשכתבה רשימה
מרתקת על השינוי שחל דרך הוצאות הספרים

אתה איך שלא יהיה ממליץ על המקורבים אליך
ולא רק אתה עושה את זה, חברים ממליצים
לחברים, והציבור לא מאמין לאף אחד.

התופעה הזו שחברים כותבים על חברים באמת יוצרת תחושה של שטעטל, עיירה – במקרה הקל, או משפחת הסנדק במקרה המצוי למדי.
עצוב, מאד עצוב.
כבר נאמר שהכוח משחית. כל כוח, בכל תחום, גם בגרגיר אבק.
הנה יש לעיתונאי פיסת בלטה מוגבהת במילימטר, והוא אוסף אל חיקו את יקיריו, כי המקום צר, כי מחר אלה ייטיבו עמו.

ואנחנו רוצים ומתאווים לתת אמון. זה העצוב מכל. שהתמימות – עמה מן הצדק לבוא אל הספר, מזדהמת מידיעת השקר שבביקורת-כביכול העכשווית.
למעט מתי מעט, פה ושם, ההולכים ונעלמים.

אכן יש צורך במכונה ביקורת, כלומר – קריאה נבונה בספר.

לו רק עמדו לי כוחותיי, ואפשר אף אעשה זאת כאשר פתאום עם בוקר אחשוק בכך – אתגייס, חי נפשי.
אני הלוא שייכת לאותו שבט שכאשר שומע שמענים את מתרגלי פאלון דאפא בסין – כבר היא שם, שמה נפשה בכפה.
בדמיון.
המציאות קשה מן החלום.

המבקרים הם פרילנסרים, ומהמעט שהספקתי לעשות בתחום הזה, העולם הזה אכזרי ביותר.

כבר שמעתי ממקור ראשון ונאמן על הוצאה לאור גדולה שהתקשרה לעורך וביקשה שלא לפרסם יותר מאמרים של מבקר פלוני כי שני רשימות שלו לא מצאו חן בעיניהם, ולא הם לא יפרסמו יותר בכל העיתון ובכל המקומונים של העיתון.

אני בעצמי נתקלתי בתגובה מטורפת בשל ביקורת שלא מצאה חן בעיני מו"ל כשזה התקשר לעורך ואמר לו שאני כתבתי את הדברים האלה כי רציתי לפרסם את הספר והוא לא הסכים. כשבכלל לא ידעתי מי העורך ולא ידעתי על ההוצאה לאור הזאת בכלל.

כנראה שזה הכלל ולא היוצא מן הכלל.

הדבר הטוב היחיד מכל הסיפורים האלה הוא שאין הרבה השפעה לביקורת ושהקונים לא קונים על פי ביקורות. יש ריב גדול על מקום במוסף זה או אחר אבל לא זה מה שמוכר. הדבר הרע בזה זה שיחצנות ושיווק הם הדברים שמוכרים. לפעמים הלחישות מפה לאוזן הן אלה שמוכרות ואז זה יותר טוב.

אכן ביקורת היא מקצוע שדורש המון מאמצים והמון זמן, אי אפשר באמת להיות מבקר פרילנסר. בכל אופן צריך גם לציין את העובדה שאת הסופרים הגדולים המבקרים פיספסו באופן שיטתי, או כמעט שיטתי, וצריך לקרוא את הביקורות הקטלניות שנכתבו עליהם בראשית דרכם. המקרה שהביקורת באמת גילתה סופר גדול די נדיר, יש מבקר אחד שאחרי כמה ספרים מגלה שיש שם משהו.

אבל זה נושא אחר.

המדוייקים מי המבקר שנפגע ומי העורך שדרש את סילוקו ?
פרטים כאלה יש לחשוף ולפרסם ובכמה שיותר אתרים
.וכך אולי להפעיל לחץ על כלי התקשורת כדי שלא ישנו יותר.
ואגב למרות כל הטענות שאין לביקורת השפעה רבה ושטוב שהקוראים יכולים להחליט בעצמם ,העובדה היא שרוב הסופרים מעדיפים שיהיו עליהם ביקורות שליליות מאשר שלא יהיו עליהם ביקורות בכלל .
ואני טוען שהיום לביקורות באינטרנט שמשתמרות לאורך זמן יותר מביקורת בעיתונים שנזרקuת לפח בסוף היום יש השפעה גדולה יותר ממה שההוצאות לאור והסופרים מבינים .
וכל ביקורת כזאת שכתובה היטב ובצורה משכנעת שנמצאת בלחיצת גוגל יש לה השפעה לטווח ארוך על שמו ומכירותיו של הסופר וספרו .

האמת נמצאת אצל כל אחד ואחד שהחליט להוציא ספר
הוצאת ספר היא עסק יקר מאוד, שלא לדבר על ההשקעה האדירה בתוכן הכתוב.

היחס המזעזע של קליקות זו לזו, האינטרסנטיות
והמרפקנות על כל פלח בעיתון יוצרים מצב מחריד
של קומץ קטן של כותבים מסוקרים, והשאר נידונים
להתעלמות.

אחד מהדברים שצריך לפתח הוא להכניס את הנושא
הכספי, התמורה, עבור ביקורת בבלוגים מקצועיים
זה כנראה עוד יגיע עם הזמן.

הנושא הכספי חשוב משום שאם אתה מקבל תמורה אתה גם משקיע בתוכן, מי שיקרא יחליט אם הוא קונה או לא קונה, אבל יווצר מבול של ביקורות טובות ופחות טובות ובתוך המבול הזה אנשים יחליטו מה
כן מתאים להם ומה לא.

מי ישלם<?

שאלה קשה.

יש אתרים של דרושים שבכדי לראות את
מספר הטלפון במודעה משלמים סכום קטן לכל האתר
ואז רואים הכל.

הנה פיתרון.

עבור ביקורת מיקצועית .שהרי זה שוחד של מבקר מראש הקורא אמור לקבל ד"ח אובייקטיבי של דעת המבקר לטוב או לרע על ספר ,ולא ביקורת מוזמנת ששילמו עליה בכסף.

לעומת זאת עבור סקירות מקיפות לא ביקורתיות על מחבר ויצירתו שבהחלט יש בהן מן האלמנט התדמיתי פירסומאי ליוצר המסוקר יש ויש מקום לשלם עבורם לבלוגר שיוצר סקירות מעין אלה.
על הזמן ועל הכסף שהוא משקיע בהצגת היוצר הנ"" לפני הקוראים ברשת ועבור מנוע החיפוש גוגל ובעזרתם מקבל היוצר תשומת לב ולאורך זמן שלא היה מקבל אילולא הבלוגר שפירסם עליו סקירה זאת .
האם זה אומר שאם מבקר כלשהו החליט פתאום מרצונו לכתוב סקירה על מישהו עליו לפנות לאותו אדם ולדרוש תשלום ?
וודאי שלא .
לעומת זאת אם קם משורר שמגיע למסקנה שעל מנת להגיע לקהל רחב יותר עליו להזמין סקירה עליו ועל יצירתו העניפה על ספריו השונים לאורך השנים ,על אירועים שונים בחייו ששימשו כהשראה וכמפתח ליצירה ,מלווים בתמונות וכו', מן הראוי שישלם על כך לסוקר .
וכך יגיע לקהל רחב יותר .וזה גם יהיה אפקטיבי יותר מכל ניסון כושל של יחצן להכניס אותו לרדיו או לטלווזייה .
זה אגב מה שקורה בשוק ספרי האמנות שבו אמנים שונים ]פשוט משלמים לחוקר אמנות כדי שיכתוב עליהם ספר.

הנקודה היא שהסקירה איננה נקודתית והיא מתחנפת בדיוק כמו שתשלם כסף למבקר שיכתוב עליך.
אין שום הבדל בין "סקירה" לבין "ביקורת"
אם משלמים לך על זה.

הנקודה שציינתי היא הרבה יותר מורחבת

באתר רשימות יש כותבים ומבקרים מסוגים שונים
הכניסה לאתר בכלל זמינה לכל אחד
אנשי מקצוע כותבים פה מבלי שיקבלו כסף

אולי צריך לחשוב על אפשרות לתשלום כניסה
לכלל האתר, ואנשים שישלמו יקבלו מקבץ גדול של רשימות/ ביקורת/ ודברים מעניינים

כך שהכסף לא יגיע ישירות אלא בדרך עקיפה
וימדד על פי מספר הכניסות לכל אתר ואתר.

דיון שהחל ממחאה על מסחור הביקורת, מציע כפתרון לבעיה – את מסחור הביקורת.
הי, זה לא חיסון שבו מחסנים בכמות זעירה של החידק.

על ביקורת צריך לשלם משכורת, כמו ששילמו פעם לגמזו ואחרים – או בשכר סופרים – כמו שמשלמים היום.

צודקת הטענה שיש לחשוף את שמות הסוחרים בביקורת אצלם או בעיתונם ואת המאיימים ומנופפים במודעותיהם כאתנן לביקורת חיובית ויהי מה.

ממש כמו שחשיפת דרישת שוחד מיני או עסקי מכל סוג שהוא אחר חייבת, על פי חוק להחשף.
המקבל ושותק ומכופף ראשו הוא שותף מלא לעבירה.
מלאה ארצנו בפוליטיקאים העוזבים את הפוליטיקה – נו, טוב, לא להסחף, בורג אחד פה ושם – עם העזיבה הם אומרים את האמת, מסירים מסכות.

אין לזה ערך.
ערך, תרתי משמע, יש כשהדברים נעשים בזמן אמת.
אפילו שלא אלה הזמנים, לדאבון הלב. ואולי דווקא משום כך.

שלא יהיה לכם ספק:
הסיבה היחידה לכך שאין ביקורת ספרים הגונה אינה נעוצה במבקר זה או אחר אלא אך ורק בעורכים.
גם אם היה בא להם מבקר נפלא – הם לא היו מפרסמים אותו מכל הטעמים הדפוקים שלהם.
אבל הכתבה המפגרת לעיל לעולם לא תוכל לטעון זאת, משום שהכותבת היא יענו מבקרת ספרים פעילה שלא תצא נגד העורכים שלה.
באופן מוזר, היא גם כאילו יוצאת מעורה ומציבה עצמה מחוץ לכלל עליו היא נמנית ושעליו היא מדברת.
אפילו דנה אולמרט, בתגובתה העניינית, למרות שלא ברור לי למה בכלל טרחה, לא עלתה על הנקודה:
למה באמת דפנה שחורי יוצאת מנקודת מבט כ"כ גברית? האם מדובר בהשלכה של הבעיות האישיות שלה? אולי. אבל סביר יותר שנקודת המבט של שחורי היא כזאת, מכיוון ששחורי היא ותמיד היתה רק שופר של הגברים שיושבים בקפה הנסיך ובקפה ליברה ששולחים אותה למלחמות שהם לא רוצים ללכלך את ידיהם בהן.
והיא פשוט משחקת לידיהם.
אבל לכולם ידוע שבלעדיהם – לא היה לה מה לכתוב.

השקעת מאוד בבניית התאוריה
אבל היא מנותקת מהמציאות
אני העורך של דפנה בטיים אאוט,
אני לא יושב בנסיך הקטן ובליברה,
לא שולח אותה למלחמות (היא יזמה את הכתבה בעצמה), ואם תשים לב היטב, תראה שבטקסט שלה יש גם ביקורת על העורכים הספרותיים בעיתונים
בהם גם אני נכלל
אבל מה שווה המציאות כשיש ביד תאוריה כל כך יפה….

אגב, בהמשך לתיאוריה
אשמח אם תוכל להגיד לי מה המניעים הדפוקים שלי
לא לפרסם מבקר נפלא (חוץ משכר עלוב) על מנת
שאבדוק את עצמי כהלכה

סמי דואניאס
עורך מדור ספרים
טיים אאוט תל אביב

לאחרונה קראתי ספר נהדר "לבחור בטהור" של מירנה דה פז,אין צורך בביקורת מחמירה או מליצית
לבחור בטהור,ספר מקסים! כך פשוט,עמית בן אור

אהלן,חברים/ות,שמי:אלעד מצליח,אני רוצה להמליץ לכם להקשיב למירנה דה פז
היא שחררה סינגל ראשון "לוט והמלאכים" שמו, ההפקה המוסיקלית של אלידע רמון טובה מאד,
השירה של מירנה נקייה,רכה,צלולה, תענוג! אלעד מצליח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 × four =