web analytics
קטגוריות
היסטוריה

הקרב במעבר המיתלה

  

בימים אלו מלאו חמישים שנה למבצע סיני ולקרב המפורסם והשנוי ביותר במחלוקת של מלחמה זאת ,קרב המיתלה . להלן ראיון עם שני היסטוריונים .האחד יוצר מיתוסים והשני מנתץ מיתוסים לגבי המיתוס של קרב המיתלה .

 
 
 
עטיפת גליון מיוחד של כתב העת הצבאי "מערכות " על קרב המיתלה. כתוב כולו בידי שרגא גפני.

 

 

עמוד הפתיחה של מאמר של שרגא גפני על קרב המיתלה בכתב העת "מערכות ".

 ""בכל מסע מלחמה הראוי להיזכר מצוי תמיד קרב המושך אליו במיוחד את תשומת-ליבם וחריפותם של בני דורו ושל הבאים אחריהם .לא תמיד מתחולל קרב כזה בנקודות הכובד של המערכה ,אך כמעת תמיד על קו-ההכרעה שבה ,והוא הופך לשמש ביטוי מרכזי למערכה כולה וסמל לדורות .
כזה היה מעשה המלחמה של שלוש מאות בכירי גדעון –וזה של שלוש מאות בני אספרטה בתרמופילי ,כך נראתה חטיבת הצרפתים החופשיים בקרב ההגנה ליד ביר חכים –וחטיבת הצ'ינדיטים של וינגייט במעמקי בורמה . ככה מזדקרת התגברות יחידת הצנחנים על חתחתי הקרב במיצרי המיתלה במסע הבזק המהולל ברחבי סיני.
עלילת קרב הצנחנים במיצרים –יש בה הרבה לקחים אך אולי הגדול שבהם הוא עמידתו ולחימתו של הלוחם הישראלי הצעיר ,ותושיית מפקדיו במבחנים חמורים .בזה מעל לכל ,טמון ערכו
המחנך והמאיר של קרב זה ,שתרם תרומה משלו למסורתו-מורשתו המתגבשת של צבא ההגנה לישראל .
( ההקדמה למערכות חוברת ק"יג , 1960 , חוברת סיפור  קרב המיתלה מאת שרגא גפני )
בימים אלו מלאו 50 שנה למלחמת סיני או "מבצע קדש " או "מבצע סיני " ומלאו גם חמישים שנה לקרב המפורסם ביותר  במלחמה זאת "קרב המיתלה" אחד מקרבות הגבורה הגדולים האכזריים והשנויים ביותר במחלוקת שאותו ידע צה"ל מעודו. קרב  שווה ערך לכל הפחות לקרב גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים ולקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים .

וזה היה קרב יחיד במינו בתולדות מדינת ישראל , זהו  הקרב הראשון והאחרון והיחיד  שבו הייתה לצניחה תפקיד חשוב. ושבו השתתפו חילות מוצנחים.

 קרב המיתלה :העובדות  

חיילים ישראליים בסיני 1956. צילם אברהם ורד.

קרב המיתלה החל ב29 באוקטובר 1956 כאשר הוצנח גדוד צנחנים ליד מזלג הדרכים שבלב חצי האי סיני במוצא המזרחי של מיצרי המיתלה והתבסס שם להגנה עליו . באותה השעה חצתה חטיבת צנחנים בכלי רכב את השטח הבלתי עביר כמעט בגבול הישראלי המצרי ליד כונתילה וכבשה את הנקודה המבוצרת הזאת והמשיכה בהתקדמות מהירה חרף התקפות אוויר כדי להתחבר מהר ככל האפשר עם הגדוד שהוצנח במזלג הדרכים שכוחות מצריים כבר החלו לתקוף אותו. ההתחברות חלה בחצות ליל 30-31 באוקטובר ,לאחר שהחטיבה המתקדמת מן הגבול כבשדה תוך כדי תנועתה את מוצבי קלאת א-נחל שחסמו את דרכה.
למחרת היום ב-1 בנובמבר יצאו כוחות סיור ממונעים של הצנחנים בפיקודם של מוטה גור לעתיד הרמכ"ל ( ומחבר ספרי "עזית הכלבה הצנחנית ")  ויצחק חופי  ( לעתיד ראש "המוסד ) ממזלג הדרכים לתוך מיצרי המיתלה ונכנסו בלי דעת למארב של שני גדודים מצריים שתפסו עמדות על הצלעות התלולות של המיצר .בקרב העקוב מדם שפרץ שם אחד האכזריים בתולדות צה"ל גברו לבסוף כוחות הסיור וכוחות שחשו לעזרתם בפיקודו של רפאל איתן על הכוחות המצריים שעלו עליהם במספרם פי כמה וכמה השמידום וכבשו את עמדותיהם .בדיעבד התברר שהמצרים לחמו לחימה נואשת כל כך משום שלא הייתה להם אפשרות נסיגה .בקרב נהרגו 260 מצרים 38 ישראלים ונפצעו עוד 120 פצועים.
היה זה הקרב האכזרי והארוך ביותר של כל מערכת סיני .הוא נמשך באופן רצוף 12 שעות תמימות . כאן לחמו המצרים כשם שלא לחמו בשום גזרה אחרת בחצי האי .כאן לחמו כוחות שקולים מבחינה מספרית כאשר למצרים עדיפות שטח והפתעה . והחייל הישראלי שהוכיח גם בהיותו הנתקף והמופתע יודע הוא להתאושש ולהילחם כארי ולנצח.
שאר קרבות סיני היו בגדר השוואה פשיטות ותו לא.

המחלוקות

עד עצם היום הזה שנוי קרב  המיתלה במחלוקת סוערת ביותר שכן בדיעבד התברר המפקד אריק שרון הורה על מעבר הכוחות למקום ללא כל אישור. שרון קיבל ממשה דיין הרמטכ"ל ומשליחו רחבעם זאבי איסור מפורש לשלוח שם כוחות למרות תחנוניו כל שזאבי הסכים לו היה לשלוח לשם כוח סיור אבל כבר בצאתו מהפגישה עם שרון שבה העביר לו את האיסור הספיק זאבי לראות ששרון מארגן כוח התקפי גדול שהיה גדול מהדרוש לסתם סיור במקום.
בעקבות הקרב התעורר פולמוס חריף ביותר בין שרון ודיין .דיין האשים את שרון בפרת פקודה מפורשת לבצע סיור לבדו הוא טען שהקרב היה מיותר וקורבנותיו נפלו לחינם
דיין ושרון שכל אחד מהם היציג גירסה שונה על מהלך האירועים היגיעו לבוררות אצל בן גוריון אך זה היגיע למסקנה שאינו מבין מספיק בעניינים צבאיים מקצועיים וסירב להכריע בין השניים מי צודק. ומן הסתם העובדה שהקרב הסתיים אחרי הכל בניצחון גבורה ישראלית הייתה מכרעת בשבילו ,הוא על הניצחון הזה לא היה מוכן להעכיר אפילו בנזיפה לשרון.כידוע איש אינו מתווכח עם ניצחון .

שרון יצא לכאורה בשלום מהפרשה אבל מאז ספג האשמות קשות מאנשים כמו מוטה גור שהאשים אותו על כך שלא עמד בראש החיילים בעצמו בקו האש כמו שהטיף תמיד כדוגמה אישית והעדיף להישאר מאחור במקום בטוח. .
שרון הסביר תמיד שהקרב לא היה מיותר הוא הפך להכרחי מרגע שהסיור הקדמי הפך למלכודת מוות במיתלה ומכאן ואילך ניהלו הצנחנים קרב הירואי לחילוץ חבריהם מהתופת .

סביר להניח לעומת זאת שאם היה הקרב מסתיים בכישלון ,כי אז היה מצבו של שרון שונה מאוד.ומן הסתם לא היה שורד בצבא הישראלי וספק רב מאוד אם היה מגיע  לעתיד לפוליטיקה הישראלית  …
המאבק על קרב המיתלה נמשך עד היום ולא רק בין אנשי הצבא המשתתפים שכל אחד מהם היציג גרסה שלו למה שקרה אלא גם בין ההיסטוריונים המקצועיים שעסקו בקרב.

רפול על קרב המיתלה

 
 

 

רפאל איתן בקרב המיתלה.

 

"…רפול עמד ראשון ליד פתח המטוס . הוא ראה את הצללים הארוכים ,הנמתחים על הגבעות הקירחות של סיני . הוא צנח כבר פעמים רבות בעבר-גם צניחות מסוכנות וגם צניחות חופשיות –ואף על פי כן הייתה ההתרגשות גדולה –הוא עומד להיותה צנחן הישראלי הראשון הצונח צניחה קרבית בשטח אויב!
נכון שקדמו לו הצנחנים שהונחתו אל מעבר לקווי הנאצים במלחמת העולם השנייה –אנצו סירני ,חנה סנש חביבה רייק אבא ברדיצ'ב וחבריהם –אך הם לא זכו להיות חיילי צה"ל ,אלא שירתו בצבא הבריטי .מתוך שלושים ושניים הצנחנים בצניחה ההיא נתפסו שנים עשר ,שובעה מהם הוצאו להורג .
מה היה גורל הצניחה הזאת ?מה יהיה גורל פקודיו ?מה יהיה גורלו שלו? המחשבות לא נתנו לו מנוח .עוד מעט הם יהיו לבד במדבר ויצטרכו להסתדר עם מה שיש …
הנה האות –האור הירוק והוא קפץ .לא רואים מטוסי אויב ,לא רואים כוחות ,נשמעו יריות .הוא רחיף מעל נקודת הצניחה .אחריו צנח כל הגדוד.
( תיאור מ
בצע הצניחה היחיד של צה"ל ב"הנער מתל עדשים " מאת משה גרנות )

 

 

  

משה גרנות כתב ספר ביוגרפי על חיי רפאל איתן  מפקד חייל הצנחנים בקרב המיתלה לבני הנוער

 א.א :מר גרנות מה הייתה דעתו של רפול על קרב המיתלה שבו כידוע פיקד על המתקפה המוצנחת היחידה בתולדות צה"ל ?
גרנות : רפול לא ממש נידב מידע על קרב המיתלה . כשראיינתי אותו, שמתי דגש בעיקר על ילדותו, כי בקשר לשאר עלילותיו יכולתי להשיג מידע ממקורות אחרים. הוא לא דיבר איתי על קרב המיתלה, אך אם מותר לי לשער מה הייתה דעתו לגבי קרב שנהרגו בו עשרות ונפצעו למעלה ממאה חיילים – אני חושב שהוא היה מכתיר אותו כקרב של תעוזה, שבו מפתיעה ישראל את אויביה, קרב שניצחו בו, למרות שהתנאים היו נוראים. מי שהשתתף במלחמות (אני השתתפתי בשתיים), יודע ששום דבר איננו מסתדר לפי התכנית, והכול תלוי ברוח הלחימה – וזה היה באותה תקופה בשפע (בניגוד למה שמצטייר מהמלחמה האחרונה). 

 


עבור כתבה זאת ראיינתי את שני ההיסטוריונים שפירסמו כל אחד את התיאורים המפורטים והחשובים ביותר של הקרב ושעמדותיהם לגביו הן שונות באופן קוטבי . שני ההיסטוריונים הנ"ל הם מענייינים במיוחד מאחר שאף אחד מהם אינו חלק ממהמיסד האקדמאי שמתייחס אל שניהם בחשדנות  ,האחד מהם הוא יוצר מיתוסים  והשני הוא מנתץ מיתוסים מקצועי.

 אורי מילשטיין על  הכישלון בקרב המיתלה

ההיסטוריון הצבאי השנוי במחלוקת אורי מילשטיין עסק בתיאור הקרב בספרו "מלחמות הצנחנים " ( הוצאת רמדור , 1968 ) ובכרך השני בסדרת ספרים ידועה על ההיסטוריה של הצנחנים שנקרא "קרב המיתלה:מבצע קדש ,פשיטת סמוע ומלחמת ששת הימים "( הוצאת שלגי , 1985) וקריאת הכרך על שמו של קרב זה מראה את החשיבות הרבה שמילשטיין מיחס לו ,כרך זה הוא אחד משני התיאורים המפורטים ביותר של הקרב הקיימים .
מילשטיין טוען שקרב המיתלה היה "פשלה" אחת גדולה אחת מני רבות בתולדות צה"ל .ודעתו היא כיום דעת קונצנזוס .

מילשטיין :זה היה קרב מיותר.אחד הקרבות הגדולים בתולדות ישראל ואחד השגויים ביותר .ומכל קרבות סיני קרב הצנחנים במיתלה היה המבולבל ביותר .מספר ההרוגים בו היה הגדול ביותר והישגים לא היו לו אם נתעלם מאגדות מuרשת הקרב שצמחו סביבו וסייעו לטשטש את מה שאירע שם באמת .
הלוחמים נשלחו למיתלה כדי לתת לאנגלים ולצרפתים תירוץ להיכנס ללחימה כדי להפריד בין הישראלים והמצרים כביכול ולהשתלט על השטח.שרון שלא הכיר את תוכנית מבצע קדש לא הבין כלל את משימתו וחשב שהיא להיכנס לתעלת סואץ. הוא רצה להיכנס למיצרי המיתלה כדי להיערך לקראת התקפת שריון אפשרית של המצרים.
אבל כשהחיילים היגיעו לשם הם לא ידעו שכבר נמצאים שם מצרים ושהשטח אינו ריק . והם היו צריכים לדעת כי יחידת סיור שהייתה במקום דיווחה על כך לרפול והוא לא העביר את המידע כנדרש .אולי פשוט שכח.כמו תמיד אצלנו מידע חשוב פשוט נפל בין הכיסאות .
התפקוד של המפקדים היה גרוע ביותר ,שרון העדיף להישאר בעורף מוטה גור שהוא זה שהכניס את גדודו למלכודת בילה את רוב זמן הקרב בעיקר בניסיון לתפיסת מחסה .החיילים וגבורתם היו אלו שהצילו את המצב.
א.א. :אז לדעתך הקרב היה כישלון ?
מילשטיין :זה היה קרב גבורה בדרג הטקטי אך הפיקוד היה גרוע ובגדר כישלון .
.

מנועים על סיני
זמרו מנועים ,מהירים וקלים
בשמי הר-קדומים ,הר סיני
המטירו אש תופת ,כנפים זונקות
על בני עמלק משנאי .שוב שמשון אל עזה שוב בן דן הגבור
זעזע צירי שערה .
שוב שלמה אל אילת , שוב בנו של דוד
ופרוץ מפרצה ,מצורה ||!דרומה וימה צבאות ישראל
העולים במסע, במעוף
קדימה צבאות ! ימוגר המצרי
בערי הפלישתים וים סוף !
( משירי מבצע סיני )      

שרגא גפני על הניצחון בקרב המיתל

היסטוריון צבאי אחר חושב את ההפך ממילשטיין לדעתו העובדה שהיה זה קרב גבורה היא המכרעת.

האיש שיצר יותר מכל אחד אחר את מה שמילשטיין רואה כ"מיתוס " על קרב המיתלה " היה הסופר וההיסטוריון הצבאי שרגא גפני שחיבר מאמר ענק על הקרב שהפך לחוברת מיוחדת של כתב העת "מערכות " הגיליון היחיד בתולדות כתב העת הזה שהוקדש כולו למאמר אחד על קרב אחד. מבחינות רבות גיליון זה של מערכות והמאמר של גפני בו עיצב את התפיסה הציבורית של קרב המיתלה במשך עשרות שנים .

שרגא גפני

גפני :קרב המיתלה היה קרב חשוב כי בו שברנו את הצבא המצרי. המצרים ביצרו את המיתלה עם ביצורים שנחשבו לא חדירים אומנם שולם מחיר כבד אך המקום נכבש והציר לתעלה נפתח ותוכנית המלחמה הוגשמה.  בלי קרב המיתלה כל המבצע היה נכשל. 

המבצע המוצנח הראשון בדברי ימי עמנו –משפט זה מצלצל בוודאי כמליצי אך יש בו ,אולי ,כדי למסור משהו מטעמה של האווירה שררה ערב מערכת סיני במטה יחידת הצנחנים .מפקד הצנחנים אריאל שרון ( אריק ) ומפקדי המשנה הבכירים שלו ,היו האנשים שנשאו מזה שנים בעול טיפוחו והכשרתו של כוח זה למלחמה.במאמץ ממושך ורצוף מעקשים יצרו את היש –כך וכך יחידות צנחנים שכל אנשיהם מתנדבים ,והם מאומנים ,מחושלים ושבעי תרגילים ,תמרונים ולחימה במסגרת פעולות התגמול בגבולות .עתה ,משגזרו המסיבות התמודדות כללית שנייה בין צה"ל והצבא המצרי ,הוטל עליהם ,זו הפעם הראשונה בתולדותיהם ,להגשים בתנאי מלחמה ממש את ייעודם האמיתי של כוחות מוצנחים –היעוד שלשמו יצרה אותם ארצם ושלמו עמלו והתכוננו הם עצמם זמן כה רב-לצנוח בעורפו של האויב ולבצע את המהלך הפותח של המבצע ,אשר נועד לתרום תרומה חיונית ביותר להצלחת המערכה כולה. "
(מתוך חוברת קרב המיתלה " מערכות מאת שרגא גפני ) 
 גפני : את תיאור קרב המיתלה כתבתי עם רפול מימיני שרון משמאלי הם נתנו לי כל מה שרציתי כל פרט מידע הקטן ביותר.
א.א. : זאת היצירה החשובה ביותר שלך של היסטוריה צבאית ?
גפני: החוברת על קרב המיתלה היא באמת הבולטת מכולם ואם כי כולה עובדות ואמת יש בה גם יסודות ספרותיים רבים ויש בו גם ספרות ולא רק אווירה מקצועית
. את החוברת שכתבתי על קרב המיתלה תירגמו לשפות אחרות ולקורסי פיקוד ומטה . היא זכתה לתגובות בעיתונות האזרחית :חיים גורי ב"דבר" כתב שהוא רואה למול עיניו בעקבות תיאור הקרב שם מיתוס יווני קדום.
 א.א. :איך היגעת להיות היסטוריון צבאי ?
גפני: הייתי היסטוריון צבאי מהרגע שהחזקתי עט ביד ,וכבר בגיל 9 ייסדתי עיתון ושם תיעדתי את הקורה מסביב ותיארתי את הנעשה בשכונה במלחמות הכדורגל .
במלחמת העצמאות הייתי חייל בגבעתי וכתבתי בעלון את קורות הגדוד כסופר שהכל בוער באש עצמותיו. בגמר מלחמת העצמאות יחידת ההיסטוריה של צה"ל חיפשה אנשים שאוהבים היסטוריה צבאית כדי שיעבדו אצלה והם שלחו מכתב חקירה בעניין. הייתי מעוניין בתפקיד אבל הייתי מפקד שלא יכלו לוותר עליו והמפקד יהודה וולך לא רצה לוותר עלי .
ואז העבירו אותי לתפקיד אחר ואז ורק אז הוא הציע אותי. ושלחו לראיין אותי אסא הגלילי בא לראיין אותי וקראו את מה שכתבתי וחטפו אותי .והייתי שם משנות החמישים איש כתב העת " מערכות" וכתבתי שם על פרשיות צבאיות רבות .
במלחמת ששת הימים העבירו אותי למחלקת ההיסטוריה הצבאית והמשכתי לשרת שם עד אחרי מלחמת יום הכיפורים .
למדתי מההיסטוריון הצבאי מרשל שאחרי הקרב אנשים זוכרים 80 אחוז .מהקרב שבוע אחרי הקרב 40 אחוז וחודש אחרי הקרב 40 אחוז ממה שהיה ו40 אחוז ממה שהיו רוצים שיהיה
 .ולכן יש לחקור אחרי הקרב כל פרט כל חייל ויש לשלב הכל לבסוף  בתשבץ הענק של תיאור כל פרט בקרב. .
כמו בתיאור קרב המיתלה איך כוח עברי שנפל במארב של מצרי ענק הצליח לעבור את המיצר ולטהר אותו ..
א.א. : היום ההיסטוריונים טוענים שהקרב היה מיותר ושהקורבנות שבו מתו לשווא. 
.גפני : הם לא מתו לשווא . הם מתו עבור מטרה חשובה . הם הראו לאוייב שהחייל העברי אינו נסוג גם במצבים הקשים ביותר ושמהחייל העברי יש לפחד. עצם התדמית הזאת של הגבורה יש לה חשיבות עצומה במאבק הפסיכולוגי מול האויב .
זאת הייתה הצלחה במחיר יקר אך זאת הייתה הצלחה אחת הגדולות של חיל הרגלים העברי אז .היינו עוד עברים לפני שיהדו אותנו
צריך להבין קרב המיתלה הקרב הכי חשוב במורשת העברית.  בקרב המיתלה היגיעה לשיאה ההגשמה העצמית והיעוד והשאיפה של הלוחם העברי להגיע לגרון האויב ולמלוק אותו .
לדעתי זה פשע שלא מצרפים את תיאור הקרב הזה  לספרי קריאת חובה של תיכוניסטים לדעתי זה צריך להיות פרק נוסף בתנ"ך על מורשת הגבורה העברית .

 

 

תנופת המסע

עם דברי הפרשנים שהדגישו את מהירותה המפליאה של מלחמת סיני .

 

שטף המסע הצבאי המהיר כמו סער שאין לו אח

אך רק הלוחם שזחל במטר –אש ועל גבו רעו שעוד בו נשמה

ידע מה ארכו השניות העוברות בסך

עד התקפל תחתיו עוד שעל אדמה

 

שטף המסע בלי עוצר זונק וסוחף ומכניע

ורק החיל האפור ,שחתר מאובק ומיוגע

ידע איך הזמן כמו נצח קופא וניצב ללא ניע

ברגע האחרון אשר לפני קרב המגע.

 

מרגעים אחרונים ומפרכים של חמת הבקעות עמלה,

מרגעים של כריעה וזחילה ופריצת גדרות תיל סבוכות כמו יער,

מדחיפת מכונות כבדות גוף ,בידיים בלא שביל ומסילה ,

מהלוך מתנדנד ואיטי של נער נושא את רעו הנער

מכל אלה ,מאלה יחדיו מצטרפת סופת התהילה

של צבא ישראל בזנקו ובשטפו את אויביו כסער.

נתן אלתרמן,מתוך מדור "הטור השביעי , 1956.

( מוגש כאן באדיבותו של נתן סלור )

 

"הצנחנים תוקפים במיתלה ":סיפור קומיקס על קרב המיתלה מאת דני פלנט.

לרגל 50 שנה ל-מבצע סיני ול-קרב המיתלה. להלן סיפור ה-קומיקס : "הצנחנים תקפו במיטלה". כתב וצייר דני פלנט. הופיע הארץ שלנו 1959 חוב' 1-18.

עלילות יחידת הצנחנים במבצע סיני במעבר המיתלה שנאבקו עם כוח מצרי גדול בהרבה וגברו עליו. מופיע ברשותו האדיבה של המחבר דני פלנט .
האי מייל של דני פלנט palantd@netvision.net.il

נספח 2 :רשימת ביבליוגרפית על הספרים על מבצע סיני.
מנחם תלמי : כך לחמנו בסיני . עמיחי , 1957. תיאור הקרבות של מבצע סיני.
אלבום סיני .ערך והקדים הקדמה בנימין גפנר. הוצאת לדורי, 1957 . אלבום על מערכת סיני, יצא בעברית באנגלית ובצרפתית .
שלמה ברר כיום סופה :סיפורו של איש מילואים במבצע סיני / [מאנגלית עמי שמיר ; ציורים סני וינטראוב,הוצאת מערכות ,1957
ארתור . ג'ימס ברקר .7 ימי סואץ .תרגם מרדכי ברקאי ,מערכות .תשכ"ז
רוברט הנריקס מאה שעות אל סואץ; תרגם – עמירם לבטוב ; [ציורים – יהודה הררי]., ,ירושלים קרית ספר, 1957 .
ג'ואן קומי ששת הימים של מערכת סיני עברית יצחק שנהר [תל-אביב] : חברה ישראלית להדפסה ולהוצאת ספרי אילוסטראציה, 1957, אלבום צילומים עם דברי הסבר בעברית, אנגלית וצרפתית
מבצע סיני : מבחר פרקים על המערכה בחצי-האי סיני וברצועת עזה / כתובים בידי סופרים, כתבים צבאיים ולוחמם
תל-אביב : מ. בירן, תשי"ז’ 1956,
יוסף ברסלבי מרצועת עזה ועד ים סוף הקבוץ המאוחד, תשי"ז 1956
שבתי טבת , מסע צה"ל לסיני, שוקן ,1957 .
אברהם צפתי האמת על מבצע סיני . מחלקת ההסברה של מפלגת "מאזני צדק". ,1957. חוברת של 16 עמודים.
ספר מלחמת סיני .כתבו לוחמי מבצע קדש ,ערך בנימין גפנר ,הוצאת לדורי , בשיתוף גלוסר 1957.
צבי סוסליק (עורך ) יומן "דן " במערכת "קדש" , האגף ליחסי ציבור,1957 ,
מרי וסרז' בורמברגר ,סודות המסע למצרים ,עברית ש. גילאי , הוצאת מודיעין, 1957 .
אביעזר גולן מערכת סיני: 5.11.1956 – 29.10.1956 , שרטוט המפות מאיר הלוי , הוצאת משרד הביטחון ,1958 (יצא במהדורות נוספות ב1966 וב1973 וב-1977 ).
דוד בן גוריון מערכת סיני, הוצאת עם עובד, 1959.
שרגא גפני , חוברת שלמה של כתב העת "מערכות " על קרב המיתלה מספר קכ"ד ,תש"ך
שרגא גפני הקרבות המפורסמים בתולדות ישראל . מזרחי, 1962
שרגא גפני הכרעת מערך רפיח ב"קדש" סקירה חודשית מספר 10-11 15.12.86
סיפורי מלחמת העצמאות ומלחמת סיני ( לכל הגילאים ). אין מו"ל ,1962.
משה דיין יומן מערכת סיני ,עם הספר ,1965
משה שמיר בעקבות לוחמי סיני : אנשים ונופים במבצע "קדש" / רישומים: שמואל כץ : רשימות: משה שמיר ; אחרית דבר: מרדכי בר-און. ‬תל אביב] : משרד הבטחון, (תשכ"ז 1966. אלבום ליום השנה העשיר למבצע "קדש". בסופו: אחרית דבר : סקירה על מבצע "קדש". הרשימות של משה שמיר הן מתוך "פרקי סיני " בספר "בקולמוס מהיר" בהוצאת ספריית הפועלים.
משה ינוקה מקיביה ועד המיתלה ביתן 1967 . סיפורו של לוחם על אירועי 1952-1956 ושיאם קרב המיתלה. כולל שירי לוחמים של התקופה .
יוסף עברון ביום סגריר :סואץ מאחורי הקלעים .אותפז, 1968.
מרדכי נאור השבח להם :סיפורי הקרבה וגבורה משרד הביטחון ,קצין חינןך ראשי , 1969.
קדש –סיפורים מהמערכה . משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1971 הסיפורים בחוברת זו הובאו מתוך "השבח להם" מאת מרדכי נאור
אוריאל רינגולד "המסע לשארם א שייך :עם חטיבה 9 במערכת סיני ,הוצאת ספריית מעריב ,1966.
מוטה גור פלוגה ד' :סיפורה של פלוגת צנחנים משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1977 .:
Suez 1956: a personal account London : Jonathan Cape, 1978 Lloyd, Selwin
אורי מילשטיין קרב המיתלה:מבצע קדש ,פשיטת סמוע ומלחמת ששת הימים "(הוצאת שלגי , 1985
קרויזר גד הקרב במעבר המיתלה במערכת קדש : מערך שעור / ‬ מיפקדת קצין חינוך ראשי, ענף תורה והסברה, מדור מורשת קרב, 1986
יוסף עברון סואץ 56 במבט חדש ,מודן, 1986.
יצחק שטייגמן מבצע קדש :חיל האוויר בשנים 1950-1956:התעצמות ופעילות משרד הביטחון ההוצאה לאור ,1990.
מרדכי בר און אתגר ותגרה : הדרך למבצע קדש –1956 אוניברסיטת בן גוריון ,1991.
מרדכי בר און בשערי עזה :מדיניות הביטחון והחוץ של מדינת ישראל 1955-1957 הוצאת עם עובד, 1992.
משה שמש ואילן טרואן ( עורכים ) מבצע קדש ומערכת סואץ :עיון מחדש, הוצאת המרכז למורשת בן גוריון ,1994.
אייל כפכפי מלחמת ברירה : הדרך לסיני וחזרה :1956-1957 המאבק' בין שתי אסכולות מדיניות בישראל בשנות החמישים. יד טבנקין ,עמותה להנצחת משה שרת ,1993.
.
מוטי גולני תהיה מלחמה בקיץ : הדרך למלחמת סיני -1955-1956 ,משרד הביטחון ,1997 . בשני כרכים .
אורי בן ארי נוע נוע! סוף :המאבק על דרך השריון . משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1998
The 1956 war :Collusion and rivalry in the Middle East / edited by David Tal, London : Frank Cass, 2001
משה גרנות הנער מתל עדשים. דני ספרים 2006.
חגי גולן ושאול שי ( עורכים ) ברעום המנועים -50 שנה למלחמת סיני ,הוצאת משרד הביטחון ,2006.
"

הסיכום המקיף והעדכני ביותר על מה שמכונה "המיתוס של קרב המיתלה " הוא מאמרו של  מוטי גולני "קרב המיתלה "בחינה היסטורית של מיתוס גבורה ישראלי " אלפיים מספר 19 , 2000 :
כן יש להזכיר אתה ספר המוזר ביותר שנכתב אי פעם על קרב המתלה ספרו של מתי מגד שהוא אחיו של אהרון מגד ודודו של אייל מגד  "צוואתו של מרק מתנאל "( הוצאת ירון גולן 1999)
זהו ספר  בדיוניי המספר את מסעו של היסטוריון  היוצא להתחקות בעקבות פרשת חייו המיסתורית של חייל שנפל בקרב במבצע סיני ,בקרב המיתלה .
הגיבור  מספר שלמסתורין סביב החייל  התוודא לאחר שקרא מאמר על אותו הקרב ב"מערכות " וברור שהכוונה למאמר שתואר למעלה של גפני , אם כי המחבר מתשטש זאת במכוון. .
ויש לו סיבה טובה לטשטש זאת. אחת הדמויות בסיפרו היא של לוחם לשעבר בשם "שרגא גפני " שהגיבור מראיין אותו במהלך הסיפור על חייו של החייל שנעלם במבמהלך הקרב שאותו היכיר אותו "גפני "  ויש לו כמה הערות מעניינות ביותר להגיד עליו ועל אישיותו.
בכל אופן זהו אינו שרגא גפני המוזכר המאמר זה אלא דמות בדיונית שמגד לקח עבורה את השם מהמקור ( שאותו אני מניח היכיר אישית והיטב )  בסוג של אירוניה ספרותית  שמן הסתם הקורא הרגיל שאינו מכיר אישית את מגד ואת גפני  ואת קורות חייהם  לא יוכל לעמוד על כל משמעויותיה . 

 

 

8 תגובות על “הקרב במעבר המיתלה”

לפי שרגא גפני הוא כתב על קרב המיתלה בחברה צמודה של מג"ד גדוד 890 שצנח במיתלה,רפאל איתן ושל מח"ט הצנחנים בקרב אריק שרון. זאת כתיבה מגוייסת שבשום אופן אינה יכולה לתאר את המ שהיה באמת. בוודאי שאיננה יכולה לחשוף ליקויים. בלי חשיפת ליקויים אין הפקת לקחים . בגלל סוג זה של כתיבה של מחקר ושל היסטוריה צבאית, התנהלה מלחמת לבנון השניה כפי שהתנהלה

מאמר שהופיע ב"מעריב" על קרב המיתלה.
http://www.maariv.co.il/news/military/Article-560990
המחדל ומשימת ההתאבדות: האמת מאחורי המיתוס של הקרב במיתלה
הקרב הוצג לנו כיעד שעליו לשאוף – מושלם מכל הבחינות. אך למרות היבטיו החיוביים הרבים, היו בו לא מעט צדדים שליליים. 60 שנה למבצע קדש, כתבה ראשונה בסדרה
ד"ר אורי מילשטיין / 23/10/2016 17:14
תגיות: מבצע קדש 60 שנה למבצע קדש קרב מיתלה
תו הגדוד. קרב המיתלה הוצג לנו כיעד שאליו עלינו לשאוף להגיע – לנהל קרב מושלם מכל הבחינות. שנתיים לאחר מכן מינה אותי המח"ט אלי זעירא, בלחצו של הסמח"ט רפול, להיסטוריון של הצנחנים – תפקיד שמילאתי בחובה ובמילואים במשך 14 שנים, בצד תפקידי הצבאי כחובש קרבי במלחמות. כל הארכיונים הסודיים נפתחו בפנַַי וכל המפקדים והלוחמים – בסדיר, בחובה או במילואים – נצטוו להתראיין אצלי. את האפשרות הזאת ניצלתי עד תום. בדרך הטבע חקרתי לעומק את קרב המיתלה, ואני ממשיך לחקור אותו עד היום. ב־56 שנות מחקר התברר לי כי אף שהיו בו היבטים חיוביים רבים, ההיבטים השליליים שבו, אשר לא נחקרו מספיק בצה"ל ולקחיהם לא הופקו, עולים על ההיבטים החיוביים לאין שיעור.

בקרב המיתלה השתתפו – הן בלחימה והן בקבלת ההחלטות – אנשים שעמדו לימים בצמרת צה"ל והמדינה במשך עשרות שנים: ראש ממשלה אחד – אריאל שרון; שני שרי ביטחון – משה דיין ושרון; ארבעה רמטכ"לים – דיין, מוטה גור, רפול ומשה לוי ("משה וחצי"); וכמה אלופים ותא"לים. לחבורה הזאת חלק נכבד לא רק בעיצוב צה"ל, אלא גם בעיצובה של מדינת ישראל – וכולם נושאים בתרמילם את קרב המיתלה.

האסטרטגיה שהשתבשה

מבצע קדש היה החלק הישראלי במערכת סיני. במסגרת המערכה תכננו צרפת, בריטניה וישראל לעבוד על כל העולם. המטרות: להחזיר לשתי המעצמות האירופיות, שירדו מגדולתן, את השליטה בתעלת סואץ שהולאמה בידי מצרים, להכות בצבא מצרים ולהפיל את משטר גמאל עבד אל־נאצר. תנאי הכרחי להצלחה היה צניחת גדוד 890 בפיקודו של רפול במצר המיתלה, כפי שהודה הרמטכ"ל דאז דיין באוטוביוגרפיה שלו: "1. הכוחות הישראליים יפתחו ב־29 באוקטובר 1956 אחר הצהריים בתקיפה בקנה מידה גדול נגד הכוחות המצריים, על מנת להגיע ביום המחרת לאזור התעלה. 2. לאחר שייווכחו באירועים אלה יציגו ממשלות בריטניה וצרפת ב־30 באוקטובר 1956 לממשלת מצרים ולממשלת ישראל, בנפרד ובמקביל, את הפניות המנוסחות ברוח הקווים העיקריים האלה: א. הפסקת אש מוחלטת; ב. להסיג את כל הגייסות לטווח עשרה מילין מן התעלה; ג. להסכים לכיבוש זמני של עמדות המפתח של התעלה בידי כוחות אנגליים־צרפתיים, כדי להבטיח חופש מעבר בתעלה לאניות כל האומות, עד להסדר סופי".

כדי לתת לצבא צרפת ולצבא בריטניה תירוץ להתערבות במסגרת מבצע מוסקטר, היה על גדוד 890 לצנוח בקצה מצר המיתלה, המרוחק 35 קילומטרים מתעלת סואץ, ולהתקדם אליה יבשתית. שאר חטיבה 202 בפיקודו של שרון, על שלושת גדודיה הנוספים, ופלוגת טנקים AMX-13 בפיקודו של צביקה דהב, הייתה אמורה לחבור אליהם במסע יבשתי. אבל רפול ופקודיו צנחו לא באתר המתוכנן, אלא 32 קילומטרים ממזרח לו, בפתח מצר אל־חיטאן, ולכן שמו לא אמור להיות קרב המיתלה, כי אם קרב אל־חיטאן. רוחב מצר זה כ־50 מטרים; הדרך חצובה על מדרון גבעה ועוברת תחת מצוק תלול, ושדה הראייה מוגבל. לצנחנים לא היו צילומי אוויר או מפות טופוגרפיות של שדה הקרב, כמצופה מצבא מקצועי, וגם סיירים לא הביאו מידע עליו, אף שמהצניחה ועד תחילת הקרב חלפו 41 שעות. טעות לשונית־תרבותית זאת, שבזכותה השתרש השם קרב המיתלה, אינה מקרית, אלא אופיינית לתת־התרבות הביטחונית הישראלית ונועדה להסתיר את המחדל המודיעיני־אסטרטגי שכמעט גרם לצרפתים ולאנגלים לפרוש מהמבצע.

ראש אמ"ן דאז האלוף פרופ' יהושפט הרכבי – כקודמיו וכממשיכיו עד מלחמת לבנון השנייה – לא עסק במודיעין קרבי, אלא במודיעין אסטרטגי בלבד. התוצאה: אמ"ן לא ידע שהמצרים הכינו במעבר אל־חיטאן מערך בלימה כדי למנוע מכוחות צה"ל להתקדם דרכו לתעלת סואץ (מחדל מודיעיני דומה התרחש בצומת "טובלָנו" – כפי שכונה בצה"ל – מדרום לסולטאן יעקוב, אחרי 26 שנים, במלחמת לבנון הראשונה).

יום לפני המבצע הסתבר מפענוח צילום אוויר כי ממערב למיתלה יש 29 אוהלים, שלושה צריפונים וכמה כלי רכב. אנשי אמ"ן העריכו בטעות כי מדובר בצבא מצרים, ודיין החליט להעתיק את הצניחה למצבת פרקר, כ־75 קילומטרים מתעלת סואץ, ובכך למעשה הפך את הסיבה לצניחה – הענקת יתרון צבאי בדרך לכיבוש התעלה – ללא־רלוונטית. אלא שביום שבו נפתח המבצע – יום שני, 29 באוקטובר 1956 – הוכיח צילום אוויר מבוקרו של אותו היום, כי מדובר בפועלי כביש מצרים.

לפי רס"ן (בדימוס) גרשון גלעד, שהיה אמור להעביר את צילום האוויר העדכני מבסיס חיל האוויר בחצור למרכז הפענוח של אמ"ן, אפילו מכונית לא הועמדה לרשותו – ואת משימתו הוא מילא באמצעות טרמפים. הפענוח קבע: "במעבר המיתלה אין כל כוח צבאי. המחנה שהתגלה הוא מחנה של פועלי כביש". את המידע הביא מתל אביב לשדה התעופה בתל נוף עוזר ראש אג"ם עוזי נרקיס, והוא מסר אותו לרפול כשהצנחנים כבר עלו למטוסים. לפי עדות נרקיס, הוא הניח לרפול להחליט את ההחלטה החשובה ביותר במבצע: האם יצנחו פקודיו לפי התוכנית המקורית או לפי התוכנית ששונתה. לרפול לא היה מושג כמה אסטרטגי תפקידו, והוא החליט כלאחר יד: "התוכנית ששונתה". תא"ל (בדימוס) עמנואל (מנו) שקד, שבאותם ימים שימש קצין אג"ם של חטיבת הצנחנים ובמלחמת יום הכיפורים שימש בתפקיד הקחצ"ר (קצין החי"ר והצנחנים הראשי), טען באוזני כי מדובר במשגה קריטי וכי האחריות אינה נופלת על רפול אלא על דיין. תא"ל (בדימוס) צורי שגיא (שינקין), שהיה קצין אג"ם של נרקיס אחרי מלחמת ששת הימים, כשזה שימש מפקד פיקוד המרכז, טען כי לנרקיס לא היה מושג בשום דבר הקשור למלחמה.

תא"ל (בדימוס) אפרים חירם (פיחוטקה) היה אז מפקד מחלקת מרגמות בפלוגה של אל"ם (בדימוס) טוביה (טיבי) שפירא. "יום לפני הצניחה נתן רפול תדריך בתל נוף", סיפר חירם. "על השולחן הייתה פרושה מפת סיני. איש לא ידע מה הולך לקרות. רפול לקח מקל, הניח את קצהו על מצבת פרקר ואמר: 'מחר צונחים כאן'. בגדוד עבר חשמל. התרגשות עצומה. התגשם משהו שחשבנו עליו ולא האמנו שיגיע. למחרת, לפני הצניחה, נתן רפול תדרוך ואמר שייתכן שנשהה שם לבד תקופה ארוכה, ולכן יש לקחת מים ואוכל ותחמושת. היינו כבדים מאוד. כשעמדתי במסדר בשדה התעופה בתל נוף נרגש מול 16 מטוסי דקוטה שהיו אמורים להטיס אותנו למיתלה, הגיע ג'יפ עם מדריך טיסה ואמר לי שרפול אמר לו לקחת אותי למטוס 'נורד' צרפתי שנחת עכשיו בסמוך.

ידעתי קצת צרפתית, ומשימתי הייתה לקבל הדרכה איך להפעיל מרגמות 120 מ"מ חדשות, שהצרפתים היו אמורים להצניח לנו במיתלה. הקצין הצרפתי היה מופתע ומבולבל כששמע שהלילה צונחים. הוא אמר לי: 'תדפקו אותם, תכניסו להם'. הסבר ממשי הוא לא נתן לי, כי המרגמות היו ארוזות. הבנתי שאני עלול להפסיד את הטיסה. נפרדתי ממנו. הוא ביקש להרים כוסית יין. השארתי אותו עם היין ומיהרתי למטוס. פקודי עמדו עם מצנחים על הגב. זאת הייתה הפעם הראשונה שסיפקו לנו מצנח רזרבי ואני לא ידעתי איך לחגור אותו. הבת של אברהם יפה (הוא שהוליך במבצע את חטיבה 9 בדרך לכיבוש שארם א־שייח' – א"מ), שהייתה סרן וצנחנית, עזרה לי לחגור".

בשעה 16:59 הסתיימה הצנחת 395 צנחנים – חמישה קילומטרים ממזרח למקום שנקבע, שהרי בלי לטעות אי אפשר. רפול ופקודיו יצאו למסע רגלי של שבעה קילומטרים, להתארגנות להגנה באזור מצבת פרקר. איתם היו העיתונאי אורי דן והצלם אברהם ורד. ביומן המבצעים של הגדוד נכתב: "שעה 19:45 – תקיפת משאית נושאת מים שבאה מכיוון ביר חסנה. לנו פצוע קל, לאויב הרוג. המים ברשותנו; שעה 20:15 – מחלקה תפסה מאהל של עובדי כביש על יד המצבה, 7 הרוגים ו־37 שבויים; שעה 21:30 – התחלת הצנחת אספקה. הוצנחו שמונה ג'יפים, ארבעה תותחים, שני פק"לים פלוגתיים; שעה 07:35 – תקפנו משאית אזרחית על יד המחצבה. המכונית באה מכיוון סואץ. במכונית עשרה הרוגים ושבעה פצועים. נשים וילדים שהיו במכונית נשלחו בחזרה. המכונית תוקנה; שעה 09:15 – שני מיגים התקיפו – וירו על הפייפר שלנו. לנו ארבעה פצועים, ביניהם הדוקטור".

"רק רכב שרוף"

מיד אחרי הצניחה קיבלו שני גדודים מצריים מחטיבת סואץ הוראה לתפוס את מערך הבלימה במצר אל־חיטאן. אחרי חצות דיווחו טייסים ישראלים: "30 כלי רכב וזחל"מים נעים לכיוון מזרח. תנועה נוספת מכיוון סואץ". למחרת, מ־10:00 בבוקר, היו המצרים ממוקמים בכוכים שבמצר, ושמרו על דממה וחוסר תנועה מוחלטים במשך 26 שעות. באותו בוקר שלח רפול את המ"פ עובד לדיז'ינסקי, בליווי חוליה, לסייר במצר אל־חיטאן. סא"ל (בדימוס) דן זיו היה אז מפקד מחלקה בפלוגה של לדיז'ינסקי והשתתף בסיור. לדבריו הם הגיעו עד סמוך למצר, וראו מצרים על הגבעות, אך מכיוון שמטוסי חיל האוויר של צה"ל תקפו את המצרים, הורה להם רפול לחזור. ביומן המבצעים של גדוד 890 נכתב ב־30 באוקטובר: "שעה 11:30. שני מיסטֵרים שלנו טיפלו בשיירה שבאה ממערב. מרגמות 120 (מילימטר) שלנו השמידו ארבעה כלי רכב על צוותיהם. בשעה 12:30 החל דו־קרב מרגמות 120. נפלו אצלנו שני פגזים. באו מטוסי אורגן וטיפלו במרגמות שלהם. אחר כן, בשיירה שבאה מכיוון הסואץ, החליפו אותם זוג מיסטרים והמשיכו בתקיפת השיירה, שהכילה זחלים ומכוניות נושאות חי"ר ותותחים. בשעה 01:00 הגיעה החטיבה".

ביום הקרב, 31 באוקטובר, לפני הצהריים, שבו מטוסים ישראליים ותקפו את המצרים. קצין הקשר הראשי קרקע־אוויר דיווח בקריה כי לפני הצהריים, ב־11:30, נותר "על הכביש במעבר המיתלה רק רכב שרוף". הטייסים לא יכלו להבחין ששני גדודים מצריים מחכים לצנחנים בכוכים, ודיווחיהם יצרו אצל שרון ופקודיו הרגשה שמצרי אל־חיטאן והמיתלה ריקים מאדם, והנסיעה בהם איננה אלא טיול. כמו במלחמת יום הכיפורים, גם אז הטעה ביטחון הכחולים את הירוקים.

אריק שרון ואורי דן לפני הכניסה למיתלה. צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחוןאריק שרון ואורי דן לפני הכניסה למיתלה. צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

ביום שלישי, עם עלות השחר, הגיעה חטיבת הצנחנים 202 למוצב תמד, שגדוד ד' (גדוד מילואים) בפיקודו של אהרן דוידי, תכנן לכבוש. דוידי כבש את המוצב בתמרון מבריק, בלי שקיבל משרון אישור לעשות זאת. סמוך למותו, לפני ארבע שנים, סיפר תא"ל דוידי – אחד המפקדים הנערצים ביותר בצנחנים – למקורביו תא"ל (בדימוס) צורי שגיא (שינקין) ודן זיו, כפי שהם מסרו לי בנפרד, שבאותו לילה, לפני שחברה החטיבה לגדודו של רפול, הדיח אותו שרון מתפקידו כמג"ד – ומכיוון שלא הייתה לו אפשרות לנסוע הביתה, כפי שנהוג במקרים כאלה, הוא המשיך במסע כחייל פשוט בעל דרגה גבוהה. זו אולי הסיבה שבגינה לפני מותו השמיץ דוידי את שרון וכינה אותו באמצעי התקשורת פחדן.

שרון, שחבר כאמור לרפול אחרי חצות, אור ליום רביעי, סבר שעליו להגיע לתעלת סואץ מהר ככל האפשר. הוא הורה לחטיבה לנוע משעה 04:00 בבוקר מערבה, דרך מצר אל־חיטאן. דקות לפני שיצאה החטיבה לדרכה, קיבל שרון מברק ממפקד הפיקוד, האלוף אסף שמחוני, ובו הוראה שלא להתקדם. מחשש שמטוסים מצריים ישמידו את השיירה, הורה שרון לגדודים להתפזר. ואכן מטוסים מצריים תקפו את הצנחנים, בעוד ארבעה מטוסים מצריים הופלו בידי מטוסים ישראליים. לפי אלוף משנה (בדימוס) צביקה דהב, שרון חשש מהשמדת חטיבתו בידי טנקים מצריים שייסוגו מאבו עגילה לעבר מצרים, והורה לו להציב חסימה של ארבעה טנקים ממזרח למצבת פרקר. שרון ביקש למקם את החטיבה על הגבעות של מצר אל־חיטאן, כדי שיוכלו להתגונן טוב יותר אם יתקפו אותם טנקים מצריים. גם מג"ד גדוד הנח"ל המוצנח 88, מוטה גור, לחץ עליו. "לפי דיווחו של רפול באותו לילה, ביקשתי מאריק שנמשיך להתקדם אל המצרים", סיפר גור. "סברתי שמהלך כזה יהיה נכון מבחינה טקטית. הגיעו אלינו שמועות על הצלחותיו של צה"ל בחזיתות אחרות במדבר סיני, אך אנחנו עברנו עד כה מסע מפרך במדבר ללא קרבות ממשיים".

"שהאנגלים והצרפתים יקיזו דם"

שרון שלח שוב ושוב מברקים לפיקוד הדרום ולמטכ"ל, וביקש לשלוח סיור למצר אל־חיטאן. שמחוני לא נענה. רחמיו של דיין נכמרו, והוא שלח את ראש מטה פיקוד הדרום, סא"ל רחבעם (גנדי) זאבי, בפייפר אל מצבת פרקר ונתן בידיו את הסמכות לקבל שם החלטה לפי שיקול דעתו. "בישיבת מטה הפיקוד, בראשות שמחוני, נכנס ראש הלשכה ואמר שדיין רוצה לדבר איתי", סיפר זאבי. "היה מתח גדול בין דיין לשמחוני, והרמטכ"ל רצה לדבר רק איתי. יצאתי מהלשכה, ודיין אמר לי: 'איך אתה מבטיח שהצנחנים לא ייכנסו למיתלה, לא יעשו שטויות – ויחכו עד שהאנגלים והצרפתים יקיזו את דמם?'.

אמרתי: 'תדריך אותי'. הוא פקד 'קח פייפר! טוס לשם, תראה מה קורה ותחליט'. עליתי לפייפר וטסתי לסיני. הטייס התבלבל וכמעט נחת בשדה תעופה בעיר סואץ. כשהיה סמוך לקרקע צעקתי לו שזה לא מצבת פרקר, והוא התרומם והסתלק משם כל עוד נפשו בו. ניסינו לנחות במיתלה וקיבלנו מכה מחבית שעמדה שם. הגעתי לאריק סמוך לצהריים, ודיווחתי לו מה קורה. אמרתי שהפקודה של דיין היא שלא להסתבך. הוא אמר שהוא רוצה לעשות רק סיור. אמרתי: 'סיור – בבקשה. אבל רק סיור'. חיכיתי לחבר'ה שיכתבו מכתבים הביתה. ראיתי שיירה של זחל"מים וג'יפים. אמרתי לאריק: 'דיברנו על סיור'. הוא השיב: 'אני יוצא לסיור כמו לקרב. יהיה בסדר, סמוך עלי'. כשחזרתי לפיקוד בבאר שבע עם שק מלא מכתבים, אמר לי שמחוני: 'הצנחנים בצרות, הם תקועים בתוך המיתלה בקרב נורא. הזמינו סיוע אווירי'. אמרתי: 'אני בא מהמיתלה, הם יושבים, שותים מיץ וכותבים מכתבים. אישרתי לו פטרול סיור'. אחר כך, כשנסענו במיתלה, הבנתי איזו טופוגרפיה גרועה הייתה להם – והבנתי את אריק".

שרון רצה לשלוח את רפול לסיור. אבל גור התחנן בדמעות לקבל את המשימה, שהרי "רפול צנח במיתלה". שרון נענה. מטוסי חיל האוויר דיווחו על נסיגה של כוח האויב, שהתקיף במעבר המיתלה, חזרה לכיוון התעלה". לפי דהב, שרון לא סמך על דיווחים אלה, והעלה פעמיים את הפייפר שברשותו לסייר מעל מצר אל־חיטאן: פעם עם הקמ"ן גדעון מחניימי, ופעם עם איש מפקדת גדוד הנח"ל המוצנח, צבי עופר. השניים דיווחו כי אין איש במצר. שרון הורה לגור לשלוח למצר סיור שינוע, רק אם לא ייתקל בשום כוח מצרי, וצירף לסיור את הסמח"ט יצחק (חקה) חופי. גור יצא מערבה עם שתי פלוגות, עם שלושה טנקים בפיקודו של דהב, עם הסיירת החטיבתית בפיקודו של מיכה קפוסטה ובה המג"ד המודח אהרן דוידי, עם מרגמות 120 מ"מ, עם משאית מלאה פגזים ועם משאית דלק. בראש השיירה, במרחק כמה מאות מטרים, נע משוריין בפיקוד המ"מ אריק כספי, ואחריו משוריין נוסף. על כספי היה לדווח על כל דבר חשוד. שרון סיפר כי התכוון להכניס למצר את כל החטיבה ולמקמה על הגבעות שם, אך קיבל הודעה כי דיין עומד לבקרו במצבה, והוא השהה את הפעולה.

בשעה 12:30 הגיעה השיירה לפתח המצר בנסיעה מנהלתית ובלתי מאובטחת ובלי לשגר סיירים אל הגבעות הצפוניות והדרומיות, שבכוכים שלהן חיכו להם המצרים. "כספי היה מתוח מאוד", סיפר פקודו אבי פלד. "הוא ראה אנשים רצים על הרכסים שמאחורי גבעות המצבה. היה ברור שאלה אינם ישראלים. הוא ביקש אישור לירות בהם ולא נענה, מחשש שאלה ישראלים". אחרי כמה מאות מטרים נפתחה אש על שני הזחל"מים המובילים. גור הורה להם להמשיך, שהרי הצנחנים אינם נבהלים מכמה יריות. החלטה זאת הייתה לא רק הפרת פקודה, אלא גם החלטה הרת אסון יותר מכל החלטה אחרת באותו יום. כך נכנסו הצנחנים למלכודת, נתקעו וקראו לחילוץ. בלי לנסות ללמוד את השטח ולהתייעץ עם חופי, מיהר גור קדימה לחלץ את כספי, משך אחריו חלק ניכר מגדודו והכניסו למלכודת. רק דוידי המודח הבין את ההסתבכות, עצר את כניסת הסיירת למצר, קיבל עליו את הפיקוד על הכוח ודיווח לשרון. שרון שלח את רפול ושתי פלוגות לעזרה. כך התחיל קרב המיתלה, שנמשך כשמונה שעות רצופות.

"להציל את אנשיך"

"נכנסנו למלכודת עם שלושה טנקים וזחל"ם פיקוד", סיפר דהב. "מוטה קפץ מהזחל"ם שלו, נדבק לסלע עם קשרו דן שליט. דני מט, שהיה בזחל שלי, נפצע קשה. לחצתי בכף ידי את אזור הפציעה כדי לחסום את הדם והזעקתי את כולבו, החובש הפלוגתי שלי. דני סבל מכאבים וסינן מבין שפתותיו: 'עזוב אותי, אני אסתדר'. כשהגיע החובש משכתי ממנו את כף ידי, וסילון דם כיסה את פני ואת פניו. הוא הניע את זקנו מצד לצד. בכך שעצרתי את הדימום, ניצלו חייו. הפגזים שנחתו על הטנקים חיסלו את הקשר החיצוני שלהם. המדפים היו סגורים. עברתי ברגל מטנק לטנק והוריתי למַט"קים (מפקדי הטנקים) בטלפון האחורי של הטנקים להפגיז את הכוכים שמהם ירו על הצנחנים. איתי היו אורי דן ואברהם ורד, שצילם הכל. מוטה, שראה אותי רץ מטנק לטנק, צעק: 'צביקה, תחזור לפה, אתה מסתכן'. השבתי: 'מוטה, עלי להפעיל את הטנקים בצורה יעילה כדי לפגוע במצרים ולהציל את אנשיך'".

לגור היה קשר רק עם דוידי, ורק כאשר יצא שליט מהמחסה, עלה על מדרגה וחשף את עצמו. באמצעות שליט הוא ביקש מדוידי לשלוח את הסיירת של קפוסטה באיגוף מהגבעות הצפוניות, כדי לרדת מלמעלה למטה אל הכוכים, לחסל את המצרים ולחלצם. הוא לא ידע כי מדובר במצוּק, ולא דיווח כי גם בגבעות הדרומיות ממוקמים מצרים, אף שמהמקום שממנו התקשר שליט לדוידי, היה אפשר להבחין בכך. הסיירת לא הצליחה להגיע מצפון לגור, וסבלה אבדות כבדות. "כשהגעתי למרחק 30 מטר מהמצוק, קיבלתי אש חזקה", סיפר אפרים ברנד, מפקד מחלקה בסיירת. "הבנתי שאנחנו מחליפים אש עם אנשים שאנחנו לא רואים אותם. על הצוק איתרנו כוכים רבים, וראינו בהם חיילים מצרים".

לאחר מכן דיווח על כך ברנד לדוידי, וזה החל להבין את פני השטח. במקביל התקדם לבדו הקמב"ץ שלו, חיים נדל, לתוך המצר עד סמוך למארב, וחזר לדווח לדוידי. כך נהג גם יאיר תל־צור. מטוסים מצריים תקפו את הצנחנים בכניסה לוואדי ופוצצו את המשאית עם הפגזים. דוידי החליט לשלוח נהג בג'יפ למצר, ועל פי אש המצרים ידע היכן הם נמצאים.

"ברנד, נדל ותל־צור התקדמו עד כ־400 מטר מהמצרים ונתנו מידע", סיפר דוידי. "אך בשביל לתכנן התקפה הייתי צריך לקבל מידע מדויק על המארב המצרי. כשלא יורים לא רואים. שלחתי את הנהג שלי, יהודה קַן־דרור, למשוך אש".

מדובר בהתאבדות. איך נולד אצלך הרעיון לשגר למיתלה מתאבד?
"מי שיש לו ניסיון יודע שבשביל למשוך אש אתה צריך לעשות תנועה כדי שיירו עליך. חשבתי שצריך לשלוח מישהו והתייעצתי עם הקצינים שהיו לידי. שאלתי: 'מי מתנדב?'. התנדבו רפול, נדל, תל־צור ו'משה וחצי'. חשבתי אז על התקפת לילה ואמרתי לרפול: 'אתה לא. אתה תארגן את הגדוד שלך להתקפה'. בחרתי ביהודה, כי אם הוא נפגע, הוא לא פוגע ביחידות נוספות. זה היה השיקול. מהיכרותי אותו הייתי בטוח שהוא ימלא את המשימה גם אם ייפגע. חייל רגיל היה נעצר לאחר מכת האש הראשונה, ולא היינו לומדים כלום. אני זוכר את מראה הפנים שלו כשתדרכתי אותו. טיפה חיוור, שפתיים קפוצות. אמרתי לו: 'תיסע מהר על הדרך, אתה מבין'. השיב 'כן' ויצא. פיזרתי את הקצינים לתצפית, וראינו איך המצרים ירו בו מכל הכלים. זה היה חשוב מאוד, אך לא די".

היו לך ייסורי מצפון אחרי זה?
"לא. אני חושב על זה הרבה. אין לי ייסורי מצפון".

בדיעבד לא למדתם מפעולת קן־דרור הרבה, ושלחת אחריו את דן זיו בזחל"ם. האם שליחת קן־דרור לא הייתה פעולה מיותרת?
"היה צריך לשלוח מישהו. נשאלת השאלה מדוע אני לא הלכתי. אבל אני פיקדתי על כל הכוחות. הפעולה הייתה חשובה ועזרה להבהיר את התמונה. אכן, היא התבהרה בשלבים. ברנד נתן ידיעות נהדרות. אם היה מגיע קודם, אולי היה אפשר להימנע מהעניין. הייתי לחוץ. היה צריך לחלץ את הגדוד של מוטה, ולא לגמור את הפעולה בכישלון".

"הייתי אז חודש אחרי סיום קורס קצינים, מפקד צעיר וחסר ניסיון, בפלוגה של עובד", סיפר דן זיו, שהיה אז מפקד מחלקה. "הגעתי למיתלה עם רפול. נמצאתי די קרוב לחבורת המפקדים. דוידי אמר ליהודה: 'קפוץ לג'יפ, סע על הכביש עד שתגיע למוטה'. יהודה היה לבן יותר מהקיר. הוא עבר את הסיבוב. שמענו מכת אש אדירה – והיה שקט. לי היה ברור שיהודה לא יכול למלא את המשימה. פתאום באו אלי דוידי ורפול ואמרו לי: 'דן, עכשיו תורך, תגיע למוטה. תראה מה מצבו, תיקח פצועים, תראה מה מצבו של יהודה, ותביא מידע על מבנה השטח'. ילד בן 20. מנחיתים עלי דברים כאלה ושולחים אותי למות.

אמרתי בלבי: 'כבוד השם, אני מבקש ממך שתסתכל עלינו בעין הטובה שלך'. לקחתי זחל"ם וארבעה חבר'ה, התיישבתי ליד הנהג, פתחתי את אשנבי הירי כדי להשקיף על הסביבה, כדי להביא מידע. נסענו. סביבנו היו חוטי אש. בחיים לא חטפתי אש כזאת. הגענו למוטה. אף אחד לא נשרט. סובבתי את הזחל"ם כשאש תופת ניחתת עלי. ראיתי אמבולנס במרחק 30 מטר מאיתנו. אמר לי קצין של הנח"ל המוצנח ששוכבים שם פצועים. שאלתי: 'למה אינכם מפנים אותם?'. השיב: 'השתגעת? זה יהרוג אותם'. אמרתי לארבעת חיילי ולנהג: 'בואו, תקפצו. נראה לנח"לאים מה זה גדוד 890'. הם קפצו מהזחל"ם כמו אריות והעבירו פצועים לזחל"ם.

בדרך ראיתי את יהודה בתנוחה של הרוג. לא עצרתי. חזרתי לדוידי, קפצתי מהזחל"ם ואמרתי לנהג: 'סע לתאג"ד (תחנת האיסוף הגדודית)'. הייתה אז התקפה אווירית. דוידי ורפול שכבו על האדמה, ומהמטוס צלפו עליהם. דוידי שאל: 'מה ראית?'. השבתי שהכביש מלא מצרים ושמצבו של מוטה בסדר. שאל: 'מה אתה מציע'. אני סגן־משנה, והוא אליל. אמרתי: 'נלך דרך הערוצים מצפון ונגיע מלמעלה למטה'. אמר: 'קח פלוגה ובצע'. אמרתי לעצמי: 'חכה רגע, מה אתה עושה?'. רפול צעק עלי כל הזמן: 'תשכב! יהרגו אותך'. אמרתי: 'רפול, סתום את הפה ושתוק, אני באמצע משימה. מה אתה מפריע לי?'. רפול הגיב בתדהמה, קפץ ונעמד על ידי כשזרועותיו שלובות כדרכו. דוידי החכם אמר: 'בואו, שני גיבורים שלי, בפקודה אַרצה!'".

זיו יצא לאיגוף הצפוני עם הפלוגה של לדיז'ינסקי, אך בדרך הורה להם דוידי לחזור כי הוא ארגן את התקפת הלילה. עם רדת החשיכה יצאו בפקודת דוידי שני כוחות משימה למצר: לדיז'ינסקי עם 25 לוחמים לכוכים הדרומיים – ולוי חופש, מפקד פלוגת קורס המ"כים של הנח"ל המוצנח, עם 25 לוחמים לגבעות הצפוניות. הכוחות חיסלו את המצרים בקרב גבורה פנים אל פנים. בקרב נפל לדיז'ינסקי. מכוחות חטיבה 202 נפלו בקרב 49, ו־120 אחרים נפצעו. למצרים היו 260 הרוגים. 23 מלוחמי צה"ל קיבלו עיטורים על הצטיינות וגילוי גבורה. לקן־דרור ולדן זיו הוענקו עיטורי הגבורה.

כרוניקה של הסתבכות

"הפכו את קרב המיתלה למיתוס", סיכם צורי שגיא, "אך למעשה זה היה ברוֹך של הסתבכות. ברגע של אמת היו הצנחנים זקוקים למפקד של אמת – אך לא אריק, לא רפול ולא מוטה קיבלו עליהם את הפיקוד, אלא דוידי, שהודח בלילה הקודם. הוא שחילץ במנהיגותו הטבעית את החטיבה מאסון כבד הרבה יותר. השטח מכתיב את הפתרון. היה הכרח לסייר את השטח ולהכירו לפני שנכנסים למצר. לא היה מה למהר. בשביל זה הייתה לצנחנים סיירת".
זיו ודהב העידו כי לא תוחקרו מעולם על אודות הקרב, עד התחקיר הזה, ל"מעריב". בלי לתחקר אותם לא יהיה אפשר לדעת מה התרחש שם ולהפיק לקחים למלחמה הבאה. מכיוון שהם לא תוחקרו
והלקחים לא הופקו, שילמו על כך הצנחנים בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים וגם בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים.ˆ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 × 5 =